בתשובה לברקת לא פה, 21/11/04 23:16
 |
|
 |
||
|
||||
 |
העובדה שחוויית ההליכה על החוף והטיול ברומא אינן ניתנות למיצוי מילולי היא בדיוק הנקודה שלי. כמוהן גם הציורים של הונדרטווסר1 מספקים חוויה לא ניתנת להעברה בתיאור מילולי. ולעומתה, עד כמה שאני יכול לנחש, היצירה של גונזלס-טורס כן ניתנת למיצוי מילולי. בסדר, לא בדיוק: התיאור המילולי לא מעביר את טעם השוקולד ומראה הערימה; אבל זה חוזר לטענה שלי מקודם, שהחוויות החושיות האלו (בהתחשב בכך שאנחנו מכירים את טעמו של שוקולד) לא מעניינות במיוחד, ולא נותנות ערך מוסף לתיאור המילולי. באשר לחופש בבחירת המדיום - התיאור המילולי כן היה שם, לצד ערימת הסוכריות (עד כמה שהבנתי מאינדי-גו); ונראה שאין לערימה קיום כיצירה בלעדיו (כי אי אפשר להבין את המטאפורה *רק* מתוך הערימה; ואם יורשה לי לדחוף שוב את האג'נדה שלי, זה נובע באופן בלתי-נמנע מכך שהיא דלה ב"אינפורמציה" חזותית). ומכיוון שהמילים כבר שם, הערימה הפיזית צריכה איזושהי הצדקה. 1 נו די, כמה אפשר פיקאסו פיקאסו כל הזמן? וזה רק כדי לא להגיד מיכלאנג'לו, ולהיחשד כמי שתקוע במאה התשע עשרה, ואני בכלל לא כזה, ההפך (-: |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אולי בהבדל בין היצירה לתאור שלה, האמן משחק את התפקיד של השדונים הקטנים של סטניסלב לם: אפשר למלא חוברות ב*תאורים* של יצירות; רק כשאמן בוחר לממש אחד מן התאורים האלה הוא שולף אותו מתוך ההתפלגות האחידה של רעיונות-שלא-מומשו ומקריס אותו אל העולם שלנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל ההתתפות שלך ביצירה, בכך ש*אתה* לוקח את הסוכריה (ובאופן טבעי, *לפני* שקראת את ההסבר) משנה, לדעתי, באופן מובהק את העומק הרגשי של החוויה. ברגע שלקחת סוכריה, הפכת שותף - סמוי - להתכלות הגוף של האהוב, והתחושות המתקבלות מכך - אשמה, תהיה על המכניזם הקיומי שמניע אותנו - אינן יכולות לנבוע לדעתי בשום אופן ממטאפורה מילולית. במלים אחרות, כאן הבחירת באומנות חזותית נובעת מהאינטרקטיביות שהיא יוצרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קניתי! (בתגובה אחרת כבר הכרתי בכך שלמיצג "מותר" להיות יותר דל מבחינה חזותית מאשר ליצירה שרק צופים בה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההסבר, בעצם, זה שפירטתי. הוא לא שם. לא תלוי על הקיר ליד העבודה עצמה, למיטב ידיעתי, כל הסבר מלבד שמה. את ההסבר שנתתי כאן יכולתי לתת היות שלמדתי על האמן הזה ואחר כך קראתי עליו עוד. ואיך בכל אופן אמור הקהל המזדמן למוזיאון להבין את היצירה של גונזלס-טורז? אולי כאן הבעיה האמיתית. ההסבר אמור לבוא מהיכרות מוקדמת שלך עם עבודתו של האמן, או מקריאת הקטלוג. בתערוכות מסוימות תלוי גם מעין דף אינטרודוקציה בכניסה אליהן. הבעיה האמיתית של האמנות העכשווית, לדעתי, היא לא העובדה שהיא נזקקת כיום לפרשנות מבחוץ כדי שההנאה ממנה תהיה שלמה (ויזואלית ואינטלקטואלית, אם לפשט משהו לא פשוט). אני לא רואה פסול בכך שאמנות תהיה תובענית, שלא תהיה מיידית אלא תדרוש ממך השקעה מוקדמת בקריאה אודותיה, הבעיה האמיתית נעוצה באנשים שבידיהם הופקדה המלאכה החשובה הזו של תיקשור האמנות לקהל: הפרשנים1. אוצרים, מבקרי אמנות, פילוסופים של אמנות, כל אותם אנשים שהכתבים שלהם היו אמורים להביא אותנו להבין אמנות, רובם ככולם נגועים בשיח הפוסט מודרני, זה שבמכוון אינו בהיר ואינו פונה אל הקורא הממוצע אלא אל קבוצת עלית קטנה שדוברת את השפה הזו. השיח הזה גלש באורח מתסכל ביותר מן הפילוסופיה אל ביקורת האמנות, ומהווה חיץ שמסכל ביעילות את כוונות ההתקרבות של חלק נכבד מהקהל. ועד שלא יבינו האמנים עצמם שהברית הזו אינה משרתת את מטרותיהם אלא מביאה אותם קרוב לכדי הכחדה, לא תקום האינתיפאדה שתקרא להחזיר את ההמונים אל המוזיאון, ואני לא חושבת שהיא תבוא מבחוץ, מן הקהל, זה - אדיש הוא, אם לא אמנות פלסטית, יש לו ריגושים ופיתויים אחרים, חייו לא ידמו לו ריקים בלעדיה. אני חושבת שהאמנים עצמם הם אלה שצריכים להתעורר ולהבין שנסחפו רחוק מדי על גלי האינטלקט, ואיבדו את אחד הדברים היותר בסיסיים מבחינת הצורך, את הקהל. 1 לפני שבוע ראיתי ווידאו ארט של אמן בשם דוגלס גורדון, שנקרא "feature film". הסרט כולו הוא 81 דקות בהן המצלמה מתמקדת בידיו ובפניו של מנצח, (שמנצח על תזמורת המנגנת את פסקול הסרט "וורטיגו" להיצ'קוק. משך כל 81 הדקות, איננו רואים לא את הסרט, לא את התזמורת, לא את הקהל. המנצח, הלא הוא הפרשן, הוא הגיבור, ידיו ופניו הם הדימויים היחידים בסרט, ומעבר לדברים שללא ספק מוסר הסרט הזה על קולנוע, מוזיקה, אמנות והיחסים ביניהם, יש פה קודם כל, בעיני, ביקורת חריפה על כך שכיום הפרשן הוא הוא הכוכב של סצנת האמנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאני מסכים לרוב מה שאת כותבת כאן. אני עדיין מצפה, כפי שכתבתי קודם, לכך שיצירה במוזיאון שהיא לצפייה בלבד תיתן חוויה חזותית. אבל אין לי כל התנגדות שהחוויה החזותית תהיה רק גרעין לחוויה כוללת יותר, ושבדרך יצטרפו אליה הסברים טקסטואליים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |