 |
|
 |
||
|
||||
 |
בין היתר מובא שם תאור מעניין של שבטים שבהם היחוס של מיקום וכיוון עצמים אינו יחסית לאדם (מימין לי, מאחוריך, תפנה שמאלה ברמזור הראשון ואז ימינה בכביש השני) אלא יחסית לרוחות השמיים (מדרום לי, ממערב לך, תפנה צפונה ברמזור הראשון ואז מזרחה בכביש השני). לאנשים שגדלו בתרבות כזו יש חוש כיוון אבסולוטי, וגם אם תסובב אותם שלושים פעם בעיניים קשורות הם ידעו להצביע על ארבע הרוחות. ואם כבר מיקום גאוגרפי, אז מה דעתכם: באיזו מדה משפיעה העובדה שאנחנו מזהים את הצפון עם "למעלה" ואת הדרום עם "למטה" (בניגוד לאבותינו, שלגביהם הצפון היה "שמאלה" והדרום "ימינה") על היחס שלנו כלפי המקומות האלה? למשל, האם יש לזה השפעה על הדרך בה אנו תופשים את תושבי דרום אירופה לעומת צפון אירופה? כמובן, אם יש לזה השפעה אז היא רק בטוי נוסף של הטיה אחרת שלנו מגאוגרפיה להערכה - הזהוי של הגבוה עם הטוב והנמוך עם הרע, זהוי שהוא מושרש כל כך שקשה למצוא בטויים ליחס בין טוב לרע שאינם כוללים אותו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קריאת ביניים: באילת שגור הנוסח "אני יורד לצפון" או "אני יורד לתל אביב". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מן הסתם סוג של הפוך על הפוך, כמו המפות ההפוכות שאתה יכול להשיג באוסטרליה שבהן הדרום למעלה (למרות זאת, אוסטרלים רבים מתיחסים לארצם בחיבה בתור "The land down under"). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדי להגיד ''דרום קוריאה'' אני צריכה תמיד לעשות תרגיל מחשבתי ולהיזכר שאצלם זה הפוך והטובים למטה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה שאלה של גיל, אני כבר רגיל מ''דרום-וייטנם''. אבל שכ''ג בטח עוד מבולבל ממלחמת האזרחים האמריקנית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי אותם אנשים עם חוש הכיוון האבסולוטי לכאורה - הוא מאוד תלוי הקשר. כשלקחו אנשים כאלו והעבירו אותם לסביבה חדשה, חוש ההתמצאות שלהם היה אפילו יותר גרוע משל אדם רגיל, כי כל מושגי הכיוונים שלהם הפכו חסרי משמעות בלי ההקשר הגיאוגרפי הספציפי אליו הורגלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(השבטים עם הכיוון האבסולוטי נידונים גם במאמר של להט שמקושר בראש הדיון) (אנקדוטה: בכיתה אל"ף לימדה אותנו המורה על ימין ושמאל. באותו יום נסעתי עם הוריי לאנשהו, ומתישהו בדרך חזרה, לא רחוק מקיבוץ מגורינו, ביקשתי להפגין את הידע החדש. אלא שהפכתי את הצדדים, והיה ויכוח ארוך ומתסכל עם ההורים (הנימוק המשכנע שלהם: יד שמאל היא זו עם השעון). הסיבה לבלבול שלי לא היתה, כפי שמתבקש לנחש, שהמורה עמדה עם הפנים אלינו ודיברה על ימין ושמאל שלה. הסיבה היתה שאני הבנתי את המילים האלו כמתייחסות לכיוון אבסולוטי במרחב, ובאותו קטע של הנסיעה עם ההורים היינו בכיוון הפוך לכיוון הישיבה בכיתה. מסתבר שהיה לי מספיק חוש התמצאות במרחב כדי "לדעת איפה השמאל" כמעט בכל מקום שהייתי בו.) טוב-גבוה, רע-נמוך: הנה שני הסברים, משכנעים רק קצת אם בכלל: 1. זה אולי קשור לתופעה אחרת לגמרי שבעצמה דורשת הסבר: תצפית נוף מגבוה גורמת לנו תחושת הנאה אסתטית. נראה כאילו זה אוניברסלי ומולד. הייתכן שזה "טעם" נרכש אבולוציונית, להעדיף להיות במקום שבו אתה רואה הרבה אוכל והרבה סכנות פוטנציאליות, ויכול יותר לתכנן את הדרכים להגיע אליהם או לחמוק מהם? 2. לגובה קשה יותר להגיע, וזה כבר פיזיקה. אם מזהים את הטוב עם מאמץ ואת הרע עם עצלות, זה יכול לקשר בין הסקאלות. מעניין בהקשר זה גם כפל המשמעות של "לשאוף" (מן הסתם מ-aspire הלטיני). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2. אני לא בטוחה אם לטפס על הר קשה יותר מאשר לרדת ממנו1 1ובכלל, עצלות היא עניין שאיננו מוערך מספיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי לא ההסברים האלה הם הענין. הגובה מקושר אצלנו עם גודל, והגדול נחשב יותר מהקטן - מן הסתם משום שהוא (ככלל) חזק ממנו. גם כאשר יש קרב בין שני בני אדם (ובדרך כלל בכלל בין יונקים) הוא מסתיים בכך שאחד הצדדים מטיל את השני לקרקע, או בכך שאחד מהם מפגין הכנעה בצורה כלשהי של השפלת הראש או הגוף כלפי הקרקע. בקבוצות של בעלי חיים, הפרטים הלא-דומיננטיים משפילים את מבטם בפני הפרטים הדומיננטיים. כל אלה הם רמזים לכך שירשנו מאבותינו הקדמונים יחס שמעריך את הגבוה והעליון ושואף להדמות לו, ומזלזל בנמוך/נחות/תחתון ושואף להתרחק ממנו. והנה עוד חידת-שפה מענינת. עוד הרבה לפני אינשטיין נטינו להתיחס לזמן כאילו הוא עוד כיוון במרחב; אנחנו מסתכלים קדימה אל העתיד ומביטים אחורה אל העבר. מה שמעניין כאן הוא שגם אבותינו שיצרו את השפה עשו אתה זה, אבל הם עשו את זה הפוך: לפניהם היה מה שקרה לפנים והם הסתכלו קדימה אל מה שקרה קודם, ואחורה אל מה שיקרה מאוחר יותר. הם הביטו קדימה אל העבר ואחורה אל העתיד. זו לא תופעה יחודית לעברית; המלים before ו-after באנגלית, על משמעותן במרחב ובזמן, משקפות בדיוק אותה הסתכלות. מתי קרה השינוי באופן ההסתכלות שלנו? מהן הסיבות והתוצאות שלו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתי הסתכלנו בעברית אחורה אל העתיד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאתה אומר שמשהו הוא מאוחר יותר, שהוא קורה אחרי משהו אחר, אתה מיחס כיוון של קדימה למוקדם ואחורה למאוחר, כלומר נקודת מבט של קדימה אל העבר ואחורה אל העתיד. זו התפישה התרבותית של מי שיצר את השפה הזו (סביר שהיא גם קשורה לכך שמזרח היה ''קדימה'' ומערב היה ''אחורה''). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין! לא חשבתי על היפוך ההתייחסות אל קדימה/אחורה בזמן.. מפתה לחשוב שהסיבה למהפך היא שינוי בסגנון החיים: בתרבות שיושבת במקום אחד ומודעת לגרמי השמיים, קודם השמש זורחת בקדם, ורק אחר כך שוקעת בים האחרון. בעידן המודרני, התנועה הדרמטית היא התזוזה שלנו, לפני שעה היינו בירושלים, ועוד מעט נגיע קדימה, לתל אביב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת מעניין ומתעתע. בטוח יש לזה סיבה לשונית טבעית ופשוטה מאד, אך אינני יודעת מהי. למשל בתור לקופה, האיש שעומד אחרי בציר התור, בא מאוחר יותר (קדימה) בציר הזמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה היום אנחנו תופסים את עצמנו כנעים קדימה בציר הזמן אבל בימי קדם ראינו את עצמנו כעומדים בזמן שהזמן חולף על פנינו אבל מעניין מתי השינוי בתפישה קרה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבחנה יפה, ולמעשה לא חל שינוי בתפיסה, גם אנו תופסים את הזמן כחולף על פנינו. כשאנו מחכים לסיום הלימודים, למשל, איננו אומרים 'מתי נגיע לשתיים', אלא 'מתי שתיים תגיע'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גיא דויטשר, ב''גלגולי לשון'', מראה גם את הכפילות הזאת, וגם שהיא קיימת בעוד שפות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הוא כותב? בגיגול הספר נראה ממש שווה רכישה, אבל אמתין עם זה בינתיים. אז ספרי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר החזרתי את הספר לספריה, אז אני לא זוכרת יותר פרטים. במקום להמתין עם הרכישה - לך לספריה! כך תחסוך 70 ש"ח לספר וכ-1000 ש"ח למ"ר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק ניטפוק קל, לכבודו של אינשטיין: החידוש שלו בנוגע למרחב-זמן (עוד ביחסות הפרטית), היה בדיוק הפוך ממה שאפשר להבין בטעות מהניסוח שלך. הזמן הוא לא עוד כיוון כמו כיווני המרחב (או במילים אחרות: היריעה בה אנחנו חיים אמנם 4-ממדית, אבל היא לא R^4). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדוגמאות שלך לגבוה-נמוך הם יפות, אבל לא הייתי מקשר את זה לגדול-קטן, אלא לעוד הבחנה חצי-פיזיקלית: בעימות פיזי יש יתרון לזה שנמצא מעל יריבו. המחוות הסמליות של השפלה, נראה לי שנובעות מזה. לעניין חידת השפה, אין לי הסבר ל"לפני", אבל אולי "מוקדם" ו"מאוחר" דווקא מתיישבים היטב עם קדימה-לעתיד ואחורה-לעבר, ואין היפוך. הסיבה היא שאלו צורות סבילות (בינוני של בניינים הופעל ופועל, בהתאמה). אם 2010 היא "קדימה" ל-2009, אז 2009 "מוקדמת" ל-2010. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2. האם יש כאן משום תחילת-הסבר לשאלה מדוע הירח נראה גדול יותר כשהוא נמוך יותר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2. תמונה אחת שווה אלף מילים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בטוח שהבנתי, האם אנו מגדילים בדמיוננו את הירח כי הוא נמוך יותר, ולדבר גדול ונמוך קל יותר להגיע מלדבר קטן וגבוה? באמת כל התיאוריות המקובלות לגודל הירח אינן מסבירות עד תום את עוצמת התופעה. מדוע השמש השוקעת בים גדולה יותר מהירח השוקע, בעוד שכאשר הם ברום השמיים הם נראים בערך אותו גודל? עלתה במוחי תיאוריית קונספירציה שאנחנו "יודעים" איזה ידע קדום על גודלם האמיתי. בעצם אף פעם לא ראיתי את הירח המלא זורח או שוקע בים, ואולי אני בכלל טועה והוא גדול בדיוק כמו השמש. ומדוע כולנו כאחד רואים את הירח כבערך פי 3 מגודלו הרגיל ולא פי עשר, למשל? אולי יש לכולנו קווי פרספקטיבה דמיוניים בילט אין בכיפת השמיים שכופים עלינו את אשליית פונזו כמו בתגובה של האייל שמעלי, והם גם כופים את אותה הגדלה לכולנו? האם יש הבדל בתפיסה בין אנשים שגרים במישור רחב ידיים לבין אנשים שגרים בתוך עמק קטן מוקף הרים? נראה לי שלא. ןאם האשליה קשורה לעצמי ייחוס כמו עצים, בתים או הרים, איזה עצמי ייחוס יש בלב ים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קווי הפרספקטיבה הדמיוניים הם לא בכיפת השמים אלא בפרשנות מראה הנוף שלמטה. יש המון עצמי ייחוס ופרטים בלב ים. גם בלב ים יש המון פרטים על פני המים אשר עוזרים לנו לפענח מהם מים קרובים ומהם מים רחוקים (ולכן עצם גדול שנמצא ליד מה שהמוח שלנו מפרש כרחוק+מוקטן, נראה גדול יותר כפיצוי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלב האוקיאנס השקט אין פרטי ייחוס מלבד גרמי השמיים והשתקפות האור על המים, והשתקפות האור על המים אינה מובחנת במרחק של מאה מטר. לא סביר בעיניי שגודל הירח אי שם באופק נקבע בדמיוננו על פי נצנוץ האדוות. הבנתי עכשיו שאנו תופסים את הארץ כשטוחה, את השמיים כיריעה מישורית מעלינו (מעניין באיזה גובה), ואנו ביניהם. שני המישורים מתלכדים באופק כמו פסי הרכבת באשליית פונזו, ולכן אף שגודל דיסק הירח לא משתנה, הוא נראה לנו קטן יותר כשהוא "קרוב" אלינו, כלומר קרוב לזניט מעל ראשינו, וגדול יותר כשהוא בקצה פסי הרכבת ביניהם אנו הולכים. בכל זאת תעלומה בעיניי מדוע הירח באופק לא נראה לבני האדם פי 1.5 או פי 10 יותר גדול, אלא תמיד ולכולם בערך פי 3. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ילדים נוהגים לצייר ים כריבוע תחול ואחיד בתחתית הדף. ים לא באמת נראה כך. המים אינם מראה שטוחה, נקיה וסטאטית. אפילו לא בלב האוקיאנוס. למים יש צבע, תנועה וטקסטורה. בד"כ (תמיד?) בלב ים, העין תצליח למצוא נקודות יחוס וליצור תחושת פרספקטיבה. אי אפשר לא לראות את "פסי הרכבת", גם בלב ים. גם בתמונות ברזולוציה נמוכה האפקט ברור (במציאות האפקט הרבה יותר ברור): |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התמונה היפה דווקא ממחישה את אשליית פונזי, כי אין בה פרטים שלגודלם אפשר להתייחס. הטענה היא שהירח נראה גדול כשהוא על האופק, כי אנו משווים אותו לבניין, עץ, הר - עצמים שגודלם ידוע פחות או יותר. כאן אין עצמים כאלה אלא רק גרדיאנט שמעניק תחושה של מרחק, והמרחק מחדד את אשליית פונזי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לכך התכוונתי. וואקה וואקה וואקה :) ההשוואה לגודל עצמים נראת לי זניחה בהשוואה לאפקט שנובע מהאופן בו המוח מפרש פרספקטיבה (ולכן הציפיות של מנגנון הראיה מבלבלות אותו, בלי שנוכל להתנער מהאשליה האופטית הנ"ל). אני לא חושב שיש בכלל חשיבות לידע שלנו על גודלם של עצמים, לשם קבלת האפקט (ולכן ההשוואה לעץ, בניין או הר, איננה רלבנטית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"...אלא תמיד ולכולם בערך פי 3" סיפרת שמעולם לא ראית שקיעת ירח בים - איך את יכולה להיות בטוחה לגבייך עצמך, שלא לדבר על "תמיד ולכולם"? ואיך את מודדת את תחושת הגודל של הירח? לי באופן אישי קשה לכמת במספר פי כמה הירח באופק נראה גדול יותר, אבל נראה לי שתחושת הגודל איננה קבועה אלא תלויה בנוף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, קשה להעריך, אבל אם את חייבת מה היית אומרת? יותר מפי ארבע? פחות מפי אחד וחצי? נראה לי שבין שתיים לשלוש זה פחות או יותר מה שרוב בני האדם יאמרו. נכון גם שאף פעם לא ראיתי את הירח שוקע בים וסביר להניח שמעל הים הוא גדול עוד יותר. בשורה תחתונה אני משערת (רק משערת) שכל בני האדם רואים באותה זווית בערך את אותה הגדלה, ואני תוהה מה קובע את ההגדלה הזאת. גמני חשבתי שהגודל תלוי בנוף אבל עכשיו שיניתי את דעתי, כי אשליית פונזו יותר קבועה ונראית לי יותר חזקה. יתכן שאני טועה, אבל אם זה תלוי בנוף מדוע זה לא קורה לנו עם עצמים אחרים שנמצאים פעם בנוף כזה ופעם בנוף אחר? ולמה זה קורה בים בעוצמה הכי חזקה, עם כל כך מעט נוף? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניסוי נחמד לפעם הבאה שהירח המלא יהיה באופק: הביטי בו דרך רגלייך בעודך מתכופפת. הוא נראה בגודל הסטנדרטי ( ברום השמיים) ולא גדול במיוחד. אני לא יודע מה זה בדיוק מוכיח, אבל זה מחזק את הרעיון שזה קשור למה שאנו רואים "מתחתיו". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדליק. החודש יהיה ירח מלא ב-23, אבל התנאים לא אופטימליים כי הירח יזרח אחר הצהריים וישקע עם עלות היום. זה לכאורה מחזק את הרעיון שזה קשור לנוף, אבל גם את אשליית פונזו, כי כשהשמיים מתחתיך והגרביטציה מעליך, אי אפשר לדעת מה קורה לה. זה עולם זר ומוזר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשהירח מלא הוא תמיד עולה לפנות ערב ושוקע בערך עם הזריחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדבר נמוך קל יותר להגיע. מבחינת התחושה, זה אומר שהוא קרוב יותר. כשמשהו קרוב יותר (ליטרלית בלבד!) הוא נראה גדול יותר. ואגב, כשהשמש בזנית היא נראית (לי לפחות) גדולה מהירח באותו מקום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודעת, קשה להסתכל, עקרונית הם אמורים להיות באותו גודל כדי לבצע ליקוי חמה מושלם, זה עוד אחד מהדברים המוזרים במערכת השמש. אבל השמש השוקעת (מעל הים) בוודאות נראית לי יותר גדולה מהירח השוקע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בדיוק ההבדל בין הר לשר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי אנחנו לא רואים את השמיים שמעלינו כמרחב אלא ככיפה שעליה מופיעים עצמים, כמו אוהל קרקס ענק שמתחבר לאופק. יתרה מזאת, אנחנו תופסים את כיפת השמיים כשטוחה יחסית. זאת־אומרת: היית מצפה שנחשוב שהכיפה היא חצי כדור, אבל לא. היא נראית לנו כהרבה יותר נמוכה ממה שהיא רחבה (מאופק לאופק). מכיוון שהירח מופיע עליה באותו גודל בין שהוא בצוהר ובין שהוא קרוב לאופק, אנחנו מעבדים את המידע ומבינים ממנו שהירח גדול יותר כשהוא קרוב לאופק. באמת שאין לי מושג למה אנחנו רואים את השמיים בצורה כזו דווקא. אולי זה בגלל העננים. אולי זו סתם התאמה שנועדה במקור למקרים אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השמיים באמת מגיעים רחוק יותר באופק מאשר למעלה (באופק זה האופק פלוס האטמוספירה בזווית, למעלה זה רק האטמוספירה). אבל אני לא חושב שזה קשור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נוטה כדוק שמיים וימתחם כאוהל לשבת. נראה לי אוהל בדואי, לא אוהל עם שפיץ. למרות מה שאנחנו יודעים בשכל, אנחנו רואים את ה-רקיע כ-חופת שמיים, כ-יריעת שמיים שטוחה, ואת הארץ כמישור, לפחות לאור יום... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצחיק- אני תמיד הרגשתי שלקבל/לתת הנחיות כיוון אבסולוטיות (תפנה צפונה ברמזור הראשון ואז מזרחה בכביש השני) הן יותר בהירות. ותמיד כששאלו אותי "לפנות צפונה? כלומר ימינה?" הייתי צריכה לעצור ולחשב בעיני רוחי היכן הכיוון "יוצא" יחסית לאדם באותו הרגע. אני במיעוט כאן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו במיעוט, רוב האנשים שאני מכיר לא יודעים איפה הצפון. כבר הגדיר מישהו: יהודי יוצא מביתו עם שחר ומברר איפה המזרח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי זה לא נכון, אם אני אומר למישהו, אני ב"רחוב גורדון" והוא ישאל אותי איפה זה, אני אגיד "צפונית לפרישמן דרומית לבן גוריון" או "בין פרישמן לבן גוריון" . אם הוא יגיד לי, "אני נוסע על ארלוזורוב מתחנת הרכבת, איך אני מגיע אליך?" אני אתן הוראות שכוללות ימינה שמאלה. לתת הוראות, בעיר, של צפון דרום, זה בחלק ניכר מהמקרים פשוט בלתי אפשרי ("כשתגיע לצומת, פנה באזימוט של 28 מעלות"). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רואה הבדל בין "ימינה חזק, כי יש עוד ימינה חלש" ל"פנה דרום־מזרחית, זהירות כי יש גם דרומה ממש". אם כבר, בחיפה נותנים כיוונים בשלושה מימדים, כי הכרמל כל־כך משמעותי, והכיוון האבסולוטי הזה עוזר להתמצאות כי אפשר להשתמש בו אפילו אם מדברים בכיוונים יחסיים. (בירושלים בארבעה מימדים: "פנה שמאלה, סע ישר, אח"כ קח את הירידה ופנה שוב שמאלה איפה שפעם היה הקולנוע".) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכן, ההבדל בתפיסתי הוא, שכשאני מגיע לאזור עירוני לא מוכר, ועשיתי כבר כמה סיבובים ברכב, ונניח שבלילה, במסלולים מתעקלים, שלא בהכרח נעים במדוייק מצפון לדרום או ממזרח למערב. היכולת שלי לדעת איפה בדיוק הכיוונים האבסולוטיים היא לא במיטבה. לעומת זאת איפה זה ימינה או ימינה חזק אני יודע תמיד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם ה ג'י.פי.אס. שלי מדבר איתי על ימין ושמאל (אמנם באנגלית) ולא על רוחות השמיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעשה רוב (אולי כל?) הג'י.פי.אס-ים יודעים לדבר ב"ימין-שמאל" *או* צפון-דרום, ומאפשרים למשתמשת לבחור. ידועים כמה מקרים בהם העדפת המשתמשים ברכב המשפחתי שונה, כך שהפעולה הראשונה (לאחר ההחגרות כמובן) שכל נהג\ת מבני המשפחה עושה לאחר התנעת הרכב היא להחזיר את הנווטן למוד המועדף עליה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה רוב האנשים לא יודעים איפה הצפון אפשר להיווכח בדיווחי מוקד התנועה של קול ישראל. כך למשל דווח שבצפון כביש 42 עמוס מצומת עין הקורא עד מחלף גן רווה (או להיפך). אז נכון שהכל יחסי, וכמו שבשבילי כל מה שמהעבר ההוא של כביש עכו-צפת נחשב "דרום", אני מניח שבשבילך (לפחות בפאזה האילתית שלך) זה אכן צפון. לעומת זאת הדיווח שבחיפה דרך העצמאות עמוסה לכיוון צפון הפתיע אותי לחלוטין. ידעתי שמוקד התנועה של קול ישראל מדווח על עומס של מכוניות בכבישים. לא עלה על דעתי שמוקד התנועה של קול ישראל מדווח גם על עומס של הולכי רגל החוצים את הכביש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן מיעוט אנחנו. בשלב מסויים הבנתי ששילוב רוחות השמיים בהסבריי מחבל במובנותם וחדלתי, לטובת בשימוש בכיוונים יחסיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סקר זריז ומייצג-סטטיסטית: אתה גם מעדיף לבטל את אופצית ההצפנה-האוטומטית של הגפ"ס, כמוני? נראה לי שאנשי הכיוונים-היחסיים לא יודעים איפה הצפון אפילו בהינתן מכשיר כזה, בגלל אותה הפונקציה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, הקרב הוא אבוד. למעשה, מאז שחדלתי להסביר לאנשים במונחים של כיוונים מוחלטים, גם אני מאבד לפעמים את הצפון (: (באזור המוח שהתפנה מפונקציה זו אני מאחסן עתה דברי ערך כדוגמת ריחה של הנערה הראשונה שאהבתי + כמה פרקים שכוחי אל של סיטקומים משנות ה-80). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |