 |
טוב, אני לא מומחה בעניין. הביקורות עצמן זמינות בספרו הקצר של זך ''זמן ורתמוס בשירת אלתרמן ואצל ברגסון'' (או משהו כזה) ובכמה רשימות. אבל בגדול, לפי הבנתי, זו טענתו.
זך טוען כי שירת אלתרמן יוצרת קוהרנטיות ריתמית חזקה בחרוז ובמשקל. כלומר, שירת אלתרמן (והוא מדגים על ''ירח'' מ''כוכבים בחוץ''), היא שירה שבה הרכיב הרתמי הוא דומיננטי מאוד. עד פה טוב ויפה. רק מה, לטענת זך כדי לשמור על המשקל ועל החרוז אלתרמן מקריב את הקוהרנטיות הסמנטית והמימטית. כלומר, למען חרוז נאה או סכמה המשקלית אלתרמן מעוות מילים או משחק עם לשון השיר כך שהטקסט מייצג דבר שלא קיים, שאין לו פשר. כמו כן טוען זך כי הריתמוס בשיר ''ירח'' הוא מכני מאוד באופן הסותר את העולם שהשיר מייצג. זאת, כמובן, בניגוד מוחלט לפואטיקה של זך המתאפיינת במעין ''דיבור אמת'' ובהבט צורני פסיבי יותר, נסתר. אצל זך אין הקורא נישא על כנפיו של מטרונום משקלי רועם או מסתחרר במטפוריקה מרהיבה, אלא מתעמת בראש ובראשונה ישירות עם העולם המיוצג בשיר דרך לשון בהירה למדי ומוזיקליות עדינה ונלווית.
אפשר לטעון שלגישת זך אלתרמן הוא משורר חלש כי אינו מצליח למצוא את האיזון בין ריתמוס למילה ונאלץ לכופף את האחרונה בפני הראשון, אולם יש פה בעיקר הבדל בין מסורות פואטיות וסדרי עדיפויות. הם פשוט תופסים את מלאכת השיר בשתי צורות שונות.
אל לך לחשוש לקרוא את הביקורת כי אין דבר שיכול לקלקל שירה טובה ואין שירה טובה משירת אלתרמן (טוב, אולי ביאליק).
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש