בתשובה לברקת, 21/03/07 9:22
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נכון, אבל עדיין יש איכויות צורניות (דוגמה שטחית: חרוזים) שיהפכו אותו לנעים יותר לקריאה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מצד שני, אם הוא מתאר חוויה קשה או טראומטית, איכויות שיהפכו אותו נעים לקריאה די יחטיאו את המטרה, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נהפוך הוא. המתח שיווצר בין הנושא לאופן ההבעה הוא מה שייתן לשיר את האיכות האמנותית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש דוגמה? (שאלה לא מתריסה: באמת נראה לי פתאום שקשה לחשוב על זה תיאורטית ובאופן כללי מדי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למשל, מתוך "אבי" של ביאליק: מוּזָר הָיָה אֹרַח חַיַּי וּפְלִיאָה נְתִיבָתָם, בֵּין שַׁעֲרֵי הַטָּהֳרָה וְהַטֻּמְאָה נָעוּ מַעְגְּלוֹתָם יָחַד, הִתְפַּלֵּשׁ הַקֹּדֶשׁ בַּחֹל וְהַנִּשְׂגָּב בַּנִּתְעָב הִתְבּוֹסֵס. בִּמְעָרַת חֲזִירֵי אָדָם וּבְטֻמְאַת בֵּית מַרְזֵחַ, בְּאֵדֵי נֶסֶךְ פִּגּוּלִים וּבְעַרְפִלֵּי קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה, מֵאֲחוֹרֵי חָבִיּוֹת מֶזֶג, עַל-גַּבֵּי סֵפֶר צְהֻב-גְּוִילִים נִגְלָה עָלַי רֹאשׁ אָבִי, גֻּלְגֹּלֶת קָדוֹשׁ מְעֻנֶּה, כַּעֲרוּפָה מֵעַל כְּתֵפֶיהָ צָפָה בְעַנְנֵי עָשָׁן, פָּנִים דָּוִים מִצַּעַר וְעֵינַיִם זֹלְגוֹת דָּם; |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם יש משהו "נעים" בקריאת השיר הזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אייכה, ביאליק, אייכה? היש סיכוי לשכנע את עורכי האייל להציג לדיון שירים מאתר בן-יהודה או שירים ישנים אחרים? המשוררים הצעירים אולי ייפגעו אך קוראים רבים ייהנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדאי להעביר את ביאליק לשפת יום יום, לטובת הדור הצעיר. היו לי חיים מה זה משונים פעם באסה ופעם סבבה כל יום שבת פולחנים של כת השטן וזה. בלגן בחדר שכור, בלגן בפאב הייתי מעשנת סיגריה אחרי סטייק חזיר קוראת עיתון ומדברת עם הבארמן. ופתאום עלה לי לראש תמונה של אבא שלי כאילו אין לו גוף פתאום, ככה באמצע הפאב מה זה עצוב, ממש בוכה דם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הביאו כאן את ביאליק. לדעתי גם "בעיר ההרגה" מתאים: כאן בפירוש יש חרוזים. בלעדיהם, אני חושב שהיה לי קשה בהרבה "לעקוב" אחרי הפואמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לטעמי, אף אחד מהם לא מתאים. *נעים* לקרוא את האימה החשכה הזאת? כדי להגדיר את השיר הזה כ*נעים* לקריאה לבאמת צריך להרחיב את המושג עד אובדן משמעות. וחוצמזה, ה"איכות האמנותית" ו"נעימות הקריאה" הם שני דברים שונים בתכלית, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי שנעים לקרוא את זה. אמרתי שנעים *יותר* מאשר אם לא היה את זה. לכן הניתוק האוטומטי שלי משיר כמו זה יותר חלש, ולכן השיר יותר אפקטיבי. ולא דיברתי על איכות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מונח קצת יותר ממשי ל"נעימות" הוא קוהרנטיות. טקסט קוהרנטי נעים יותר לקריאה או לכל הפחות מעניק לנו את התחושה של שלמות, של מטרה ושיש הסבר לדברים. הקוהרנטיות ניתנת בכמה רמות אשר לעתים קרובות מתחרות וסותרות זו את זו. בפואטיקה קוגניטיבית מדברים על ארגונים גרפיים, צליליים, תחביריים, סמנטיים אשר יכולים לפצות זה את זה. מה שקורה בשירה הרבה הוא שהטקסט קוהרנטי צלילית ותחבירית אבל לא סמנטית, או שהארגון התכני הוא מקומי אך לא מחבר בין כל החלקים. כך, ברבים משירי אלתרמן, אנו מסיימים את הקריאה עם תחושה שמשהו נפלא קרה שם ויש לנו שברי תמונות בראש או צלילים, אולם לא ברור מה השיר אומר. דוגמה יותר קרובה היא פזמונים ברדיו: ארגון צלילי חזק מאוד שמפצה על טקסט נבוב ופשוט מטומטם. משהו גורם לנו להמשיך לקרוא או להאזין. נתעמק קצת יותר (וזה לא קל או מידי כי המוזיקה סוחפת) ונגלה כי הקצב אינו מפצה זמנית על טקסט שאינו זמין (כמו בשירה של ממש) אלא פשוט מחליף את הקוהרנטיות הטקסטואלית. אני אוהב לחשוב כי טקסט טוב נראה שלם וזמין באיזו רמה ראשונית. לפחות שיהיה משהו שיגרום לנו להתקדם לסבול למען הבנה שלמה יותר שתגיע בהמשך. זה לא אומר שבסופו של דבר צורה נאה תוביל למשמעות עמוקה, ורבים המקרים שאין דבר מאחורי המראה הראשוני (כפי שזך העיר על אלתרמן), אבל לפחות יש ה"שמן" להחליק על המרצפות הבולטות. האיכות הראשונית והגלויה לעין היא צורנית ולו משום שטרם קראנו יותר מכמה שורות. מה יוצר את האיכות הראשונית או בכלל? מן הסתם התניה תרבותית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אתעצב לקרוא את הביקורת על אלתרמן, אבל אחרי שגיליתי את קיומה עדיף שלא אחסוך אותה ממני. תוכל לפרט? תודה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אני לא מומחה בעניין. הביקורות עצמן זמינות בספרו הקצר של זך ''זמן ורתמוס בשירת אלתרמן ואצל ברגסון'' (או משהו כזה) ובכמה רשימות. אבל בגדול, לפי הבנתי, זו טענתו. זך טוען כי שירת אלתרמן יוצרת קוהרנטיות ריתמית חזקה בחרוז ובמשקל. כלומר, שירת אלתרמן (והוא מדגים על ''ירח'' מ''כוכבים בחוץ''), היא שירה שבה הרכיב הרתמי הוא דומיננטי מאוד. עד פה טוב ויפה. רק מה, לטענת זך כדי לשמור על המשקל ועל החרוז אלתרמן מקריב את הקוהרנטיות הסמנטית והמימטית. כלומר, למען חרוז נאה או סכמה המשקלית אלתרמן מעוות מילים או משחק עם לשון השיר כך שהטקסט מייצג דבר שלא קיים, שאין לו פשר. כמו כן טוען זך כי הריתמוס בשיר ''ירח'' הוא מכני מאוד באופן הסותר את העולם שהשיר מייצג. זאת, כמובן, בניגוד מוחלט לפואטיקה של זך המתאפיינת במעין ''דיבור אמת'' ובהבט צורני פסיבי יותר, נסתר. אצל זך אין הקורא נישא על כנפיו של מטרונום משקלי רועם או מסתחרר במטפוריקה מרהיבה, אלא מתעמת בראש ובראשונה ישירות עם העולם המיוצג בשיר דרך לשון בהירה למדי ומוזיקליות עדינה ונלווית. אפשר לטעון שלגישת זך אלתרמן הוא משורר חלש כי אינו מצליח למצוא את האיזון בין ריתמוס למילה ונאלץ לכופף את האחרונה בפני הראשון, אולם יש פה בעיקר הבדל בין מסורות פואטיות וסדרי עדיפויות. הם פשוט תופסים את מלאכת השיר בשתי צורות שונות. אל לך לחשוש לקרוא את הביקורת כי אין דבר שיכול לקלקל שירה טובה ואין שירה טובה משירת אלתרמן (טוב, אולי ביאליק). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''אין דבר שיכול לקלקל שירה טובה'' - מלבד מורים לספרות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יופי. התגובה מסקרנת אותי לגבי נתן זך (שאני כמעט לא מכיר) ולא הציגה טענה שתפריע לי להנות מאלתרמן. באופן כללי הייתי רוצה להתחבר לאמירה ''אין דבר שיכול לקלקל שירה טובה''. זה אכן נכון במובן הברור, אבל לא במובן אחר. הנאתי מדברים עלולה להשתנות באופן שאמנם ירגיש לי נכון, מתאים וברור, אבל יגרום לי צער על מה שהיה ואבד (כמו דברים שגרמו בעבר להנאה, ועתה איני מתגעגע אליהן אלא אל החוויה). שינוי טבעי אך מצער כזה יכול לקרות גם בעקבות דבר קטן. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |