|
||||
|
||||
2. האם יש כאן משום תחילת-הסבר לשאלה מדוע הירח נראה גדול יותר כשהוא נמוך יותר? |
|
||||
|
||||
2. תמונה אחת שווה אלף מילים. |
|
||||
|
||||
לא בטוח שהבנתי, האם אנו מגדילים בדמיוננו את הירח כי הוא נמוך יותר, ולדבר גדול ונמוך קל יותר להגיע מלדבר קטן וגבוה? באמת כל התיאוריות המקובלות לגודל הירח אינן מסבירות עד תום את עוצמת התופעה. מדוע השמש השוקעת בים גדולה יותר מהירח השוקע, בעוד שכאשר הם ברום השמיים הם נראים בערך אותו גודל? עלתה במוחי תיאוריית קונספירציה שאנחנו "יודעים" איזה ידע קדום על גודלם האמיתי. בעצם אף פעם לא ראיתי את הירח המלא זורח או שוקע בים, ואולי אני בכלל טועה והוא גדול בדיוק כמו השמש. ומדוע כולנו כאחד רואים את הירח כבערך פי 3 מגודלו הרגיל ולא פי עשר, למשל? אולי יש לכולנו קווי פרספקטיבה דמיוניים בילט אין בכיפת השמיים שכופים עלינו את אשליית פונזו כמו בתגובה של האייל שמעלי, והם גם כופים את אותה הגדלה לכולנו? האם יש הבדל בתפיסה בין אנשים שגרים במישור רחב ידיים לבין אנשים שגרים בתוך עמק קטן מוקף הרים? נראה לי שלא. ןאם האשליה קשורה לעצמי ייחוס כמו עצים, בתים או הרים, איזה עצמי ייחוס יש בלב ים? |
|
||||
|
||||
קווי הפרספקטיבה הדמיוניים הם לא בכיפת השמים אלא בפרשנות מראה הנוף שלמטה. יש המון עצמי ייחוס ופרטים בלב ים. גם בלב ים יש המון פרטים על פני המים אשר עוזרים לנו לפענח מהם מים קרובים ומהם מים רחוקים (ולכן עצם גדול שנמצא ליד מה שהמוח שלנו מפרש כרחוק+מוקטן, נראה גדול יותר כפיצוי). |
|
||||
|
||||
בלב האוקיאנס השקט אין פרטי ייחוס מלבד גרמי השמיים והשתקפות האור על המים, והשתקפות האור על המים אינה מובחנת במרחק של מאה מטר. לא סביר בעיניי שגודל הירח אי שם באופק נקבע בדמיוננו על פי נצנוץ האדוות. הבנתי עכשיו שאנו תופסים את הארץ כשטוחה, את השמיים כיריעה מישורית מעלינו (מעניין באיזה גובה), ואנו ביניהם. שני המישורים מתלכדים באופק כמו פסי הרכבת באשליית פונזו, ולכן אף שגודל דיסק הירח לא משתנה, הוא נראה לנו קטן יותר כשהוא "קרוב" אלינו, כלומר קרוב לזניט מעל ראשינו, וגדול יותר כשהוא בקצה פסי הרכבת ביניהם אנו הולכים. בכל זאת תעלומה בעיניי מדוע הירח באופק לא נראה לבני האדם פי 1.5 או פי 10 יותר גדול, אלא תמיד ולכולם בערך פי 3. |
|
||||
|
||||
ילדים נוהגים לצייר ים כריבוע תחול ואחיד בתחתית הדף. ים לא באמת נראה כך. המים אינם מראה שטוחה, נקיה וסטאטית. אפילו לא בלב האוקיאנוס. למים יש צבע, תנועה וטקסטורה. בד"כ (תמיד?) בלב ים, העין תצליח למצוא נקודות יחוס וליצור תחושת פרספקטיבה. אי אפשר לא לראות את "פסי הרכבת", גם בלב ים. גם בתמונות ברזולוציה נמוכה האפקט ברור (במציאות האפקט הרבה יותר ברור): |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
התמונה היפה דווקא ממחישה את אשליית פונזי, כי אין בה פרטים שלגודלם אפשר להתייחס. הטענה היא שהירח נראה גדול כשהוא על האופק, כי אנו משווים אותו לבניין, עץ, הר - עצמים שגודלם ידוע פחות או יותר. כאן אין עצמים כאלה אלא רק גרדיאנט שמעניק תחושה של מרחק, והמרחק מחדד את אשליית פונזי. |
|
||||
|
||||
לכך התכוונתי. וואקה וואקה וואקה :) ההשוואה לגודל עצמים נראת לי זניחה בהשוואה לאפקט שנובע מהאופן בו המוח מפרש פרספקטיבה (ולכן הציפיות של מנגנון הראיה מבלבלות אותו, בלי שנוכל להתנער מהאשליה האופטית הנ"ל). אני לא חושב שיש בכלל חשיבות לידע שלנו על גודלם של עצמים, לשם קבלת האפקט (ולכן ההשוואה לעץ, בניין או הר, איננה רלבנטית). |
|
||||
|
||||
"...אלא תמיד ולכולם בערך פי 3" סיפרת שמעולם לא ראית שקיעת ירח בים - איך את יכולה להיות בטוחה לגבייך עצמך, שלא לדבר על "תמיד ולכולם"? ואיך את מודדת את תחושת הגודל של הירח? לי באופן אישי קשה לכמת במספר פי כמה הירח באופק נראה גדול יותר, אבל נראה לי שתחושת הגודל איננה קבועה אלא תלויה בנוף. |
|
||||
|
||||
נכון, קשה להעריך, אבל אם את חייבת מה היית אומרת? יותר מפי ארבע? פחות מפי אחד וחצי? נראה לי שבין שתיים לשלוש זה פחות או יותר מה שרוב בני האדם יאמרו. נכון גם שאף פעם לא ראיתי את הירח שוקע בים וסביר להניח שמעל הים הוא גדול עוד יותר. בשורה תחתונה אני משערת (רק משערת) שכל בני האדם רואים באותה זווית בערך את אותה הגדלה, ואני תוהה מה קובע את ההגדלה הזאת. גמני חשבתי שהגודל תלוי בנוף אבל עכשיו שיניתי את דעתי, כי אשליית פונזו יותר קבועה ונראית לי יותר חזקה. יתכן שאני טועה, אבל אם זה תלוי בנוף מדוע זה לא קורה לנו עם עצמים אחרים שנמצאים פעם בנוף כזה ופעם בנוף אחר? ולמה זה קורה בים בעוצמה הכי חזקה, עם כל כך מעט נוף? |
|
||||
|
||||
ניסוי נחמד לפעם הבאה שהירח המלא יהיה באופק: הביטי בו דרך רגלייך בעודך מתכופפת. הוא נראה בגודל הסטנדרטי ( ברום השמיים) ולא גדול במיוחד. אני לא יודע מה זה בדיוק מוכיח, אבל זה מחזק את הרעיון שזה קשור למה שאנו רואים "מתחתיו". |
|
||||
|
||||
מדליק. החודש יהיה ירח מלא ב-23, אבל התנאים לא אופטימליים כי הירח יזרח אחר הצהריים וישקע עם עלות היום. זה לכאורה מחזק את הרעיון שזה קשור לנוף, אבל גם את אשליית פונזו, כי כשהשמיים מתחתיך והגרביטציה מעליך, אי אפשר לדעת מה קורה לה. זה עולם זר ומוזר. |
|
||||
|
||||
כשהירח מלא הוא תמיד עולה לפנות ערב ושוקע בערך עם הזריחה. |
|
||||
|
||||
לדבר נמוך קל יותר להגיע. מבחינת התחושה, זה אומר שהוא קרוב יותר. כשמשהו קרוב יותר (ליטרלית בלבד!) הוא נראה גדול יותר. ואגב, כשהשמש בזנית היא נראית (לי לפחות) גדולה מהירח באותו מקום. |
|
||||
|
||||
אני לא יודעת, קשה להסתכל, עקרונית הם אמורים להיות באותו גודל כדי לבצע ליקוי חמה מושלם, זה עוד אחד מהדברים המוזרים במערכת השמש. אבל השמש השוקעת (מעל הים) בוודאות נראית לי יותר גדולה מהירח השוקע. |
|
||||
|
||||
זה בדיוק ההבדל בין הר לשר. |
|
||||
|
||||
כי אנחנו לא רואים את השמיים שמעלינו כמרחב אלא ככיפה שעליה מופיעים עצמים, כמו אוהל קרקס ענק שמתחבר לאופק. יתרה מזאת, אנחנו תופסים את כיפת השמיים כשטוחה יחסית. זאת־אומרת: היית מצפה שנחשוב שהכיפה היא חצי כדור, אבל לא. היא נראית לנו כהרבה יותר נמוכה ממה שהיא רחבה (מאופק לאופק). מכיוון שהירח מופיע עליה באותו גודל בין שהוא בצוהר ובין שהוא קרוב לאופק, אנחנו מעבדים את המידע ומבינים ממנו שהירח גדול יותר כשהוא קרוב לאופק. באמת שאין לי מושג למה אנחנו רואים את השמיים בצורה כזו דווקא. אולי זה בגלל העננים. אולי זו סתם התאמה שנועדה במקור למקרים אחרים. |
|
||||
|
||||
השמיים באמת מגיעים רחוק יותר באופק מאשר למעלה (באופק זה האופק פלוס האטמוספירה בזווית, למעלה זה רק האטמוספירה). אבל אני לא חושב שזה קשור. |
|
||||
|
||||
נוטה כדוק שמיים וימתחם כאוהל לשבת. נראה לי אוהל בדואי, לא אוהל עם שפיץ. למרות מה שאנחנו יודעים בשכל, אנחנו רואים את ה-רקיע כ-חופת שמיים, כ-יריעת שמיים שטוחה, ואת הארץ כמישור, לפחות לאור יום... |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |