 |
|
 |
||
|
||||
 |
זה מאמר מרתק וקונספט מעניין. אני מוצא את עצמי מסכים לחלוטין לצורך בדיאלוג מתמיד, ודווקא בגלל הצורך הזה אני מתקשה עם הרעיון של קהילה שיתופית. נראה לי שדיאלוג אמיתי, פתוח, כזה שאפשר להעלות בו גם דעות ביקורתיות ומרגיזות ולהתעקש עליהן, מחייב להפחית למינימום האפשרי את היכולת של הקהילה לפגוע באינדיבידואל. זאת בעיניי אחת ההצדקות החזקות ביותר לרכוש פרטי: גם אם כולכם חולקים עליי, גם אם אני מרגיז את כולכם ואומר או עושה דברים שפוגעים בציפור הנפש שלכם, אתם לא יכולים להקשות על חיי יותר מדי. "מה ששלי הוא שלי", בין אם זה רכוש, זמן או טובין אחרים. נדמה לי שדיאלוג - לפחות בגרסתו הביקורתית ולא בגרסתו המלטפת - מחייב שתהיה אי תלות בין המשתתפים. כשמדובר על קהילה, שבה סכנת הלחץ החברתי גוברת, זה נראה לי חשוב אף יותר. אז למרות שרעיון הקהילה השיתופית מעורר התפעלות, קשה לי לקבל אותו. אם מהלך המאמר מוביל משיתוף לדיאלוג, אני עושה את הדרך האחרת: אני גוזר מחשיבות הדיאלוג את הצורך באוטונומיה מוגברת ובפחות שיתוף. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שניתן להגיע גם למסקנה הפוכה -- שבהעדר קהילה שיתופית, לא נוצר דיאלוג. ליתר דיוק, בהעדר קהילה שיתופית אין הכרח של דיאלוג, ולכן הדיאלוג לא מתפתח ועלול להעצר בטרם עת. לכן דווקא קיומה של קהילה שיתופית בה הדיאלוג הוא הכרח, מאלצת את המשך הדיאלוג וגורמת לדיון מעמיק גם בסוגיות קשות וביקורתיות. דוגמה אחרת -- קיימות קהילות בהן החלטות מתקבלות בקונצנזוס (משפחת הריינבוו לדוגמה). זה הליך מייאש לכל אדם נורמלי, והכוח המניע את התהליך לסיומו הוא חברותם של האנשים בקהילה והאכפתיות שלהם מהקהילה ומההליך. לרוב, אחרי כמה ימים של דיונים, החברים מצליחים באורח פלא להגיע לקונצנזוס. ללא קיום הקהילה ובהעדר הכרח מוסרי, הדיון לעולם לא יגיע למיצוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל מדוע לקשור בין דיאלוג לקונצנזוס? ולמה דיון אמור להגיע למיצוי? תמיד אפשר להעלות עוד טיעונים, לבקר את הנחות היסוד ולהגיד "בעצם, עוד משהו" כשכולם כבר רוצים ללכת הביתה. אני חושב שההנגדה הבסיסית מציבה מצד אחד קשר בין אנשים שמבוסס על דיאלוג חופשי ומנגד קשר שמבוסס על "המערכת" (חוקים, נורמות, מסורות, משחקים וכולי). טענה ישנה ומקובלת היא שאופי המערכת נקבע ע"י המבנה הכלכלי, ולכן יש ליצור מבנה כלכלי שונה שיאפשר היחלצות מהיחסים המערכתיים הנוכחיים לטובת התארגנות שמקדמת יחסים חופשיים ודיאלוגיים. אבל זאת תפיסה שמניחה שכדי להיחלץ מהמערכת הקיימת אנחנו זקוקים למערכת אחרת (אגב, האין כאן נסיגה אינסופית?), ועל כן אני תוהה עד כמה המערכת החדשה יכולה בכלל להיות לא דכאנית כשהיא יוצרת תלות חזקה בין חברי הקהילה. בנוגע ל"בהעדר קהילה שיתופית אין הכרח של דיאלוג" זה נשמע לי בסדר גמור. לא הייתי מעז להביע דעה באייל אם לא הייתי יודע שאני יכול תמיד לפרוש מהדיון (או לכתוב "אתה טועה" ולפרוש מהדיון), והרעיון שאנחנו צריכים הכרח כדי לנהל דיאלוג נראה לי בעייתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר להפריד שני סוגי דיונים -- דיון לשם מטרה (קבלת החלטה), ודיון לשם הדיון. דיונים מהסוג השני, כמו אלו שבאייל הקורא, יכולים להמשך לאינסוף כי, כפי שאמרת, תמיד אפשר לדון על ערכי היסוד ועל התעדוף ביניהם. לעומת זאת, דיונים מהסוג הראשון נובעים לרוב מרצון משותף או מהכרח להגיע לסיכום, ולכן נוטה להסתיים בפשרה מקובלת (או בחברות מסויימות, בקונצנזוס). שאלה נתונה יכולה לפתוח דיון מהסוג הראשון או השני, כתלות בנסיבות. הטענה שלי היא שבחברות שיתופיות (תמוז, ריינבוו) או בעלות אינטרס משותף (תנועה, עמותה) אם השאלה יכולה לפתוח דיונים משני הסוגים, תהיה עדיפות לפתיחת דיון מהסוג הראשון ולכן הדיון יהיה לרוב יותר יעיל. אתה מתייחס לדיונים מהסוג השני, שבהעדר מסגרת (קבוצה או חברה) דיונים אלו אינם כבולים ויכולים להתפתח ללא מגבלה או חשש. אני לא מקבל את ההנחה שאין דבר כזה דיון חופשי כי הוא מושפע מהמסגרת בה המתדיינים נמצאים. זאת נראית לי טענה פוסטמודרניסטית שמטרתה למנוע דיונים ביקורתיים על חברות אחרות. אם ניתן להצביע על המגבלות של המסגרת הנוכחית (למשל חוקי טאבו של החברה), ניתן למפות אותן ולהתייחס אליהן בהתאם, למשל כערכים המטים את הדיון לטובת הדעה המקובלת. זה אולי דורש מאמץ נוסף מהמתדיינים כדי למנוע את העיוות האינהרנטי של נקודת ההשקפה (אם אני מודע לכך שזכוכית מגדלת מעוותת את הפרטים בשוליים, זה לא מונע ממני לתקן במוחי את תמונת המקור). העובדה שבנקודה זאת הפוסטמודרניסטים מרימים ידיים אינה מספקת כדי לשכנע אותי שדיון חופשי אינו אפשרי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מאמין גדול בקשר בין הסוג הראשון של דיונים לבין הסוג השני של דיונים ובעירוב ביניהם. אני מניח שאנשי הקבוצות השיתופיות, בהיותם אנשים ערכיים, חולקים את אותה השקפה יחד איתי. בנוגע לאילוץ להגיע לסיכום בזמן נתון, הוא קיים, כמובן. אבל גם אם נניח שיש דיונים שהם רק לשם קבלת החלטה, עדיין נראה לי שבקבוצה כזאת הלחץ החברתי עלול להיות מכריע, בגלל הבעיה של הרכוש הפרטי. רכוש כזה מאפשר לנו לחיות את חיינו כרצוננו ולעמוד אל מול החברה ולהוציא לה לשון. אני שותף לדעתך שיש דיון חופשי, אם כי אני חושב שהוא תמיד מושפע מהמערכת. פוסטמודרניסטים אומרים (בהכללה גסה שלי ולכן מוטעית) שיש רק את המערכת. מרכס אמר שמעבר למערכת יש את מלכות החירות. אני מקבל את ההשקפה שאנחנו מוגבלים ע''י המערכת, אבל שאנחנו יכולים באמצעות דיאלוג שמבוסס על האוטונומיה שלנו למצוא בה פרצות ולהתקדם מעבר לה, גם אם בקטן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהמסגרת המשותפת מביאה לדיונים תכליתיים מהסוג הראשון, ואלו מצידם מביאים לדיונים עקרוניים מהסוג השני. ללא האילוצים שמביאים לדיונים, יהיו הרבה פחות דיונים ערכיים מהסוג השני. ייתכן שהלחץ החברתי עלול להחניק וויכוחים מסוג מסויים, אבל לעניות דעתי ומהכרתי החלקית של הקבוצות המדוברות, בקבוצות אלו יש יותר דיונים, משני הסוגים, לעומת קבוצות של אינדיבידואלים שאין להם כל אינטרסים מעבר לדיון עצמו. למה אנחנו מוגבלים ע"י המערכת? בישראל קשה לערוך דיון על ערכי הנאציזם (גודווין!), אבל עדיין ניתן לדון בטענה שהשמדת היהודים היתה כלי הנדסה חברתית של הנאצים מול הגרמנים. אם אתה מתכוון לשיח תרבויות, לדעתי כל שיח מוטה ע"י הרקע של המתדיינים, ולכן ככל הנושא הדיון מתרחק מהרקע כך רמת ההטיה קטנה. אבל כבר דשנו בכך בתגובה 352614 ובהמשך בתגובה 353594. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מטיל ספק ביתרונות שונים של קבוצות אלו. אני תוהה לגבי היכולת להיות נון-קונפורמיסט בצורה שמעצבנת את הקבוצה לאורך זמן. ואני לא יודע למה אני מוגבל ע"י המערכת היום. זה בדיוק העניין - המערכת מסתירה לי. אני יכול לספק רק דיווחים על העבר: בעולם שאני גדלתי בו לא היתה אפלייה עדתית וממסדית, ב-48' הערבים ברחו ומעולם לא גורשו וישראל תמיד חתרה לשלום. זה לא רק שאני התבגרתי מאז. גם המערכת השתנתה וטענות אחרות הן השולטות בשיח הציבורי. אגב, מערכות קיימות בהרבה תחומים: בתור ילד הייתי בטוח שאבא שלי הוא הכי בעולם. מבט מהיר מסביב מבהיר שכמעט כל הילדים חושבים כך על אבא שלהם, ולכן אני מניח שזהו מאפיין מערכתי שלא קשור דווקא לתכונות האב והילד הפרטיקולארים. בעוד עשר-עשרים שנים נוכל אולי להתבונן אחורה ולגלות כיצד המערכת הגבילה אותנו היום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להיות נון-קונפורמיסטי בצורה שלא מעצבנת את הקבוצה היא מעלה ברוכה. כל הדוגמאות שנתת אינן מגבילות את השיח. הן מאירות זוויות שונות של האמת (כן, לדעתי יש אמת, שהיא מערכת מורכבת שניתן לעשות לה רדוקציות שיאירו פנים שונות בה), ולכן אדם מרקע שונה יכול להאיר דרכי הסתכלות נוספות. ההנחה שאין אנו רואים את המערכת בכללותה לא צריכה להפריע, בדיוק כפי שהידע החלקי של המדענים לא עצר בעדם מלקדם את המחקר המדעי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת אולי מעלה ברוכה, לא יודע. קופרניקוס או צ'חנובר לא חשבו כמוך. וגם לא כל מיני יוצאי קיבוץ שאני מכיר שסיפרו לי על הלחץ החברתי ועל הדחיפה לקונפורמיסטיות (אין לי מושג עד כמה הם מייצגים. לפחות בספרים של עוז זה גם קיים, וזה הכי קרוב שהתקרבתי אי פעם לקיבוץ). כל הדוגמאות שנתתי הן שקרים מוחלטים ולא "מאירות זוויות שונות של האמת". היתה אפלייה עדתית וממסדית, ב-48' ישראל כן גירשה ערבים וישראל לא תמיד חתרה לשלום. ההנחה שאנחנו לא רואים את המערכת בכללותה (ויותר חשוב: את מה שמעבר למערכת) אכן לא מונעת מאיתנו התקדמות. היא פשוט צריכה להוריד את יומרנותן של הטענות שלנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור, התכוונתי להתפקחות שלך מהאמיתות הקודמות. ולגבי הסיפה שלך, אני מסכים בהחלט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה טועה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה? תשובות לא מנומקות לא מתקבלות כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אתה טועה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(חשבתי שברור שהתשובה שלי לא היתה מנומקת) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלו? זה יהונתן אורן?! "מה ששלי הוא שלי" נתפס במקומותינו כחזירות קפיטליסטית שיש לעקור מן השורש. אצל אפלטון - שהיה בין המעטים שהעיזו ללכת עם השיתוף עד הסוף - אפילו האישה, ההורים והילדים שלך הם לא שלך. שם שיתוף היה באמת שיתוף. הוא הבין שאם יש לך אישיות משלך ומשפחה משלך, אתה כבר כמעט חזיר. כמובן, לא ידוע לי על נסיונות מוצלחים לישם את זה. והאמת היא שגם ב"תמוז" נזהרים לשמור על האוטונומיה של הפרט, שבלעדיו אין צורך בדיאלוג. אבל מנסים גם ליישם סוג של שיתוף כלכלי - רק שלא ברור לי עד איזו רמה (ולמה דווקא זו) של שיתוף. לי נראה שקהילה כזו יכולה לשרוד לאורך דורות רק אם היא על אי-בודד, או סגורה בסיר לחץ - כמו האמיש או החרדים - כך שילדיה יהיו מנותקים ככל האפשר מהשפעות חיצוניות. אבל אם הקהילה פתוחה, כמו ש"תמוז" רוצה להיות, והילדים לומדים בבתי ספר רגילים, ומבקרים בני משפחה מחוץ לקהילה, אז עם הזמן מגוון הדעות בה יגדל ומספר הפורשים יגבר. זה לא בגלל שהם לא מוצלחים, זה פשוט בלתי נמנע. איך מסבירים לילד שהצעצוע שסבתא קנתה לו ליום ההולדת הוא לא באמת שלו? בגלל שלא מדובר בקבוצה של תיכוניסטים להוטים, אלא של אנשים בוגרים שלדבריהם רוצים יותר "משנת שירות" בקומונה של השמו"צ, אני סקרן אם יש להם פטנט חדש שמיישב בין הצורך באוטונומיה אישית לבין האידיאל של שיתוף כלכלי מקיף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני התגובה למסביר אני רוצה להגיד תודה רבה על מאמר נפלא ובהצלחה מאד גדולה לתמוז. עכשיו בקשר למה שהמסביר כתב " אני סקרן אם יש להם פטנט חדש שמיישב בין הצורך באוטונומיה אישית לבין האידיאל של שיתוף כלכלי מקיף". אז רציתי להגיד שכלת פרס נובל השנה אוסטרום וויליאמסון חקרה בדיור את הדבר הזה וגילתה שיטות שבהם ניתן להגיע לחיי שיתוף כלכליים. הנה הכתבה מynet |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
===>"אוסטרום וויליאמסון חקרה בדיור את הדבר הזה וגילתה שיטות שבהם ניתן להגיע לחיי שיתוף כלכליים" בוא לא נתבלבל. גם ביני ובין אישתי יש חיי שיתוף כלכליים. וגם ביני ובין מיליוני בעלי המניות של מיקרוסופט (יש לי כמה מאלו בקרו הפנסיה) יש אלמנטים של שיתוף כלכלי. זה לא ה"שיתוף כלכלי מקיף" בין כל הפרטים שמדובר עליו בתמוז, נכון? ווסטרום מדברת על פעילות משותפת של קבוצות לניהול אינטרסים משותפים ספציפיים - בין אם זה האינטרס של כולם באוויר נקי ובין אם זה האינטרס המשותף של בעלי המניות בהצלחת החברה. היא לועגת לנו - האיילים - שמדברים על הקצוות: או הכול בידי המדינה או הכול בידי הקפיטליסטים החזיריים. לדעתה, נדמה לי, הרוב דווקא באמצע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל זו לא היתה תשובה למה שכתבת אלא תגובה. מה שבאתי להגיד הוא שהמחקר והזכייה של אוסטרום מסמנים איזהו שינוי בחשיבה האקדמית לגבי כלכלה. אם המגמה תמשיך יהיו יותר מחקרים לגבי שיתוף ואז גם יגיעו לשיטות כיצד לשמר שיתופים קיצוניים כמו תמוז. חוץ מזה שכנראה היא חייבת קצת מהזכייה שלה למשבר אבל זה באמת ספקולציה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בטח שזה אני. אם דיאלוג מחייב רכוש פרטי, אז אני רוצה שלכולם יהיה כזה כי למי שאין לו מספיק מודר מהדיאלוג. וזה פוגע גם בו וגם בשותפים האחרים. תנוח דעתך: אני חושב שהליברטאניזם הכלכלי הוא בולשיט הזוי, והסיבה היחידה שהוא מחזיק מעמד היא הכסף ששופכים לטובתו בעלי עניין. אני בד"כ לא נוטה לקונספירציות, אבל אין לי דרך אחרת להסביר כיצד השקפה כל כך מופרכת רעיונית ואמפירית ממשיכה להתקיים. זה אני. אתה רואה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, לרגע נראה לי שהמילים מילות עשיו והקול קול יעקוב. אבל, רגע, אני שוב לא בטוח שזה אתה. אתה הרי איש של פשרות, של דיאלוג מתמיד - אז איך זה שאתה מעמיד מול שותפות כלכלית מקיפה את ה"ליברטיאניזם הכלכלי" ההזוי? אגב, לא הבנתי: איך משהו יכול להיות גם מופרך מבחינה אמפירית, וגם להמשיך להתקיים? האמת היא שאם זה אתה, אז אני איתך. חברה שאין בה רכוש פרטי היא רעיון הזוי ומופרך. ההפך מזה איננו "חברה שהכול בה רכוש פרטי", אלא "חברה שיש בה רכוש פרטי ואוטונומיה". כמו שאתה אומר, רק חברה כזו יכולה לקיים דיאלוג. וכל זמן שהדיאלוג מתקיים, אפשר שרכוש פרטי יהיה לכולם, אבל לא לכולם אותו דבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם דיאלוג פירושה הסכמה לכל אידאולוגיה נגיד,פשיזים, קולואנליזים. גם לגבי המופרך מבחינה אמפירית אני חושב שהתשובה היא פשוטה, אידאולוגיה יכולה לנגדו את העובדות ועדין לנסות להשליט את קיומה, לדוגמה אנטישמיות. לגבי החלק האחרון לא ברור הקפיצה הלוגית שאתה עושה, מה בין שיהיה רכוש פרטי לכולם, לבין ''שיהיה רכוש פרטי לכולם אבל לא לכולם אותו דבר'' |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה איך השקפה יכולה להיות מופרכת אמפירית וגם להמשיך להתקיים היא שאלה מעניינת מאוד. פופר הציע כתשובה את הרעיון של היפותזות אד-הוק שיכולות תמיד לתרץ את ההפרכות האמפיריות וכך לאפשר לנו לשמור על ההשקפה שהופרכה. בניסיון להסביר כיצד המדע מתקדם למרות קיומן של היפותזות אד-הוק, הוא טען שמדענים צריכים להיות כנים וישרים עם עצמם ולהימנע מהיפותזות כאלה שנראות לא ענייניות. סטוב ביקר אותו אותו וטען שבהצעה הזאת הוא מערבב תיאוריה והמלצות פסיכולוגיות עם התיאוריה הלוגית שלו על התקדמות המדע, ובכך מחסל במו ידיו את התיאוריה שלו עצמו. פופר, בתגובה לביקורת, שינה הדגשים ודיבר את המדע כמוסד חברתי שמבוסס על דיאלוג ביקורתי: גם כשהמדען כאינדיבידואל לא מסוגל להיפרד מהדוגמות שלו, הביקורת מצד מדענים אחרים, ביקורת שמובנה באופי המוסד, לא תאפשר להיפותזות אד-הוק לשרוד. כך המדע מתקדם. למרות החשיבות של המדען היחיד, רובינזון קרוזו לא מסוגל "לעשות מדע". רק באמצעות כלים חברתיים של דיאלוג ביקורתי ופתיחות לביקורת יש לנו סיכוי להילחם בדוגמטיות, בהשקפות מופרכות אמפירית ולהתקרב לאמת. (סתם רציתי לכתוב את זה בהקשר הדיון). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(דווקא יצא לך במקום). אני מקבל, כמובן, שהשקפה יכולה להיות וגם להיות מופרכת אמפירית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחקר חדש קובע כי 78% מהשקפות בני האדם מופרכות אמפירית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתקיים כאן איזה מתח מעניין..תלות מוחלטת בין המשתתפים, כפי שאתה מציין, אכן לא מאפשרת דיאלוג. מצד שני, אם תשאל הוגים של המודרניות כמו זיגמונט באומן, או בעצם כל רווק/ה מאזור גוש דן, גם אי-תלות לא ממש מעודדת דיאלוג. הגביע הקדוש של זמננו אנו הוא היכולת לפרק כל מערכת יחסים בקלות רבה ככל האפשר, הקשרים נבנים מלכתחילה כך שלא יעיקו. הדבר ממנו חוששים יותר מהכל זהו קשר שכמו שאומרים באנגלית - Has outlived its usefullness. נראה לי שבמצב של אי-תלות, מה שנוצר זה לא דיאלוג. אם להשתמש בשפה תיאטרלית, מתקיים אולי דיאלוג כדיון, או דיאלוג כסוג של ברברת. דיאלוג -כפעולה- נוצר דווקא כאשר התלות קיימת. אינטימיות נמדדת גם בעד כמה קשה לפרק אותה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים שיש כאן מתח מעניין. ואני מסכים גם שיש קשר (מעצבן!) בין תלות כלכלית לבין אינטימיות. קשרים בין בני-אדם הם הרבה יותר יומיומיים ופרוזאים מהאופן האידיאליסטי שאנחנו רגילים להתבונן בהם. מצד שני, אין לי ספק שתלות כלכלית נוגדת את החופש האנושי וגם - בהקשר שלנו - את חופש המחשבה והפעולה. מכאן נובע לכאורה שבד"כ שאינטימיות וחופש מוציאות זו את זו. אבל אנחנו יודעים שזה לא בדיוק כך. החופש האנושי הוא עניין מורכב, ולפעמים דווקא הכפפה של העצמי לחוקים היא זאת שיוצרת את העצמי האוטונומי והחופשי (ושוב: אחרי המעשים נמשכים הלבבות, שלא לדבר על המסורת שאומרת שציות לחוקי התבונה הוא החופש מיצרים ומאורעות קונטינגנטים). בקיצור, מסובך לי מדי העניין הזה, ואני לא מצליח לנסח תגובה סבירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נורא, יהודה הלוי הצליח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנא פרט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''עבד ה' הוא לבדו חופשי'' (לצערי זה יעזור לך לנסח רק את חציה השני של תגובתך) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צפריר דורש נימוקים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שטוען טענה יפה לו שינמקה כדת וכדין; אני רק הוספתי ציטוט שכוחו יפה תמיד. אבוי לו להלוי אם הוא נזקק לי כסנגור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם שכ"ג טען טענה יפה (תגובה 528899). זה לא עזר לו. לדידי, אינך צריך להביא נימוקים. ניכרים דברי אמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. ברשותך אפרש היתר חריג זה כתקף לגבי לכלל הדיונים באייל, ואשתמש בו בשעת הצורך. כמו כן אתה רשאי להמשיך להפליג בהגיגיך ללא הפרעות נוספות מצדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עבדי זמן עבדי עבדים הם – עבד ה' הוא לבד חופשי. על כן בבקש כל אנוש חלקו – חלקי ה', אמרה נפשי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה השיר באדיבות פרוייקט בן-יהודה: עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי: עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ "חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |