|
אל תשכח שגולברג כתבה בתקופת הצמיחה של המודרניזם העברי. זה היה בדיוק הזמן שבו התפתחה חריזה ניסיונית ומדויקת פחות. מקלחת-ככה זה באמת חרוז לפי קריטריון גמיש יותר, רק שכחתי את השם של סוג החריזה הזה שרואים הרבה אצל אלתרמן. יכול להיות שזה גם סמן של שירה רצינית פחות והיתולית יותר. וזה ודאי טוב לפיתוח השמיעה השירית של הילד הרך. זה כבר פחות מקובל כיום ואני לא בטוח אם זה סימן להיחלשות או התחזקות הטעם האסתטי שלנו. סימן השווה במקום מקף היה מקובל פעם, לא ברור לי למה, אולי לא היה להם מקף במכונות הדפוס, אם כי הספר של גולדברג כתוב במעין כתב יד שפשוט שכפלו.
שתי הערות: 1. הבן שלי, בן ארבע דובר אנגלית, מוקסם מן העמוד שבו פלוטו רואה את בבואתו באגם, מה שהוא קורא "מים-פלוטו" (על משקל water-pluto)
2. תמיד מעניין לראות, גם בספר הזה, איך חלק מן החיות מקבלות דיבוב וחלק ממשיכות להיות מוגבלות לאלם או ללשון החיות. הפרה מדברת "אני מייצרת חלב לגבינה", פלוטו מדבר וגם נובח הב-הב ואילו הצפרדע עונה לברכת שלום של פלוטו קוה-קוה. אצל דיסני דומני כי פלוטו אינו מדבר כלל בעוד מיקי מאוס ואפילו גופי שהוא גם כלב, כן מדבר. כלומר, גם בעולם הדימיוני שבו משוחררות החיות מן האלם ומן השיעבוד לאדם (שחרור מלא או חלקי, דיבור הוא כבר שחרור), עדיין חלק מהן מוגבלות לתפקידן המסורתי. פלוטו בסרטים מצוירים ממשיך להיות ה"כלב": נובח, רץ, לא מדבר, בעוד חבריו החיות מקבלים דמות אנוש וכך מצטרפים "למעמד העליון" בעוד דיכוי הכלב "מונצח". שאלה מרתקת בעיניי, ואני תמה מי קבע כך ומדוע.
|
|