 |
שירה - מרץ 2007 | 2722 |  |
|||||||
 |
|
 |
||||||||
 |
 |
פרסומים אחרונים במדור "יצירות אמנות"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
Oh freddled gruntbuggly,
Thy micturations are to me As plurdled gabbleblotchits On a lurgid bee. Groop, I implore thee, my foonting turlingdromes And hooptiously drangle me With crinkly bindlewurdles, Or I will rend thee in the gobberwarts with my blurglecruncheon, See if I don't! |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום לך אלמוני, ראה, אנחנו ב"אייל הקורא" לא רוצים לראות את עצמנו כטוקבקיסטים, איננו רוצים לשייך את עצמנו לאותה תרבות נלוזה ונלעגת של "כנסו,כנסו" ושל "שולתתתת!!!!!1". אפילו שתכל'ס, אנחנו כאלה (ומי שאומר לך אחרת- מדחיק). כדי לחזק את האשלייה הזאת אנחנו לא כותבים "ל-26..." ודברים מעיין אלה. אנו מפרסמים תגובה לתגובה. זה לא עקרוני, פשוט נוח יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתייחס לשיר השני. 1. אני מפרש את השיר הזה כארספואטי. הים הוא הנושא אותו המשורר רוצה לתאר, או להשתמש בו כמקור לשיר. אבל הים, כמו כל חלק במציאות,הוא משומש (אמבטית ענק משומשת). הרבה נכתב עליו. הניסיון הראשון של המשורר הווא לרוקן את הים מתכסית (אנשים ומסעדות). כאן מופיעה גם נמענת בשיר, ואינני חושב שהנמענת היא דמות אישה, אלא המוזה בעצמה. המשורר מנסה לצלם את הים, ולגרש ממנו את הדייג האחרון, ולשבת ולנסות לדלות ממנו דבר, כאשר המוזה מלווה אותו. 2. המשורר מגיע למסקנה כי הדבר היפה שהוא רואה בים הוא שהאורות מגיעים במדויק אל הצופה. וזה יפה – אך למראית עין. הים, כמוהו ככל נמעני שירה, נראה לכולם באופן יפה, ויש בו דברים יפים כמו אור שמגיע בדיוק לצופה בו, אך כך גם כל המציאות- המציאות נראית לכל משורר המסתכל בה בזוית אחרת, מעניינת ויפה עבורו. והמשורר מסכם- השורה הזו שנכתבה לא טובה (הפתרון מגיע בבית השלישי). ואז המשורר מוותר על הכל ובוחר במוות (קצת דראסטי, הייתי אומר)- מוות לו ולמוזה שלו. 3. הפתרון לשורה שנכתבה, המסביר את היותה לא טובה - "דיה לכל פרצוף"- "האורות הרחוקים יודעים לשוט בקו ישר במדויק" לכל מי שצופה בהם. האינטרפטציה של המראות האלה היא השתקפות של המסכל עצמו. הים (והמציאות) הוא ראי של המסתכל בו. אני רואה בשיר שיר ארספואטי הגדוש תסכול מראיית עולם פוסטמודרניסטית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא מאוד נהניתי מאיך שהוא החליט להשמיץ את הים. הים שתמיד מנפיק למשוררים אפשרויות לא נגמרות של מטפורות ודימויים, הוא בעצם (לפחות בארצנו) מזבלה מלאת קוליפורמים שרק האסקפיסטים יראו בו משהו רומנטי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שיש כאן מערכת יחסים של הדובר (ותפיסת המציאות שלו), המציאות כאובייקט, וה''אורות'' - ההשפעה של הסביבה, לדעתי. מערכת יחסים לא כל כך טובה, שבה הוא מנסה להיות ''אהיל'' - לשמור על האור הפנימי שלו, לא מצליח כנראה, ומאבד את עצמו, כנראה בים הרדידות והקור שמסביבו (פוסטמודרניזם אולי), בעומק ''מטר וחצי''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואולי בכלל הוא *רוצה* לטבוע, ונמאס לו להיות להיות אהיל. כך זה נראה בשיר השלישי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיר "קריוגניקה" חידתי ואפילו קצת סתום (זה מה שיפה ובעייתי בעת ובעונה אחת בתחום השירה). לכן לא ידעתי איך "לאכול" אותו, ואני חושב שאני לא היחיד. בשיר מבקש הכותב חיי נצח- ע"י הקפאתו באמצעות הטכנולוגיה העתידנית (שבעצם כבר נמצאת בתליכי פיתוח) של "קריוגניקה". הוא מרחיק לכת ומבקש גם "להתעורר בבקרים הכי כדאיים". נאמר לו, לתדהמתו, שהוא כבר קיבל שירות- למעשה, הוא "הוקפא" כבר בעבר. המסקנה: למי שמבקש חיי נצח, כדאי לבדוק האם הוא באמת חי בהווה. האם "הזיז את אצבעותיו" לאחרונה, או לא? האם המחשבות על הפחד מהמוות, על הנצח, על המאורעות שאנחנו עתידים להחמיץ מאחר שיתרחשו לאחר מותנו- אינן מבטאות "קיפאון" בחיינו בהווה, החיים היחידים שהם מוחשיים ורלוונטיים בעבורנו? לכולנו יש מחשבות כאלו, אין רע בכך, אבל שקיעה מופרזת בהן עלולה להעיד על "קיפאון", כלומר: אובדן מטרה בחיי ההווה, או אובדן המודעות למה שקורה או לא קורה בהם. תנועתנו קדימה במעלה הזרם של חיינו, טומנת בחובה גם את המוות. מה עדיף- חיים פעילים, עשירים אבל קצרים, או חיים איטיים, דלים, אבל ארוכים מאד? אלך עם המחשבה הזאת רחוק יותר: האם נרצה בחיי נצח, אם התנאי לכך יהיה "קיפאון"- כלומר חוסר פעילות וחוסר השפעה מצידנו בחיים הללו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המורסה שבה מחטט המשורר בשיר הראשון אינה הרצון לחיות חיי נצח אלא הרצון לקום רק בקרים המענינים מי שמחכה לבקרים המענינים חזקה עליו שישתעמם - יקפא למוות כמו שכתב משורר נפלא אחר '' האווטיות המידית של איניות כפיתית'' |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יתכן שהשיר הראשון הוא בעצם מעטה לפחד מפני ''זמנך עבר'' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעניות דעתי, אם ננסה למקם את השירים האלו בספקטרום השירי, אז הם קרובים יותר לקצה הפרוזה-טיפיקלי שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיון 2794 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דניאל, אני שמח שהשירה שלך מפורסמת באייל. שירה קשה - לא מתפשרת. האמת היא שאת השיר הראשון אני פחות אוהב, לא רק מפני שהוא אטום. מבחינת הסיטואציה הוא לא מורכב מספיק כדי להתחבר. בעניין שירת הים, זה אכן חזק. מעניין אותי אם אתה בכוונה לקחת את הנושא בשל הנטייה של משוררים לשיר שירי הלל לים. באופן כללי אני אגיד שמה שאני אוהב בשירים שלך בכלל ובשיר הזה בפרט הוא השילוב של האמירה הכללית עם הפרטי לצד אימג'ים די חזקים. כשאני חושב על זה, לא הצלתי להגיד משהו ספציפי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע מה אתה רוצה. אפילו אמרתי שאני לא אוהב את הראשון. חנופה זה יותר ככה: וואו, אהבתי, תעשה לי כבש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שירים, שבתחילה נראים מעניינים עם משמעות ואז מתגלים כרדודים ולא נעימים לקריאה. יש כמה שורות עם פוטנציאל, חבל שהוא לא ממומש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זאת אומרת "לא נעימים לקריאה"? האם שיר צריך להיות נעים לקריאה? (האם שיר שנוגע בחוויה כואבת או טראומטית למשל הוא נעים לקריאה?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי ששיר שנוגע בחוויה כואבת או טראומטית ועם זאת הוא עדיין נעים לקריאה (נניח, בגלל איכויות צורניות שלו) יהיה יותר אפקטיבי משיר שנוגע בחוויה כואבת או טראומטית ואינו נעים לקריאה. כמובן ש''נעים לקריאה'' הוא מושג די רחב בהקשר זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגלל זה שאלתי - מה זה "נעים"? יש הרבה איכויות צורניות שלא הופכות שיר לנעים לקריאה. למשל, חזרה על משפט מסוים שמצמרר את הקורא. למשל, דימויים קשים וגרפיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, אבל עדיין יש איכויות צורניות (דוגמה שטחית: חרוזים) שיהפכו אותו לנעים יותר לקריאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצד שני, אם הוא מתאר חוויה קשה או טראומטית, איכויות שיהפכו אותו נעים לקריאה די יחטיאו את המטרה, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נהפוך הוא. המתח שיווצר בין הנושא לאופן ההבעה הוא מה שייתן לשיר את האיכות האמנותית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש דוגמה? (שאלה לא מתריסה: באמת נראה לי פתאום שקשה לחשוב על זה תיאורטית ובאופן כללי מדי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למשל, מתוך "אבי" של ביאליק: מוּזָר הָיָה אֹרַח חַיַּי וּפְלִיאָה נְתִיבָתָם, בֵּין שַׁעֲרֵי הַטָּהֳרָה וְהַטֻּמְאָה נָעוּ מַעְגְּלוֹתָם יָחַד, הִתְפַּלֵּשׁ הַקֹּדֶשׁ בַּחֹל וְהַנִּשְׂגָּב בַּנִּתְעָב הִתְבּוֹסֵס. בִּמְעָרַת חֲזִירֵי אָדָם וּבְטֻמְאַת בֵּית מַרְזֵחַ, בְּאֵדֵי נֶסֶךְ פִּגּוּלִים וּבְעַרְפִלֵּי קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה, מֵאֲחוֹרֵי חָבִיּוֹת מֶזֶג, עַל-גַּבֵּי סֵפֶר צְהֻב-גְּוִילִים נִגְלָה עָלַי רֹאשׁ אָבִי, גֻּלְגֹּלֶת קָדוֹשׁ מְעֻנֶּה, כַּעֲרוּפָה מֵעַל כְּתֵפֶיהָ צָפָה בְעַנְנֵי עָשָׁן, פָּנִים דָּוִים מִצַּעַר וְעֵינַיִם זֹלְגוֹת דָּם; |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם יש משהו "נעים" בקריאת השיר הזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אייכה, ביאליק, אייכה? היש סיכוי לשכנע את עורכי האייל להציג לדיון שירים מאתר בן-יהודה או שירים ישנים אחרים? המשוררים הצעירים אולי ייפגעו אך קוראים רבים ייהנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדאי להעביר את ביאליק לשפת יום יום, לטובת הדור הצעיר. היו לי חיים מה זה משונים פעם באסה ופעם סבבה כל יום שבת פולחנים של כת השטן וזה. בלגן בחדר שכור, בלגן בפאב הייתי מעשנת סיגריה אחרי סטייק חזיר קוראת עיתון ומדברת עם הבארמן. ופתאום עלה לי לראש תמונה של אבא שלי כאילו אין לו גוף פתאום, ככה באמצע הפאב מה זה עצוב, ממש בוכה דם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הביאו כאן את ביאליק. לדעתי גם "בעיר ההרגה" מתאים: כאן בפירוש יש חרוזים. בלעדיהם, אני חושב שהיה לי קשה בהרבה "לעקוב" אחרי הפואמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לטעמי, אף אחד מהם לא מתאים. *נעים* לקרוא את האימה החשכה הזאת? כדי להגדיר את השיר הזה כ*נעים* לקריאה לבאמת צריך להרחיב את המושג עד אובדן משמעות. וחוצמזה, ה"איכות האמנותית" ו"נעימות הקריאה" הם שני דברים שונים בתכלית, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי שנעים לקרוא את זה. אמרתי שנעים *יותר* מאשר אם לא היה את זה. לכן הניתוק האוטומטי שלי משיר כמו זה יותר חלש, ולכן השיר יותר אפקטיבי. ולא דיברתי על איכות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מונח קצת יותר ממשי ל"נעימות" הוא קוהרנטיות. טקסט קוהרנטי נעים יותר לקריאה או לכל הפחות מעניק לנו את התחושה של שלמות, של מטרה ושיש הסבר לדברים. הקוהרנטיות ניתנת בכמה רמות אשר לעתים קרובות מתחרות וסותרות זו את זו. בפואטיקה קוגניטיבית מדברים על ארגונים גרפיים, צליליים, תחביריים, סמנטיים אשר יכולים לפצות זה את זה. מה שקורה בשירה הרבה הוא שהטקסט קוהרנטי צלילית ותחבירית אבל לא סמנטית, או שהארגון התכני הוא מקומי אך לא מחבר בין כל החלקים. כך, ברבים משירי אלתרמן, אנו מסיימים את הקריאה עם תחושה שמשהו נפלא קרה שם ויש לנו שברי תמונות בראש או צלילים, אולם לא ברור מה השיר אומר. דוגמה יותר קרובה היא פזמונים ברדיו: ארגון צלילי חזק מאוד שמפצה על טקסט נבוב ופשוט מטומטם. משהו גורם לנו להמשיך לקרוא או להאזין. נתעמק קצת יותר (וזה לא קל או מידי כי המוזיקה סוחפת) ונגלה כי הקצב אינו מפצה זמנית על טקסט שאינו זמין (כמו בשירה של ממש) אלא פשוט מחליף את הקוהרנטיות הטקסטואלית. אני אוהב לחשוב כי טקסט טוב נראה שלם וזמין באיזו רמה ראשונית. לפחות שיהיה משהו שיגרום לנו להתקדם לסבול למען הבנה שלמה יותר שתגיע בהמשך. זה לא אומר שבסופו של דבר צורה נאה תוביל למשמעות עמוקה, ורבים המקרים שאין דבר מאחורי המראה הראשוני (כפי שזך העיר על אלתרמן), אבל לפחות יש ה"שמן" להחליק על המרצפות הבולטות. האיכות הראשונית והגלויה לעין היא צורנית ולו משום שטרם קראנו יותר מכמה שורות. מה יוצר את האיכות הראשונית או בכלל? מן הסתם התניה תרבותית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אתעצב לקרוא את הביקורת על אלתרמן, אבל אחרי שגיליתי את קיומה עדיף שלא אחסוך אותה ממני. תוכל לפרט? תודה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אני לא מומחה בעניין. הביקורות עצמן זמינות בספרו הקצר של זך ''זמן ורתמוס בשירת אלתרמן ואצל ברגסון'' (או משהו כזה) ובכמה רשימות. אבל בגדול, לפי הבנתי, זו טענתו. זך טוען כי שירת אלתרמן יוצרת קוהרנטיות ריתמית חזקה בחרוז ובמשקל. כלומר, שירת אלתרמן (והוא מדגים על ''ירח'' מ''כוכבים בחוץ''), היא שירה שבה הרכיב הרתמי הוא דומיננטי מאוד. עד פה טוב ויפה. רק מה, לטענת זך כדי לשמור על המשקל ועל החרוז אלתרמן מקריב את הקוהרנטיות הסמנטית והמימטית. כלומר, למען חרוז נאה או סכמה המשקלית אלתרמן מעוות מילים או משחק עם לשון השיר כך שהטקסט מייצג דבר שלא קיים, שאין לו פשר. כמו כן טוען זך כי הריתמוס בשיר ''ירח'' הוא מכני מאוד באופן הסותר את העולם שהשיר מייצג. זאת, כמובן, בניגוד מוחלט לפואטיקה של זך המתאפיינת במעין ''דיבור אמת'' ובהבט צורני פסיבי יותר, נסתר. אצל זך אין הקורא נישא על כנפיו של מטרונום משקלי רועם או מסתחרר במטפוריקה מרהיבה, אלא מתעמת בראש ובראשונה ישירות עם העולם המיוצג בשיר דרך לשון בהירה למדי ומוזיקליות עדינה ונלווית. אפשר לטעון שלגישת זך אלתרמן הוא משורר חלש כי אינו מצליח למצוא את האיזון בין ריתמוס למילה ונאלץ לכופף את האחרונה בפני הראשון, אולם יש פה בעיקר הבדל בין מסורות פואטיות וסדרי עדיפויות. הם פשוט תופסים את מלאכת השיר בשתי צורות שונות. אל לך לחשוש לקרוא את הביקורת כי אין דבר שיכול לקלקל שירה טובה ואין שירה טובה משירת אלתרמן (טוב, אולי ביאליק). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''אין דבר שיכול לקלקל שירה טובה'' - מלבד מורים לספרות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יופי. התגובה מסקרנת אותי לגבי נתן זך (שאני כמעט לא מכיר) ולא הציגה טענה שתפריע לי להנות מאלתרמן. באופן כללי הייתי רוצה להתחבר לאמירה ''אין דבר שיכול לקלקל שירה טובה''. זה אכן נכון במובן הברור, אבל לא במובן אחר. הנאתי מדברים עלולה להשתנות באופן שאמנם ירגיש לי נכון, מתאים וברור, אבל יגרום לי צער על מה שהיה ואבד (כמו דברים שגרמו בעבר להנאה, ועתה איני מתגעגע אליהן אלא אל החוויה). שינוי טבעי אך מצער כזה יכול לקרות גם בעקבות דבר קטן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברקת, אם היית ממשיכה לקרוא את ההערה הבאה היית רואה, שעשיתי טעות והתגובה שלי הייתה לגבי שיר אחר. עם זאת, כן! לדעתי יש שירים שיכולים להיות לא נעימים לקריאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלתי היתה בכל מקרה כללית ותיאורטית ולא לגבי השיר הזה (והיא בעינה עומדת). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה, התגובה היתה לשיר אחר, השירים עצמם נחמדים. ויש בהם עומק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בובות מטורפות מאיצות את נשימתן על עקביהן הגבוהים רצות בגשם. והיא אהוב ישן רץ אליה. בכל כוחו רטוב עייף ומאושר היא שנשארה עומדת בשמלה וחיוך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השירים האלה מזכירים לי את היוצר הפיקטיבי "יונתן שץ" (http://stage.co.il/Authors/20979) שאחד מחברי יצר ב"במה חדשה" - אני לא ממש מצליח למצוא הבדלים בין הפארודיה לדבר האמיתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה נורא קל ליצור יוצר פיקטיבי. מה זה מוכיח? אולי שהפארודיה טובה? אגב, מתוך סקרנות, גיגלתי ומצאתי לאחרונה דפי "במה" של ילדים (לשעבר) שטיפלתי בהם בימים הסטודנטיאליים שלי. היום הם מתבגרים נוגים שכותבים שירים בסגנון "העולם לא מסביר פנים, העולם אינו גן שושנים". אני די בטוחה שזה יעבור להם (ונזכרת בדברים האיומים שאני עצמי כתבתי בגיל 14 או 16). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק בגלל שזה נורא קל. לכתוב בצורה לא קוהרנטית זו הדרך המהירה והזולה להשמע מורכב ועמוק בלי להיות באמת, לדעתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאני קורא, אני מתבלבל לא פעם ותוהה מי המשורר - אני או הסופר. וגם אם אני הוא, האם אין זו זכותו של הסופר שבחברת יצירתו אני שר? כמובן שיש סופרים טובים יותר ופחות. פשוט לעיתים לא קל לשפוט. לא נורא... תזרום... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפעמים זה שלא הבנת זה פשוט כי... לא הבנת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי להיות באמת מה? (באמת מורכב ועמוק, אני מניחה). מה זאת אומרת "צורה לא קוהרנטית"? מאילו בחינות לא קוהרנטית? מדוע דווקא חוסר קוהרנטיות יוצר אשליה של מורכבות ועומק? אני מכירה הרבה יצירות אסוציאטיביות (אם לזה התכוונת) שלכל הדעות הן פשטניות וקלילות. למשל, וידאו קליפים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשורה הששית של השיר הראשון, צ''ל רי''ש חרוקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניכר שהכותב מוכשר. יש כאן לא מעט אנשים שחריזה עבורם היא מדד לאיכות. שיר נעים הוא שיר שכתוב בצורה טובה, בין אם הוא עוסק בעניין מטריד או בעניין משמח. חלק גדול מהשירים הטובים שנכתבו ונכתבים הם "לא נעימים" מבחינת תוכנם. מה שהופך אותם לנעימים הוא העובדה שהם מצליחים לתאר בצורה מקורית את מה שאיננו מצליחים לנסח בשפתנו היומיומית המוגבלת, ולהאיר דברים בצורה מיוחדת (ולעתים אפילו משעשעת) או אפילו סתם להאיר. עניין השפה (והמקצב) גם הוא חשוב כמובן. וחריזה או משקל לעתים גם יכולים לבוא על חשבון דברים אחרים, למשל כנות. ממעט התגובות שקראתי כאן, לא נראה לי שיש כאן הרבה אנשים שמבינים משהו בשירה, כך שאולי אני מבזבז את זמני, אבל... אנשימים (כאילו דה!), חריזה ומשקל - אפילו הדינוזארים כבר הספיקו לשכוח מהפולמוס הזה. נכון, יש כמה אנשים שמתעקשים עדיין ל"החיות מחדש" את סוג הכתיבה הזה (ובעיקר לדבר על כך),מתוך עמדה אידיאולוגית מוצקה, או משהו מעין זה.. אבל מרבית השירה הטובה שנכתבת בארץ, אינה "אלתרמנית". משוררים כמו תמיר גרינברג, מרדכי גלדמן, מאיר ויזלטיר, רחל חלפי, ואחרים (יש הרבה שירה טובה בארץ)... הם הכותבים הטובים כיום. ומומלץ בחום לגשת ולקרוא אותם. אין להם שום אידיאולוגיה, הם פשוט כותבים טוב (ונעים) (ולעתים, גם בצורה קלאסית. למשל ויזלטיר שכתב כמה סונטות נהדרות, ושבתאי). בקרב המשוררים הצעירים המצב אינו שונה. וגם ביאליק אחלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולגבי השירים עצמם, אהבתי את הכתיבה. היא מקורית ומשעשעת. (אם כי לא הבנתי את העניין הזה עם האצבעות. אשמח לקבל הסבר.) מעניין יהיה לקרוא שירים נוספים שלך. יש פה פוטנציאל לא מבוטל. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |