|
||||
|
||||
עוד מישהו פה שותף לדעה החתרנית שלי ש"איה פלוטו" הוא לגמרי אובר-רייטד? |
|
||||
|
||||
זקוק לעדכון לזמנים המודרניים, כמו ההמנון הדתי All Things Bright and Beautiful המושר בימינו בכנסיות ללא הבית השלישי. מה שפעם נדמה כדרך הטבע הוא בימינו אכזרי, היום אסור לקשור כלבים. |
|
||||
|
||||
האיסור על קשירת כלבים זה משהו חדש? רוב הכלבים הגדולים בשכונה שלי (ויש הרבה כאלה) קשורים בשעות היום, וטוב שכך. |
|
||||
|
||||
חשבתי שהנורמות האלה כבר פסו, אפילו במוסכים אין דברים כאלה. ארץ ישראל השניה. |
|
||||
|
||||
אני חושב שאת חיה בבועה, שאפילו החוקים בתוכה הם לא חוקי המדינה באמת. את באמת חושבת שאסור לקשור כלבים? (לפי החוק, לא לפי המוסר שלך) |
|
||||
|
||||
למה ציפית, אנחנו מדינת עולם שלישי, ככל שדתיים יותר כך הכלבים קשורים יותר. אם זה מעודד אותך, במושב הצפוני שלי אף כלב לא קשור, כל הכלבים גרים בבתים יחד עם המשפחה. |
|
||||
|
||||
ככל שדתיים יותר יש פחות כלבים. |
|
||||
|
||||
פחחח... אצלנו במושב כל הכלבים ישנים בבית במיטה, והבעלים של הכלבים קשורים במלונה כל הלילה עד הבוקר. |
|
||||
|
||||
ושמרק ועצם הם "הכל"? |
|
||||
|
||||
השנה 1957. המרק הוא במקרה הטוב מרק עוף, סביר להניח שבלי העוף. העצם היא כנראה עצם של אותו העוף, אבל בלי הבשר. אפילו בקיבוץ. אין פלא שהוא קרע את החבל, נבח הב-הב, קפץ חיש מהר ונשא רגליו. |
|
||||
|
||||
את חושבת שהאכזריות היא בסוג האוכל? |
|
||||
|
||||
לא רק, מן הסתם. אגב, אם הוא היה חופשי, מן הסתם הוא היה מוצא לו מה לאכול. |
|
||||
|
||||
מרק ועצם הם הכול. בענייני הכול, הוו' והסמיכות מוציאות זו את זו. אמי מנטפקת לי בנושא חזור ונטפוק מיום שעמדתי על דעתי בכתב, ואני לא יכול להתעלם ממנו. ולעניין: עוד מישהו רוצה להצטרף אלי לשבחים ולנוסטלגיה ל"עטלפי עכו" מאת בנימין גלאי? |
|
||||
|
||||
אני אוהב אותו (וגם הילדים). באופן כללי יותר, שום דבר של לאה גולדברג לא יכול להיות אובר-רייטד. |
|
||||
|
||||
בעיניי העלילה, השפה והציורים סבירים פלוס, אבל יש בספר שלושה דברים שממש מעצבנים אותי. הראשון הוא חריזה צולעת (אולי בגלל המוצא הייקי של גולדברג?): שדות--מאד, טוב--חוף, מקלחת--ככה, ועוד. השני הוא טיפוגרפיה מוזרה: פסיקים נוטים לכיוון ההפוך, וסימן "שווה" במקום מקף (ועוד במקומות תמוהים: "אמרה=לו 'קווה=קווה"'). השלישי הוא שבירת שורות מבלבלת: "יצור ירקרק, משונה, מי יודע, / מה=שם היצור? כמדומני צפרדע!". הכוונה במשפט, אני חושב, היא "מי יודע מה שם היצור?", אבל הפסיק ושבירת השורה אחרי "יודע" גורמים לרוב האנשים1 להקריא את השורה הזו שלא כהלכה. ____________ 1. מדובר במחקר ראשוני, שמבוסס על מדגם קטן ולא מייצג. YMMV. |
|
||||
|
||||
שבירת שורה שלא תואמת את התחביר היא טריק נפוץ בשירים למבוגרים. נשמע לי שבמינון נמוך זה לגיטימי גם לילדים, רק דורש עוד ניואנס וחצי בהקראה (לקרוא ''מי יודע מה שם היצור'' בנגינה של משפט שאלה אחד, אבל להשהות קצת אחרי ''יודע'' - נשמע לי עובד). אם זה מבלבל מדי או לא, כנראה תלוי גם בגיל הילד, וגם במידת הבהירות של הטקסט - אם גם כך יש בו מילים קשות, זה מן הסתם יותר מבלבל. |
|
||||
|
||||
אל תשכח שגולברג כתבה בתקופת הצמיחה של המודרניזם העברי. זה היה בדיוק הזמן שבו התפתחה חריזה ניסיונית ומדויקת פחות. מקלחת-ככה זה באמת חרוז לפי קריטריון גמיש יותר, רק שכחתי את השם של סוג החריזה הזה שרואים הרבה אצל אלתרמן. יכול להיות שזה גם סמן של שירה רצינית פחות והיתולית יותר. וזה ודאי טוב לפיתוח השמיעה השירית של הילד הרך. זה כבר פחות מקובל כיום ואני לא בטוח אם זה סימן להיחלשות או התחזקות הטעם האסתטי שלנו. סימן השווה במקום מקף היה מקובל פעם, לא ברור לי למה, אולי לא היה להם מקף במכונות הדפוס, אם כי הספר של גולדברג כתוב במעין כתב יד שפשוט שכפלו. שתי הערות: 1. הבן שלי, בן ארבע דובר אנגלית, מוקסם מן העמוד שבו פלוטו רואה את בבואתו באגם, מה שהוא קורא "מים-פלוטו" (על משקל water-pluto) 2. תמיד מעניין לראות, גם בספר הזה, איך חלק מן החיות מקבלות דיבוב וחלק ממשיכות להיות מוגבלות לאלם או ללשון החיות. הפרה מדברת "אני מייצרת חלב לגבינה", פלוטו מדבר וגם נובח הב-הב ואילו הצפרדע עונה לברכת שלום של פלוטו קוה-קוה. אצל דיסני דומני כי פלוטו אינו מדבר כלל בעוד מיקי מאוס ואפילו גופי שהוא גם כלב, כן מדבר. כלומר, גם בעולם הדימיוני שבו משוחררות החיות מן האלם ומן השיעבוד לאדם (שחרור מלא או חלקי, דיבור הוא כבר שחרור), עדיין חלק מהן מוגבלות לתפקידן המסורתי. פלוטו בסרטים מצוירים ממשיך להיות ה"כלב": נובח, רץ, לא מדבר, בעוד חבריו החיות מקבלים דמות אנוש וכך מצטרפים "למעמד העליון" בעוד דיכוי הכלב "מונצח". שאלה מרתקת בעיניי, ואני תמה מי קבע כך ומדוע. |
|
||||
|
||||
העלילה הוכתבה ללאה גודלברג במידת מה. הספר התחיל מהציורים שצייר אדם לביתו. האם כתבה עלילה. אחר כך לאה גולדברג הצטרפה אבל לקחה קרדיט רק על החריזה. איה פלוטו [ויקיפדיה] אותי שבירת השורות גם התמיהה אבל היום היא מוצאת חן בעייני. |
|
||||
|
||||
גם אני חושב. מצד שני את מעיין זה די מרתק, מצד ראשון רוב הספרים מרתקים אותו באותה מידה פסיבית. מצד שני, מיץ פטל נשגב לחלוטין מבינתי, וגם מעשה בחמישה בלונים מציק לי - העלילה נחמדה והציורים מקסימים, אבל הייתי שמח אילו המוזיקליות והחזרתיות שם היתה יותר מוקפדת. (וכדי להיות גם חיובי: נרעשתי לטובה כשגיליתי לפני שנים מעטות ש"טוסברהינדי הגיבור", חווייה מכוננת של ילדותי, נמצא שוב בחנויות. לטעמי ספר חובה מגיל ארבע עד מאה ועשרים, בהחלט כולל שש עשרה ועשרים ואחת. אבל לא שמעתי עוד על מישהו אחר שמכיר או זוכר אותו. מהאייל תבוא ישועתי?) |
|
||||
|
||||
טוסברהינדי מתוק, אבל אין על עלי קמא. |
|
||||
|
||||
הו, טוסברהינדי הגיבור! כמה חשוב לדעת איך לצאת מבור עמוק, כמה חשוב לספור כראוי אריות, ואיך לבחור לשוט בספינה שלא היתה שם בכלל! |
|
||||
|
||||
מיץ פטל, בעיני, גם לא משהו, וגם מאוייר איום ונורא. _______________ אני מכירה את טוסברהינדי. |
|
||||
|
||||
נו ברור. אני אפילו זוכר תוכנית בטלוויזיה בה מישהו ( אמיר אוריין?) מקריא, אם לא את כל הספר, אז לפחות את החלק המבריק על האריה הרביעי. |
|
||||
|
||||
קניתי אותו לפי שלוש שנים. ירדן הקשיב בעניין רב, החמיץ את רוב הבדיחות ודרש ממני בהקראות הבאות לדלוג על הנסיון השני (עם הסירים). לאט לאט הוא למד לצחוק יחד איתי במקומות הנכונים, בעיקר כשטוסברהינדי אוכל את האריה הלא נכון. שקד פחות התלהבה מהספר, אבל כשהגננת הכריזה שבכל יום ו' אחד ההורים יבוא לגן להקריא לילדים סיפור, גייסתי את טוסברהינדי לעזרתי. הילדים היו מרותקים והגננת ביקשה שאשאיל להם את הספר לזמן מה. אין מה לומר, ספר חובה (לקנות מהר לפני שיאסר, הסופר הוא עוכר). |
|
||||
|
||||
(הסופר תמיד היה עוכר. מה חדש? הסופר גם מת). |
|
||||
|
||||
מה חדש? שהמדינה שלנו מתחילה להתייחס אחרת לעוכרים וליצירותיהם. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |