 |
|
 |
||
|
||||
 |
השבר אכן החל, כנראה, כשדושאן הציג את ה"רדי מייד" שלו במוזיאון. השאלה היא איך אתה תופס אמנות. ממה שקראתי אצלך, אתה תופש אותה באורח שמרני מאוד, כיכולת טכנית בצירוף אמירה. האמנות תמיד שאפה לגעת בגבולות, אני חושבת שזה חלק מהאופי של השדה הזה, שהוא חוקר ושואף להגיע לקיצונויות, אחד הגבולות הוא זה השואף לצמצם את הפער בינה לבין החיים, האומר שכל דבר, בקונטקסט הנכון, יכול להיות אמנות, שאמן אינו זה שיש לו יכולת טכנית (ובינינו, עם קצת אימון, הרבה מאוד אנשים יכולים להגיע לרמה טכנית מספקת), אלא שאמנות היא צורה לתקשר עם קהל, להגיד משהו. מאנצוני, הייתכן שאיש מכם לא קרא את היצירה הזו כביקורת חריפה מאוד על ההתנהלות של עולם האמנות ושל סוחרי האמנות? ביקורת רדיקלית למדי, שעצם העובדה שנתקבלה ונכנסה למיינסטרים של עולם האמנות מראה בעיקר עד כמה קשה לגעת בגבולות בעולם הזה שכולו מסע מתמשך אל אותו הגבול עצמו, עד כמה קשה לירוק בפרצופם של אלה שמיד יתעקשו לחבק אותך דווקא על שום היריקה. הפוסטמודרניזם אף החמיר את המצב, היות שהוא מסוגל לספוג לתוכו כל זרם אחר ובכך הוא השתלט על ציר ההתפתחות של האמנות, אבל אני סוטה מדרכי. העניין הוא כזה, שבעצם העובדה שיצירתו של מאנצוני מעוררת את האפולוגטיקה שבכאן (וגם במקומות רבים אחרים), _זוהי_ האמנות. זה מה שמאנצוני ניסה להגיד, והצליח לו. האמנות שלו מזיזה אותך, היא מרגיזה אותך, היא גורמת לך לבחון את שאלת מהי האמנות, היא משפיעה על חייך. לא מעט בשביל ערימה של חרא בקופסת שימורים, לא? דוגמא נוספת שנתת, סדרת העבודות המופלאה של פליקס גונזלס טורז, אלה עם סוכריות השוקולד. דוגמא מצוינת להמחיש את הנקודה השניה שלי. אמנות כיום אינה מיידית כפי שהיתה פעם, כפי שאנחנו צרכנים מתוחכמים יותר של תקשורת מאשר האיכרים הנבערים שעבורם צוירו כל הפרסקאות המדהימים של ימי הביניים על קירות הכנסיות, לדוגמא. אמנות היום, בעיקר זו שאתה קורא לה קונספטואלית, מתבדלת ממדיה ויזואליים אחרים בהיותה דווקא מצריכה שתשב ותקרא למה התכוון האמן, ושם תהיה ההנאה האמיתית שלך, בלהבין את הבחירות שלו, בלהבין מה רצה לאמר. לדוגמא, סדרת סוכריות השוקולד של פליקס גונזלס-טורז. (נגעת כאן בציפור נפשי, באמן שאני מאוד אוהבת, לכן התקפצתי לתשובה, למרות שבאמת אין לי כוח לוויכוחים העקרים האלה על אמנות) ראשית, לינק: אצל גונזלס-טורז חשובים מאוד השמות של היצירות (בדרך כלל "ללא כותרת", ואז בסוגריים הוא מגניב מידע חשוב). סדרת ערימות השוקולד מוקדשת לאהובו של גונזלס-טורז, רוס. רוס גסס מאיידס, ואהובו יצר את הסדרה המאוד נוגעת ללב של הסוכריות, זו אינה סתם ערימת סוכריות. זו ערימה שמשקלה כמשקל גופו של רוס, והקהל מוזמן לקחת ממנה, כמשל על התכלותו של הגוף האהוב, שכל שיישאר ממנו לבסוף הם כמה ניירות. זה משל פיוטי ומקסים על געגוע, מוות, כליון. ויש עוד דקויות, שרק התעמקות בהשתנותה של הסדרה הזו עם הזמן תזמן לצופה. יש לגונזלס-טורז עוד סדרות שעוסקות בנושאים הללו מזווית אחרת, וכאמור, במבט חטוף של צופה טלוויזיה שרגיל למיידיות של דימויים, אני יכולה להבין את האמירה של "אין מה להבין", אלא שברוב הפעמים מי שטועה הוא הצופה השטחי, לא האמן. (אגב, עבודה כזו הוצגה גם במוזיאון ת"א, ולפי מה ששמעתי זה היה המקום היחיד בעולם שהנהלת המוזיאון חסמה את הגישה אל הסוכריות, כדי שהקהל לא ייקח. משעשע ביותר) עבודה נפלאה אחרת של גונזלס-טורז: אהובים מושלמים. (השמאלית ביותר בלינק שצירפתי). הוא קנה שני שעוני קיר זולים וזהים ותלה אותם ביחד כשהם מכוונים לאותה השעה (ועובדים). היות שאלה לא שעונים איכותיים במיוחד, לכל אחד מהם יש סטיית זמן מסוימת, וכך הם התחילו ביחד אבל עם הזמן הם מתרחקים זה מזה, וגם זו עבודה שאומרת הרבה מאוד על זוגיות ועל אהבה (בעיני, לא פחות מ"חתונת ארנולפיני" המאסטרפיס של העולם הישן, למשל), באמצעים כל כך פשוטים. וזה כל היופי. ואקנח במציטוט לא מדויק מפיה של מורה חכמה שלי, מיכל נאמן, שאמרה, שהביקורת הכי מבטלת לאמנות עכשווית היא משהו בסגנון "גם הילד שלי יכול לצייר כזה", וזה בדיוק העניין, שזו לא תעודת עניות לאמנות, שגם הילד שלך יכול לצייר כזה. להיפך, זה כל היופי, שהאמנות פתחה את עצמה לכיוון החיים במידה כזו, שהיא מוכנה לקחת על עצמה את הסיכון להיראות כמו משהו שהילד שלך צייר, להיות בלתי מובנת (אבל במאמר מוסגר: לילד שלך יהיו פחות הנמקות למה הוא צייר את מה שצייר) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, הילדים של כמה מכם "מציירים כזה"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ממה שקראתי אצלך, אתה תופש אותה באורח שמרני מאוד, כיכולת טכנית בצירוף אמירה" אין ומעולם לא הייתה דרך אחרת לתפוש את הדברים. כך היו כל האמנויות מאז ומתמיד. תחילה הייתה המלאכה, האומנות. מששלטת בה במידה מספקת או שנותרת אומן מיומן או שנמסך במה שעשית דבר מה אחר ונוסף שהוריד את הוו והפך את היצירה לאמנות. מי שלא היה מוכשר לא לזה ולא לזה, כתב, מיצנט או אסף. אלה ואלה ואלה השאירו את בדיקת הגבולות לצה"ל. "אמן אינו זה שיש לו יכולת טכנית" אין עדות טובה מזו למצב הפתטי שבו נתונה האמנות הפלסטית. האם מישהו היה מעלה על דעתו סופר שאינו שולט בשפה בה הוא כותב? האם מישהו היה מעלה על דעתו אפילו להתייחס לבמאי שאינו יודע להעמיד שוט? לרקדן שנופל אחרי פירואט? לגיטריסט שנעצר ב"ערב של שושנים"? זמר אופרה עם מנעד של חצי אוקטבה? אמן, כדי שיוכל להתחיל להחשב אמן, צריך להחזיק קודם לכל ביכולת הטכנית ליצור אמנות בתחומו. זה האלף-בית שצריך להתקיים עוד לפני שהוא בכלל יכול לחשוב על משהו נוסף. מביך לחשוב שמישהו בכלל מעלה על דעתו אפשרות אחרת. בכל תחום יצירתי אחר, הרי, היו זורקים אותו מכל המדרגות הרבה לפני שהיה מספיק לספר לעולם משלים פיוטיים ומקסימים על געגוע, מוות וכליון. "בינינו, עם קצת אימון, הרבה מאוד אנשים יכולים להגיע לרמה טכנית מספקת" אז זהו, שלא. למעשה, 99 אחוז מהאנשים, גם אם יתאמנו עד בוא יום הדין לא יגיעו לרמה טכנית מספקת, בדיוק כמו שגם אם כולנו נתאמן כל יום ונורא-נורא-נורא רק מתי מעט מובחרים שבמובחרים יצליחו להפוך לרכוש את המיומנות הטכנית כדי להיות זמרים, סופרים, משוררים, רקדנים או אפילו שחקני כדורגל טובים. בניגוד לדיעה המקובלת, "קצת אימון" לא יהפוך אף אחד מאיתנו לרונאלדיניו ואפילו לא לדקו או חאבייר סולאנה. התחושה האישית שלי היא שהזלזול במיומנות הטכנית אופייני בעיקר לאנשים שאין להם ולא תהיה להם מיומנות טכנית. העובדה שהמדרשה ברמת-השרון, לדוגמה, הפיקה דורות על דורות של "אמנים" שאין להם מיומנות נאותה ברישום, ציור או פיסול מעידה בעיקר על כך שרפי לביא ושובל תלמידיו גם הם לא יודעים לרשום במיל. אפשר לקרוא לזה "הסזאניזציה" או "הואנגוחיזציה" של האמנות. העובדה שסזאן וואן גוך, ששניהם סבלו מפגמים קשים מאוד בטכניקה, הפכו לאמנים מוערכים נראתה לשלל הדילטנטים שבאו אחריהם מין קארט בלאנש לא לדעת להחזיק עפרון בכלל. פיקאסו, מירו, לז'ה או קלה שברו את החוקים, אבל הם עשו זאת לפחות מתוך ידיעת החוקים. מה הערך לשבירת חוקים של מי שאפילו רצה לא היה יכול לציית להם? מה המשמעות של "קשקוש" מעפרונו של מי שאינו יכול להפיק אלא קשקושים? "כל דבר, בקונטקסט הנכון, יכול להיות אמנות..." אז זהו, שגם זה לא נכון. למעשה, זה הכי לא נכון שאפשר. זה הופך את היצירה מאמצעי להעביר אותו יסוד סמוי המצוי אצל אמן אל הצופה לקופירייטינג בינוני. אמנים הם אנשים המחוננים במתנה נדירה. הם לא בהכרח האנשים החכמים או הפקחים ביותר. הנסיון להפוך אותם לאינטלקטואלים דה-לה-שמאטע ש"מתקשרים" רעיונות סוג ב' באמצעים חזותיים זולים מתאים ככפפה ליד לאינטלקטואלים דה-לה-שמאטע שזה מה שהם מסוגלים לתקשר, לא לאמנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוכחת באותות ובמופתים, שהתפיסה שלך לגבי מהי אמנות היא שמרנית ביותר. אין כל פסול בזה שככה אתה רואה את העולם, אבל לידיעתך, ישנם, פה ושם, אנשים שמסוגלים ליהנות גם מאמנות שנעשתה אחרי תקופת מאטיס. להתווכח איתך אין לי כוונה, שמתי לב שטכניקת הוויכוח שלך היא בלתי מנוצחת, עד כדי כך שאתה מתקבל כמו איזה בוט, שמצטט בתגובתו חלקי משפטים של הטקסט אליו אתה מגיב ואז פוסל אותם בטון נחרץ ששמור בדרך כלל לאלוהים, ואני לא מתווכחת עם אלוהים. :) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש פה ושם גם אנשים שנהנים מרצח בני אדם. שהם יטענו שהתפיסה של רוב האנשים לגבי מוסר היא "שמרנית ביותר"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואמנות זה היינו הך? יש דבר כזה מוסר מודרני? מוסר פוסט מודרני? מוסר קלאסי? הטענה שלי רחוקה מרלטיוויזם, לדעתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מן הסתם לא תמצאי תורות מוסר שנקראות על שם זרמי אמנות, אך כן תמצאי תורות מוסר שמכונות ''פוסט מודרניות'', ויש תורות מוסר שניתן לכנותן ''קלאסיות''. מכיוון שמוסכם עלי שרלטוויזם הוא פסול, הרי ש''דעתי'' אינו נימוק מספיק כדי להסביר מדוע הטענה שלך רחוקה מרלטוויזם, ועלייך להסביר את עצמך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיד לאחר שתסביר את הזינוק התמוה שעשית מאמנות אל מוסר, או מיצירה אל רצח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשני המקרים יש ניסיון כושל להצדיק דבר מה באמצעות העובדה שאנשים אוהבים אותו, והעובדה שהם טוענים על מי שלא אוהב אותו שהוא שמרן. כמובן שאין דין מוסר כדין אמנות - אך מהודעתך לא ניתן להבין את ההבדל, ומטרתה של הודעתי היא לגרום לך להסביר את ההבדל הזה - דהיינו, מדוע טיעון ה''יש כאלו שאוהבים את זה'' תקף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שחשבתי על הטיעון שלך לגבי רצח, לא הצלחתי למצוא את הרלוונטיות שלו. הטיעון שלי הוא שאמנות עכשווית מדברת אל פלח אוכלוסיה צר מאוד. (וחבל שכך, אני חושבת שיצרני האמנות הם הניזוקים העיקריים מכך שהאמנות שלהם אינה נגישה לאדם הממוצע) אבל כל עוד קיים קהל, היא תקפה בעיני. למעשה היא תקפה גם בלי קהל, אבל זה כבר וויכוח אחר. אני מתקשה להשוות את זה לרצח כפי שעשית, זה כמו להשוות אגס לדג, מה הקשר? אם כבר, נראה לי נכון להשוות אמנות לספורט, גם הוא ממומן ע"י המדינה, גם הוא נצרך ע"י פלח אוכלוסיה מסוים. ג'ודו, למשל? ספורט איזוטרי למדי, האדם הממוצע לא יודע להבחין בין איפון לבין צוקהארה, ייתכן שצפיה בקרב כזה תעניין אותו גם מבלי להבין מי מוביל ומי מפסיד, למשל. אבל בשני המקרים, כדי לחוות את החוויה המלאה, צריך להבין מה אתה רואה. שמרן הוא מי שאינו פתוח ללמוד ולהשתנות, אני חושבת שמי שממשיך לצפות שתחום האמנות יקפא במקומו וימשיך לייצר אמנות שהוא מבין ללא מאמץ, הוא שמרן. זכותו, אבל (לדעתי) מוטב שיצהיר על עצמו "אני לא מבין את מאנצוני", מאשר יטען שמאנצוני אינו מובן, או שהוא שרלטן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שאמרת טרם הבהיר מדוע ''יש אנשים שאוהבים את זה'' הופך דבר מה לראוי או רצוי. את אמנם לא מוצאת שום קשר בין אמנות לרצח, אבל הטיעון שאת משתמשת בו כדי להצדיק אמנות יכול, למעשה, להצדיק כל דבר שיש לו קהל. לסרטי סנאף יש קהל. אם את טוענת שהטיעון שלך כן חל על אמנות ולא על סרטי סנאף, עלייך להסביר במה הם נבדלים. כל עוד הטיעון היחיד שלך הוא ''יש לזה קהל'', הרי שאמנות וסרטי סנאף אינם נבדלים, ועל כן שניהם לגיטימיים במידה שווה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר להציע לכם להתקדם שלב אחד? נסו "יש אנשים שאוהבים את זה, וזה לא בלתי מוסרי [עד כדי לקיחת מיסים]". אמנות קונספטואלית בפנים, רצח בחוץ. המשיכו מכאן (או שתקראו את אחד הפתילים האחרים כאן שהתקדמו עוד הלאה.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''הוכחת באותות ובמופתים, שהתפיסה שלך לגבי מהי אמנות היא שמרנית ביותר.'' משום מה, נדמה לך שאם תגידי על מישהו שהוא ''שמרני ביותר'' ותאמרי שהוא לא מסוגל להנות מאמנות ''אחרי...'' ושאר טיעוני אד-הומינם אז הוא נורא ייבהל מזה שיגידו עליו שהוא בורגני אטום, יתנצל ויפרפר בדרכו חזרה אל הסליחה והמחילה. נצא מנקודת הנחה שאילו היה לך טיעון רלוונטי היית מן הסתם משמיעה אותו, אלא שככל הנראה אין לך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"משום מה, נדמה לך שאם תגידי על מישהו..." לא נדמה לי כלום. שמרנות אמנותית אינה גנאי, אתה חולק אותה עם תשעים אחוזים מהאוכלוסיה, לדעתי. אין לה ולא כלום עם בורגנות או עם השכלה (פרט להשכלה בשטח האמנות עצמו, אולי). אני פשוט הסתייגתי מטכניקת הוויכוח שלך. אתה בוחר סעיפים שנוחים לך, מצטט חלק מהם, ומתייחס אליהם כמו שופט, שגוזר נכון ולא נכון. "אין ומעולם לא היתה דרך אחרת"? אה, הנה, הבנתי מה הבעיה שלי איתך, אתה לא מתווכח כדי ללמוד. אתה מתווכח כדי לנצח, ועם זה - אני לא מתווכחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''לא נדמה לי כלום. שמרנות אמנותית אינה גנאי, אתה חולק אותה עם תשעים אחוזים מהאוכלוסיה, לדעתי. אין לה ולא כלום עם בורגנות או עם השכלה (פרט להשכלה בשטח האמנות עצמו, אולי).'' אם אינך יודעת מספיק או מבינה מספיק כדי להגיב תגובה עניינית לטענות ענייניות, פשוט אל תגיבי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התגובה שלך היא דוגמה מפוארת לתגובה לא עניינית לטענות ענייניות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תזכיר לי מה היו הטענות הענייניות שהיא העלתה לגופו של דיון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיפאק?-הי! א-ו-ר-י--ר-אא-ד-ל-ר! הך בתוף והי-צ'יפופו! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אין ומעולם לא הייתה דרך אחרת לתפוש את הדברים" אתה טועה, ויש דרכים אחרות לתפוס את הדברים. יותר נכון, אתה תקוע, אבל יש דרכים אחרות. מהי טכניקה? היכולת לשעתק מדוייק את המציאות? רחובות אירופה עמוסים בוגרי אקדמיות סובייטיות המציירים דיוקנאות משעממים. אם אתה בוחר להגביל את מנעד ההנאה מאמנות שלך להיפר ריאליזם, שיבושם לך. (ואגב, עדיין לא הבנתי מי בדיוק מפריע לך להשקיע את הונך בציורים של שובל תלמידיו של ישראל הרשברג? ואגב, איך נתנו להרשברג להציג במוזיאון ישראל?) הטענה שזוהי מטרת האמנות הפלסטית, להוכיח שאתה יכול לצייר יפה פרח או גוף עירום או בית, ואז להוסיף עוד משהו (-מה באמת הוא המשהו הזה?), היא באמת מגוחכת, אם כי כמובן שהיא לגיטימית. חבר שלי, תלמיד של ישראל הרשברג, הסביר לי פעם כמה הטכניקה של קרוואג'יו גרועה, כמה שהוא לא יודע לרשום.... (קרוואג'יו, הכוונה..) הוא לא נהנה מקרוואג'יו, כי קרוואג'יו לא יודע לרשום... נו טוב. (ואגב, פיקאסו, לדעתי, אולי ידע לרשום היטב, אבל היה אמן די משעמם.) מהי הטכניקה של מלחין - קונטרפונקט? ומי שפחות טוב בקונטרפונקט נחשב מלחין פחות טוב? (באך, קונטרפונקטיסט ענק לא נחשב ליוצא דופן בזמנו, וכמעט שנשכח). מהי הטכניקה של משורר - חריזה? ומי שכותב FREE VERSE, האם הוא משורר גרוע? להזכיר שמות? "אין עדות טובה מזו למצב הפתטי שבו נתונה האמנות הפלסטית" בעיני, אם יש כאן עדות כלשהי לפתטיות היא לזו של גישתך. "האם מישהו היה מעלה על דעתו סופר שאינו שולט בשפה בה הוא כותב?" לא ממש, אבל ההקבלה היא לצייר ריאליסטי שלא יודע לצייר ריאליסטי. לא פחות, ולא יותר. אתה מתעקש לקלל שוב ושוב את "האמנות הקונספטואלית", אבל האמת היא שאני לא יודע מהי אמנות קונספטואלית. אני מכיר אמנות טובה ואמנות לא טובה, ואת מה שבאמצע. אני לא ממש מכיר הבדלים בין ציור, לפיסול, לשירה, לקולנוע אמנותי, לאמנות קונספטואלית. אני מכיר מעט מאוד אמנים שיוצרים (מעבר למס השפתיים ההכרחי) "אמנות קונספטואלית". מה שבאמת משעשע זה לראות עד כמה אתה יוצא נגד האוצרים והמומחים והמוטי עומרים, ועד כמה אתה "מיטעמר" בעצמך, עם כל מיני הבחנות ואבחנות ומה מותר ומה אסור.. (עליו לפחות אני יודע שהוא למד תולדות האמנות מאנשים חכמים באמת).. נדמה לי שכבר הסכמנו, (אני לפחות הסכמתי) שמקומם של אנשי "התיאוריות" בפח האשפה של האמנות, ואני לא בדיוק רואה איך ההבחנות שלך נמצאות במקום ממש אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היכולת לשעתק במדוייק את המציאות לא מגבילה את האמן להיפר ריאליזם. לדאלי היתה יכולת טכנית מעולה ולא נראה לי שאפשר להגדיר את היצירות שלו כהיפר ריאליזם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מהי טכניקה? היכולת לשעתק מדוייק את המציאות?" לא, טכניקה היא הידע, האימון וההכשרה ה*בסיסית* של כל בעל מקצוע במקצועו. זה הבסיס הנדרש בין אם מדובר באמנות, אומנות או מיון עגבניות. בלי זה אי אפשר. אבל זה כמובן לא הכל. זהו הבסיס. כמובן שישנם כאלו שהטכניקה שלהם פחות ממושלמת, ורק לעתים נדירות מחזיקים אמנים בטכניקה מושלמת בכל התחומים.*1* וזו גם אינה הדרישה. הטכניקה נדרשת כבסיס שממנו אפשר לצאת למקום אחר, בהתאם ליכולתו, טעמו והשראתו של האמן. העובדה שרוב האנשים הרוכשים לעצמם מיומנות מקצועית מסויימת אינם מסוגלים להפוך למצטיינים בתחומם, משום שהם נטולי כשרון מספיק, השראה, וכדומה ויכולתם מוגבלת רק לשכפולים והעתקות מיומנות אינה עדות לכך שטכניקה אינה נדרשת, אלא רק לכך שהיא לא העניין כולו. "ההקבלה היא לצייר ריאליסטי שלא יודע לצייר ריאליסטי. לא פחות, ולא יותר" הבנתי. כלומר, לצייר שמגיע למסקנה בשנה א' שהוא ילך לכיוון הקונספטואלי אין צורך למעשה בלימודים אלא בשיעורי יוגה לפיתוח העין השלישית, אם כן? אם רישום, קומפוזיציה, צבע ושאר ארטיפקטים מיותרים אין חשיבות, מה בעצם ההכשרה של אמן כזה? פיתוח הרגישות? שיעורי קופירייט ב"בצפר"? כושר גופני למשימה העתידית של עיטוף הפנטגון בנייר עיתון והדבקת 2056 פטמות מפלסטיק של פרות על הבית הלבן? ============== אני מדלג מכאן והלאה על ההשתפכות הנרגשת על כמה שאני בעצם מוטי עומר בהתהוות ושאר "עלבונות". המעניין כאן הוא רק שלבד מהנקודה הראשונה – בה למעשה ענית על מה שהתחשק לך ולא על הטיעון שלי – למעשה התחמקת לכל אורך הדרך מהתייחסות עניינית לטיעוני. העליתי כמה טענות פשוטות למדי, מדוע שלא תתייחס אליהן במקום למניעים הנסתרים שנדמה לך שאתה מגלה באישיותי? טענתי: א. יצירה בתחום האמנות הפלסטית, כמו בכל תחום אחר, דורשת התמחות ורכישת הכישורים הנדרשים לציור או פיסול. ב. השלב הבא, שבו מתבטא או לא מתבטא כשרונו של אמן, מבוסס על ההתמחות שקדמה לה, אם בהיענות, אם במרידה ואם בהתעלמות. היא לא יכולה להתבסס על בורות סתם. ג. הרעיון/קונספט/חשיבה אינם מספיקים כדי להפוך "כל דבר, בקונטקסט הנכון" לאמנות. הרעיון/קונספט/חשיבה צריכים להיות מתווכים דרך היצירה עצמה, לא כהסבר בצידה. ============== *1*סתם לשם דוגמה, רנואר התייסר ארוכות בבעיות הרישום שלו, והתקופה האנגרית שלו היא סוג של מאה קולפה שלו על ההכשרה הקלוקלת שלו; רובנס התייסר קשות בתחילת דרכו עם הפוטי המעצבנים; לורמיר, המושלם במובנים אחרים, הייתה בעייה קלה בתחום ציור ידיים. דווקא הערתך בנוגע לקראווג'יו מעט תמוהה. איך בדיוק סבר אותו תלמיד של הרשברג שקרוואג'יו לא יודע לרשום כאשר לא שרדו רישומים של קראווג'יו? ייתכן והוא מיחזר כאן את הטענות המטופשות שהשימוש של קאראווג'יו בקמרה אובסקורה הופך אותו ל"מעתיק על הקווים." אלו קשקושים בעלמא, לדעתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים שהמטאפורות של גונזלס-טורס (השתיים שתיארת) הן מקסימות1, ובהחלט ייתכן גם שהיכולת להפיק מטאפורות כאלו היא יחודית, ומהווה כישרון גדול. אבל יש לי בעיה אחרת. המטאפורות האלו מקסימות כבר בתיאור המילולי שלהן. ונשאלת השאלה, בהינתן התיאור המילולי, מה מוסיף המימוש שלהן בחומר. את יכולה לומר "אם לא היתה יצירה חומרית, לא היה מה לתאר"; אבל אפשר היה (כמו שהציעו במקום אחר בדיון) לכתוב תיאורים של יצירות בלי לממש אותן2, אם התיאור מכיל כבר את כל מה ששווה ביצירה. ואפשר, אם להיות יותר שמרנים, לעשות מזה פרוזה קצרצרה: "אהובי המת הוא כמו ערימה של סוכריות שוקולד. אנשים באים, נוטלים מהשוקולד, זוללים אותו, עד שנגמר." (ומן הסתם אפשר לעשות זאת ביותר כישרון ממני). אפשר לטעון שהמימוש בחומר מוסיף, כי הוא ממחיש את המטאפורה. אבל לי נדמה שבגלל היופי והעדינות של המטאפורה, ההמחשה הפשוטה שלה לא רק שאינה מוסיפה, היא סובלת מגסות-מה; כשם שאם יש סיפור כתוב יפה, איננו מעריכים במיוחד המחזה או הסרטה ישירות שלו, שאינן נותנות ערך מוסף פרט להמחשה. לכן, לדעתי, כדי להצדיק ביצוע בחומר של יצירה, דרוש שיהיה בה ערך מוסף *חזותי*. ואני חושב שיש כאן בסיס מסוים לדרישתו של אורי למינימום של מיומנות טכנית: לאו דווקא כדרישה מדאורייתא, אלא פשוט כי ספק אם אפשר ליצור ערך מוסף חזותי ללא מיומנות טכנית. אולי אפשר, לעתים רחוקות, לעשות זאת כאשר יש רעיון חדש ובאמת מבריק; מכל מקום, הרעיון הזה צריך להיות בתחום החזותי, ולא הקונספטואלי. 1 אם כי אני לא רואה בעצמי אנין-מטאפורות במיוחד... 2 נדמה לי שבספר "רשומות מאי הנשים" של חגי דגן יש דמות שאמנותה היא כתיבת הצעות לציורים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות בדוגמה של הסוכריות, החוויה (של שיתוף הקהל) חשובה לא פחות מהמחשה. המשפט "לפסוע יחפה על חוף הים" הוא תיאור חוויתי - האם הייתי יכולה להסתפק באמירתו במקום באמת לפסוע יחפה, להרגיש את החול והגלים בכפות הרגליים? אולי אוותר על טיול לרומא ואסתפק במישהו שיספר לי איך נראית העיר? לחוויה האישית יש ערך שונה לגמרי מאשר למסר המברקי, גם מפני שמעורבים בה מספר חושים וגם מפני שהיא קצובה בזמן. מלבד זאת, את אותו הרעיון (הגוף המתכלה כמו ערימת סוכריות) אפשר להעביר גם בשירה, גם בצילום, גם בדימוי בתוך פרוזה. זו שאלה טובה, מדוע אותו אמן בחר במיצב. אבל אפשר לשאול את זה על כל פורמט או סוג אמנות אחר שהיה בוחר. את הרעיון צריך הרי להעביר באיזושהי דרך. ואני לא רואה אף אחד שואל מדוע דימוי כמו "זכר אבי עטוף בנייר לבן כפרוסות ליום עבודה"1 נכתב כשירה ולא הפך לתצלום, לקולאז' או לווידאו-ארט. 1 עמיחי, ציטוט מהזיכרון ללא אחריות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד נקודה ש-(אותי) מעניינת: לדימוי "הגוף המתכלה כמו ערימת סוכריות" בשירה היה אפקט חלש (כי הדימוי סתום, מוזר ולא מעורר כמעט שום אסוציאציה ריגשית) אילולא המיצג, ועתה - אילו מישהו ישתמש בו - הדימוי עשוי להיות אפקטיבי מאד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העובדה שחוויית ההליכה על החוף והטיול ברומא אינן ניתנות למיצוי מילולי היא בדיוק הנקודה שלי. כמוהן גם הציורים של הונדרטווסר1 מספקים חוויה לא ניתנת להעברה בתיאור מילולי. ולעומתה, עד כמה שאני יכול לנחש, היצירה של גונזלס-טורס כן ניתנת למיצוי מילולי. בסדר, לא בדיוק: התיאור המילולי לא מעביר את טעם השוקולד ומראה הערימה; אבל זה חוזר לטענה שלי מקודם, שהחוויות החושיות האלו (בהתחשב בכך שאנחנו מכירים את טעמו של שוקולד) לא מעניינות במיוחד, ולא נותנות ערך מוסף לתיאור המילולי. באשר לחופש בבחירת המדיום - התיאור המילולי כן היה שם, לצד ערימת הסוכריות (עד כמה שהבנתי מאינדי-גו); ונראה שאין לערימה קיום כיצירה בלעדיו (כי אי אפשר להבין את המטאפורה *רק* מתוך הערימה; ואם יורשה לי לדחוף שוב את האג'נדה שלי, זה נובע באופן בלתי-נמנע מכך שהיא דלה ב"אינפורמציה" חזותית). ומכיוון שהמילים כבר שם, הערימה הפיזית צריכה איזושהי הצדקה. 1 נו די, כמה אפשר פיקאסו פיקאסו כל הזמן? וזה רק כדי לא להגיד מיכלאנג'לו, ולהיחשד כמי שתקוע במאה התשע עשרה, ואני בכלל לא כזה, ההפך (-: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי בהבדל בין היצירה לתאור שלה, האמן משחק את התפקיד של השדונים הקטנים של סטניסלב לם: אפשר למלא חוברות ב*תאורים* של יצירות; רק כשאמן בוחר לממש אחד מן התאורים האלה הוא שולף אותו מתוך ההתפלגות האחידה של רעיונות-שלא-מומשו ומקריס אותו אל העולם שלנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל ההתתפות שלך ביצירה, בכך ש*אתה* לוקח את הסוכריה (ובאופן טבעי, *לפני* שקראת את ההסבר) משנה, לדעתי, באופן מובהק את העומק הרגשי של החוויה. ברגע שלקחת סוכריה, הפכת שותף - סמוי - להתכלות הגוף של האהוב, והתחושות המתקבלות מכך - אשמה, תהיה על המכניזם הקיומי שמניע אותנו - אינן יכולות לנבוע לדעתי בשום אופן ממטאפורה מילולית. במלים אחרות, כאן הבחירת באומנות חזותית נובעת מהאינטרקטיביות שהיא יוצרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קניתי! (בתגובה אחרת כבר הכרתי בכך שלמיצג "מותר" להיות יותר דל מבחינה חזותית מאשר ליצירה שרק צופים בה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההסבר, בעצם, זה שפירטתי. הוא לא שם. לא תלוי על הקיר ליד העבודה עצמה, למיטב ידיעתי, כל הסבר מלבד שמה. את ההסבר שנתתי כאן יכולתי לתת היות שלמדתי על האמן הזה ואחר כך קראתי עליו עוד. ואיך בכל אופן אמור הקהל המזדמן למוזיאון להבין את היצירה של גונזלס-טורז? אולי כאן הבעיה האמיתית. ההסבר אמור לבוא מהיכרות מוקדמת שלך עם עבודתו של האמן, או מקריאת הקטלוג. בתערוכות מסוימות תלוי גם מעין דף אינטרודוקציה בכניסה אליהן. הבעיה האמיתית של האמנות העכשווית, לדעתי, היא לא העובדה שהיא נזקקת כיום לפרשנות מבחוץ כדי שההנאה ממנה תהיה שלמה (ויזואלית ואינטלקטואלית, אם לפשט משהו לא פשוט). אני לא רואה פסול בכך שאמנות תהיה תובענית, שלא תהיה מיידית אלא תדרוש ממך השקעה מוקדמת בקריאה אודותיה, הבעיה האמיתית נעוצה באנשים שבידיהם הופקדה המלאכה החשובה הזו של תיקשור האמנות לקהל: הפרשנים1. אוצרים, מבקרי אמנות, פילוסופים של אמנות, כל אותם אנשים שהכתבים שלהם היו אמורים להביא אותנו להבין אמנות, רובם ככולם נגועים בשיח הפוסט מודרני, זה שבמכוון אינו בהיר ואינו פונה אל הקורא הממוצע אלא אל קבוצת עלית קטנה שדוברת את השפה הזו. השיח הזה גלש באורח מתסכל ביותר מן הפילוסופיה אל ביקורת האמנות, ומהווה חיץ שמסכל ביעילות את כוונות ההתקרבות של חלק נכבד מהקהל. ועד שלא יבינו האמנים עצמם שהברית הזו אינה משרתת את מטרותיהם אלא מביאה אותם קרוב לכדי הכחדה, לא תקום האינתיפאדה שתקרא להחזיר את ההמונים אל המוזיאון, ואני לא חושבת שהיא תבוא מבחוץ, מן הקהל, זה - אדיש הוא, אם לא אמנות פלסטית, יש לו ריגושים ופיתויים אחרים, חייו לא ידמו לו ריקים בלעדיה. אני חושבת שהאמנים עצמם הם אלה שצריכים להתעורר ולהבין שנסחפו רחוק מדי על גלי האינטלקט, ואיבדו את אחד הדברים היותר בסיסיים מבחינת הצורך, את הקהל. 1 לפני שבוע ראיתי ווידאו ארט של אמן בשם דוגלס גורדון, שנקרא "feature film". הסרט כולו הוא 81 דקות בהן המצלמה מתמקדת בידיו ובפניו של מנצח, (שמנצח על תזמורת המנגנת את פסקול הסרט "וורטיגו" להיצ'קוק. משך כל 81 הדקות, איננו רואים לא את הסרט, לא את התזמורת, לא את הקהל. המנצח, הלא הוא הפרשן, הוא הגיבור, ידיו ופניו הם הדימויים היחידים בסרט, ומעבר לדברים שללא ספק מוסר הסרט הזה על קולנוע, מוזיקה, אמנות והיחסים ביניהם, יש פה קודם כל, בעיני, ביקורת חריפה על כך שכיום הפרשן הוא הוא הכוכב של סצנת האמנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאני מסכים לרוב מה שאת כותבת כאן. אני עדיין מצפה, כפי שכתבתי קודם, לכך שיצירה במוזיאון שהיא לצפייה בלבד תיתן חוויה חזותית. אבל אין לי כל התנגדות שהחוויה החזותית תהיה רק גרעין לחוויה כוללת יותר, ושבדרך יצטרפו אליה הסברים טקסטואליים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אתה עושה כאן את הצעד ההפוך, אתה פוסע אחורנית מן ההסבר שלי אל היצירה, ולכן זו האחרונה עלולה להיראות לך מיותרת, במידת מה. המסלול ההפוך יזמן לך חווייה אחרת: נגיד שאת מכיר קצת את תולדות חייו של האמן, ואתה מגיע למוזיאון , ונוטל לך סוכריה, (וחושב תוך כדי גם על ההקבלה המתוחכמת לטקס המיסה הנוצרי), ונשארת לך מזכרת לכל החיים, פיסת נייר צבעונית, שאולי תזרוק לפח, ואולי תטמין באחת המגירות, אמיתית או מדומיינת, וזה מה שיישאר לבסוף מחייו של האדם ששמו רוס: זכרון מפוזר; וזה כוחה של האמנות, אותו אדם שמת זה מכבר ממשיך לחיות בריבוא מגירות קטנות, של שידות עץ, של הזכרון, או אלה שבליבך. הבחירה לעבוד ויזואלית היא בחירה ככל בחירה אחרת, ההצעה שלך לכתוב את יצירת האמנות ולוותר על החלק הפלסטי, כבר נעשתה והרבה בשנות השבעים, הקהל התעייף מזה ובצדק לדעתי, הקהל בא למוזיאון כדי לראות, אפשר לאתגר אותו בקריאה אבל לדעתי זה לא נכון לתסכל אותו, אם היו רוצים לקרוא היו נשארים בבית עם ספר טוב, אבל זו עוד שאלה שאופיינית לאמנות עכשווית, שאלת המוזיאון ומה מקומה של יצירת האמנות, והופה, שוב הארכתי בדברים כשהתכוונתי לקצר, סליחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מאוד יפה (באמת!) מה שאת אומרת על היצירה. המוזר הוא שהתיאור הזה גורם לי הנאה "אסתטית" (דומה להנאה מפרוזה או שירה) כשלעצמו, ואני לא מרגיש שהפסדתי משהו מזה שלא הייתי שם והשתתפתי בעצמי. אבל אולי הקריטריון שלי לא עובר טוב מז'אנר הציור (והפיסול והמיצב) לז'אנר המיצג, שבו יש אינטראקציה עם הצופים שאינה מוגבלת לצפייה; ומכאן, שהדרישה שלי לעושר מינימלי של גירויים חזותיים אינה רלוונטית בהכרח. אגב, לא קל גם להעביר את הקריטריון שלי לז'אנר היותר דומה על פניו, הצילום. בכל אופן, היצירה עם שני השעונים יותר מתאימה כמקרה מבחן לטענה שלי. אני אכן לא אבוא למוזיאון כדי לקרוא תיאור מילולי בלבד, את זה אפשר לעשות גם בבית, כדבריך. אני בא למוזיאון לצורך חוויה חזותית (או חוויה מורכבת שתתחיל בחוויה חזותית), ואת זה היצירות הקונספטואליות לא נותנות לי, למרות שהן כן ממומשות בחומר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(תודה על המחמאה) לגבי הפסקא השניה שלך, החוויה הויזואלית שאתה מצפה לה במוזיאון, אתה בעצמך סיגת וכתבת שתיתכן גם חוויה מורכבת שתתחיל בחוויה חזותית. וניקח את הבודת האוהבים המושלמים של גונזלס-טורז כדוגמא שהסכמת שהיא טובה. אז נכון שאתה יכול ליהנות מן היצירה הזו גם כשאתה קורא אודותיה ברשת, אפילו כאן, למשל. אבל אני חושבת שיש חווייה גדולה יותר בלהגיע למוזיאון, ולפגוש אותה שם, ובהרי השעונים כבר צברו בינתיים פיגור זה או אחר זה מזה. זה לעניין הוויזואליה נטו. לעניין החוויה המורכבת, זה בדיוק מה שאני טוענת, שעבודה עם ויזואליה פשוטה יחסית, כמו שני השעונים הנ"ל, יכולה להיות טריגר מושלם לחוויה רוחנית עמוקה יותר, שתתבטא בחשיבה שלך מחדש על מושגים כמו זמן אוביקטיבי, זמן סובייקטיבי, על זוגיות, מה שזה לא יהיה. וכאן דרכינו מתפצלות: אני חושבת שזה מקסים שאפשר להביא אותי לחשוב על כל כך הרבה באמצעים כה פשוטים, ולפי מה שהבנתי ממך, אצלך זה להיפך, אתה קודם כל צריך "להתפעל" מהטריגר עצמו, כלומר מהוויזואליה. (ולאמירתך בקשר לציפיות שלך מעבודה במוזיאון, שבגללן אתה מגיע אליו: להיפך, זו אחת מפריצות הדרך הגדולות של אמנות חדשה, בעיני: אתה יכול ליהנות ממלוא עוצמתה גם אם לא הלכת למוזיאון והתיישבת מולה להעריץ את משיכות המכחול. וכן, ברור שסתרתי את עצמי, אז מה :) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה מלכתחילה התאור המילולי הוא יותר בסיסי/מתבקש מהויזואלי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי שוב ושוב את שאלתך ולא הבנתי אותה. יתכן שאני קצת סתום, יכול להיות שהיא בכלל לא הופנתה אליי ולכן אני גם לא אמור להבין אותה אבל, בכל זאת, הייתי שמח להבין למה אתה מתכוון, באיזה מובן בסיסי/מתבקש? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ונשאלת השאלה, בהינתן התיאור המילולי, מה מוסיף המימוש שלהן בחומר" לפני ההבהרה של ירדן, שהדגישה את האקטואליות של "בהינתן", פשוט לא הבנתי למה לא להפוך את המשפט, ולהתייחס למימוש בחומר בתור הדרך המתבקשת בעיני האמן להתבטא, ולמלל כמיותר. הרושם הזה היה מבוסס גם על "למה, למשל, לא להביע את המסר בדרך המקובלת במין האנושי לשם כך, והיעילה כל כך - מילים?" 1 (תגובה 262475). שלא מתייחס למלל כתוספת נתונה, אלא כהמלצה לכתחילית לאמן. אגב, תשובה אפשרית היא שאוצר מילים אישי (של האמן) נוטה (?) להשאר סתום ובלתי מרגש עבור צופה פסיבי, וגם פשוט להמריץ פחות אנשים להגיע ליצירה ו"לצרוך" אותה, ביחס לפעולות פרובוקטיביות כמו של מאנצוני ודושאן 2,4. 1 "אבל על זה בוודאי אפשר להתווכח." אם הציטוט הזה היה נשאר בגוף הפסקה, הייתה בה יותר מדי אינפורמציה. 2 ויש לזכור שהשאלה "מהי חוויה אסטתית?" נשארת פתוחה באותה תגובה. אולי ניתן להכליל את הריגושים הנוספים האלה בתשובה לה 3. 3 עוד אגב, נדמה לי ששתי ההצעות של ירדן, לבטא מסרים במילים ולמדוד איכות אסטתית-ויזואלית כאינפורמציה, מקרבות את שני הסוגים, אולי יותר משהתכוון כשויתר על השאלה מהי אמנות. 4 5 ואם הפעולות פשוטות מספיק ("ענייניות", אם אתה רוצה. איזה דיון משונה- בכל הקשר אחר הדרישה הזאת הייתה מתקבלת בברכה...) המסר יעבור גם ללא בילבול. 5 מצטער על הבאלגן 6. 6 ותודה על הדגים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, חיכיתי שמישהו יגיד כבר שההצעה שלי להסתפק בתיאור המילולי היא לא טובה, כי התיאור המילולי לא נותן חוויה אמנותית מספיקה. אז זהו, שאם כך - ואם, כמו שאני מנסה לטעון, החוויה החזותית בהרבה מהמקרים לא מוסיפה על התיאור המילולי - אולי פשוט אין כאן יצירה טובה מספיק, ואין מה לעשות. אני מודה שבעצם ההצעה שלי להסתפק במילים היא כוזבת: אני מניח שמי שכשרונו הוא לגרום לחוויה אמנותית באמצעות מילים, יהיה משורר או סופר. הפואנטה של ההצעה הזו היא כשלב בנימוק למה יצירה X אינה אמנות טובה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני האלמוני. האייל ניגוח מתבייש אז הוא ביקש ממני להגיד לך שגם תיאור מילולי הוא פעולה יצירתית ומבוססת דימויים, ולכן לא ניתן להתייחס אליו כאל פעולה מתמטית שיש לבצע על יצירות ויזואליות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא לא יותר בסיסי/מתבקש, אלא שכפי שחזרתי ואמרתי, הוא ממילא נמצא שם בנוסף; ליצירה החזותית אין קיום ללא התיאור המילולי, ולתיאור המילולי יש קיום בלעדיה (רודי שכנע אותי שקיום פחוּת; אני נסוג מהביקורת על היצירה. אבל עד להודעה חדשה, הביקורת שלי עדיין בתוקף כלפי היצירת עם שני השעונים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. שפכתי כמה מילים בתגובה 263939. 2. אה 1. אין לי מה להגיד על השעונים, אבל להגיד שההפרש בין התיאור למימוש של המטפורה עם הסוכריות הוא "פחיתות" זה בערך כמו להגיד אותו דבר על ההפרש בין התגובות בYNET לתגובות באייל. 3. זה כבר עלה בדיון, אבל אני לא מבין את גבולות הטקסט החיצוני ליצירה שאתה מרשה: קודם "אני נוטה "להרשות" הסתמכות על הקשרים רחבים ותולדות האמנות" (תגובה 262522) ועכשיו אתה נרתע מכמה פרטים ביוגרפיים של האמן. אתה לדרג (או משהו אחר) את המעמד של כותרת (כמו ב: http://stage.co.il/Stories/269253), שם האמן ופירוט החומרים והטכניקה? (אתה יכול לדבוק ב"יש קיום ללא", אבל אז חוזרים לאקראיות הסובייקטיבית של החוויה, ואם מצמצמים אותה יותר מדי, נראה לי שמגיעים למסר נטו.) 4. אם אנחנו כבר מציעים לאמנים באילו מדיומים ליצור, אולי ניתן להחליף חלק מההסברים בשילוב של היצירה כחלק מסדרה. 1 אוף, כבר פעם שניה שאני מפספס אבחנות בסיסיות בתגובות שלך. זה גורם לי להרגיש כ"כ לא איילי :-( |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
3. כן, אני דבק ב"יש קיום ללא". וכפי שדנתי בפתיל עם יהונתן, (תגובה 262724) אני חושב שבמובן רלוונטי החוויה היא לא אקראית סובייקטיבית. זה לא כל כך משנה; אני הרי לא בא למדוד או לדרג חוויות, אלא רק לטעון שיש "מינימום חוויה חזותית" שרק מעליו יש טעם, והרבה יצירות שמוצגות במוזיאונים הן מתחתיו. אם יש חוויה חזותית, אני "מרשה" שהכותרת וההסברים ופירוט הטכניקה יוסיפו; אם לא, אני לא רואה טעם. באשר להקשרים הרחבים ותולדות האמנות, הנחתי שבמקרים מסוימים הם ממש יכולים להיכנס לתוך החוויה החזותית הראשונית; מה שהיה לי בראש הוא אפקט התדהמה שהיה אולי לציורים המינימליסטיים הראשונים, עבור צופים שהתרגלו לראות שפע חזותי במוזיאון. אני לא בטוח אם הכותרת ופירוט הטכניקה יכולים להשתלב בחוויה החזותית באופן יסודי כזה, אבל אני פתוח להצעות. ספציפית בנוגע לצילום שקישרת אליו ב"במה", אין לי דעה נחרצת. זה נובע מכך שאין לי דעה נחרצת האם בצילום ללא הכותרת יש ערך. זה נובע מכך שבנוגע לשום צילום כמעט אין לי דעה נחרצת האם יש בו ערך. זה נובע מכך שיש משהו שמביך אותי כשאני צופה בצילומים אמנותיים רבים: אני נוטה להתפעל ולהתרגש מכולם, באופן מאוד לא סלקטיבי. תמיד פיסת המציאות המוקפאת נראית לי מלאת יופי, ואין לי מושג האם זה באמת נובע ממה שהצלם בחר לעשות, או שזה היה אותו דבר עם כל בחירה אחרת שלו1. אז גם הצילום המדובר נראה לי נורא יפה. הכותרת נראית לי לא הרבה יותר מהתחכמות, אבל כשהיא משלבת בצילום היפה, מתקבלת חוויה עשירה יותר. אם, לעומת זאת, הייתי משתכנע שהצילום כלשעצמו הוא סתם צילום בנאלי וחסר ערך של דייגים עם נצנוץ אורות על המים, אז הייתי חושב שעם הכותרת מדובר בהתחכמות טפשית. 1 ורק בצילומים אמנותיים: לא בצילומי תיירים, לא בצילומים משפחתיים ולא בצילומים עיתונאיים. יש לי כמה השערות מה הולך כאן, אבל אני לא באמת יודע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
0 אני לא חושב שאתה יכול לתמוך בטענה בזכות ההתרגשות ה"דומה" מהפתיל ההוא. אפילו אם היית מראיין קבוצה של חובבי סגנון מסויים, אתה מסווג מראש תאורים של ההתרגשות ("התרוממות רוח" למשל) כנובעים מהשלב האסוציאטיבי, שאינו רלוונטי לדעתך. הסיווג הזה דוקא נראה לי סביר, מהסיבה הפשוטה שקשה (אם לא חסר משמעות) לשפוט משהו שלא ביחס למשהו אחר. העניין הוא, שנראה לי שזו החוויה האסתטית הבסיסית (ולא השלב הקדם-אסוציטיבי, שהוא אולי מושג פיקטיבי ומכליל שנועד לקטלג מספר חוויות כאלה. כמובן שאתה לא יכול לנתח את מכלול האסוציאציות שהביאו להתרגשותך מיצירה מסויימת, קל וחומר מספר מכלולים כאלו המתאימים למספר יצירות.) 1. עכשיו, החשיבות של זה היא עניין ה"מכוונות והשיטתיות" (שהוא עוד תנאי שאתה הצבת), ונדמה לי שלכך התכוון גם יהונתן ב"אמנות [טובה] היא תקשורת": אמן טוב הוא אמן שמביע רעיון או חוויה אישית (להלן מושא), בצורה שמבוססת על ניתוח שעשה: א. לעצמו, בו בירר את האסוציאציות שגרמו לו לחשוב/לחוות את המושא שלו בדרך שבה הוא חשב/חווה אותו, ולבדוק דרכים אלטרנטיביות לכך. ב. לצופיו, בו בירר את האסוצ' שיש להם שיגרמו להם להבין או אפילו לחוות בעצמם את המושא. כאשר לאחר הניתוח הוא כמובן משלב ביצירה טריגרים לאסוצ'. כל זה במסגרת הנוחה שהבאת לדיון: תנאי הכרחי ולא הגדרה. אני שם לב עכשיו שאין לכל הספקולציה הזאת הרבה קשר לפתיל הנוכחי. אחרי יומיים של מחשבה, אני כבר לא מצליח לקשר שתי מחשבות ביחד. אולי יהיה נחמד אם אתה תתחיל לשאול את השאלות. 0 אגב, מישהו יודע מה עם אביב? 1 נראה לי שזה יכול גם להסביר התפתחויות בטעם האמנותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין איפורמציה ללא פוטנציל חוויתי. גם מספר אקראי יכול להזכיר לך את הטלפון של החברה לשעבר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |