בתשובה לeasy, 14/09/11 9:47
הבעיה מתחילה בגיל צעיר 581559
בעיניי העלילה, השפה והציורים סבירים פלוס, אבל יש בספר שלושה דברים שממש מעצבנים אותי. הראשון הוא חריזה צולעת (אולי בגלל המוצא הייקי של גולדברג?): שדות--מאד, טוב--חוף, מקלחת--ככה, ועוד. השני הוא טיפוגרפיה מוזרה: פסיקים נוטים לכיוון ההפוך, וסימן "שווה" במקום מקף (ועוד במקומות תמוהים: "אמרה=לו 'קווה=קווה"'). השלישי הוא שבירת שורות מבלבלת: "יצור ירקרק, משונה, מי יודע, / מה=שם היצור? כמדומני צפרדע!". הכוונה במשפט, אני חושב, היא "מי יודע מה שם היצור?", אבל הפסיק ושבירת השורה אחרי "יודע" גורמים לרוב האנשים‏1 להקריא את השורה הזו שלא כהלכה.
____________
1. מדובר במחקר ראשוני, שמבוסס על מדגם קטן ולא מייצג. YMMV.
הבעיה מתחילה בגיל צעיר 581617
שבירת שורה שלא תואמת את התחביר היא טריק נפוץ בשירים למבוגרים. נשמע לי שבמינון נמוך זה לגיטימי גם לילדים, רק דורש עוד ניואנס וחצי בהקראה (לקרוא ''מי יודע מה שם היצור'' בנגינה של משפט שאלה אחד, אבל להשהות קצת אחרי ''יודע'' - נשמע לי עובד). אם זה מבלבל מדי או לא, כנראה תלוי גם בגיל הילד, וגם במידת הבהירות של הטקסט - אם גם כך יש בו מילים קשות, זה מן הסתם יותר מבלבל.
הבעיה מתחילה בגיל צעיר 581622
אל תשכח שגולברג כתבה בתקופת הצמיחה של המודרניזם העברי. זה היה בדיוק הזמן שבו התפתחה חריזה ניסיונית ומדויקת פחות. מקלחת-ככה זה באמת חרוז לפי קריטריון גמיש יותר, רק שכחתי את השם של סוג החריזה הזה שרואים הרבה אצל אלתרמן. יכול להיות שזה גם סמן של שירה רצינית פחות והיתולית יותר. וזה ודאי טוב לפיתוח השמיעה השירית של הילד הרך. זה כבר פחות מקובל כיום ואני לא בטוח אם זה סימן להיחלשות או התחזקות הטעם האסתטי שלנו. סימן השווה במקום מקף היה מקובל פעם, לא ברור לי למה, אולי לא היה להם מקף במכונות הדפוס, אם כי הספר של גולדברג כתוב במעין כתב יד שפשוט שכפלו.

שתי הערות:
1. הבן שלי, בן ארבע דובר אנגלית, מוקסם מן העמוד שבו פלוטו רואה את בבואתו באגם, מה שהוא קורא "מים-פלוטו" (על משקל water-pluto)

2. תמיד מעניין לראות, גם בספר הזה, איך חלק מן החיות מקבלות דיבוב וחלק ממשיכות להיות מוגבלות לאלם או ללשון החיות. הפרה מדברת "אני מייצרת חלב לגבינה", פלוטו מדבר וגם נובח הב-הב ואילו הצפרדע עונה לברכת שלום של פלוטו קוה-קוה. אצל דיסני דומני כי פלוטו אינו מדבר כלל בעוד מיקי מאוס ואפילו גופי שהוא גם כלב, כן מדבר. כלומר, גם בעולם הדימיוני שבו משוחררות החיות מן האלם ומן השיעבוד לאדם (שחרור מלא או חלקי, דיבור הוא כבר שחרור), עדיין חלק מהן מוגבלות לתפקידן המסורתי. פלוטו בסרטים מצוירים ממשיך להיות ה"כלב": נובח, רץ, לא מדבר, בעוד חבריו החיות מקבלים דמות אנוש וכך מצטרפים "למעמד העליון" בעוד דיכוי הכלב "מונצח". שאלה מרתקת בעיניי, ואני תמה מי קבע כך ומדוע.
הבעיה מתחילה בגיל צעיר 581649
העלילה הוכתבה ללאה גודלברג במידת מה.
הספר התחיל מהציורים שצייר אדם לביתו.
האם כתבה עלילה.
אחר כך לאה גולדברג הצטרפה אבל לקחה קרדיט רק על החריזה.
איה פלוטו [ויקיפדיה]

אותי שבירת השורות גם התמיהה אבל היום היא מוצאת חן בעייני.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים