 |
לאן נעלם דן? | 908 |  |
||||||||
 |
|
 |
|||||||||
 |
 |
פרסומים אחרונים במדור "ספרים"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
דנקנר מספר על תולדות חייו של בן-אמוץ ולא מסתיר גם את הדברים הלא סימפטים שלו, אבל זה חלק קטן מאוד מהספר. כיום הפך דנקנר למצדיקם של דרעי ונמרודי, אבל ספרו הנ''ל כאמור אמין ואיכותי. |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
דובי/טל- יש סיכוי טוב שתצטרכו למחוק את השורות הבאות. אם זה כך- please go ahead.לא הייתי רוצה לסבך את איילנו בתביעות משפטיות... אז: דנקנר עצמו הוא דג מעניין הרבה יותר מדב"א. שמתם לב איזו עריפת ראשים הולכת ב"מעריב" מאז שהוא קיבל את המושכות לידיו? מעניין מה יכתבו בביוגרפיה שלו... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט נכון דנקנר הוא שפל ומעצבן אני מחכה לביאוגרפיה לאכר מותו של האיש השפל הזה אסתי כול מילה שכתבת ממש נכונה גידי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע אתה כל כך משוכנע שדנקנר משקר? רבים העידו שדנקנר צדק, ביניהם גם כאלה שזעמו על כך שפרסם את האמת. לדוגמה, חיים חפר, שהעיד כי ידע על אונס הילדות בידי דב"א (וכבר ציינתי כי לדעתי יש להעמידו לדין באשמת אי מניעת פשע). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היי כשהיתעניינתי בנושא דיברתי אם אלכס אנסקי נטיבה בן יהודה ריבקה מיכאלי ואם עוד כמה שאמרו לי שדנקנר משקר אני יודעה שדנקנר היה צריך ליכתוב דברים על קריים אני לא זוכר את שמו הפרטי מר קריים היה עורך סיפרותי והיה חבר של דן ולאחר שמישפחתו של קריים זל אימה בטביעה מישפטית כנגד דנקנר הוא הסיר את הקטעה מהספר גם נתן זהבי אמר לי שהדברים לא ממש היו נכונים האמת שזאת באמת סוגיה מעניינת אבל לא אני וכניראה שלא אתה נדעה מה היה שם אבל אולי הדבר הכי טוב שאפשר לעשות זה להניח את כול הזבל הזה בצד ולהוריד את ספרב של דן מהכוננית וליקרוא וליקרוא ולהיתגעגעה לאיש שאינו עוד גידי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני שאתה כותב על דנקנר אז תלמד לכתוב נכון... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיון 1033 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני שאת שולחת אותו ללמוד לכתוב, אולי את תלמדי לשיר | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תעצמי עיניים, ותתחילי להקליד. אחרי זה, תפתחי אותן ותבדקי איך יצא. יצא מדוייק? או שיש כמה שגיאות הקלדה? סביר להניח שהשני. יפה. אז הוא גם לבדוק לא יכול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ליצירתו של בן אמוץ ואליו עצמו עברו שינוי כתוצאה מהספר של דנקנר. ומילא כל הסיפורים על אורגיות המין הפרוע וכו' , אבל היחס של בן אמוץ לנושא גילוי העריות ( ולא רק עם אימו בין שהיה ובין שלא היה ) היה ככל הנראה של הצדקה ושל תמיכה והוא אף אומר זאת במפורש באחד מספריו. כיום כל אב שאונס את בתו (למשל אותו ברקובר שהופיע פעם באתר האייל והתרברב שהוא מקייל יחסי מין עם בנותיו והן אוהבות את זה) יכול להיתלות בדן בן אמוץ כאב רוחני וכמצדיק אינטלקטואלי. . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנושא שאליו התייחסתי כאן, היה העובדה שברמה הספרותית יצירתו של דן בן אמוץ אינה מוזכרת עוד במכלול היצירה התרבותית שלנו. אינני בא לקבוע כאן מסמרות באשר להרגליו המיניים של בן אמוץ, בין אם מקובלים עלי ובין אם לאו. דבר זה, מן הראוי היה שיישאר בגדר צנעת הפרט, ובמקרה שמדובר במעשים פליליים - שיידון בבית המשפט. מה שאני יוצא נגדו הוא העובדה שבקרב קבוצה מסוימת, שחשיבותה רבה בקביעת ההעדפות האסתטיות והספרותיות של הקורא הישראלי, התגבשה מייד לאחר פרסום ה"ביוגרפיה" של דנקנר הסכמה שבשתיקה שלא להזכיר עוד את בן אמוץ ויתירתו - בגלל מעשיו המיניים, כביכול. יצירת זיקה כזו היא בעייתית, משום שהיא פותחת פתח לצנזורה גם במקומות נוספים. לואי פרדיננד סלין, שכתב את יצירת המופת "מסע אל תוך הלילה", היה אנטישמי מוצהר. האם עלינו להימע מקריאת ספריו? רואלד דאל, שכתב את "צ'רלי והשוקולדה" ואת "ג'יימס והאפרסק הענקי" ויצירות נפלאות נוספות לילדים, היה אנטי-ישראלי מובהק, שנחשד לא פעם באנטישמיות של ממש. האם עלינו להחרים את יצירתו? מיקיס תיאודורקיס, מלחין יווני שכתב אופרות ויצירות לסרטים שזכו בפרסים קולנוע ומוסיקה בינלאומיים, הלחין בראשית שנות השבעים את המנון אש"ף, ארגון טרור שאחראי לרצח מאות חפישם מפשע. מה עלי לעשות עתה? לכבות את הרדיו בכל פעם ששמו מוזכר? להחרים את הופעותיהם של גליקריה ודאלאראס השרים מיצירותיו? אולי, בעצם, כדאי להפעיל לחץ מאורגן היטב על כלי התקשורת הישראליים להימנע משידור היוצרים הללו, כל עוד מדובר ביצירות של תיאודורקיס? כן, גם אם פוליקר מבצע אותם, למשל. למה שנכניס כסף לכיסם של האנטישמים האלה? אפשר לחשוב שהם תרמו משהו לתרבות העולמית. הדוגמאות הללו יכולות להמשיך לא גבול. לואיס קרול הואשם בחיבה לנערות צעירות, אם לא לילדות קטנות, מה שמכונה כיום פדופיליה. תשכחו מאליס בארץ הפלאות - לא בספרים ולא בסרטים. אפשר גם לשכוח מ"צייד הסנרק" ומיצירות דומות. הורים ומחנכים החרדים להטרוסקסואליותם של בני הדור הבא (והרי גם נטייה מינית זו נחשבה לא פעם - ולצערי, בחוגים מסוימים גם כיום - לסטייה מסוכנת ואסורה) מוזמנים להרחיק אותם ממכמני יצירותיהם של וולט ויטמן ומיכלאנג'לו, אלן גינסברג ואוסקר וויילד. המסקנה המתבקשת היא שהטלת חרם ספרותי על מאן דהוא עלולה להיסחף למקומות שלא היינו רוצים להגיע אליהם. אם יש למשהו טענות אל סופר או יוצר כלשהו בשל דברים שאינם נוגעים ליצירתו - שיבבר נא אותם עימו במשטרה,בבית המשפט או בפולמוס ציבורי מעל גבי העיתון. אבל השכחה של יצירת חייו של אדם אינה מעשה שתרבות המתגנדרת בפלורליזם ובפתיחות יכולה להתהדר ולהתגאות בו. להיפך. היא מעשה אנטי-דמוקרטי במובהק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדוגמה הטובה ביותר שיכולת לתת היא של וגנר , הקומפוזיטור ששימש כמקור השראה להיטלר ( אבל גם להרצל בזמן שכתב את "מדינת היהודים") ושהיה בעצמו אנטישמי קיצוני .עד היום הוא נאסר להשמעה במדינת ישראל גם בין השאר משום שיש אנשים שעצם השמעת יצירותיו תיגרום להם כאב אמיתי , היא תזכיר להם את מוראות השואה. איך זה קשור לדן בן אמוץ ? בעצם אינני יודע . יתכן שאתה צודק בטענה שיש קשר השכחה סביב בן אמוץ, ושאין לקשר בין יצירתו ואישיותו. .אבל אנשים אינם רוצים לעסוק ביצירתו יותר בגלל האסוציאציות שהיא מעוררת . לא כולם . חיים חפר קרא לא מזמן להחזיר את יצירתו של בן אמוץ לתודעה. נראה שיקח זמן עד שהאסוציאציות האלה ישכחו . ומעבר לכך דן בן אמוץ ייצג אידיאולוגיה של נהנתנות מופקרת ואדישה לזולת , וזה הדבר האחרון שאנחנו צריכים היום , וגם זה לא ישכח לו כל כך מהר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב ידיעתי, אין כל איסור על השמעת ואגנר בישראל. רבות נכתב לפני שנה ושנתיים בפולמוס ואגנר בישראל, בעיקר סביב יוזמתו של דניאל בארנבוים, מוסיקאי דגול בעל עבר ישראלי, לנגן בפומבי מיצירתו הנפלאה של ואגנר בישראל. עד כדי כך צמח הפולמוס, עד שראו לנכון להוציא ספר, ''טבעת המיתוסים'' שמו, אם אינני טועה, הדן בתופעת החרם הספונטני על יצירות ואגנר בישראל. אך איסור אין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם יש איסור להשמיע יצירה מוסיקלית של *מישהו* בישראל? האם יש בכלל תשתית חוקית לקביעת איסור גורף שכזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אפשר לאסור אנשים על הפצת ציורים, אפשר למנוע גם ניגון יצירות, תחת חוק ''איסור פגיעה ברגשות דתיים''. (לא השם המדויק, כנראה) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כוונתך למקרה טטיאנה סוסקין, אז אני חושב שיש בכל זאת הבדל אחד עקרוני. היא לא ניסתה להציג את הציור שלה בתערוכה, אלא פיזרה עותקים רבים שלו בין המתפללים בהר הבית, אם אני זוכר נכון, וכך היא למעשה כפתה עליהם לצפות בו. השאלה שלי לעומת זאת היא לגבי היכולת לאסור למשל ניגון יצירה מסוימת באולם סגור שכל הנוכחים בו עושים זאת מרצונם החופשי. אם יש תקדימים אחרים לאיסור כזה (מהשנים האחרונות, לא אנקדוטות משנות החמישים של המאה הקודמת), אז הם פרחו לרגע מזכרוני. אנא פרט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא לא פיזרה עותקים אלא ציירה את הציור. לא היא הפיצה אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם כוונתך לטעון שהגב' סוסקין סתם ציירה ציור להנאתה ויום אחד דפקו שוטרים על דלתה ולקחו אותה למעצר כי מישהו אחר הפיץ את הציור הזה בין המתפללים בהר הבית? אתה גם זוכר מה היו סעיפי האישום נגדה ומה היתה תוצאת המשפט? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טטיאנה סוסקין הורשעה בגזענות ובתמיכה בארגון טרור, משום שציירה את כרוז החזיר. התביעה טענה שגם הפיצה את הכרוז, בחברון (ולא בהר הבית) והיא הכחישה זאת. בשל הספק, היא זוכתה מפגיעה ברגשות דת והורשעה בניסיון לפגיעה ברגשות דת. נגזרו עליה שנתים מאסר. ערעורה לעליון נדחה. בערעור טענה סוסקין כי יגאל תומרקין הביא לכיכר מלכי ישראל חזיר עטוף בתפילין, ולא הועמד על כך לדין. השופטים לא התרשמו ופסקו כי מידת הפגיעה ברגשות הציבור שגרמו כרוזי החזיר, מצדיקה פגיעה בחופש הביטוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על הפירוט. האם ידוע לך באיזה ארגון טרור מדובר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שמדובר בארגון ''כך'', אך בכל מקרה היא הורשעה לפני מתן פסק דין ג'בארין, שקבע כי הרשעה בתמיכה בארגון טרור מחייבת תמיכה בארגון טרור. עד לפסק דין זה ניתן היה להאשים בסעיף זה כל תומך באלימות (כדוגמת דוד אקסלרוד, ששיבח את רצח רבין). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חיים חפר העיד כי ידע על אונס הילדות בידי בן אמוץ. לכל הפחות, יש עילה להעמידו לדין באשמת אי מניעת פשע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואולי דוקא אפשר להשתמש בהתייחסות הציבורית/חינוכית אל דן בן אמוץ לצורך הבהרה חינוכית? הנה, כך היה האיש וכך לא יאה במקומותינו כי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשחק קצת את הקטגור של השטן: הדוגמאות שלך אינן תופסות. היוצרים ההומוסקסואלים הם בוודאי לגיטימיים מכל בחינה (שהרי דומה שאתה מסכים איתי שהומוסקסואליות היא לגיטימית). באשר ליוצרים האנטישמיים והאנטי-ציוניים, הרי שהאיבה שלהם הופנתה כלפי כולנו כקולקטיב, ומשום כך אנו יכולים להיות חזקים מספיק כדי להנות מיצירותיהם. אין בינינו אנשים שנפגעו *אישית* מסלין, ואפילו לא מתאודורקיס. כפי שציין אלי, הדוגמא הקרובה יותר היא ווגנר. אבל אפילו ניצולי הנאצים שמרגישים נפגעים מווגנר אינם יכולים לומר שווגנר פגע בהם אישית. אם דן בן-אמוץ אכן אנס קטינות (והתאורים של דנקנר, עפ"י מאמרך - לא קראתי את דנקנר בעצמי - גובלים באונס), אזי אותן קטינות (שבגרו) הן קורבנות אישיים של בן-אמוץ. אם יצירותיו מוצגות בפומבי, אפשר להבין אותן אם יראו בכך פגיעה אישית חוזרת בהן, בכך שמהללים את האיש - המפלצת - שהתאכזר אליהן. ההשוואה הנכונה יותר היא למלחין גאון שהיה בעצמו סוהר במחנה ריכוז. להתחשבן במשטרה ובבית המשפט זה כמובן לא אפשרי, כאשר האיש כבר מת. המינימום שאפשר לעשות כדי להזדהות עם הקורבנות ולא עם הפושע הוא להחרים אותו. מימד נוסף מהווה ההרגשה האנושית שהמעשים (לכאורה) של בן-אמוץ מטילים באופן בלתי-נמנע כתם של יצירותיו. אתה יכול להתענג על מערכון שלו, אבל אז אתה נזכר במעשיו ונהנה פחות. גם כאן, קל יותר להתנתק רגשית מדעותיהם האנטישמיות של יוצרים עתיקים מאשר ממעשיו המרושעים של אדם שקורבנותיו עדיין בינינו. אם, כפי שאתה אומר, דווקא המקורבים לו שותפים לחרם, ייתכן שפשוט גם הם מרגישים אי-נוחות קשה מדי עם כל העניין. עד כאן קטגוריה. אישית, אני לא בטוח שדי בכל זה כדי להצדיק חרם על יצירות; אני רק חושב שמקרה בן-אמוץ הוא בכל זאת קשה יותר מהדוגמאות שהבאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אילו יצירותיו של דן בן אמוץ היו גאוניות כמו יצירותיהם של האישים האחרים שהזכרת, אולי היה מקום להתלבט בעניין השכחה והמחיקה של האיש ויצירתו. אבל כשמצד אחד האיש היה מנוול, ומצד שני ההתעלמות מיצירתו אינה אבידה גדולה לאנושות, ולא תהווה חור בהשכלה של אף אחד, למה בכלל להתלבט בעניין? מסקנתי: אם אתה מנוול, תדאג לפחות להיות מנוול גאון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את רוצה לומר משהו בגנותו של וולט ויטמן? אם כן אז אנא ספקי הסברים וראיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דבר האופורטיוניסט: "איזו דיאטה איומה זאת היתה, חומר הקריאה שלנו...איזה עלגי לשון...[כרקע ל]תדהמה הנעימה, לגאווה...[למשמע] הקול של דן בן אמוץ...שדיבר כמו שדיברנו, וניפץ בבת אחת את מעטה הקורים העבש...פתאום קבלנו את הבשורה שהשפה שלנו היא לגיטימית..." דן בן-אמוץ: "באחת המסיבות שמעתי את הווידי הבא. היא רצתה נשיקה משיר השירים אבל אני נתתי לה נשיקה מהדקמרון" (דבר השבוע, אי אז) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים הסכמה מלאה עם דבריו של הכותב אולם לראותי הבעייה סבוכה יותר מכך. במקרה של דן בן-אמוץ לא ניתן לראות קשר ישיר בין יצירתו לבין הסיבה להחרמתו. מאידך גיסא, נשאלת השאלה מה יש לעשות באנשים אשר הסיבה להחרמתם קשורה קשר הדוק ליצירתם (למשל היטלר ו- ''מיין קמפף''). אם עלינו להכיר את גאונותו של יוצר למרות הסתייגותינו ממנו כבן אנוש אזי חובה עלינו להכיר בגאונותו של יוצר גם כאשר תכניה של אותה יצירה מערערים את אושיות קיומינו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר להכיר בגאונות של מישהו ועדיין להחליט לא לצרוך את האמנות שלו. ומה על יוצר לא גאוני? נאמר שנוסע כי סופר בינוני, מלא קלישאות, היה אנס סדרתי. אותו מן הסתם יהיה קל הרבה יותר להחרים. אבל איפה אתה מציב את קו ההחרמה? הקו הזה יצטרך להיות תלוי בסולם ביקורת איכות כלשהו (מעליו "מותר, כי האיש גאון", מתחתיו "אסור, מסיבות מצפוניות, ואפילו לא חסר לי". באמצע "מתלבט"). סולם אישי מאוד - או שמא קולקטיבי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פטישי, מחבר "מאמי מאמי די". יובל מסנר, שעירית תל-אביב מסדרת לו פרנסה. זוהר ארגוב. דרך אגב, דנקנר האשים את דב"א באונס. לפי החוק הישראלי, בעילת קטינה מתחת לגיל 14 היא אונס, בהסכמתה או שלא בהסכמתה. תמוה בעיני שהמשטרה לא טרחה לחקור את מקורבי דב"א, שידעו, שתקו ולטענת דנקנר אף סייעו (חיים חפר לעיתון: "אמרתי לדן שזה גועל נפש, מה שהוא עושה עם הילדות"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיין קמפף זה טקסט גאוני? ממתי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממה שהבנתי, זה די משעמם. אפילו נאצים אסלים לא קראו אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא כותב איום ונורא - על כל פנים, כך בתרגום האנגלי שקראתי. זוועה. משעמם תופת. פשוט נודניק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההשערות שהוטחו בלואיס קרול, אם אני לא טועה, הוטחו כלפיו זמן רב לאחר מותו בידי חוקרי ספרות שתהו על פשר הידידות בין גבר מבוגר לבנות צעירות בגילאי העשרה המוקדמים ואף מתחת לגיל זה. האשמה זו דבקה בלואיס קרול ללא הוכחות אחרות או נוספות (ושוב, אם אני לא טועה - זה לא חבר או ביוגרף שהאשימו - אלא חוקרים אלו ואחרים). בשנים האחרונות יש ניסיון לשקם את שמו של הסופר. באחת הכתבות ב''הארץ'' קראתי שחוקרים חדשים טוענים שידידות בין גברים מבוגרים לילדות צעירות היתה נפוצה בזמן שבו לואיס קרול חי וכתב. בניגוד לימינו אלו - שבהם כל קשר בין אדם מבוגר לאדם צעיר בהרבה ממנו נתפס כפדופיליה וכסטייה לשמה. ולגבי דן בן אמוץ, כיוון שיש לי חסך רב בקריאת ספרות עברית, קשה לי לחוות דעה בעניין זה - למעט העובדה שלפני כמה שנים קראתי כמה מספריו ולמרבה הצער השתעממתי נורא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לדון בשאלה אם המורשת של סופר/יוצר חשובה יותר מחייו הפרטיים, או להיפך. אבל ההשוואה שהצבת פה מופרכת. מי שמרגיש רתיעה מקריאת ספר כלשהו - האם דינו כמי ששורף ספר? כמעט אפשר לחשוב שהממשלה אסרה לקרוא את ספרי בן אמוץ. הרי הם מוצגים, כמו שכתבת, בכל חנות ספרים ובכל ספרייה ציבורית. ושוב, השאלה העיקרית שלך לגיטימית. ההקבלה שאתה עושה להשמדה תרבותית פשוט לא מחזיקה מים. גם כך, בישראל יש מספיק מקרים של הזנחה תרבותית שנובעת פשוט מרשלנות וטיפשות (כמו הזנחת הארכיון ההיסטורי של הערוץ הראשון, כמו הדפסת אלבומים ישנים של מוזיקה עברית חשובה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברק, בתשובה לטענותיך: אני סבור שאת מורשתו של סופר - לועניין זה אין זה משנה אם מדובר בסופר גרוע, בינוני או קלאסיקן - חייבים לשפוט הקוראים והזמן. שני אלה מציבים אמות מידה שהן מעל לכל קריטריון אחר. אם טקסט ספרותי משפיע באופן שהוא חוצה דורות, כי אז מקומו על מדף הספרים לאורך זמן מוצדק. אבל לא זו הבעייה כאן. אולי יש צורך במקחר ובפרספקטיבה כדי להבין מה קרה בפרשת דן בן אמוץ. בן אמות היה כותב פופולרי במשך למעלה משלושים שנה. בניגוד לכותבים אחרים הוא לא נעלם בהדרגה ולא שקע בערפל הזמן כמעין סמל לדור שהיה, פעל וגווע לאיטו. לא. המקרה של דן בן אמוץ הוא של חידלון פתאומי. וזה המוזר והמרגיז כאן. ספריו של דן בן אמוץ אינם מצוגים בחנויות ובספריות. הם נמכרים כסחורה משומשת בלבד. לא טענתי שהממשלה אסרה לקרוא את ספריו. אמרתי שלדעתי יש קשר הדוק בין ה"חשיפה" של דנקנר על בן אמוץ לבין העובדה שמייד לאחר אותה "חשיפה" חדלו להדפיס, ךפרסם ולמכור את ספריו ויצירותיו. זה הכל. ובעיני זה חמור, משום שלא זו בלבד שאיש לא העז להטיח בבן אמוץ את ההאשמות הנוראות הללו בחייו, כשעוד יכול היה להתגונן, אלא שאף שופטים אותו לאחר מותו על האשמות שהוא אינו יכול להתגונן בפניהן. אני מקבל את דעתך לחלוטין בעניין ההזנחה התרבותית, אבל בעניין המוסיקלי יש לפחות מי שטורח לתקן. סדרת "תפוז" של הד-ארצי וחברת "מדייה דיירקט" מפרסמים אלבומים של יוצרים ותיקים ואף משפרים, לעתים, את איכויות הסאונד שלהם. גם יואב קוטנר עושה עבודה היסטוריונית בהקשר זה, ואילו ד"ר מוטי רגב כתב כבר מזמן ספר מרתק על הסוציולוגיה של המוסיקה הפופולרית בישראל. אני עצמי מרצה על ההיבטים החברתיים של טקסטים של רוק, במסגרת שירות המילואים שלי, כך שאני קצת מתמצא בנושא. אבל ההזנחה קיימת: איש אינו יודע היום מה תרומתם לתרבות של אנשי רוח כיעקב פיכמן, שמעון פרוג, מנדלי מוכר ספרים, שלום אש, מילא אוהל, עודד אריכא ואחרים. התרבות הישראלית חסרה כל חוש היסטורי, ומשום כך היא אינה טורחת לשמר את מורשתה שלה. ובכל זאת, המקרה של דן בן אמוץ הוא מיוחד במינו. מעולם לא התאמצה אליטה תרבותית רחבה כל כך להשכיח בקפידה רבה כל כך את יצירתו של מי שסימל פעם את הצבריות המתחדשת במיטבה ושתרומתו לעולם ההומור שלנו לא תסולא בפז. וזה בדיוק המצב כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טעמים משתנים, זה העניין. דב"א הוא תוצר ויוצר של תקופה מאד מסוימת. שנות השמונים ומעלה גרמו לשינויים טקוטניים רציניים במפת ההומור והז'ורנליזם בישראל. אני חושב שהרבה כותבים היום, שרידי הניו-ז'ורנליזם לא יודעים עד כמה גדולה ההשפעה הבן-אמוצית עליהם, כמו שהבאתי את הציטוט של דנקנר למעלה. לראות את הסבא דב"א מסתובב יחף בגלביה לבנה בדיזינגוף של שנות השמונים (יחד עם אילי גורליצקי) היה מראה פתטי. מי נהנה היום מציטוטים משלושה בסירה אחת או מהגשש החיוור? ההומור הנוכחי רחוק מרחק אור מהסחבקיות הפלמחניקית והמתריסה של דב"א, וזו, לדעתי, סיבת העלמותו. מי שינסה לקרוא את קישון היום, בפעם הראשונה, יזרוק לפח את כל הסיפורים על פודמניצקי וארבינקא, כי ברור שחסרות בהם הטיות רבות של הפועל ז.י.ן. ועוללות סארלמללו מירושלים (דב"א) נקראות בערך כמו סיפורי אז"ר או מנדליי - ירחמיאליות עד מוזרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני, אישית, מאוד אוהב את הגשש החיוור, ונהנה לצטט אותם כשיש הזדמנות. גבעת חלפון אינה עונה, לדוגמא, הוא עדיין סרט אהוב מאוד, גם בקרב מי שסרטי בורקס אינם כוס התה שלהם1. הדבר נכון גם לגבי מערכונים רבים של הגשש. אגב, די הטריד אותי לגלות שאל-על הסירו מהרפרטואר של ערוצי השמע בטיסות שלהם את ערוץ המערכונים. אני לא מכיר את הסיפורים שציינת, אבל למה חסרות בהם הטיות רבות של הפועל ז.י.ן? 1 אין כוונתי כאן לטעון שחלפון זה סרט בורקס, רק שיש אנשים שיאהבו כל קומדיה ישראלית ישנה מתוך קאמפיות תמוהה בלבד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחד, דובי קננגיסר לא נחשב כקבוצה סטטיסטית מייצגת. וברצינות, האם אתה חושב שיש הרבה שיצחקו מהומורסקות של קישון, מהקשבה לקללות של נהגים של בן-אמוץ או לכותב הבקשות של הגשש? מהכרותי המצומצמת ממה שקורה היום בעולם ההצחקות, התשובה היא די שלילית. אני לא מלין על זה, באותה מידה שאני חושב שבאמריקה לא תמצא הרבה (יחסית) שיצחקו מאבוט וקוסטלו Who's on first, או באנגליה מהתוכנית הרדיו של ה goons. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צעירים אולי לא, אבל בני 40+ עדיין נהנים מההומור הזה (כמו שציינה בצדק הכתבה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים, מה שמוציא קצת את העוקץ מהטענה שיש השכחה מכוונת בגלל מה שהפיליטוניסט הכושל דנקנר כתב (מהרהירי ליבו? מעובדות בדוקות?) על דב"א. בדיוק כמו שכתבת למטה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות שאני חייבת לציין שהטענה הזו גורמת להירהורים. הרי קישון זכה לסיטקום ("ייסורי אפריים"), הגשש זכו לאוספי מערכונים מהודרים ואפילו לנתיבה בן יהודה יש תוכנית משלה (שוס היסטרי. מומלץ להעברת הזמן בנסיעות בינעירוניות בשעות לא מקובלות). ודב"א? מצד שני הגשש וקישון נחשבים בעיני כיוצרים שהצליחו להתגבר על מחסום הזמן. אם צולחים את האזכורים התקופתיים והסלנג המיושן, אפשר למצוא חוכמת חיים שתקפה גם להיום. לגבי דב"א - לא נראה לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שרוחו של דב"א מרחפת מעל מה שקרוי כתיבה אישית. הוא פרץ את הדרך מהכבדות והמכובדות הפובליציסטית וגם של הרומן שנכתב בשפה רגילה ולא גבוהה. הניו ז'ורנליזם העברי אולי התחיל איתו (אני חושב שהוא היה מעדיף עברי על ישראלי, מצד הגכחת המכובד). נסי לקרוא את רשימותיו בספר מה נשמע. האם "זיונים זה לא הכל" לא נכנס לשפת היומיום כמטאפורה אלמותית? השאלה כמובן היא מי וכמה קונים את אוסף הגשש או מקשיבים לנתיבה (שהיא בכלל לא באותה ליגה כמו בן-אמוץ). העניין הוא ששמו אינו הולך לפניו (על קביים, כמו הקללה הספרותית שלו) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספריו של בן אמוץ נמכרים עדיין בחניות יד שניה ונמצאות בחלק מהספריות העירניות. אדם בפני עצמו היה דן בן אמוץ .היה מאוד ישיר וניראה לי שדנקנר לא העיז לספר ולפרסם את כול הענין בעודו חי. הוא ושאר חיכו בסבלנות עד שימות ועד פירסמו? סימן שלא יכלו להביט בפניו ולהתווכח על כך. יש להפריד בין האשיות לבין ספריו יש סופרים רבים שאני מעריכה ואוהבת את הספרים והיצירה שלהם אבל לא מסכימה עם דעותיהם או מעשיהם. וזה לא גורע מן ההנאה שלי. בהחלט יש השכחה ! וזה ניראה לי כה צבוע. מספיק להקשיב מידי פעם לשעה היסטורית ולשמוע את הרכילות ההיסטורית של האנשים הבכרים ביותר בהיסטוריה כדי להזדעזע ולהזדעק אבל עדיין הם דמויות מוכרות ומוערכות. זו ניראת לי צביעות והחלטה שרירותית לא להדפיס את כתביו. מי היה האיש לטוב ולרע? באמת שזה לא מענין אותי כקוראת. אלפי פעמים קראתי ספרים שלא ידעתי דבר וחצי דבר על הסופר והביגרופיה שלו וזה לא מה שיאדיר או יקומם את הספר בעיני. להזכריכם נשותיו וילדיו עדיין חיים וגרים בעולם הזה. יצירותיו מונחות אצלי במדפי הספרות ובבלוגים וזה המעט שאני יכולה לתרום כדי למנוע שיכחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאחר ולפני יומיים ביליתי משמרת שלמה בעבודה מוקפת בשישה אמריקאים נודניקים ממוצאים אתנים שונים (טווח גילאים 23-28) שחזרו ודקלמו בתורות את Who's on first והתגלגלו מצחוק (שמונה שעות!), הייתי סותרת את טענתך זו. אני אגב, מכורה לגשש, ופוצחת כל בוקר שבת בהשמעת לופים של דיסקים שרכשתי מבעוד מועד. בן זוגי האומלל, עולה חדש מסכן שנשללו ממנו אושיות התרבות של ישראל עד שהתערבב עם ישראלים בצבא, מכסה את ראשו בכרית ומבקש נפשו למות (או לפחות להתגרש). אני לעומת זאת בורחת מהבית כל פעם שמשדרים מרתון צ'יץ' וצ'ונג בקומדי סנטראל. היתכן כי דמות נפש אדם כדמות קומדיות ילדותו - או לחילופין, קומדיה זה ענין של גאוגרפיה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא מייצגת את בני העשרים שלא יכולים להוריד את דן בן אמוץ מהיד, לצערי רק בעותקים מהספריה כי כבר לא מוציאים אותו לאור.. אם יש למישהו את זיוניוני הדרך שמוכן להעביר הלאה ולמכור אני אשמח.. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קישון? סליחה??????? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דן בן אמוץ לא רק אנס קטינות . הוא גם , בחוצפה שלא תאומן, פירסם בכל ספר שלו ( וספרי מורו וידידו משה קרוי שאותם הוציא לאור) הודעה ש''ספריות ההשאלה שודדות בעזרתך את פרי עמלם של סופרים ומשוררים''. מיותר לדון אפילו בטימטום וברשעות של הצהרה זאת שפוגעת במוסד שאין להגזים בחשיבותו לחברה וגם לסופרים ולמשוררים שרוצים שיצירותיהם ימשיכו להגיע לציבור הרחב. ואחר כך עוד באים ומתלוננים למה אין את ספריו של בן אמוץ בספריות שאותם הרבה כל כך להתקיף. האמת היא שברוב הספריות הגדולות כן מחזיקים את ספריו למרות שהוא אינו ראוי לכך מבחינת יחסו אליהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מין מקאמה כזאת: ספריות ההשאלה / שודדות בעזרתך / את פרי עמלם / של סופרים ומו"לים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החשובים ביותר של התרבות האנושית. ולמרות זאת מתיחסים אליו ואל אנשיו בזלזול . והנה בא אדם שבכל ספר שלו קורא לקוראים לתקוף עוד יותר את המוסד הזה שנועד לשרתם . אבל אתה צודק כאן אין המדובר בחוצפה אכן הייתה טעות מבחינתי בבחירת המילה. כאן המדובר בנבזות ובטמטום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המצב הנוראי כרגע הוא שאנשים לא מקבלים תמורה לעמלם. נקודה. רוצה לפרסם בספריה שלך את הספרים שאני כתבתי? דאג לי לתגמולים. לרוע המזל החוק הפשיסטי בארץ מחייב מכירה גם לספריות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ידוע לי שלפחות לספריית בית אריאלה בתל אביב, יש הסדר במסגרו הם משלמים תמלוגים להוצאות הספרים/סופרים. החוצפה האמיתית בארץ זה שגובים כסף על מנוי. אגב, ישראל היא המדינה היחידה בעולם שעושה את זה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה כל כך חצוף בזה? מישהו הרי צריך לשלם על הספרים, על הניקיון, על הנשים הממורמרות שלוחשות _שששששש_ רועם בכל פעם שמישהו מצפצף... שיט, חטאתי בהכללה גסה. בכל אופן- בספרייה שלי זה לא באמת ככה. הספרנית היא אחת הנשים הכי מקסימות שאני לא מכירה באמת אבל מתעקשת לספר לי כל פעם על הספרים הכי חדשים שהגיעו, ואף אחד לא משתיק אותי בקול רעם- בעיקר כי מלכתכילה די שקט שם. מחיר מנוי לספריה הוא שווה ערך לשניים שלושה ספרים, או לארבעה וחצי כרטיסי קולנוע. מה חצוף בזה? אני מוכנה לשלם בשביל שיהיה לי מבחר גדול מספיק של ספרים, ושיהיו במצב טוב, ושיהיו מעודכנים, ומעניינים, ושהמקום יהיה נקי ומזמין... בקיצור- בשביל שירות אני מוכנה לשלם. לא ברור לי למה יש בעיתיות במשוואה הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשלום על מנוי לספרייה, אבל הוא סמלי ביותר. משהו כמו 80 שקל לשנה, להשאלת 2-3 ספרים בכל פעם. מצד שני, ישראל לא חזקה בכלל במתן אפשרויות גישה עממית למוסדות תרבות, וזה ניכר גם במחירי הכניסה והמנוי למוזיאונים. בעצם, כל מוסד כזה מקבל סיוע ממשלתי, תרומות כספיות, תרומות והשאלות של היצירות המוצגות, ולפעמים גם הסכמי מימון שונים עם חברות (אם לאוסף יש איזשהו הבט מסחרי). בנוסף, הוא מוכר מרצ'נדייז שנלווים לכל תערוכה (פוסטרים, חולצות, ספרים) - ויחד עם זאת הוא גובה תשלום גבוה יחסית בכניסה. ולהשלמת הסטייה המוחלטת מהנושא - בימים רחוקים של שהות באירופה, הבילוי השבועי במוזיאון והקפיצה השבועית לספרייה היו מרכיבים קבועים בשבוע שלי ושל חבריי המקומיים. וזה היה בתקופה של השתכרות סכום רצפה. כאן צריכת התרבות הזו הרבה פחות מובנת מאליה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וזו בדיוק הבעייה. העלות של התרבות בישראל היא מדהימה, ונוצרת "צריכת תרבות לעשירים". מה שלא ממש עוזר למצב שתואר בכתבה "פרולטריון בעל כורחם". נולדת עני? אז אל תשתתף בתרבות השלטת, אפילו אם אתה רוצה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שאמרתי קודם, לא מדובר רק במחיר המופקע של שירותי התרבות, אלא גם במיקום שלהם, אשר מעדיף את המקומות בהם גרים העשירים, בניגוד להיגיון, שכן לעשירים קל יותר לנוע רחוק כדרך קבע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בערך מאה לשנה. לא סיפור גדול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תלוי באילו ארצות. כשגרתי בסקוטלנד, עשיתי מנוי לספריה העירונית של אדינבורו וכל שהיה עלי לעשות הוא להציג תעודה מזהה (דרכון לצורך הענין) ולספק כתובת קבועה ומספר טלפון. בלי פיקדון ובלי דמי מנוי קיבלתי את כל מבחר הספרות האנגלית וכן ספרות מתורגמת מכל העולם, (כולל עמוס עוז ואפריים קישון) כמו גם תווים ופרטיטורות. מצד שני, אחרי כל מה שמספרים על הסקוטים, מי היה בא לשם אם היה צריך לשלם... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסקוטים שיצא לי להכיר היו דווקא נדיבים. אלה סתם השמצות אנטיש..אנטיקלטיות. גם באנגליה הספריות לא גובות כסף. ובספריה "שלי" הרשו לקחת עד 8(!) ספרים בבת אחת. והיו גם קלטות וידאו (אלה אמנם בתשלום סמלי), וקלטות אודיאו של מוסיקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו בחייך, זה היה בצחוק. אני יכולתי לשאול עד 6 ספרים מכל אגף בו זמנית ובהחלט ניצלתי את זה היטב. נראה לי, שבבריטניה נגישות לתרבות נחשבת "כמצרך יסוד" ושרות בסיסי של השלטון לעם. (אפילו בימי תאצ'ר הלא-כל-כך-עליזים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לרגע לא חשבתי שזה היה ברצינות. רק רציתי להגיד (לאו דווקא לך) שדווקא הסקוטים, בניגוד לבדיחות, נראו לי נדיבים (וחמים) יותר מהאנגלים. ובעניין התרבות כמצרך יסוד- יש עכשיו גם מהלך של ביטול דמי הכניסה לכל המוזיאונים הציבוריים בלונדון, וזה באמת אדיר! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם אני חושב, שהסקוטים יותר נחמדים מהאנגלים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא זוכר בדיוק איפה אבל קראתי פעם מאמר שהסביר שיש בארץ חוק, והוא חוק ספריות צבוריות או משהו דומה.המסדיר את כללי התקצוב למוסדות הללו במסגרת השלטון המקומי. בכל אופן נטען שם שראשי השלטון המקומי אינם ממלאים אותו ואינם מעבירים לספריות את המגיע להם על פי החוק, כתוצאה מכך הם נאלצים לגבות כסף בשביל לשרוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה לינק: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל סופר צריך להגיד תודה על כך שהספרים שלו מגיעים בכלל לספריה.כיום ספר אם אינו רב מכר , צפוי לו אורך חיים של שבוע -שבועיים -חודש חודשיים במקרה הטוב במדפי חנויות סטימצקי ,לפני שהוא נשלח לגריסה. ובכך יורד הלוט על כל המאמץ והעבודה העצומה שהסופר הישקיע בספר. הודות לספריה ,צפוי לספר אורך חיים רב יותר של שנים ואפשרות לקוראים שאליהם לא היה מגיע לעולם אילולא הספריה. כל סופר שחושב שהוא הולך להרוויח כסף ממכירת ספריו ( להוציא בודדים מאוד כמו רם אורן ו3-4 אחרים ) טועה. וזאת גם לא הכוונה : הכוונה היא להביא את מחשבותיו ויצירתיותו של הכותב למספר רב ביותר של אנשים , וזה מתבצע בראש ובראשונה דרך הספריה. אותו מוסד שהוא היחיד שמשמר כיום את זכרו ויצירתו של אחד , דן בן אמוץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"תגיד תודה שבכלל מרשים לך להוציא כאן ספרים." צעד אחרי צעד - א. האם קיימת לדעתך הזכות לקניין אישי? אם כן, המשך הלאה. ב. האם זכות הקנין מכילה את היכולת לעשות עם רכושך מה שתרצה (כל עוד אינך מפר חוקים אחרים?)? אם כן, המשך הלאה. ג. אם הבאתי לעולם עצם חדש (שאינו אנושי), בניתי, יצרתי, הרביתי - האם אותו עצם הוא שלי, וזכות הקנין עליו נתונה לי? אם כן, המשך הלאה. ד. האם אותו הגיון מסעיף ג' תקף לדעתך גם ליצירות מופשטות? אמנות, למשל? אם כן, המשך הלאה. ה. אם כתבתי ספר, האם זכות הקנין עליו שלי היא? האם יש ביכולתי לקבוע מה יעשה בו? אם כן, המשך הלאה. ו. האין חוק המחייב אותי לתרום את יצרתי עליה עמלתי לספריות שונות הוא חוק פשיסטי מיסודו? לצורך הענין, פשיזם מתבטא בשימת המדינה ככלל מעל היחיד. אתה מניח שמותר לפגוע בזכויותי, ולרמוס את סיכויי להרוויח, כדי לתרום עוד למדינה. אם על אחת השאלות קודם ענית בתשובה שלילית, הרי שיש בך מן הפשיסט. מר אלי יקר, איני יודע מי משלם לך את המשכורת (התאגדות הספריות, אולי?), אך יש אנשים שמרוויחים כסף מהכתיבה שלהם. אל תפגע בהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצערנו, פשוט לקרוא למשהו "פאשיסטי" זה לא מספיק כהוכחה לכך שהוא רע. אין שום דבר פאשיסטי בניסיון לתת לאנשים גישה שיוויונית למידע ולתרבות. אולי יש מקום לקבוע תקופת זמן מינימלית לפני שספריות רשאיות להחזיק עותקים של ספרים - כמו מה שעושים עם פטנטים: יש לך כמה שנים שהפטנט שלך מאפשר רק לך להשתמש בו, ואחרי זה מותר לכולם להעתיק את הרעיון. אבל למנוע לחלוטין את קיומן של ספריות הוא פגיעה קשה מאוד בתרבות. אבל בסופו של דבר, אני מסכים שזכותו של אדם לדרוש שהספר שלו לא יוכל להרכש על-ידי ספריות. אני אישית לא אקנה ספר של אדם כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם ארכוש ספר כזה, האסור במכירה לספריות, אקנה לי בעלות על *העותק* שרכשתי. מקץ שבוע, אתרום אותו לספריה העירונית. בקיצור, קשה מאוד לאלץ אנשים לרכוש ספרים. תמיד יימצאו אנשים שיסייעו לספריות לרכוש ספרים, לטובת הציבור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם יש צורך בשעטנז הזה שנקרא "רכוש אינטלקטואלי?" האם יש לאדם זכות להגביל את השימוש במידע, אם הוא כבר פרסם אותו? האם נכון לראות במידע כרכוש? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשם שמכוניתי שחונה ברשות הרבים היא עדיין שלי, כשם שהאופניים שהשאלתי לחבר, הם עדיין שלי, למרות שהם אצלו. מדוע לטמעך אין צורך כזה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם כשמישהו משתמש במכונית שלי, אני יכול להשתמש בה גם כן? האם כאשר אני משאיל את האופניים שלי לחבר, אני יכול עדיין לרכב עליהם? לא. כי הם רכוש גשמי. לעומת זאת, ב"רכוש" אינטלקטואלי, אני יכול להשתמש גם כאשר כל אדם באשר הוא יודע עליו. אם רק אני יודע משפט כלשהו במתמטיקה, האפשרות להשתמש בו לא נעלמת אם אני מפרסם אותו חינם לכל דורש. אם כתבתי ספר, ופרסמתי אותו באינטרנט, הספר עדיין נמצא אצלי. איך אתה יכול להשוות בין הדברים בצורה כל כך באנאלית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה מבדיל בין השאלת ספרים בספריה, ובין הורדת מוזיקה מהרשת? מישהו אחד הרי קנה את הדיסק, והעלה אותו לאיזושהי תוכנת חלוקה. באופן דומה, הספריה קונה את הספר, ומשאילה אותו למי שמשלם *לה*. אני תומך נלהב של ספריות, וגם של נאפסטר וחברותיה. ההבדל הוא, אולי, באופי המוצר - לא באופי השירות שנעשה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העניין הוא, שבעוד שמספר העותקים של כל ספר בספריה מוגבל, ניתן ליצור מספר בלתי מוגבל של עותקים של יצירות דיגיטליות, במחיר זניח. קבצי מוסיקה הם אף יותר שימושיים מאשר דיסקים שלמים: שהרי, אדם יכול פשוט לצרוב לעצמו דיסקים עם השירים האהובים עליו, במקום להיות תקוע עם דיסק שלם, בו יש שיר אחד או שניים בהם הוא מעוניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המלבן שלמעלה היה פרובוקציה. אני לא באמת מאמין שהפעולות כל כך דומות - אבל אני חושב שההבדל הוא רק בהרגלים ובדעות, ובסוג המידע המופץ. אסף עמית בתגובתו http://www.haayal.co.il/reply.php3?rep=59842 היטיב להסביר את הבעיתיות שיש בכל צורה של הפצת עותקים מסוג זה, ואני מבין אותו וחושב שהוא צודק לגמרי. אז מה? תוכנות לא, ויצירות אומנות כן? או שתוכנות וספרים לא, ומוזיקה כן? הערך המוסף שקיים להרד קופי של מוצר לא קיים בהקשר של תוכנות - מה שנותן אולי סוג של הבחנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 59842 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבדל גדול. האנלוגיה להורדת מוסיקה מהרשת היא צילומו (או סריקתו) של ספר מהספריה (או מחבר). האנלוגיה להשאלת ספר (ע''י מי שמחזיק בו כדין) היא להשמעת מוסיקה מדיסק שנקנה כדין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תאר לעצמך שהקדשתי את רוב חיי הבוגרים לפיתוח אלגוריתם מהפכני כלשהו, נניח לצורך זיהוי של שטויות שנכתבות באינטרנט, ואחרי 45 שנה של התעסקות בכללי יוריסטיקה מתוחכמים הצלחתי לפתח משהו שבאמת עובד. האם לא אמורה להיות לי בשלב זה הזכות להרוויח קצת כסף ממפעל חיי? גם במקרה הזה תוכל לטעון שאני לא מפסיד כלום ממכירת האלגוריתם לחברה כלשהי, כי גם אחרי המכירה האלגוריתם נשאר אצלי, אני יכול להשתמש בו לצרכים אחרים, ואני יכול אפילו למכור אותו שוב ושוב לעוד חברות. אז מה, רק בגלל שהמצאתי אלגוריתם כבר לא מגיע לי להתפרנס? לצורך מיסוד העניין קיים מנגנון הפטנטים שמאפשר לי מצד אחד לטעון לקניין רוחני על האלגוריתם הזה ואף להיות מסוגל להוכיח זאת בבית-משפט אם אדרש לכך, ומצד שני הוא חוסם אותי כך שלא אמשיך למכור את אותו נכס אינטלקטואלי במשך יותר משני עשורים, כי בכל זאת יש גבול לכל תעלול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דברים כמו שתיארת, כלומר, אנשים שעובדים כל חייהם על אלגוריתם, או על משפט, או על תהליך פיסיולוגי מורכב, ולא מרוויחים כסף על מחירה של הרעיון עצמו, קורים כל הזמן בעולם האקדמי. ובכל זאת, תאמר, הרי אנשים יוצאים ממחקרים כאלה ומקימים חברות וכדומה. נכון. אבל לא משלמים להם על הרעיון עצמו - משלמים להם על שירותי ייעוץ שלהם. אתה מבין, אף אחד לא מכיר תהליך, או משפט, או אלגוריתם, כמו זה שתכנן אותו. הדבר בעיקר נכון במדעים ה''מלוכלכים'' יותר, כגון כימיה, ביולוגיה, וכדומה, בהם יש צורך עקרוני בהבנה והפנמה של תהליך חדש, דבר שלאדם שחדש לתחום ייקח שנים לפתח. זהו הרכוש האינטלקטואלי שאני, אישית, מוכן להכיר בו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כופר בטענה כאילו מחקר שנערך באוניברסיטה צפוי לייצר נכסים אינטלקטואליים בעוד מחקר שנערך במעבדה מאולתרת שמישהו בנה לעצמו במרתף במימון עצמי לא צפוי לייצר נכסים כאלה, אבל יותר מזה אני בכלל לא מבין מה הרלוונטיות של הצהרתך "זהו הרכוש האינטלקטואלי שאני, אישית, מוכן להכיר בו". נכס אינטלקטואלי הוא מושג שמוגדר היטב בחוק, והטענה שרק מחקר שהתבצע במסגרת אקדמית יכול לייצר נכסים כאלה משולה בעיני לטענה שרק באופנוע אפשר לנסוע במהירות מופרזת. בשני המקרים ישמח בית המשפט לערוך עבורך היכרות מזורזת עם לשון החוק במידה שתחליט לעבור עליו מתוך חוסר הכרה בקיומו. בנוסף, קביעותיך משקפות חוסר בקיאות בנעשה בשטח. היום ניתן להגיע להסדרים עם מוסדות אקדמיים (גם עם הצבא, אגב) ולהקים חברות פרטיות על בסיס IPR שהוא תוצאה של מחקר שהתבצע באותו מוסד. לא יעוץ ולא נעליים, פשוט העברת IPR רשמית וחוקית מהמוסד אל הממציא שמאותו רגע רשאי לעשות בו כרצונו. אני מכיר אישית מספר רב של אנשים שעשו זאת, כולל למשל שני פרופסורים מהפקולטה להנדסת חשמל בטכניון שהקימו את חברת Omegon העוסקת בפיתוח מערכות לבדיקת רשתות נתונים. למרות שהאלגוריתמים שעל בסיסם פותח המוצר של אומגון הומצאו בפירוש בטכניון, הועבר הנכס האינטלקטואלי במלואו אל שני הממציאים והם רשמו עליו פטנטים והקימו מעליו חברה מבטיחה שלטכניון אין בה יד ורגל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את המחקר האקדמי נתתי כדוגמה לתסריט שהבאת. הנכס האינטלקטואלי שהתייחסתי אליו הוא זה שהזכרתי בסיפא של דברי, דהיינו, ההבנה של תהליך, אלגוריתם או משפט מסויים לעומק. זה דבר שאי אפשר להעתיק, זהו דבר שהוא חלק מן האדם המסויים, ולכן, נראה לי שקביל לראותו כרכוש. יתכן שהייתי צריך להשתמש בהבדלה בין מידע לידע - מידע צריך להיות חופשי, ידע עולה כסף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכס אינטלקטואלי הוא לא הבנה של רעיון אלא הוא הרעיון עצמו, וזאת כאשר הרעיון (או התהליך, או האלגוריתם, לא חשוב) מוגדר כבסיס להמצאה ברת-יישום בתחום כלשהו וכאשר הוא מנוסח בכתב באופן שבעל מקצוע סביר אשר מצוי באותו תחום יוכל לשכפל את ההמצאה. המצאה שלא ניתן להעביר אל הכתב באופן שכזה, לא ניתן לרשום כפטנט כלל ומכאן שאין לה אפשרות להפוך לנכס אינטלקטואלי. נראה לי שהאלמנט החמקמק שאתה מנסה לתאר הוא לא מידע ולא ידע, אלא פשוט נסיון מקצועי. נסיון מקצועי הוא באמת דבר שקשה להעתיק, אך הדרך לתרגם אותו להכנסות איננה באמצעות הגדרתו כנכס אינטלקטואלי אלא ע''י מכירת שירותי ייעוץ כפי שכתבת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי אותו הגיון יש לי זכות קנין על הפחמן הדו חמצני שאני מייצר (בתהליך הנשימה), ואני דורש ממך (ומכל שאר בני האדם) לשלם לי שכר שימוש בו (לא יותר מדי, שקל עבור כל מולקולה, ללא קשר לשימוש). לצורך הדרישה, שימוש בפחמן דו חמצני כולל כן השאר, שימוש לראיה (קריא, ראיה של קרן אור שעוברת דרך מולקולה שייצרתי) ולנשימה (קריא, נשימה של חמצן שנוצר כתוצאה מתליך פוטוסינטזה שכלל מולקולה שייצרתי, או שהאור לתהליך עבר דרך אחת מהמולקולות שייצרתי). בגלל שאני הראשון (?) שהעלה את הדרישה הזו, יש לי זכות קנין גם על הדרישה הזו, ואני אוסר להשתמש בה (כלפי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה גונב חמצן מהאוויר בשביל מפעל הפחמנדוחמצני שלך, מפזר את התוצרת הירודה ברשות הרבים, ואח"כ עוד מצפה שישלמו לך?! No oxygen for you!
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם ל"אויר" יש זכות קנין על החמצן (שאני כביכול גונב ממנו)? בכל מקרה, אני מוחה על ההצהרה שלך שהתוצרת שלי לקויה, אם הייתי יודע מי אתה, הייתי מכפיל את הגביה ממך... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי שהחמצן שאתה גונב מיוצר ע''י שיחי הפטל שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בספרו של היינלין, "עריצה היא הלבנה," (מהתקופה שלפני השבץ), הוא בין היתר בונה את המושבה על הירח ככזו, בה אדם חייב לשלם על חמצן ומחיה. משם בא הביטוי: There ain't no such thing as a free lunch.
(tanstaafl) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שנוכל להתקזז ביננו. מאחר ואני כבד גוף, אני מייצר אפילו יותר מולקולות ממך. אם הסכמי עודפים אינם מקובלים עליך, אאלץ לדרוש כי תסמן את המולקולות שאתה מייצר. אגב, מאחר ואני מבוגר ממך, הרי שאני מייצר מולקולות שכאלו יותר זמן, ולפיכך גנבת את התכנון ממני. ובנימה רצינית יותר, השימוש שלך במונח ''יצירה'' לתיאור יצירת מולקולות הוא פוגע במקצת. אין כאן יצירה מבחינתך, אלא שימוש בתבנית אינטר-צ'יינגאבילית. אין שום הבדל בין מולוקולה אחת למשנה, אפילו לא הבדל בקישורים הרגשיים שהיא מעוררת בך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המולקולות שלך גם פחותות במספרן וגם ירודות באיכותן. מעבר לזה, אני דורש התחשבות במגזר חולי האסטמה והסי.אף לעניין זה. והדוגמה כולה אינה רלוונטית - ייצור מולקולות, או כל פעולה אחרת של חילוף חומרים טבעי, אינו דומה לקניין רוחני. ברישום פטנטים שואלים קודם כל האם ההמצאה/רעיון הם גילוי חדש, או מחדשים משהו לאנושות. או: האם הם מגיעים לתוצאה מסוימת, אפילו מוכרת, בדרך שלא נצפתה קודם. שתי הדרישות הללו לא מתמלאות במקרה זה. עוד דוגמה: ניוטון גילה שתפוחים נופלים מעצים בגלל כוח המשיכה, ואכן הגילוי נזקף לזכותו, אבל הוא לא היה יכול לרשום פטנט על כוח המשיכה (ואפילו לא על נפילת תפוחים מעצים). התופעה היתה קיימת לפניו, ואינה תלויה בו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נוכל להתקזז ביננו, משום שיש לי זכות קניין על הרעיון, ולכן אין לך זכות להשתמש בו. אין לי סיבה לסמן את המולקולות אותן אני מייצר, זכות הקניין שלי עליהן כלתי תלויה בסימון זה או אחר, וחובתך להמנע מהפרת זכותי אינה קשורה למידת הגנתי על זכות זו. איך הגעת למסקנה שאתה מבוגר ממני? בכל מקרה לא גנבתי ממך, משום שלא הייתה לך זכות קניין על המולקולות האלה... ובנימה יותר רצינית, הגדר יצירה (לפי המילון, יצר "ברא, עשה משהו חדש שלא היה קודם", מולקולת הפחמן הדו חמצני לא היתה קודם, ולכן יצרתי אותה). חשוב להדגיש, אין שום הבדל בין מכונית אחת לשניה שמיצרים בחברת פורש (http://porsche.com/), אפילו לא בקישורים הרגשיים שהיא מעוררת בבעלי המפעל, אבל עדיין, יש לחברה זכות קניין על המכוניות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהתחשב שבמהלך חייך המולקולות בגופך מתחלפות כליל כמה וכמה פעמים.. קצת קשה לדרוש בעלות עליהן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא דרשתי בעלות על המולקולות בגופי, רק על המולקולות שאני מייצר, וכל זה לפי ההגיון של תגובה 59815 . אבל, אם נחשוב על זה, אפשר לדרוש בעלות על המולקולות של גופנו, כי הרי "יצרנו אותן" (הן לא יוצאות בצורה בה הן נכנסות...). לדעתי יש לך start-up ואם אפשר לבקש, יש לי קשיי נזילות החודש (עוד אף אחד לא שילם על הפחמן הדו חמצני, בושו והכלמו), לכן אני מציע לך, שימוש חופשי החודש תמורת דחיית תשלום (אתה יודע שיש לי את האמצעים הפוטנציאלים לעמוד בתשלום, לא)... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגישה הפשיסטית שעליה מדבר אדוני האייל האלמוני ( אגב למה אתה מסתתר באנונימיות ,אתה מפחד שהפשיסטים של האייל ירדפו אחריך ? ) של כפיית הסופרים ומוציאים לאור לתרום ספרים לספריות , איננה קיימת אלא בדמיונך . ספריות משלמות עבור הספרים שהן רוכשות להוציא אתה ספריה הלאומית שלפי חוק צריכה לקבל עותקי חובה מכל ספר שיוצא לאור במדינה. ואין בכך העמדת המדינה מעל הפרט , המדינה איננה תומכת כמעט כלל בספריות, והיא אדישה להן לחלוטי. , רובן נמצאות על סף השיתוק כתוצאה. אם כבר יש כאן העמדת החברה מעל הפרט שזה דבר שונה לחלוטין. מתוך ההנחה שלכל פרט בחברה, גם לאלה שאין ידם משגת מגיעה הזכות להגיע למידע חינם אין כסף, וגם כאמצעי להעשיר ולשפר את חייהם. אבל כנראה שהתפיסה הזאת של שיויונות נראית בעיני אדוני האייל האלמוני ( כמו גם בעיני דן בן אמוץ המהולל ) כפשיסטית מעצם טבעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל הדיון כאן הוא אקדמי לחלוטין, שכן לא הסופר הוא המרוויח על הספר שלו. כסופר שפרסם כבר ספר אחד אני יכול לחשוף כאן את התחשיבים שלפיהם מקבל סופר תמלוגים על יצירתו. הם די מגוחכים. מספיר לומר שברוב המקרים, מתוך 79 ש"ח שאתה משלם על ספר, משהו באיזור ה- 3 ש"ח מגיעים לכיסו של הסופר. הסיבה היא לחצים כספיים שונים ומשונים (והעובדה שסטימצקי מקבלים 55% ממחיר הספר). ספריות, למיטב ידיעתי, משלמות על הספר אותו מחיר שמשלמות עליו החנויות, או מעט פחות. ההפסד שנגרם לסופר הוא מינימלי. לעומת זאת, הרווח לסופר מאותם קוראים שמתנסים ביצירתו דרך הספריות (ולאחר זמן, אם התלהבו ממנה, גם קונים אותה בחנות) הוא גדול בהרבה מהפסדו. אם כבר,, צריכים היוצרים להילחם במו"לים ובחנויות הספרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספרים שנשמרים בספריות יחיו לנצח כמעט ספרים שרק נמכרים בחניות אורך חייהם יכול להיות קצר למדי אם לא תורגמו לכסף רב. מאוד נכון. תחיי הספריות וחניות יד שניה שמסקרנות ומפתות לקניה הרבה יותר. חלק מספרי דן בן אמוץ נקראו בספריה וחלק האחר נרכשו בחנות יד שניה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמת. משום שההוצאות יכולות לבנות על הספריות כלקוחות שבטוח יקנו את הספר, יהיה אשר יהיה. והן קונות את הספר מיד כשהוא יוצא, במחיר מלא, ולא במכירות של 4 ב-100, שמהן הסופר מרוויח אגורות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה מיותר לדון? ספריות ההשאלה הן אכן שוד מאורגן של פרי עמלם של סופרים ומשוררים שאינם רוצים להיות שם. כל שדב"א טען הוא שזכותו, אם אין רצונו בכך, שלא להיות מושאל בסכום מגוחך לחלוטין (אם בכלל) לקהל הרחב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, חברות השכרת הרכב הן אכן שוד מאורגן של פרי עמלם של יצרני מכוניות שאינם רוצים להיות שם. כל שGM טוענת הוא שזכותה, אם אין רצונה בכך, שלא להיות מושכרת בסכום מגוחך לחלוטין (אם בכלל) לקהל הרחב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם הקבלנים ממש עצבניים על משכירי הדירות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המשל אינו דומה לנמשל. ספריות ההשאלה רוכשות מספר מצומצם של עותקים ומחכירות אותם לכל דורש תמורת סכום פעוט, כאשר רק אפס קצהו, אם בכלל, מגיע לידיו של הסופר. כך יוצא הסופר מפסיד פעמיים: גם נמנע ממנו הסיכוי שאנשים רבים יותר יקנו את ספרו וגם נמנע ממנו תשלום אפילו בעסקת הגזל הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוששני שאינך רואה את הטווח הארוך כאן : כל ספר בא יומו והוא אוזל מהחנויות אלא אם כן הוא רב מכר נצחי וכאלה יש רק מעטים . ואז לכל מי שמעוניין לקרוא בו פתוחה האפשרות לחפש אותו בחנות ספרים משומשים או בספריות . אם הסופר דואג לכך שזכר כל שהוא ישמר מספרו עליו לדאוג שהוא יגיע אליהן .אני מבין את השיקולים קצרי הטווח של טובתו ההחומרית של הסופר , אולם אם זה היה כל מה שהוא היה מחפש לא היה עליו להיכנס לעסקי הספרים מכלתחילה שכן שם לא ימצא רווח חומרי רב עם או בלי ספריות . אם הוא רוצה להגיע לכמה שיותר אנשים עליו להניח לספריות לעשות את עבודתן . דן בן אמוץ עם הטיעונים המשונים שלו נגד ספריות רק הזיק לעצמו וליצירתו בטווח הארוך |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סופר הרוצה שספרו יעמוד לרשות הציבור הרחב בספריות רשאי לעשות כן. אמי, לדוגמה, ברגע שכיסתה את הוצאותיה בהוצאת ספרה טרחה ושלחה את ספרה למגוון רחב של ספריות (לרובן אין תקציב של ממש לרכישה). הנקודה היא שהדבר לא צריך להתבצע בכפייה אלא מרצון – ירצה, ישלח. לא ירצה, לא ישלח. מדוע הספריות צריכות לעשות זאת כנגד רצונו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, אם הבנתי נכון, ההבדל הוא רק כמותי ולא איכותי? הבה נחזור אם כך לדוגמת חברת השכרת הרכב של דורון בתגובה 203514 , שם הפערים קטנים יותר. למרות שמלכתחילה אם הפער הוא כמותי ולא איכותי, הרי שמבחינתי תקפותו של הטיעון יורדת לאין שיעור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, שתי הדוגמאות אינן נוגעות כלל בסוגיה העקרונית של זכויות הסופר וחירותו המוחלטת לברור איך למכור את ספריו, בכמה ואלו תנאים הוא רשאי להציב בעת המכירה. הקונה חופשי שלא לרכוש את ספריו, אך אינו חופשי לרכוש את ספריו ואחר כך לסרסר ולספסר בהם בניגוד לתנאי המכירה. לעניין השכרת רכב או דירה כאנלוגיים לספריות השאלה: עבור קבוצה מסוימת של יוצרים יש כאן מקבילה, במיוחד ככל שנוגעים הדברים לספרי עיון יקרי ערך שסיכוייהם להמכר בחנויות דלים ויוצריהם מייעדים אותם מראש למכירה בעיקר לספריות. בנקודה זו, הם דומים ליצרניות רכב המוכרות חלק גדול מרכביהן לציי רכב להשכרה או לתוכניות ליסינג; ולקבלנים הבונים (לצערנו, בעיקר בחו"ל) דירות המיועדות מראש להשכרה. עבור 99 אחוז מהסופרים, עם זאת, זו אינה מקבילה נכונה משום שהם מעוניינים למכור את מרכולתם לצרכנים פרטיים, עותק אחד לאדם אחד. מבחינתם, ספריות ההשאלה הן מכשיר של גזל מאורגן, כפי שכבר אמרתי, גם משום שהן מקזזות משמעותית במכירותיהם וגם משום שאינן משלמות להם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי ראוי גם לאסור על אנשים לספר בדיחות כי בכך הם מקטינים את הסיכוי שהשומעים ילכו למופעים ששם סופרו הבדיחות לראשונה, והיה אם חשקה נפשו של מישהו לספר סיפור או בדיחה יש לחייבו לשלם תמלוגים ... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וללמוד לפזם ניגון יעלה מאה רובל, כמו ב''בלדה על הסוס עם כתם על המצח''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניגון זה בחמישים. שני ניגונים - במאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהמ... נכון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מזמן, הגיעו שני אנשים למסקנה דומה לשלך (היעדר חוש היסטורי תרבותי בחברה הישראלית), והחליטו לעשות דבר-מה בנדון. הם הקימו הוצאת ספרים קטנה, והוציאו לאור מספר יצירות ישנות שטרם אבד עליהן כלח, בהן נובלה של אשר ברש, וספר שירים של יעקב פיכמן. זה האחרון לא מספיק לצבור אבק על מדפי, משום שאני קורא בו שוב ושוב בענין. מדובר בקובץ שירים בשם ''רזי נוף'', בו התגלה לי פיכמן כוירטואוז לירי ומרגש. אינני ליד ספריתי כרגע, ואיני זוכר לצערי את שם ההוצאה או את שמות היוזמים, אך ברצוני לחלוק להם כבוד ויקר מעל דפים אלו. אשלים את הפרטים במועד מאוחר יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יגיל , סופר צעיר שהוא יוצא דופן בקרב בני גילו ( שידיעת רובם לגבי הספרות העברית של העבר אינה חוצה את יונה וולך במקרה הטוב, ואת אתגר קרת ברוב המקרים ) בחוש ההיסטורי שלו ובשאיפתו לשמר ולפרסם שוב את יצירות העבר. יגיל עובד אגב במכון ''גנזים'' שתפקידו הוא לשמר את כתביהם וארכיוניהם של סופרי ישראל וחומרים עליהם לתועלת החוקרים. לרוע המזל מקום חשוב זה סגור מזה חודשים כתוצאה משביתה של העובדים שמזה זמן רב לא קיבלו שכר . תוצאה של המאבקים הפנימיים שמתנהלים כעת באגודת הסופרים. עוד מכה קשה לתרבות העברית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברשותנו כל הספרים של דן בן אמוץ, שכן אימא שלי העריצה אותו מאוד בנעוריה. לפני מספר שנים ניסיתי לראות על מה כל המהומה ונטלתי לידי את "זיונים זה לא הכל". למרות נסיונותי העיקשים לצלוח את מאות עמודי הספר, נאלצתי לזנוח אותו באמצע. דן בן אמוץ אולי היה יוצר משפיע בשנות ה70 המשוחררות והעליזות, אבל הוא חסר אותו ניצוץ שיהפוך את ספריו לחסיני זמן. מעניין לקרוא אותו כמשקף הלך רוח של דור מסויים, אבל לא מעבר לכך. וזה לא קשור אם הוא אנס ילדות או שכב עם אימו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכור לי שכילדה מאד אהבתי את הספר, ועד היום אני זוכרת קטעים ממנו. הספר מתאר מסע של ישראלי לגרמניה, לקבל את ''כספי השילומים'' עבור הוריו, לבטיו בנושא, והתאהבותו באשה גרמניה. זה ספר שמכיל הרבה. וזה שקראתי אותו כילדה, פשוט מעיד על מה שהסתובב בבית, לא על כך שמדובר בספר ילדים... (למרות שיש סיכוי גדול שהיום הוא היה נקרא על ידי שונה). בכל מקרה, אני חושבת שמידע על יוצר לפעמים שופך אור על הבנת היצירה שלו, אבל הרבה פעמים הינו בחזקת מידע מיותר. הידיעה שדן בן אמוץ עשה מעשים פליליים ומגונים, תשאר בזכרון שלי בין אם ארצה ובין אם לאו. כאשר אקרא ספרים שכתב, מן הסתם אנסה, גם אם לא ארצה, למצוא ''רמזים'' לכך. לי הרבה יותר נח לדעת מעט על החיים האישיים של יוצרים, למרות הסקרנות הטבעית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב''לזכור ולשכוח'' חוטא ד.ב.א בפלגיאט, סיפור של מופאסאן נגנב אחד לאחד (האלמנה והחייל), הסופר ענה למאשימיו וטען בזכות החופש ליצור ובזכות ניכוס אוניברסלי של רעיונות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה לי שיש החרמה מכוונת של דן בן אמוץ. יחד עם זאת, לגבי לפחות, (ואני בן הדור ה"נכון" מבחינת דן בן אמוץ), דב"א הפסיק להיות רלוונטי, לא עם פרסום הביוגרפיה שנכתבה ע"י דנקנר (לא קראתי אותה, אבל קראתי עליה. היא לא רלוונטית לעניין), אלא כאשר התברר לדב"א כי גם הוא, כמו כולם, עומד למות יום אחד. ולמה כוונתי: דב"א קנה את שמו, לא רק בשל שליטתו ברבדיה השונים של השפה העברית, והמעברים, שלא היו מקובלים עד אז, ביניהם, וגם לא רק בשל חוש ההומור שלו. דב"א קנה את עולמו בעיקר כמי שלא היסס לירות את חיציו המושחזים לכל כוון. הוא לא היסס לשחוט פרות קדושות ולא דפק חשבון (או בשפתו - לא שם זין).דב"א הציב עצמו כמעין נביא של דור מסוים. אלא שכאשר התגלגלה הבדיחה אל פתחו הוא סרב לקבלה. כאשר התברר לדב"א כי ההספד לזכרו עומד להפוך בקרוב לרלוונטי, כלומר ימיו ספורים, הוא הפעיל את כל כוחו, כשריו וקשריו על מנת לגנוז את ההספד המפורסם אותו כתב כאשר הנושא נראה לו לא רלוונטי. (אוך יא דן, דן, דן דן, איך הלכת מאיתנו יא דן...). באותו רגע יצא האויר מהבלון שנקרא דן בן אמוץ, והוא חזר להיות מוישה תהילים-זייגר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נשכח מה השאיר לנו. (חובות. לא הרבה, אבל גדולים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוכל אולי לפרט קצת על ההספד הנ"ל? למה שאין לי מושג על מה מדובר ואהיה המאושרת באדם למשך שלוש דקות תמימות (חצי זמן סיגריה מטכלי לא הולך ברגל! ואני אפילו לא מעשנת) אם תוכל להאיר את עיני _____ העלמה עפרונית, חולה, ולא ממש מבינה מה היא רוצה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצערי, אין לי אסמכתאות כתובות (או מוקלטות), כך שעלי להסתמך על הזכרון בלבד, שבגילי הוא לא מה שהיה (או כמו שאמר המנוח: עם הזכרון אין לי בעיה, הבעיה היא במה שאני שוכח). בכל אופן את ההספד העצמי נשא דב"א לזכרו הוא בתכנית הרדיו שלושה בסירה אחת, ואם אינני טועה, הוא התפרסם בכתובים בספר איך לעשות מה, כל זאת אי שם בשנות הששים, עוד לפני שהן הפכו להיות הסיקסטיז. כיוון, שכאמור, אני מצטט מזכרוני, הציטוט יהיה חלקי, משובש, ואולי אף בהפיכת סדר הדברים. למרות הכל, לטובת הדור שלא ידע את יוסף, להלן מספר פנינים: "אוך יא דן, דן, דן, דן, איך הלכת מאיתנו יא דן... את מי תפרנס האשה והילדים...לא נשכח מה השארת לנו יא דן (חובות. לא הרבה, אבל גדולים)...רק אתמול ישבנו ככה, אני פה והוא שם, ועכשיו - אני פה - והא שם. רק אתמול היית ברמן, ועכשיו אתה בר מינן..." ועוד כהנה וכהנה, ולסיום "אני סיימתי. להוריד את הארון, לסגור את המגירות." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
די אהבתי את חוש ההומור של דן בן אמוץ, ואני זוכר אותו עוד מילדותי כשהקשבתי לתוכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת". המערכון שעשה עם שייקה אופיר: ראיון עם ערבי זקן שומר בחמאם, שמתבלבל בין אברהם פשה המפיק ובין המושל התורכי, כמעט הפיל אותי מהכסא. קובץ "ילקוט הכזבים" שהוציא יחד עם חיים חפר הוא אחד ממהשורשים עליהם אני בנוי, וקראתיו כמה פעמים. קראתי קצת מסיפורי אבו נימר (ככה ככה), וספרים אחרים שלו לא קראתי. אני זוכר תכנית רדיו עם הגרפולוג ד"ר אריה נפתלי שבה ניסה לפענח את אישיותו על סמך כתב היד שלו מבלי לדעת מי לפניו. הגרפולוג (איני יודע הרבה ואין לי דעה על גרפולוגיה), נתן לדן בן אמון הערכה די נמוכה, ואני זוכר שדן בן אמוץ ששמע את הדברים די התעצבן וניסה "לעמוד על המקח", דבר שלא עשה עליי רושם טוב במיוחד. (אגב, באותה תכנית הופיעו גם פרופ' ישעיהו ליבוביץ וגם עוד איזה פילוסוף מפורסם אז ששכחתי את שמו, והם קבלו שבחים מעל ומעבר. ליבוביץ קצת כעס בגלל שהגרפולוג אמר שלפניו אדם טוב ונעים יותר ממה שהוא מנסה להיראות . . .) האם דן בן אמוץ הוחרם ? האם זכה לפרסום פחות ממה שזכו אחרים במעמדו בני דורו כפי שמניח המאמר ? איני בטוח בכך. מטבע הדברים אנשים נשכחים. גם איני בטוח שהמעיטו בהבלטתו בעקבות אותה ביוגרפיה מפורסמת. אבל אני מודה שהביוגרפיה הזאת (קראתי רק את החלקים הפיקנטיים שצוטטו בתקשורת) עשתה עלי רושם לא קטן, וכרסמה חזק מאד באישיותו. מלבד הסיפורים הנוראים על יחסיו עם הקטינות היה שם גם סיפור על קיצוץ זנבו של חתול בעזרת אבן. גם העובדה שכל הסובבים חיפו על מעשיו הרעים מאד הכעיסה אותי בזמנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בין שאר פעליו בן אמוץ היה זה תלמיד והיחצ"ן של ד"ר משה קרוי ושל תורת האוביקטיביזם שלו מבית מדרשה של איין ראנד, שלפיה כל אדם צריך לדאוג רק לעצמו. לפי הביוגרפיה של דנקנר ,בן אמוץ היה מופיע בהרצאות של קרוי , מקשיב בקשב רב כאשר לידו השפוטה התיכוניסטית התורנית שלו שהייתה מקפידה לרשום כל מילה שאותה אמר קרוי במחברת. בן אמוץ דאג להביא את קרוי להרצאות ביפני שואי המדינה כמו יצחק רבין ואחרים, אין ספק שללא דן בן אמוץ קרוי לעולם לא היה משיג את ההשפעה והפרסום שהיו לו ( לזמן קצר לפחות ) בשנות השבעים בן אמוץ גם הוציא לאור את ספריו. בסופו של דבר הם נפרדו ככל שתורותיו של קרוי נראו מוזרות ואיזוטריות אפילו בעיני בן אמוץ , אבל זה נשאר כנראה נאמן לטענות המקוריות של קרוי. דנקנר מעלה את ההשערה שהייתה זאת תורתו של קרוי שגרמה להקצנה בהתבהמות של אישיותו של בן אמוץ ככל שזה הזדקן.מן הסתם הייתה אחד הגורמים. עוד על קרוי יש כאן : השליח של כוחות האור : חלק א' דיון 581 חלק ב' : דיון 584 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני מכיר ומעולם לא הכרתי את דן בן אמוץ באופן אישי. ברם, בדקתי וחפרתי לא מעט בתולדותיו הסוערות של האובייקטיביזם מבית מדרשם של איין ראנד ונתניאל בראנדן (הלא הוא אותו מאהב צעיר - אגב, פסיכולוג בהכשרתו - שהזכרת) והדברים מורכבים קצת יותר. הסיבה העיקרית שהמודל הפילוסופי של איין ראנד סחף אחריו בשעתו תומכים רבים קשורה לטענה המרכזית שלה שלפיה חברה ממוסדת מקטינה וממסמסת כמעט תמיד את הישגיו של היחיד. התוצאה היא שמתקיימות אחת משתיים: או שההישג הזה מופקע ממנו - או שהשימוש בו נעשה באופן שמקטין את יעילותו כד למינימום מסויים. אם תרחיב את הטענה הזו מאדם בודד אל מודל חברתי, תקבל את המשוואה הבאה: אידיאולוגיה טהורה היא בלתי ניתנת ליישום משום שתמיד יהיו כוחות פוליטיים ואידיאולוגיים נגדיים שינסו לבלום אותה. התוצאה, משטר של פשרה אידיאולוגית, הוא אולי דמוקרטיה כפי שאנו מכירים אותה, אבל דמוקרטיה זו נגועה תמיד בחוסר יעילות, בביורוקרטיה ובמידה כלשהי של אי-רציונליות. בעניין זה, אגב, אפשר לפנות אל ספרה של ברברה טוכמן "מצעד האיוולת" ולהיווכח כיצד ממסדים ביורוקרטיים שלמים מקבלים החלטות המנוגדות לאינטרס של המדינות אותן הם מנהלים. עד כאן באשר לראנד. צעירים רבים נהו אחר הרעיונות המגולמים בתפישה הזו, משום שרעיונות רדיקאליים קלים יותר לעיכול בגיל צעיר מאשר חיפוש פשרה זרמים מרכזיים. קרוי, אגב, היה אדם צעיר מאוד כשהחל להתפרסם: את הדוקטורט שלו קיבל כבר בגיל 27. הוא נחשב למטאור בחוג לפילוסופיה של אוניברסיטת תל אביב, הוא ידע לדבר אל תלמידיו בצורה שפנתה אל הלוגיקה הבסיסית שלהם והתמודדה עם תפישות פילוסופיות בסיסיות (למשל, עם תפישת המציאות אליבא דעמנואל קאנט ועם חוקי הזהות של דייוויד היום) באמצעות הדגמות פשוטות של מצבים מחיי היומיום. הוא לקח את האובייקטיביזם של איין ראנד רחוק עוד יותר, כינה את האידיאל הרדיקאלי שלו "אגואיזם" ובספרו "החיים על פי השכל" ניסה לבנות מודל של מדינה על פי תפישותיו. קרוי, וזו עובדה, היה מפורסם עוד לנפי שהחל בן אמוץ להתעניין ברעיונותיו. דב"א, וגם זה נכון, סייע בהוצאתו לאור של "החיים על פי השכל". ברוח האידיאות הללו, גם נכתב בראשו המוטו המזהיר כי "ספריות ההשאלה גוזלות בעזרתך את פרי עמלם של סופרים ומו"לים". הרעיון העומד בבסיס המשפט הזה הוא פשוט: הספר נוצר על ידי רעיונותיו ומילותיו של הסופר ועל ידי עבודת הדפוס, הגרפיקה, הכריכה והעימוד של המו"ל. מכאן, שבמודל הקיומי הנכון, יש לקנות את הספר ואת התמורה יש לחלק בין הסופר לבין המו"ל. במודל זה, המבוסס על כלכלה חופםשית חסרת מתווכים, הספריות נוטלות מהתמורה חלק שאינו מגיע להן משום שלא סייעו בהפקת הספר. אגב, דב"א כתב את המשפט הזה גם בעמודים הראשונים של ספריו שלו. לאחר שקרוי החל לסטות לשבילים אידיאולוגיים אזוטריים למדי, נפסק הקשר המקצועי בינו לבין דב"א. כנראה שלא היה ביניהם כל קשר בתקופת שהותו של קרוי באוסטרליה וגם לא לאחר שובו ארצה. קרוי עזה את הארץ בסוף שנות השבעים. דב"א הלך לעולמו 12-13 שנה מאוחר יותר, כאשר בציבוריות הישראלית כבר התקבל האגואיזם הקרויאני ביחס שנע בין זלזול לסלחנות. כך שקשה לראות כיצד השפיע הקשר קצר הימים הזה על "התבהמותו" של דב"א, כפי שאתה מכנה זאת. ולעניין ה"ביוגרפיה" של דנקנר. יש בעייה בסיסית בפרסום הזה, משום שהוא אינו מאומת ואינו מעומת מול מושא הספר (שהרי בן אמוץ נפטר טרם שהספר יצא לאור) ואף לא מול ביוגרפיה נוספת שלו. כך שגרסתו של דנקנר, במקרים רבים, היא הגירסה היחידה לאירועים שבם מדובר. עד כמה השפיעה גירסה זו על חשיבת מקריו של דב"א אפשר לראות ולו מעיון מקרי בתגובות שמתפרסמות כאן. יתר על כן, דנקנר עצמו טען בראיונות שהתפרסמו לאחר הוצאת הספר לאור, כי דב"א, כשהיה מוטל על ערש דווי, ביקש ממנו להיות הביוגרף שלו. איכשהו, קצת קשה לי לקבל כפשוטה טענה שאומרת שהמנוח פירט באוזני הביוגרף שלו, לפרסום ולייחוס, כל התנהגות בהמית שעולה על הדעת, החל מביזוי חבריו בפומבי וכלה בשיגול אימו יולדתו. אדם גוסס שחשוב לו לפרוש את סיפור חייו בפני מיליונים אינו מדבר כך, בדרך כלל, על חייו. להיפך: חשוב לו לשמור על שמו הטוב גם לאחר מותו. ואולי בכל זאת כך עשה בן אמוץ. אין לי מושג, משום שמעולם לא פגשתיו. ואולי לא. ואם לא, נשאלת השאלה מה היו מקורות המידע של דנקנר. הרי אימו של בן אמותץ לא יכלה לדבר על כך - היא כבר לא הייתה אז בין החיים. ועוד: דנקנר סיפר אז כי היה חברו של דב"א. אם היה חברו, סביר להניח שהיה לו גם יחס כלשהו לאישיותו וליצירתו. אם כך הדבר, מדוע הוא נמנע מלאזכר אותם בכתיבתו ובדבריו במדייה האלקטרונית? שאלות קשות. צריך לחשוב עליהן טרם שלוקחים דברים אלה כמובנים מאליהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מישהו יודע במקרה האם יש קשרים מענינים בין ה- Ayn Rand Institute וישראל? פשוט, נתקלתי במקרה באתר תמיכה שהם בנו לישראל: וזה נראה לי מוזר משהו... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המנהל של ARI הוא ירון ברוק, יליד ישראל. אבל באופן כללי, איין ראנד הביעה תמיכה בישראל בעבר, והARI רואה בישראל ככוח המוסרי והצודק במזרח התיכון. (כן, בשביל שש שנים זו תגובה די קצרה, אה?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, אני רוצה לציין שה-goons מצחיקים אותי עד היום בטירוף. שנית, בנעורי הייתי מנויה של הסינמטק בת"א. יום אחד הקדמתי להקרנה (אורפאו נגרו, כמדומתני), ישבתי על מדרגות הכניסה וקראתי את Atlas Shrugged לא זוכרת איך קוראים לו בעברית. מה לעשות לכל אחד יש בנעוריו תקופת איין ראנד. בעודי קוראת ראיתי לידי כפות רגליים יחפות מלוכלכות, גלביה לבנה מטונפת ופנים מוכרות מזוקנות. המדהים היה שהוא ניחש איזה ספר קראתי (הספר היה מקופל ובאנגלית). הוא ניסה לפתח שיחה ואני התעלמתי. בהתחשב בדברים המצמררים שכתב דנקנר (מבחילון בפני עצמו), מי יודע ממה ניצלתי. ולעניין אלה שהזכירו את לואיס קרול, אני רוצה להזכיר את אדגר אלן פו ששירו הנפלא אנבל לי נכתב על ילדה שהתאהב בה בעודה בת 12 ומאוחר יותר אף נשא אותה לאשה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ידידה שלי, משוררת בשם מירי בן שמחון, ישבה בכסית, כאשר דן בן אמוץ ניגש אליה, גלביה וכל זה. הוא היציע לה לבוא לביתו ביפו לסוף שבוע: "יהיו לך אורגזמות משגעות". תודה, השיבה בנימוס, אך יש לי כבר סידור כזה לסוף השבוע. לאחר מכן, בעודה אוכלת סברס, שוב פגש בה ד.ב.א. לפני הרמזור בפינת גורדון/דיזנגוף: אוכלת סברס? אפשר לקבל מזה עצירות קשה, היתרה בה. כן, אבל לא בגילי, השיבה. ויש גם שמוליק קראוס "אני אהיה האחרון, שיכבה את האור בלוד", הלוטש עיניים, בחולצת מלחים, יפה כמו אלוהים, בבת זוגי, אי אז בתחילת שנות השמונים. ואחר, כשזזתי לרגע, "רוצה זיון, בובה"? אבל נעזוב את זה. האיש הלך מכות עם נהגים אלימים, ואושפז ב"ברבי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, מירי היתה בזמן הצעת האורגזמות של דן בן אמוץ כבת 30 , כך שלגבי טענת אקסלוסיביות הקטינות מבחינת העדפותיו של המנוח, אינני יודע. היה גם איזה קטע הכרוך בשרותו הצבאי, דומני, בו ירה צרור בגמל, לראות "איך הוא מת" פרט לעניין החתול, כך שעניין זה קשה עלי, למרות הקסם של רוח שנות ה-70 שבספריו, שסימפטתי למדי אז (היה קליל וחביב, לא שם זין, ויופי של מלחמה, דומני. אשר לזיונים זה לא הכל, הספר, כשמו לא כן הוא, נטלתי, אך טרם הספיקותי לעיין בו, ספר עבה כזה). אשר לספרו של דנקנר, המשחזר, פרט לקטע המסויים, את האיש והתקופה לא רע, הרי שאנשים חשבו שהוא מתמצה בקטעים הסנסציונים שפורסמו בהרחבה. וכפי שניתן היה להתרשם, פשוט לא קנו את הספר, כיוון שהיניחו שהם יודעים כבר על מה מדובר שם, כך שהספר הופיע במבצעים מוזלים ב- % 60 אך -כלום. איך אומר שיקספיר: כולם נענשו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיכאל, דומני שספרו של דנקנר על דב"א נמכר בשעתו לא רע בכלל, בעיקר בזכות פרסומם של פרקים נבחרים (כמובן, הפרקים שעסקו בסצינות הסקס שבחיי מושא ה"ביוגרפיה" הזאת) בעיתוני הצהריים. הנושא גם עמד בראש סדר היום הציבורי במשך לא מעט זמן. כך שבאמת שאני לא דואג לצד הכספי של הנושא. הסיבה שאם הספר נמכר עדיין בחנויות הוא נמכר בהנחה היא אחרת לגמרי, ומחזירה אותנו שוב אל הטענה המרכזית שבמאמר: בני הדור הצעיר אינם יודעים כיום מיהו דן בן אמוץ. השם פשוט נעלם - או הועלם - מעולם התרבות שלנו. המבוגרים יותר, שמחפשים את יצירתו, אינם מוצאים אותה. ובאשר ל"ביוגרפיה" - הרי אנחנו כבר יודעים זה מכבר מה עומד במרכזה. כך שברור שבהיעדר עניין במושא ה"ביוגרפיה" הזאת קצת קשה למכור אותה. ומכאן, כאמור, מבצעי ההנחה המרשימים הללו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשפרצה מלחמת כיפור שהיתי מזה זמן רב באנגליה. בין השאר עבדתי בחברה לטיסות שכר לסטודנטים (כמו איסתא, שלא שזו שלי היתה איטלקית). הוצפנו במבול של ישראלים, מצרים וסורים, כולם מנסים לעלות על טיסה כדי לחזור הביתה להילחם. היה משעשע למדי לראות אותם עומדים זה לצד זה. מובן שאיש מביניהם לא כיבד את מסורת התור האנגלי המפורסם. לי עצמי נודע על פרוץ המלחמה כשנסעתי לעבודת סוף השבוע שלי (מוזגת בפאב). מולי ישב אדם שקרא את ה- Evening Standard וראיתי כותרות כמו תל-אביב מופצצת ובוערת. הקליפה הדקה של האיפוק הבריטי שרכשתי לעצמי נשרה כלא היתה וחטפתי מידו את העיתון. כשלטש בי מבט נדהם התנצלתי והסברתי שאני ישראלית. עם הגיעי לפאב ה-bouncer יעני סלקטור (איזו מילה איומה ומעוררת צמרמורת), שהיה ענק חביב להפליא, עבד במשך השבוע כמורה לספורט ופירנס חמישה ילדים שאשתו נטשה, העיף כל בעל חזות מזרחית שניסה להיכנס, לאות הזדהות איתי. גם כשהפצרתי בו לא חדל. ולעניין דב"א: חברתי הטובה ביותר שלחה לי את לא שם זין יחד עם מכתב פטריוטי נזעם על כך שאיני חשה להגנת המולדת. היום היא עצמה לועגת למכתב. ובעצם כן ניסיתי לחזור, הגעתי עד רומא, אבל רק אל על טסו והעדיפות היתה ללוחמים ואנשי סגל רפואה. כך שכבר נשארתי באיטליה לעוד שנתיים, אבל כבר באמת לא קשור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Those were the days, my friend
We thought they'll never end |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד מספר דברים משעשעים (אותי) שזכורים לי מאותו זמן: בחברה לטיסות שכר שהזכרתי היינו ערב רב של צעירים מארצות שונות. האוירה היתה כיף אמיתי, כמו איזשהו קומזיץ ענק, עם מתיחות, בדיחות, רומנים חטופים, מה לא. המבוגרת ביותר היתה בת 29. היא נראתה לכולנו כמו גרוטאה מהמאה הקודמת. היא הבטיחה לעצמה שאם תגיע לגיל 30 ולא תמצא גבר היא תהפוך לנזירה, ואכן כך היה. אחת מן העובדות היתה בת אצולה איטלקית שלאביה היתה חברה שסיפקה את האוכל לאליטליה וחברות תעופה נוספות. תוכלו להסיק מכך על מצבה הכלכלי. אותה בחורה, אירמה שמה, לא הצטיינה ביופי, בשכל או בכל דבר פרט למזג זועף. היה לה חבר שהיה נסיך איראני (מדובר בתקופת השאה) יפהפה ומרושש. לכולנו היתה ברורה הסיבה להיותו איתה, מה גם שלא חדל לפזול לכל הבנות האחרות. יום אחד הצניחו עלינו מנהלת חדשה, מישל שמה, צרפתיה סקסית ודורסנית שלא הבינה דבר בטיסות שכר. לכולנו היה ברור שנפיל אותה בתענוג. בעת שהוצגה לפנינו בלשכתה הגדולה הבחנתי בצילום ענק שהיה על הקיר מאחוריה. הגברת המיניאטורית יושבת על גמל על רקע חומות ירושלים. מכירים את הבדווי שהיה משכיר את הגמל לצילום תמורת משהו כמו לירה? טוב, שאלתי אותה בנוכחות כולם מה הסיפור והיא הסבירה שתחביבה הוא רכיבה על גמלים במדברות. בחוץ סיפרתי לחברה' את האמת ומאותו רגע גורלה נגזר. עוד סיפור: עבד איתנו בחור מאחת הרפובליקות הדרום אמריקניות שהיו נתונות לשליטת הולנד, כך שהיתה לו אזרחות הולנדית. הוא קיבל צו גיוס לשרת בצבא הולנד, משהו כמו 10 חודשים בתנאי 5*, אבל הבחור פחד. הוא חיפש דרך להשתמט מן השרות ע"י החלפת אזרחות ומכל הנערות שהיו שם בחר דווקא בי להציע לי נישואים כדי לקבל אזרחות ישראלית. מובן שהשתבץ ברגע בו הסברתי לו את משמעות השרות בארץ. לאחר שה-Home Office גילה שאני לא סתם סטודנטית בקימברידג' אלא גם עובדת ללא רשיון, חיפשתי בקדחתנות פתרון. כל שאר העובדים היו חברי הקהיליה האירופית כך שאני הייתי היחידה בבעיה. נודע לי שאירלנד נותנת אזרחות לאחר שהייה של 6 חודשים, כך שביקשתי העברה לסניף החברה בדבלין. נשברתי אחרי חודש וחצי כי למרות שהאירים באמת מקסימים, לא יכולתי לשאת את הערבים שהסתיימו תמיד בהקאה ובשולחנות מכוסי כוסות ובקבוקים ריקים. אגב, גינס היא הבירה הכי מרה בעולם. בנוסף, זכור לי ששאלתי בתמיהה אמיתית שני אירים חביבים (מאירלנד האחרת, הכבושה) איך הם יכולים לחיות במדינה עם מצב בטחוני כל כך מעורער. זה הכל להפעם. אם שיעממתי - סליחה. אם לא - עוד יש באמתחתי קוריוזים למכביר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היית יכולה להציע לישראלי ומצרי, שרוצים לחזור הביתה להלחם, להתקזז ולהישאר באנגליה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהיחס הנכון אינו אחד לאחד (לפחות ככח לוחם), דבר שיקשה על הסכמה הנחוצה לקיזוז. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאשר אמי הייתה באוסטרליה לשבתון, הציעו לה המארחים ליצור קשר עם עירקי ואשתו הירדנית. ''ודאי תשמחי לפגוש עוד אנשים מן האיזור שלך.'' אני חייב לציין שהרעיון של מצרים, סורים וישראלים מחכים בתור לטיסה, על מנת להלחם אחד בשני משני צידי המטרס, משעשע מאד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הו, זה בהחלט מזכיר את הפגישה העיוורת שסידרתי פעם - בין בחור קרואטי ובחורה סרבית. שניהם היו מאוד מנומסים, אבל משום מה לא יצא מזה שום דבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראוס גם הרביץ מכות באשתו. הוא לא מוחרם כלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראוס היה בן דוד של חברה טובה שלי שאף הכירה לי את בעלי. בהכרות אישית, הוא היה אדם מקסים. אותה חברה, אגב, חיה עם דיגלי המפורסם שנפטר לא מכבר. להבהרה: שתינו היינו בנות 20, דיגלי היה מעל 40. לחתונה של בת דודה שלי, מאחר ולא היה לי בן זוג, שאלתי ממנה את דיגלי כמלווה. הוא היה מרשים מאוד ולאחר שהיצגנו את נוכחותנו בארוע (בית החיל בת"א) ומסרתי את המתנה, עפנו משם. למותר לציין שדיגלי כמעט אנס אותי באותו ערב ולא סיפרתי דבר לחברתי. מאוחר יותר, בטיול לסיני, לאחר שדיגלי נטש אותה, היא ניסתה להתחיל עם מי ששידכה לי. החברות בינינו תמה באותו רגע. אגב, בשק השינה בסיני באותו טיול, נוצרה בתי הבכורה. השנייה נוצרה ערב הפגנת 1 במאי 4 שנים מאוחר יותר. אולי לכן שיערה אדום. ואשר לבעל - מצבו טוב, תודה. מצבי טוב אף יותר מאחר ולפני שבוע עזבתי אותו. וההחלטה גמלה בליבי עקב הספר 'חמסין וציפורים משוגעות' של גבריאלה גור רותם, הוצאת קשת, 78 ש"ח. מסע כזה לגילוי עצמי לא חוויתי מעולם. אנשים, רוצו לקרוא. וסליחה על התשפוכת האישית. פשוט, מי שחי בקיבוץ ומנוע מלדבר על עצמו מחמת דיני נפשות, חייב למצוא לעצמו במה כלשהי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סתם כדי לאזן את התגובה שמעלי, אספר לקוראים שקרובת משפחה מבוגרת יחסית (60?) שלי, כשהייתה בת 17 או שש עשרה, הייתה "מיודדת" מאוד עם שמוליק קראוס שהיה אז בן עשרים ומשהו וכבר די מפורסם. אביה, שמת כבר, ומוצאי מזרעו, לא סבל את הבחור, למרות שאני חושב שהם היו משחקים שח-מט מדי פעם (מה היה לו לחפש ברחובות, לשמוליק?). בכל אופן, לא יצא מזה כלום. אבל היא התחתנה עם סוחר נשק, אני חושב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואחותי שכנה שלו... היא מתלוננת קשות על הרעש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מודה שבחייו אהבתי את דן. הערצתי את חוצפתו, שובבותו הפרובוקטיביות שלו ואת ההומור המיוחד שלו. קראתי רבים מספריו, אך כשנאלצתי לפני חודשים אחדים לדלל את ספרייתי המתרחבת והתעכבתי שוב ושוב על כל ספר שקיבל צו גירוש, אחזתי את ספריו של דן בתערובת של נוסטלגיה ופיכחון. הנה אני אוחז כמה מספרי נעוריי שהתפוגגו - מה נשאר מהם ? ניסיתי לקרוא ולמצוא את הקסם של אז, אבל לא מצאתיו. הקסם פג. הלהטטנות הלשונית, הקריצה המתמדת, הנהנתנות והגרגרנות - סר טעמם, אולי הזדקנתי ודן נשאר צעיר.איני יודע. אודה ולא אבוש גם דנקנר אשם קצת. הפן המכוער של דן לא הניח לי לתת לו הנחות לאחר מותו. נהנתנותו והאגואיזם שלו עוררו בי דחייה. לא ידעתי שהוא כזה, עד כדי כך כזה. אפילו את הספר החתום שדן מכר לי בכסית (תמורת תוספת של חמש לירות) - מסרתי. אבל השארתי את "לזכור ולשכוח" - ספרו הטוב ביותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנושא שעליו נכתב המאמר במקור הוא הטענה שלי כיום קיימת נורמה חברתית שפוסלת את יצירתו של דב"א בשל הקונטקסט המיני המאוד מסויים שאליו קשר אותו אמנון דנקנר. אין לי כל ספק שבמדינות מתקדמות אחרות דבר מעין זה לא היה יכול לצאת אל הפועל. ישראל, בהקשר זה, היא מקרה מיוחד, משום שהיא חסרה מסורת תרבותית וזכרון היסטורי. ולפני שיספיגו אותי כל שוחרי התנ"ך במטר של תשובות בנוסח "על מה אתה מדבר בכלל" - אסביר את עצמי. הזיכרון ההיסטורי שלנו הוא קצר טווח. בשל סיבות מסיבות שונות (קצב התרחשויות מהיר, רדידות של דיון ציבורי באירוע פרטני, הנטייה לצרוך סאונד-בייטס במידה מוגזמת, זיהוי רדידות עם "עממיות, וכדומה) אנו מתקשים לזכור דברים שאירעו לפני תקופתנו. יתכן שהאשם כאן הוא גם המשטר שאינו טורח להחדיר את הדברים הללו בעוצמה יתרה אל סדר היום הציבורי שלו, אבל זו אינה התשובה היחידה. נער אמריקני שנשאל היום לגבי האישים שעיצבו את ארצו בראשיתה, יסביר לנו מייד שמדובר באישים כוושינגטון, המילטון,ג'פרסון, אדמס, מדיסון, המרקיז לפאייט, פול ריוויר, ג'ון ג'יי, תומאס פיין וכדומה. נער ישראלי לא יזכיר את השמות הרלוונטיים אצלנו משום שהוא אינו יודע כלל על מרביתם. למעט בן-גוריון, גולדה מאיר וכמה אחרים, ספק בעיני אם ידע את שמותיהם של משה שרת, יצחק טבנקין, אברהם הרצפלד, א.ד. גורדון ואחרים. ושוב: הכוונה אינה בהכרח לשוחרי האיל הקורא דווקא. בדומה לכך, קשה לילראות ישראלים שיוצאים ממערכת החינוך הפורמלית ומעולם התרבות הסביבתי, הבלתי-פורמלית, כשהם מצויידים בידע על שירה ישראלית קלאסית, על טקסטים אידיאיים ופילוסופיים שהותירו אחריהם גדולי האומה, על אנשי הבימה והתיאטרון הגדולים שלנו מלפני עשרות שנים בלבד (רובינא, ברטונוב, מסקין, רודנסקי), על הציירים הגדולים (רובין, כץ, זריצקי וכן הלאה) או על הפסלים שעיצבו את מפת החיטוב באבן במדינה שלנו. מעולם לא בנינו לנו היכלי תהילה, ולו גם חשיבתיים בלד, משום שתהילה אצלנו היא תופעה חולפת. היא אינה תלויה ביצירתו של האמן אלא באישיותו בלבד. אם יוכל לסדר לעצמו יחסי ציבור הולמים, מה טוב; אם לא - דינו להישכח שנים ספורות בלבד לאחר מותו. היכולת לייצר מסורת היא היכולת לשמר את הזיכרון הקולקטיבי שלנו ולהוסיף אליו, מדי פעם, שמות ויוצרים נוספים. כך בונים פנתיאון של גדולה. אצלנו, לעומת זאת, מעדיפים את הרגעי והשטחי. כך, למשל, זכתה הלמבדה בתואר שיר היובל במצעד שנערך לפני כמה שנים. מי זוכר אותה היום? באותה שנה עצמה (אי שם בראשית שנות התשעים), בחרו מאות נסקרים את אירוע העשור. האירוע הזה לא היה התפוררותה של מעצמת על כברית המועצות; הוא גם לא היה מלחמת המפרץ; או סיום האפרטהייד בדרום אפריקה. לא ולא. האירוע הזה היה, שימו לב, טקס שנערך חודשים ספורים קודם לכן: חתונתה של הדוגמנית לשעבר ואשת העסקים דהיום פנינה רוזנבלום. אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק. זה בדיוק מה שקורה גם עם בן אמוץ, ולא רק איתו. המיוחד כאן הוא שכאן, כך אני סבור, קיימת הסכמה שבשתיקה להשכיח את זכרו ואת יצירתו. אבל אמרנו כבר שלא רק בדב"א מדובר. אפשר למנות כאם עשרות ומאות סופרים שנשכחו זה מכבר. העובדה ששמם מוזכר לעתים הוא בשל אירוע שאינו קשור ליצירתם הכרח (כמו דבורה ברון, שהצגה אודות חייה הועלתה בשנה שעברה). אבל מקדיה מולודובסקי ועד ימימה טשרנוביץ ומשמעון פרוג ועד אליעזר שמאלי, שוררת עלינו עננה כבדה של שכחה. לא בשל זדון, אלא בשל חוסר שימת לב וסגידה למיידי ולא לקלאסי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כ 70 שנה התלונן ברל כצנלסון בדיוק באותם הטונים ועל אותה בעיה, של שיכחה, זיכרון היסטורי קצר טווח ועוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואחת התשובות לכך היא באנשים כמוך שמנסים להעלות את מושאי עניינם שנשכחו בידי הציבור , מחדש על הבמה של הדיון והעניין הציבורי. אנשים אינם נשמרים ונזכרים בתודעה הציבורית לאחר מותם סתם ככה. הם נשמרים כי יש סוכנים מטעם עצמם שדואגים להזכיר את זכרם לציבור. חנוך לוין זכור כי טורחים להעלות את הצגותיו שוב ושוב ובכל שנה מתפרסם עליו ספר חדש. אבל אתה מתלונן שלעומת זאת גאיש לא טורח לזכור את הרצפלד או את יוסף אריכא הסופר ( דומה שלי ) וכו'. ובכן אין ברירה : צריך לקום מישהו שמתעניין באנשים הנ"ל ולחזור להזכיר אותם לציבור. מעצמו זה לא יבוא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלי, יש לי בעייה עם הטענה שלך שלפיה סוכני הזכרון הם בעלי עניין אישי ביוצרים הללו. אם כך, הרי דינם של אנשים שיצרו יצירות מופת להישכח ולהיזרק אל פח האשפה של ההיסטוריה, משום שבחייהם לא נמצאו להם מספיק חברים או מעריצים שיזכירו את קיומם לציבור לאחר מותם. המצב מורכב יותר. אנחנו, כמדינה השואפת לבסס לעצמה מסורת של יצירה תרבותית, מחויבים לשימור הזכרון הזה. כמדינה, כקולקטיב, ולא כפרטים. לא ידוע לי, למשל, שמ-1616 ואילך, השנה בה הלך ויליאם שייקספיר לעולמו, מפעילים צאצאיו קמפיין אינסופי להכללת יצירותיו בתכנית הלימודים הבריטית. גם לא ידוע לי שצאצאי חיים נחמן ביאליק עושים כן בישראל. ובכל זאת, זכרם של אלה השתמר ויצירתם מוערכת על ידי הקולקטיבים שבתוכם פעלו, גם שנים הרבה לאחר מותם. אישית, אגב, אני מאמין שכל סופר, למשל, שהקסים אותי אי פעם ביצירתו, ולו פעם אחת בלבד, הוא סופר שיצירתו שווה שימור וזכירה. ההבדל הוא שברמה האישית, זה יכול להיות תקף לגבי סופרים שיצירתם מקסימה אך שטחית ועמוסת סטיגמות, כמו אבנר כרמלי ותמר בורנשטיין-לזר. אבל ברמה הלאומית, הפנתיאון מורכב יותר וגדול יותר. ועובדה היא, לצערי, שרבים מבני הדור הנוכחי שלנו אינם מודעים לשמות (שלא לדבר על יצירות) שאך לפני דור או שניים היו מסמלי האיכות של היצירה המקומית. להבדיל, אפשר לפנות למידגם מייצג של נערים באנגליה, למשל, ולבקש מהם לנקוב בשמות וביצירות של קלאסיקנים בני ארצם. האמת היא שכבר עשיתי אתזה כמה וכמה פעמים. שמות כמו ג'ון מילטון, אלפרד טניסון, אלכסנדר פופ, בן ג'ונסון, אן האת'אוויי (אגב, אשתו של שייקספיר), כריסטופר מארלו, תומאס קרי, ויליאם פטיסון ואחרים - שטפו מפיהם מיד. כולם הלכו לעולמם כבר לפני מאה שנים ויותר. עשיתי ניסיון דומה עם צרפתים. אותה תוצאה: הם פלטו מייד שמות ויצירות שאינם מוכרים כאן כמעט. לא רק ויקטור הוגו, אלכסנדר דיומא וז'ון ורן, אלא גם שארל בודלר ופול ורלן וארתור רמבו ופרנסואה ראבלה ופול ואלרי ולואי פייר ואפשר להמשיך ברשימה הזו עוד ועוד. הקדום שבין אלה הלך לעולמו ב-1945. בסופו של דבר, כמו בכל דבר, אנחנו מגיעים כאן אל חולי יסודי של החינוך כאן. לא החינוך הפורמלי בלבד, אלא גם זה הבלתי-פורמלי. שהרי הבורות אינה שוררת בקרב תלמידי תיכון בלבד, כי אם אצל שכבות רחבות יותר. זו תוצאה ישירה של הסגידה למולך הרייטינג ולאופנות אקטואליות חולפות. אבל היום בו יקדיש ערוץ טלוויזיה גדול שעתיים בפריים טיים למורשתו הפואטית של טשרניחובסקי טרם הגיע; ממש כפי שכיום אין איש טורח עוד לפרסם בעיתון יומי גדול פניני חריזה של משוררים גדולים המתייחסים למצב האקטואלי מנקודת מבט אחרת - מקורית, שנונה ואמנותית. ימי "הטור השביעי" של אלתרמן פינו את מקומם לכותרות המדממות והיסטריות של התקופה הנוכחית. וזה, בפרפראזה על נמרוד לב, כל החולי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שכתבת מתקשר לאיזה דיון ישן שנערך באייל על גוויעתה של הוראת התנ"ך בבתי הספר. הוראה במסגרת תרבותית ולא דתית, לימוד שעשוי להשביח את השפה ואת עולם ההכרה. מוסד הספריה הוא חשוב מאד בתור סוכן ספרותי. עד כמה שאני יודע, רוקפלר, או אולי קארנגי, היה זה שתרם המון כסף לייסוד ספריות השאלה ציבוריות בכל עיירה אמריקאית. אפילו תושבים של עיירות עשירות משתמשים בשרותי הספריה. אבל נושא השכחה וההזנחה איננו חדש. בספר ישן של ברל כצנלסון מצאתי את הדברים הבאים שהוא כתב, במסגרת מאמר ארוך הנקרא קודמי-קודמינו: "התנועות המודרניות שמניתי נתברכו החוש הסטורי. הן יודעות כי לא צצו כקצף על פני המים... לא כן חלקה של הצבוריות היהודית. היא חיה, מקצתה מרצון ומקצתה מאונס, חיי-רוח קיקיוניים, כאילו חסרנו 'ספר-יוחסין' רעיוני, כאילו לא היתה לנו שום 'שלשלת קבלה' של נפתולי רוח ודל קניני תרבות" לפני כמה חודשים הממשלה הקדישה ישיבה לשירה, שזה יפה מאד. אבל זה היה, על פי מה שאני מתרשם מהעיתונות, למוקד להתהדרות פוליטית ולא נסיון להקים מנוף תרבותי. האם היה לזה המשך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, חיי רוח קיקיוניים ומוכווני הווה. הדבר נעוץ בכוחניות האוביקטואלית המפולשת לחיינו, לפיה התגברות כוחנית של הגמוניית ב' מוציאה החוצה את מורשת א'. כך היה למשל בפוטש שערך נתן זך לאלטרמן ב-1959 שנתפס כזמנו כרצח אב. כך, הנוף התרבותי ולמעשה כל מורשת ניתפסים כאן כלאטיפונדיות ממוגנות עם חילייהן, הנלחמות זו בזו (או המשמרות בתעצומות כוח את נוכחותם), וכמשחק סך 0. זאת כתחליף לתפיסה אינטגרטיבית יותר של דיאלוג והתפתחות תוך שימור יחודיות. ראו קישור לתפיסת הזמן הסינכרונית הרווחת כאן: Synchronic time-perception - social/organizational collapse and "Post-Zionism"
http://www.haayal.co.il/reply.php3?id=674&rep=33... Notes: תגובה 33669 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל בכל זאת, י. אריכא ארכני ומשמים, ואברהם ברוידס אינו בדיוק בודליר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם חיים הזז, למשל בספרו על חיי ישו, תזזיתי במקצת, בלא שיש לו בדיוק מה לאמר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איני מכיר את כל יצירותיו של הזז, אך בעצם האם לא התכוונת בהזכירך ספר על חיי ישו ל"במשעול הצר" של אהרון אברהם קבק? קראתי ספר זה בגיל 16 כך שאני זוכר ממנו מעט, ובוודאי לא יכול להעיד על איכותו הספרותית אך אני זוכר שהספר ודמותו של ישו כפי שעלתה ממנו הרשימו אותי. חיפשתי כעת בחנויות הספרים ברשת קצת פרטים על הספר והסתבר לי שאין להשיגו. חיפוש בגוגול העלה 2 פריטים: שורות ספורות של קבק בהן הוא מספר שהחליט לכתוב את הספר בעת שהיה חולה ובודד ולפתע היתה לו הארה שאין הוא גלמוד בעולם כי יש לו אב בשמים. הפריט השני, היתה המלצה של משרד החינוך, בשנות החמישים, לכלול את הספר בתכנית הלימודים בבתי הספר. זהו. ובכן, כפי שנאמר פעמים אחדות בדיון זה, לא רק דן בן אמוץ נשכח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Wirklich, sie sind recht
Kabak, Bamishol Hazar Not bad at all, and well written |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חלק גדול מאוד מכלל היוצרים שפעלו בתרבות העברית לאורך השנים מאז נניח תקופת ההשכלה ולפני נשכח. ואין המדובר רק באלה שהיו בזמנם ידועים כחלק בלתי נפרד מהספרות התיקנית כמו מאפו , הזז , קבק , אלא גם באלה שהיו חלק מהתרבות הפופולארית הלא תיקנית , אנשים כמו שרגא גפני , , עמוס אריכא וכו' ( שעדיין בחיים עהינם , אבל נעלמו למדי מהתודעה הציבורית ) הרשימה היא כמעט אינסופית. נשאלת השאלה את מי כן זוכרים ? התשובה היא כמה סופרים שאנשי האקדמיה מקפידים להמשיך ולדון בהם , ואלה הם ש"י עגנון , חנוך לוין ( שממשיך להיות מוזכר , בכל פורום אפשרי ועליו אין סכנה שישכח כל כך מהר) ועוד כמה כאלה. מה אפשר לעשות בעניין ? פעילות ציבורית תעזור תמיד. אולם לדעתי סופר כמו דן אלמגור שמעורר עניין בכל אותם דמויות שכוחות לזמן מה בלבד הוא אחד התשובות. דן אלמגור פירסם לאורך השנים בבמות פופולאריות שונות כל מיני מאמרים פיקנטיים על משוררי שירת ימי הביניים בעברית שבהם יצר עניין בכל אותם דמויות שכוחות, על ידי כך שהראה שהנושאים שבהם עסקו ( סקס, נשים אהבה) נשארו רלבנטיים גם לקהל המודרני. עוד סופר משוגע לדבר שתרם תרומה מקבילה כזאת היה אוריאל אופק שעורר עניין בכל סופרי הילדים העבריים השכוחים של העבר. ואפשר להזכיר את יעקב וזוהר שביט שלמשך זמן מה לפחות עוררו מחדש את העניין בחוברות הבלשים שיצאו בארץ ישראל בשנות השלושים. נכון זוהי תשובה חלקית ולזמן מה בלבד , אולם עצם יצירת העניין והחזרתו של המושא אל הבמה של העניין הציבורי , כבר יש בה התחלה ויצירת תקווה שגם אנשים אחרים שעניינם התעורר באותו הנושא ימשיכו לדאוג לשמרו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנוסף לאותן יוזמות, אני מפנה את תשומת לבך (ולבכם) ליוזמה משלי: פרויקט בן-יהודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההיתי שמח הצטרף אליכם לפרוייקט אבל כידוע כישורי בהקלדה מדוייקת של מילים אינם מהמזהירים... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מצטרפת להערכתו של אלי. הפרוייקט אכן מדהים וראוי לתשומת לב רבה ביותר. מכיוון שאני גרה בחו"ל יש בעיה בהשתתפותי בפרוייקט בן-יהודה (מה גם שכישורי להבין באיזה פורמט מבקשים ממני להקליד די נמוכים). האם יש סיכוי שכל שירי שלמה אבן-גבירול יעלו בקרוב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קצב הקלדת שירי רשב''ג תלוי בכמות המתנדבים העוסקים בדבר. כרגע איש אינו מקליד משירת רשב''ג, כך שהדברים מתעכבים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והנה מאמר שפורסם בוינט על הפרוייקט : אני מציע שיותר מאמץ יושקע גם בפירסום הפרוייקט באינטרנט ומחוצה לו משנעשה עד כה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החלטתי בשעתו להימנע מפרסום הפרויקט מעבר להמלצות מפה לאוזן, משום שסברתי שכדאי להשקיע בפרסום כשהפרויקט יקבל נפח משמעותי יותר. לשמחתי, היום התכנים בפרויקט כבר משמעותיים דיים, ואנחנו מתעתדים לפרסם את הפרויקט באופן פעיל יותר מעתה. תעסוק בכך בעיקר שותפתי החדשה בעריכת הפרויקט, הגב' שחר רדין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצאתי את הספר הזה מזמן, בחנות ספרים יד-שניה, וקניתי וקראתי. הוא היה כ"כ יפה שאני זוכרת אותו די טוב- הקו הכללי הוא, שיהודה איש קריות הוא חברו הטוב ביותר של ישו, ורק בו יכול ישו לבטוח לחלוטין. שאר התלמידים נוטים לסגוד לישו עצמו, במקום להאזין למסר שלו. ישו מחליט שעליו למות כדי שלא לחצוץ בין האנשים והמסר, ויהודה עוזר לו בכך. כלומר כל ספור ה"בגידה" נרקם בין השניים. גם עליי השאיר הספר רושם עז( עד כדי פרץ ההתלהבות הפתאומי הזה שלי, שנים אחר כך). אולי זה באמת ספר טוב במיוחד. הספר כבר לא אצלי, אני לא יודעת איפה הוא,וחבל... (משרד החינוך המליץ ללמד ספר על ישו?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני קראתי את הספר לאחרונה ואהבתי אותו מאד. האם ידוע לך במקרה אם הספר תורגם לגרמנית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ייתכן שמר שרון חשב על קבק בדברו על הזז, אך אם עשה כן, לא מדמיונו הקודח ייחס כתיבה על ישו להזז; הזז כתב כמה רשימות ואף נובלה או רומן על אודות ישו. לצערי אין עמי הפרטים הביבליוגרפיים, אך ניתן למוצאם באנתולוגיה המענינת שיצאה זה מכבר, "אותו האיש: יהודים מספרים על ישו", בעריכת אביגדור שנאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואכן, נמרוד לב מצביע על כל החולי הזה השכם והערב. בשירו ''וגאס'' ובהרצאתו בפקולטה למשפטים באונ' חיפה ''תעשיה של קומבינות''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דן בן אמוץ השתייך לקבוצה נכחדת של נרציססטים ישראלים,שבשנות החמישים והשישים התאהבו בעצמם והקימו חצרות חנופה ומלכחי פנכה. ההומר שהעלה את ד.ב.א לעמודי המוספים,תכניות רדיו,לא היה נחלת יחיד.למעשה הוא תרם עם אחרים להתבהמות השפה והחברה הישראלית,התלוצץ "על חשבון" זולתו וטען לחברות עם "נחותים נחמדים" כמו הצדיק סוראמללו זצ"ל,איש ירושלים שהיה יעד לחיזורי ד.ב.א ,כדי שזה שיוכל לצטט מסיפוריו,בדרך כלל בלי לתת "קרדיט"....כך עשה גם עם גבריאל גרוסי מקולנוע אוריון,יוסף מזרחי-קוקה ויצחק מימרן "אבו קירש" בחצרו הזמנית של סורמאללו כיכבו באותה עת אחרים כמו האחים בנאי,שלמעט יוסי, עזרו בפועל ועל הבמה להרוס שפה ותרבות,בעוד יוסי מביים בלבד ומסייע לחטא קדמון)ד.ב.א ניסה לחקות ללא הצלחה גדולה את הגדול ממנו- שייקה אופיר ז"ל,שלא הזדווג עם קטינות אלא בעל את מרלין דיטריך האגדית,כל זה בזמן שמרלון ברנדו,שסביבו נע ד.ב.א בתקופת הסרטת "חשמלית ושמה תשוקה" הגדיר את חנפנו הבהמי מתל-אביה "כפראזיט"..... כשחזר לארץ והזדקן ואת מקומו תפסו עלובי נפש ועט כמו רון מייברג ,יהונתן גפן והבוס הנכחי שלהם אמנון דנקנר,לא היה לד.ב.א מקום בצריף המפורסם,שם הזדווגו אורי זהר וחצרו,אך למזלו מצא ד.ב.א פינה "להתנחלות יפואית" הקים חצר חדשה והזדקן בלי שמץ כבוד או הדר פשוט כ...זיין קטינות. בין לבין העלאת תרומות בינוניות לספרות ולקולנוע (???) הישראלי,עסק ד.ב.א בצעקות למען הפלסתינאים ולא הניד עאפעף כשהעירו לו שביתו-ארמונו היפואי היה נחלת "נגזל".....לחצרו של ד.ב.א התגנב צבוע בכסות פודל,הלא הוא אמנון דנקנר,ששתה ממעיין הביוב של ד.ב.א והבין יפה שהערך העיקרי בהכרות עם הנואף המזדקן והיחף, שהתאמץ "להרים" את שרביטו בכוון אחורי קטינות -טמון לא במשנתו הספרותית (שאינה חשובה!) אלא במילוי יצר הסקרנות והסנסציה של הציבור הישראלי-מציצני,מה עוד שד.ב.א התפגר ומקברו לא יכל לצעוק חמס.... סופרים גדולים,אמנים גדולים וגדולי עולם בכלל לא נשכחים במהירות בה התפזר אבק האדם מיפו....הם משאירים חותם,משנה,עדות להצלחה או ליכולת.....אך ד.ב.א נעלם בדיוק כמו להקות הבידור הצבאיות שהשתמשו בז'נר הבהמי שלו.... את "סרט מסיבת הפרידה" לא יצליחו למכור,אלא אם לאחדים ממעריציו המעונינים לראות את עצמם. העם,הקוראים והמעונינים בעיצוב תרבות ולא אונטר-קולטור,מבין הייטב שד.ב.א היה קוריוז ותו לא....זקן אשמאי ולא טוב לב, שבעל קטינות ורץ לספר לחבר'ה עד שגם אלה סרבו להקשיב ואו אז,בשיא התפלשותו בצואה עצמית- המציא ד.ב.א את הארוע המגלומני באמצעותו ניסה לסתום את חור הסרטן שבאחוריו,הכל עם חיוכים צבועים ובדיחות "סחבקיות" מםפני שעד לרגע האחרון הוא לא הצליח לגלות תכונה אנושית כנה כמו פחד מוות....מי שהכיר את החלאה הנימפומני יודע שהוא פחד ועוד איך! ד.ב.א מת והעולם לא עצר נשימה....מול"ים לא מתקוטטים להדפיס מהדורות חדשות של ספריו ומשנתו,פשוט מפני...שלמעט מספר מעריצים שוטים,הנוברים בערימות ספרים ישנים,אף אחד לא שם זין.... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל מהשינאה התהומית ומהידע בפרטים אולי זה מישהו שהיכיר את דן בן אמוץ וחבורתו? האם מוכן הכותב לספק פרטים נוספים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, כדאי לדייק בכמה עובדות: שייקה אופיר אמנם הכיר את מרלן דיטריך מקרוב, אבל ככל הידוע מעולם לא נכנס איתה למיטה. לפחות מרלן אמרה שהיא לא זוכרת דבר כזה. שנית, יש סתירה פנימית בדברים: אם חבריו של דב"א כה תיעבו אותו, מדוע מילאו כל סנטימטר פנוי במסיבת הפרידה שארגן? ואם יצירתו אינה חשובה, מדוע נעשה מאמץ כה מרוכז להשתיקה? שהרי אם לא הייתה חשובה היתה, כנראה, גוועת בעצמה, ללא כל סיוע מצד אחרים. אגב, בין דב"א לרון מיברג, אמנון דנקנר, יונתן גפן ואחרים הבדיל לפחות דור שלם. דב"א, לידיעתך, נולד ב-1926. האחרים שהזכרת הם ילידי שנות הארבעים המאוחרות. גם אנשי חבורת לול צעירים ממנו לפחות בעשור עד שניים (והוא קיים קשר קרוב עם כמה מהם, ובהם זוהר ואיינשטיין). כך שלא הם היו סביבתו התרבותית הטבעית. אלה היו אנשים כחיים חפר, חיים גורי, עליזה רוזן, שייקה אופיר (אגב, אין בושה בללמוד מקומיקאי גדול ומוערך כל כך), עליזה קאשי, רחל אטאס, שמואל בונים, גדעון זינגר, נעמי פולני ואחרים. וכאן אני מצטרף לשאלתו של אלי: מניין הבקיאות הזו בהליכותיו של דב"א? האם גם היא נטולה מאותה "ביוגרפיה" של דנקנר שהפכה ברבות הימים להיות מקור המידע היחיד שמזוהה עם הדמות אותה היא כביכול באה לתאר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתכוון לגשש החיוור? אבל יוסי בנאי היה בין אלה שכתבו להם חומר. וזאת בלי לדון בהנחה המפוקפקת שהם "עזרו להרוס שפה ותרבות". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שנים רבות בחיי בת"א-ישראל,נחשבו ספריו של דן בן אמוץ לספרים פופולריים ומקובלים,ותוכנם אכן לא השתנה מאז-היום תופעת הליכלוך,וקניית הפרסום על ידי הבאשת אחר= מגונה ! דנקנר,עשה כמעשה ההומואים למאיר אריאל,וכמעשה עפר נמרודי שיצא חלק ואבל קהלני ואח' שנתנו חייהם למולדת מוכתמים ! ואף אחד לא משלם על זה-כמו שדנקנר נהיה פופולרי בזכות החנופה לממסד,פופליטיקה/ש"ס/ושאר מלככי פינכה - והיום: הוא קובע לנו מה נראה כל יום בעיתון !. מתחייבת אזהרה לציבור,ומתחייב עונש על פגיעה בשמו של אדם ! "בישראל" טוב שם טוב-משמן טוב ! ושם טוב רוכשים בעמל ובעבודה ! חבריו של דן בן אמוץ וכל קוראי ספריו-העריכו את כשרונו וכמעשה יהונתן גפן לאחרונה-לחיים.נעשה בזמנו שלא בפניו מעשה הרמיה של דנקנר,שבמקום לשלם מחיר-קיבל פרס על זה.. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שמחתי לגלות הבוקר ערב יום הכיפורים ה"תשס"ז 1/10/2006 שישנם אחרים שחושבים בדומה,ולא מתביישים לכתוב ולהגיד את זה כמו למשל העיתונאי האמיץ יואב יצחק שבז למסע הליקוקים של: אמנון דנקנר שמנסה להגן על ידידו ראש הממשלה אהוד אולמרט. וחוטא לאמת ולתפקידו כעיתונאי ועורך בעיתון רציני בישראל. משעשע לראות את דנקנר ואת טומי לפיד שהופיעו שלוחי רסן שנים בתוכניות הפופוליטיקה ! והשתלחו בכל מי שרק אפשר ויש בנימצא ובלהט של "חושפי-האמת" ו"מוקיעי-השחיתות" בדומה ל "קולבוטק" משנים את דעתם ואישיותם חליפות לבקרים והאמת רחוקה מלבבם ! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בראשית דבר ברצוני להיתנצל על שגיאות הכתיב אני עיוור ואני לא יכול ליקרוא את מה שאני כותב אלה ר את מה שאני מקבל איתכם השליחה אני כיום בן 27 ובערך מגיל 13 אני קורא וקורא את כתביב של בן אמוץ תמיד היצטערתי שלא יצא לי ליפגוש אותו כי אני בטוח שהוא היה איש מאוד מעניין פתוח וליברלי. לאכר קריאת המאמר הוצאתי מארון התקלטים הישנים את הטקלית של דן בן אמוץ שלושה בשירה 1 ניגבתי את העבק ובין החריקות הקשות האזנתי לקולו של האיש המצחיק הזה אדם כול כך לבבי ומשעשעה דן אף פעם לא תדעה כמה אני מיתגעגעה אליך לכתיבה שלך אני קראתי את הביאוגרפיה של דנקנר ואני חושב שזה ממש מזעזעה ליכתוב על אדם שלא חי בינינו ולא יכול להגיבץ דנקנר פשוט הלך על הקו הכי מישחרי שיש בואו נוציא ספר אם המון השמצות ר רכילות וסקס וזה בטח ימכור. וזה מכר ומכר ושמו של האיש הזה הוכפש והוכפש יכול לההיות שהוא באמת זיין בכמויות אוקי הוא גם לא השתיר את זה אבל מי כאן עד לאנוס קטינות בצבא שרתתי בגלי צהל ולצערי לא לכחתי מהסירטיה את דן בן אמוץ מיתראין בשנות ה70 על ספרים שהוא כתב אבל זה היה ממש מרטק לישמועה אותו מדבר על ספרים בסיפריה לעיוורים יש די הרבה ספרים שלו ואני ממש נההנתי ליקרוא אותו עוד שאלה שנישאלה היא למה לא מעלים את הקלטותיו על דיסק שלושה בשירה 1 אחת ועוד האיש ממש היה ניפלא אני חושב שהוא גם כתב את שוק הספרים המשומשים של הגשש החיור דן בן אמוץ תמיד יזכר אצלי לטובה וחבל שהכפישו את שמו בצורה הזאת יצא לי לדבר אם מיספר אומנים וחברים קרובים של דן והם החפישו את הביאוגרפיה דיברתי גם אם יואב קריים שהוא יושב על כיסא גלגלים והוא סיפר לי שכשהוא היה בן 8 דן ראין אותו ביגלל שהוא כתב אז את הטסרית ללא שם זיין ויואב סיפר לי שדן היה פתוח מאוד ורגיש באופן יוצא מין הכלל ואני הבנתי עד כמה דנקנר שקרן ושמעתי המון סיפורים מאחורי הקלאים אז לסיום אם ברשותכם האלבום של דן בן אמוץ זה הזמן להוציא לנגב את העבק מהמחט ולהקשיב לאיש הניפא הזה ואם אתם רוצים עוטק של הטקלית אני שוקל להעביר אותו לדיסק גידי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל תחלק עותקים של התקליט, זו הפרת זכויות יוצרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכרי שדנקנר זיין לדן בן אמוץ את הצורה אני חושב שבביאוגרפיה ההיא הוא חילל את יצירתו של דן הרבה יותר מאשר אם אני אפיץ עותקים של התקליט שגם לא נדבר על זה שאני לא מוכר את זה וזה כימעט כמו להלבות ספר אני לא אשם שחברות התקליטים בארץ דפוקות ולא מוציאות את ניכסי צון הברזל שבידיהם מהארכיונים לחנויות ולכן אנשים עוזרים לאנשים אחרים להשיג חומר נדיר לסיכום כול עוד זה לשימום אישי ו לא למטרת רבח וזה גם לדעתי מציל את התקליט משיחכה אז למה לא? גידי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שגם הלוואת ספרים (אלבומים, תוכנות, וכו') הינה הפרה של זכויות היוצרים - זה כתוב באותיות הקטנות בעמודים הראשונים, או מאחורי המארז, בד''כ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה שזה כתוב באותיות קטנות או גדולות לא הופך את זה ללא חוקי. רק חוק של הכנסת יכול להפוך משהו ללא חוקי, לשמחתנו. אלעו''ד, אבל חוק זכויות יוצרים מגביל למיטב ידיעתי רק העתקה ופרסום -- האייל הזקן מתבקש למערכת... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע לגבי חוק זכויות יוצרים, אבל שימוש בדיסק, ספר, וכולי כמוהו כהסכמה לאותיות הקטנות הללו - כמו חוזה כתוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה פתאום. שימוש אינו שקול לחתימת חוזה. יש "חוזה משתמע" מסויים שנוהגים להשתמש בו בתוכנות בעיקר, אבל יש הרבה מאוד מגבלות על מה הוא יכול להכיל. השימוש בו בפועל כולל בד"כ סעיפים שאין להם שום כיסוי חוקי ושלא יעמדו במבחן בבית-משפט (הדוגמה הקלאסית – אם אתה משתמש בתוכנה אתה מתחייב לא לפרסם עליה ביקורת שלילית), סתם, כדי לכסות את התחת. על אחת כמה וכמה טקסט שמודפס באותיות קטנות על הכריכה הפנימית של ספר. אם לא חתמת על חוזה, יש הגבלות משמעותיות מאוד לגבי הכוח שלו עליך. [על-ידי קריאת תגובה זו אתה מביע את הסכמתך להעביר לעדי סתיו 50% מהכנסותיך במשך שלוש השנים הקרובות. תודה]. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה שלא לצורך מסחרי (כלומר, לא בתשלום) היא חוקית לחלוטין, וקשה לי להאמין שיש דיסק שכתוב עליו שאסור להשאיל אותו ללא תמורה לאחר. האיסור על השאלה מסחרית נועד למנוע דברים כמו חנויות להשאלת דיסקים (הייתה כזו פעם בהרצליה, וסגרו אותה עד מהרה). (דובי, שלא משאיל לאנשים דיסקים לפני שהם מתחייבים בפניו שלא יעתיקו אותם) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במה שונה השאלת דיסק למטרות מסחריות (מבלי לשכפלו), מהשאלת ספרים בספריה, מהשאלת קלטות וידאו או דיסקי דויד, או מהשכרת מכוניות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל הוא שהסיכוי שמישהו שואל דיסק מבלי להעתיק אותו הוא מזערי, בימינו. במקרה של קלטות וידאו ודוידים - א. על קלטות וידאו (ואודיו) יש מס שנועד לפצות יוצרים על השימוש בהן להעתקה פיראטית. ב. אני חושב שברוב המקרים, אנשים לא מעתיקים אותם (בשל חוסר נוחות טכנית במקרה של וידאו, וחוסר ידע טכני במקרה של דוידים). למרות שאני מכיר אדם אחד שבאופן קבוע יוצר עותקים של דוידים שהוא שואל מבלוקבסטרז. הבעתי את מחאתי בנושא בפניו. ג. אם אינני טועה, ספריות סרטים משלמות תמלוגים לאולפנים על השאלות. או משהו כזה. לגבי ספרים - אני בדילמה. מצד אחד אני מכיר בחשיבות מוסד ספריית ההשאלה, ומצד שני ברור לי שמדובר כאן בפגיעה ביוצרים. אין לי תשובה לנושא זה. אבל אין מקום להשוואה בין ספרים שקשה מאוד, ולא כלכלי, ליצור עותק שלהם, לבין השאלת דיסקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צא מהדילמה1. אתה חי בחברה של גנבים, וגם הוצאות הספרים חיות בחברה כזאת, והמחיר שאתה משלם עבור ספר מגלם בתוכו את הידיעה שאת הספר הזה יקרא יותר מאדם אחד. פעם אתה שואל ופעם אתה משאיל כך שהנטל מתחלק בין קהל הקונים-קוראים והכל בא על מקומו בשלום. במקום לנסות להלחם מלחמה אבודה בתופעה ולהעמיד כל אדם במבחן לא סביר, היד הנעלמה כבר סידרה את זה. זה מזכיר לי את הדרישה שהיתה (הווה?) בספריות ההשאלה של קלטות, להחזיר את הקלטת לתחילתה בתום הצפיה. בארה"ב היו אפילו קנסות למי שהחזיר קלטת לא מגוגלגת בחזרה, כשבמקום זאת אם הכלל היה שאתה תמיד מקבל קלטת כשהיא במצב של תום צפיה, עדיין כל אחד היה צריך לגלגל אותה פעם אחת בדיוק, בלי לעשות טובה לאף אחד ובלי לשלם קנס. _____ 1- אלא אם כן אתה טהרן מוסרי מהסוג של נגה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Be kind - rewind!
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני אומר: don't bother, brother. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ונראה לך שבחו"ל לא משאילים ספרים אחד לשני? או מספריות? ושם המחירים לא מאמירים לגבהים כאלו. יותר חשוב - בארץ מוציאים רק מהדורה אחת של ספר: בכריכה רכה. ועל המהדורה הזו, לוקחים ממך 60-90 ש"ח. בארצות מתורבתות, מחיר כזה לוקחים על ספר בכריכה קשה. ספרים בכריכה רכה מוכרים בשלושה עד עשרה דולרים, והיחס אליהם הוא בהתאם - לקרוא ולזרוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המחיר הוא, כמובן, גם פונקציה של גודל השוק. כל מה שאני אומר זה שהוא מגלם בתוכו גם את העובדה שהספרים מושאלים, ולפיכך אפשר לישון בשקט. מצד שני, אם אתה מתעקש, מצידי אתה יכול להמשיך להתלבט. ממילא הסיכוי שתשאיל *לי* ספר הוא זניח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וספריות לא משאילות גם דיסקים? לפחות באירופה אני יודע שהן כן (לפחות חלקן), ולמעשה, אני מכיר מישהו שעושה בדיוק את זה. שואל דיסקים מהספריה, ומעביר אותם למיני דיסק שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיסקים שיש עליהם זכויות יוצרים? אני לא יכול להגיד שראיתי הרבה ספריות בחו"ל (שתיים, ליתר דיוק - אחת בלונדון, אונטריו, ואחת בעוד איזו עיירה שאינני זוכר את שמה), ולא ראיתי שם דיסקים להשאלה. מצד שני - לא ממש חיפשתי. באוניברסיטה העברית יש מחלקת מוזיקה (כולל תקליטים!), אבל ההאזנה היא במקום בלבד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בית אריאלה! בית אריאלה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי זאת היתה האריאלה הזאתי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביתו או אשתו (אני לא זוכרת) של אחד, גיטר. לא יודעת שם פרטי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומי הגיטר הזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי חבר שלמד בארה''ב. בתקופת למודיו הם (קבוצה של מספר סטודנטים) שכרו מכונת צילום, וצילמו את כל ספרי הלימוד להם נדרשו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן. באוניברסיטה העברית (ואני מניח שגם באחרות), זה כל-כך מובן שסטודנטים מצלמים ספרים במקום לקנות אותם, עד שזה הגיע לאבסורדים מוחלטים - זאב שטרנהל, למשל, שאחד מספריו (במלואו) היה קריאת חובה בקורס שלו, שלח אותנו למשרדי אגודת הסטודנטים שם ניתן לרכוש צילומים כרוכים של הספר שלו במחיר עלות (הצילום). החמוד הוא שבספרייה של משפטים תלויות מעל מכונות הצילום הזהרות בנוגע לפגיעה בזכויות יוצרים. (: העניין הוא שקצת קשה לצפות מסטודנט לקנות את עשרות הספרים להם הוא זקוק במהלך השנה, מה גם שמרובם הוא זקוק רק למאמר או פרק אחד. קשה גם לצפות מהסטודנטים לקרוא את כל החומר בתוך הספריה, ובלתי אפשרי לבקש מכל הסטודנטים לקרוא את החומר בזמן שהספר מושאל להם, משום שיש מעט מדי ספרים ויותר מדי סטודנטים. ישנו גם מוסד הספרים ה"שמורים", אותם ניתן לקבל רק לשעות ספורות ואסור להוציאם מתחום הספריה. משמעות הדבר היא שאין לך אלא לצלם אותם. אבל טוב לדעת שצילום בכמויות מסחריות אינו סימן היכר רק של הלימודים בישראל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי זכור מלימודי באוניברסיטה העברית קורס, שחומר העזר המותר בבחינה היה המחברת וספר שכתב המרצה. פניה לאגודת הסטודנטים הביאה להפצת הספר הנ"ל מצולם במחיר העלות (20 ש"ח או משהו כזה) ע"י האגודה. טוב שיש מי שידאג לנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בטכניון יש את "ספריית הדיקן". כל סטודנט יכול לשאול למשך סימסטר ספרי לימוד, במחיר סמלי יחסית (13% מערך הספר אא"ט). יש לא מעט עותקים מהספרים הנחוצים (סדר גודל של עשרות בד"כ) אולם הדגש הוא בעיקר על ספרים הנחוצים לקורסים של השנים הראשונות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אצלנו (אותה אוניברסיטה) היה משהו דומה - המחלקה המליצה לנו לקחת עותק של החוברת מהשנה שמעלינו ולצלם אותו כי באקדמון החוברת עולה יותר מדי. החסרון שבזה היה שבצילום של צילום של צילום (מי יודע כמה דורות אחורה) התמונות יצאו לגמרי לא ברורות. למען האמת, באחת מהשיחות על כמויות הצילומים עלתה גם האפשרות לקנות מכונת צילום (בקבוצה, כמובן). זה לא יקרה, אבל אני די בטוחה שזה היה יוצא לנו זול יותר בסיכום הכללי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדפסת הזרקת דיו שהיא גם מכונת צילום (וסורק), של חברה מובילה בשוק, עולה כ- 1000 ש"ח (יש גם יקרות יותר). כעת צריך לשקלל את מחיר הדיו. אולי כדאי לכם להשקיע? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדאי? אני די בטוחה שכן. במיוחד בגלל השילוב של המדפסת (הסורק לא כ"כ רלוונטי, אבל המדפסת גם חוסכת את מחירי ההדפסות השערורייתיים). מעשי? אני די בטוחה שלא. חבל... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלת רשות: למה לא מעשי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפילו הסיבה הכי קטנה כמו העובדה שחלק מהמשתתפים הפוטנציאליים גרים במעונות והשאר מפוזרים בירושלים מה שיגרום לכל העסק להיות קצת לא נוח. האמת היא שאולי אפשר להתגבר על זה. צריך לחשוב על זה עוד קצת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי כדאי לאחד מכם (עשיר יותר) לקנות מדפסת כזו לשימושו (מתוך חישוב כלכלי של העלות לאורך כל התואר) והשאר ישתתפו בהוצאות הדיו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאני אמצא את המישהו הזה אני אציע לו. ;) זה יפתור את רוב הבעיות, אבל הבעיה של הספרים השמורים עדיין תהיה קיימת... אחד הספרים מהם היה חומר קריאה לאחד הקורסים שלי נמצא בסרפיה בארבעה או חמישה עותקים, אבל משום מה העותק היחיד שנמצא בספריה הוא העותק השמור. כל האחרים מושאלים באופן כמעט קבוע. זה בעייתי גם מהבחינה הזו שכשרוצים לצלם כמויות גדולות של עמודים גם ההבדל של בערך 8 אג' לעמוד (אני לא זוכרת מחירים מדוייקים) שיש בין צילום בספריה לבין צילום באגודה יכול להיות משמעותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם ספרים שמורים אפשר להוציא לערב אחד, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודעת - לא יצא לי לנסות. אבל אני אבדוק את זה אם וכאשר אני אקנה את מכונת הצילום-מדפסת-סורק. :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל פעם שאני רואה את הניק שלך תוקפים אותי געגועים לחלבה. (סליחה על ההפרעה, זה יקרה שוב) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יופי, תודה רבה. עכשיו גם לי בא. (ולא - זאת לא הכוונה של הניק.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, גם לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי נעביר את זה למדור "שאל ת'אייל", חלי ואסרשמידט? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אבל אם תגיד לי למה יש סיכוי לא רע שאני אחליט לשנות את המשמעות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
helvetia הוא שמה העתיק של שוויץ. זה גם מה שרשום להם על המטבעות (או אולי Federatia Helvetica). (ההבטחה שלך הזכירה לי את חזי משמעון וחזי מניקור פדיקור, מ"שמונה דקות ביום" (ולפני כן מהשער האחורי של העיר), שסיפר יום אחד לאחיו שמעון שהוא החליט לשנות את מקור שמו: מהיום לא קוראים לו חזי על שם הנביא יחזקאל, אלא על שם חזוס, שככה קוראים לישו הקובנים מבואנה ויסטה. אחר כך התברר שהוא סתם עבד על שמעון). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני היחידי, שחושב ש"שמונה דקות ביום" הן שמונה הדקות המיותרות ביותר בטלויזיה הישראלית? אפילו יותר מדודו טופז. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקטנת לי שני חורים בהשכלה בבת אחת - אני לא רואה "שמונה דקות ביום" ואת העיר אני לא יכולה לקרוא (אני יודעת שיש מקומות בירושלים שבהם אפשר להשיג את העיתון, אבל עוד לא הצלחתי למצוא אותם). תודה. :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תנסי בכניסה הדרומית לשוק מחנה יהודה (הרחוב הראשי). קניתי שם פעם-פעמיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. אם אני אהיה באיזור אני אבדוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אותי. רק שכואבות לי השיניים עכשיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. לפחות בבר-אילן זה ככה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. לא שזה משנה מאוד למי שרוצה להעתיק את הדיסק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מרבית הספריות הציבוריות באירופה מחזיקות ספרייה עשירה של תקליטורים הניתנים להשאלה למספר ימים תמורת תשלום מסוים. התעריף הוא כ-2 אירו (כ-10 שקלים) עבור תקליטור למשך שבוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשמע לי מוזר, איסור ההשאלה הזה. האם מותר לפתוח חנות למסחר בדיסקים יד-שניה? האם מישהו יכול למנוע מהחנות להתחייב לקנות בחזרה כל דיסק שנקנה בה, תמורת 90% ממחיר המכירה? מה ההבדל בין זה לבין ספריה (למעט רעיון ה"מנוי")? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה טובה. לא יודע. אני באמת לא יודע איך בית המשפט יתייחס לתחמנות שכזו. אתה מוזמן לפתוח חנות שכזו ולראות כמה זמן הטריק יחזיק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אאל"ט בחנויות "האוזן השלישית" מוכרים דיסקים יד-שניה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכירת דיסקים יד שניה היא דבר מוכר ונפוץ. והגיוני. וחוקי, למיטב ידיעתי. אבל טל דיבר על ספריית השאלה במסווה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אמרתי דבר כזה? אני רק שאלתי מה ההבדל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום לכם. ברצוני לדעת היכן ניתן להשאיל קלטות או CD להשמעה כמו בספריית ספרים? אני מתגוררת בפתח תקווה ועובדת בתל אביב - לכן אשמח לדעת על מיקום ספרייה כזו באיזור המרכז. אפשר גם ברעננה או בכפר סבא. תודה, קמינה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישנה הספריה לעוורים, אבל היא מיועדת רק לכבדי ראייה. אולי תוכלי לקבל מידע נוסף דרך האתר שלהם: http://www.clfb.org.il | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדור המוזיקה בספריית בית אריאלה בת''א משאיל תקליטורים (ויש שם כמה ספרים מדברים) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אתה קורא את מה שאתה מקבל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי צג בראיל שמחובר למחשב ואני יכול ליקרוא את מה שאני מקבל הבעיה שכשאני כותב הוא מראה את העיברית משובש ולכן אני לא יכול לטקן את מה שאני כותב גידי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שדנקנר עשה הוא חשיפה עיתונאית קרה של חדרי חדריו של דן בן אמוץ, אותו הדבר יכול היה להעשות על כל פוליטקאי או רמטכל או כל אדם בעולם. זו בושה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לחשוד בכתיבת הספר שהיא תחילתו של מסע צלב כנגד כל המגזר הליברלי-שמאלני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחרונה הוצא מחדש ''זיונים זה לא הכל'', והיום רואים ערימות שלו בכל טאואר רקורדס או סטימצקי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נכון. זאת אומרת, יצא לאור, אבל אף חנות לא מחזיקה ''ערימות''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משהוא סיפר לי שיש לדן ספר נדיר בשם הנוד והשיחכה או הפלוץ והשיחכה משהוא יודע על זה משהוא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז המאמר הזה לא ממש תקף ברגעים אלה. אבל בהחלט היה חרם ארוך על דן בתקשורת הישראלית, אני מניח שהרבה קינאו בדומיננטיות שהיתה לו בתקופה ההיא ורצו לנצח להוכיח שידם על העליונה, לדעתי עוד יחזור הכל (רטרו ספרותי שכזה) כמו שאפרים קישון חזר אחרי שנים שהוא התלונן שמחרימים אותו בארץ (אני מדבר על הספרים לא על הסרטים) אז הרבה מזה קשור לחרם או להתחסדות ציבורית והרבה קשור לשכחה ולהחלשות הז'אנר הסאטירי הספציפי שדן התמקד בו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שני תנאים נדרשים כדי להוכיח את התזה שלך בדבר השכחה מכוונת, באמצעות התעלמות ושתיקה, של מורשתו הספרותית של דן בן אמוץ: א. כי מורשתו הספרותית של דן בן אמוץ אכן ראויה לשימור וזכירה. ב. כי ישנו קשר השתקה שעילתו אישיותו ומעשיו של דן בן אמוץ כפי שהוצגו בספרו של דנקנר. בסעיף הראשון, דומה כי לא הצלחת להוכיח את טענתך. אם להתמקד בתחום ההומור בלבד, אפשר לראות כי דן בן אמוץ אינו מקרה יחיד של יוצר שהיה פופולרי מאוד בזמנו, אך עם חלוף השנים נשכח לחלוטין מלב. כמה אנשים זוכרים את מערכוני הקומקום של אביגדור מאירי? מישהו שמע בשלושים השנים האחרונות על צדוק סביר, החקיין המפיל? האם ישנו צבא קוראים הממשיך לעיין בלקטי ההומור של "עוזי ושות." של עמוס קינן? האם המערכונים של גדי יגיל – כוכב-על בשנות השישים והשבעים – עדיין זכורים בכלל למישהו? ומישהו זוכר את הלהיט הכביר בומבה צור? מטבעו של עולם שבדרן או הומוריסטן שיצירתו אינה בעלת ערך רב מתפוגגת ונעלמת עם חלוף השנים. הדברים נכונים פי-כמה להומוריסטנים שעיקר יצירתם הייתה כתיבה עיתונאית התלויה בזמן כתיבתה ונעלמת עם חלוף העתים. לדן בן אמוץ ארע מה שקרה לרבים וטובים (לזמנם) לפניו ואחריו – הוא נעלם כי מה שכתב לא היה מספיק טוב כדי לשרוד לאורך זמן. למעשה, השכחה החלה כבר בחייו. ספריו המוקדמים לא המשיכו להדפס ויצירות המופת האהובות שלו, כמו "איך עושים מה" היו כבר בשנות השבעים והשמונים פריט חנויות-יד-שנייה. גם "לֹא שם זין" ו"קריעה תמה" לא הודפסו בהדפסות חוזרות לאורך שנות השמונים ואפילו ספרים שהוציא מאוחר יותר, כמו "סיפורי אבו-נימר" או "ספר הפלוץ והשכחה" (עם דנקנר) הצליחו בעת פרסומם, אך נעלמו במהירות רבה. הספר היחידי בתחום ההומור שזכה להד מתמשך היה "מילון עולמי לעברית מדוברת", וגם הילתו של זה התמסמסה כאשר בחר להוציא כרך שני ("מילון אחול מניוקי") שהיה חיוור וממוסמס. התחושה כי דן בן אמוץ הוא יוצר חשוב הייתה תעתוע דמיון שנוצר משום שבן אמוץ היה אדם מרשים, מקושר ומעורר מורא. שותפות לפרקים ביוגרפיים כאלו ואחרים וכן אישיותו הדומיננטית סיפקו לו מקבץ משפיע של חברים ו"חברים" שסייעו לו ביצירתו ובשימורו של תעתוע החשיבות בזמן תהילתו. בן אמוץ גם הקדיש זמן רב – וככל שהזדקן כן החריפה התופעה – לווידוא מקומו והדגשת חשיבותו באמצעות "עימותי-דירוג" מול מי שנתפשו בעיניו כקונקורנטים. במדורו ב"חדשות", לדוגמה, הוקדש מקום נרחב – לעתים משך חודשים שלמים – לעימותים חוזרים ונשנים מול הדה בושס, עמוס קינן, ואחרים; לעג לאחרים ושפע דברי חנופה לתומכיו השונים. במודע או שלא במודע, הוא חש כיצד הוא הולך ונשמט, הולך והופך למה שהוא באמת: פיליטוניסט סוג ג'. "מסיבת הפרידה" שלו, שזכתה בזמנו להד עצום (גליון שלם של "העיר" הוקדש לתעתיק מלא של בצק השמרים התפל הזה) הייתה האקט הגרנדיוזי ביותר בנסיונו לקבע את עצמו בכוחות עצמו כאדם בעל חשיבות ויוצר מקורי. אשר לסעיף השני: ישנן שתי דרכים בהן יכולה יצירתו של סופר לשרוד לאורך שנים – אם יש לה "נושאי זכרון" פעילים לאורך שנים ודורות; או אם יש לה איכות וכוח מספיק משל עצמה כדי לשרוד גם בלי סיוע פעיל של נושאי זכרון. כאשר יש שילוב בין השניים, היוצר זוכה גם לתהילת הקנוניזציה (מחקרים, עיסוק ביצירה, דיון אקדמי מתמשך) וגם לפופולריות בקרב הקהל הרחב. דוגמה קלאסית לכך יכולה לשמש יצירתה של ג'יין אסטן, הזוכה להערכה גדולה אצל מומחי ספרות וסופרים ובמקביל עדיין ממשיכה להמכר ולהקרא ולשמש מקור השראה לעשרות סדרות טלויזיה וסרטי קולנוע. יצירתו של דן בן אמוץ לא זכתה לנושאי זכרון פעילים. ברגע שנעלם נושא הזכרון הראשי, דן בן אמוץ עצמו, התפוגגה כמעט באחת גם הילתו וגם תהילתו. מורא לשונו – ואכן היה מורא מפני לשונו – גרם לכך שמעטים העזו לבקר אותו באופן ישיר ומקיף בחייו. כאשר מת וניטל מוראו, לאף אחד לא היה עניין אמיתי לעסוק בו. דוגמה טובה למקרה דומה אפשר למצוא במשורר אלכסנדר פן. כל עוד חי, נשאו אותו יפי תארו, אישיותו המרשימה, וסיפור חייו המרתק אל מעלת "משורר חשוב". משפגו חייו והחוקרים ניצבו מול שירתו (הבינונית להפליא) כשלעצמה, התפוגגה גם תהילתו. דוגמה יפה למקרה הפוך אפשר למצוא בנתן אלתרמן. המשורר היה אדם קשה, אלכוהוליסט נאלח, שהתעלל בצורה מחרידה ברעייתו, פילגשו, ביתו ולמעשה כל מי שבא במגע איתו. אבל משהסתלק מוראו ואופיו המחריד הלך ונחשף, נמצאו בכל זאת לא מעט נושאי זכרון נלהבים הממשיכים לחקור ולעסוק בדמותו וביצירתו ולשמר את מעמדו. זאת ועוד, כמה וכמה יצירות שלו – לדאבון לבו, דווקא בתחומים ה"שוליים" מבחינתו כמו יצירותיו לילדים או שירים ופזמונות – ממשיכות להיות פופולריות מאוד גם בקרב הקהל עד היום. דוגמה לסוג השני של יוצר יכול להוות אפרים קישון 1. למרות שמעולם לא נהנה מתפנוקי האקדמיה או הביקורת, ואף שלא הפיק יצירה חדשה לציבור בישראל כבר 27 שנה (מאז "חיוך בבצורת" ו"השועל בלול התרנגולות"), נהנית יצירתו מפופולריות עצומה ומתמשכת בציבור כבר יותר מחמישים שנה. עדות לכך ניתן למצוא בפופולריות המתגברת והנמשכת של סרטיו, מחזותיו ויותר מכל, ההדפסות החוזרות, הלקטים והאוספים של יצירתו המודפסים שוב ושוב. "ספר משפחתי" שלו, לדוגמה, הוא הדפסה בעדכונים קלים של לקט יצירות העוסקות במשפחה שהופיעו מאמצע שנות החמישים ואילך. למרות שיצא לאור לראשונה בשנת 1989, הוא זוכה כבר חמש עשרה שנים להדפסות חוזרות ונשנות ונמכר במהלך השנים בקרוב למאתיים אלף עותקים (כמדומני). לפי קטלוגי דיבוק ואי-בוק הוא עדיין ממשיך להמכר. איך קורה שיוצר שבמשך שנים רבות היה כמעט מוחרם, זכה לקיתונות של גינויים ובוז מטעם מבקרים ויוצרים, הוכרז "לא רלוונטי" והושמץ פעמים רבות על אורח חייו נותר כל כך פופולרי? תשובה אפשרית אפשר למצוא, אולי, בדנקנר עצמו. אף שזה טרח להביע מספר פעמים את זלזולו בקישון, כאשר נדרש לכתוב מדור אישי ב"הארץ" בשנות התשעים, בחר דנקנר עתיר המקוריות דווקא בקישון כמקור השראה. השראה אמרתי? העתקה! האיש פשוט נטל את המבנה, הרוח ולעתים גם את העלילה ישירות מההומורסקות של קישון. וכל זה, מדוע? כי יצירה מעולה טיבה שהיא כופה עצמה אף על אלו המתכחשים לגדולתה. את זה אי אפשר לומר על שום דבר שכתב דן בן אמוץ. אין אדם היושב לכתוב הומורסקה או סאטירה בישראל היום שקישון אינו יושב על כתפו, אם ישירות (כמו במקרה דורון רוזנבלום) ואם בעקיפין. אין אדם היושב לכתוב הומורסקה או סאטירה בישראל החש דברים דומים ביחס לדב"א. 1 לטעמי האישי גם דודו גבע הוא דוגמה טובה לסוג זה של יוצר, אך נדרש עוד זמן כדי לראות אם אכן יצירות המופת שלו (שירת הברווז, דרדר במדבר, יומן הפקיד וכן סדרת "מגוחך" ו"אהלן וסהלן במערב הפרוע" יצלחו את מבחן הזמן מעבר לעשרים השנים הראשונות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי הסביבה עליה הוא כתב לא השתנתה מי יודע כמה. ואני מסכים שדנקנר גנב מקישון את הטורים ההומוריסטיים (נניח) שהוא היה כותב בהארץ, כמו בתגובה 46581 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מדברים על הטור ''החיים בעיר'', הרי שאני הייתי תחת הרושם שקורבן הפלגיאט הוא דייב בארי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דייב בארי: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, תודה על ההפנייה לתגובה. לא הייתי מודע לה (ונמצאתי שונה את טענותיך שלא במכוון). לגבי הסביבה עליה כותב קישון: שאלה היא האם הסביבה היא שלא השתנתה או שבני האדם – על תאוותיהם ושנאותיהם הקטנות – לא השתנו או אינם מסוגלים להשתנות. קישון, מכל מקום, איבחן תאוות ושנאות אלו בעין חדה וזו, מן הסתם, גדולתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום רציתי רק להגיש לך שאני בהחלט מסכים אם דבריך. באותה הזדמנות גם רציתי לשאול אותך אם אתה יודע באם הכתבות של דן מ''מה נשמע'' נאספו ופורסמו כספר בברכה אפרים אפשטין |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכרתי קצת את דן בן אמוץ,אחרי הרבה שנים שנהניתי מספריו עד האחרונים מלווי מעשי ההוללות שלו !.התרנגול-שבדרכים. לבד מזה שהם היו כלכליים,העיז דן לעשות מעשה שלא ראוי, ולפברק ולפרסם ברבים מעשים ועלילות שהיו או לו עם נשים שלא בטוח שהתנדבו למסור את המידע האישי הזה,ו/או לעשות בו שמוש מיסחרי ברמה נמוכה למדי. ואבל איש לא התרברב ! בגלל שדן בן אמוץ היה הצבר הרצוי לכולם,עושה ואומר את מה שבראש שלו וזוכה לתגובות מצד המאמינים..ולך תצא נגדו מה גם שהאיש כתב אכן הרבה ניכסי צאן בדרכי רבים/ות .... אבל כפי שאמרו עליו רבים-היה אגואיסט בצורה מעצבנת גם ! וככל הנראה יש משובות נעורים,והרפתקאות של עולם הצעירים וכשמזדקנים כבר אסור להשתחץ בהם,והרושם שנוצר ובצדק גרוע מה גם שיש אכן בעיה לדון ג'ואן להזדקן בעולם רווי נשים.. לגבי מר אמנון דנקנר,החבר של דרעי,ושל נמרודי,ושל לפיד, אכן משונה שעיתונאי כה משכיל,מגלה את האמת ופקח עיניו, אחרי שנים שהוא בחברת חבריו,ולא שם ליבו להתנהגותם !... ושלא נשכח את הקריירה בתחום אחר שהייתה לאיציק מורדכי, ואת שעשתה לו התנהגות שאינה הולמת את הגיל והמעמד.. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההאשמה לאחר המוות המבוססת על עדותו של אדם אחד אינה קבילה. מן הסתם כל צנזורה פסולה; גם את Mein Kampf של היטלר מותר לי לקרוא. חבל שאי אפשר לתבוע אדם על הוצאת שם רע למי שהלך לעולמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה מאוד | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי זה פשוט שטויות,אדם שפוחד מאמת של אדם אחר,כתב את אותה ביוגרפיה .כמו שהכניסו את גלילאו גללי על כך ששבר מוסכמות כך גם עשו לו. ואם רוב הצעירים לא קוראים אותו,זה חבל מאוד! יש בו משהו כל כל אמיתי,מרתק פשוט.וגם אני נהנית מספריו למרות היות בת 17 בלבד. בכל זאת ,איפה אוכל למצוא עוד מספריו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמי שחיתה וחוותה את פולחן דן בן אמוץ על כל היבטיו, וקראה את כל ספריו, כערך להתפתחותנו באותו עידן. תמוהה בעיני על החרמתו בעיני מו''לים שקשרו יד אחת לטעמי עם דנקנר שנידחק לדן ונשא כיליו ע''מ להשתייך לחבורה האליסטית ההיא, ובהנף קולמוסו מחק את הגיגיו של ד.ב.א - ומה חבל... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דן בן אמוץ האיש לא ממש מוכר לי. זכור לי שהוא עשה לעצמו מסיבת פרידה מהמוות בערוץ 1 ודי נדהמתי , שמישהו חוגג את המוות שלו, . הייתי אז קטנה מאוד. מה שדנקנר עשה ניראה לי ממש "חזק על חלשים" למה הוא כתב את כול הדברים שכתב שנימשעים כמו רכילות עסיסית וזהו, הוא לא הצהיר על כך אפיל במילה אחת שדן היה בן החיים. זה נשמע לי דרך זולה מאוד להרויח כסף על גב שאדם שלא יכול להגיב. מהסיבה הפשוטה שהוא כבר מת. בחנות ספרים חדשות אכן לא ניתן למצוא אפילו ספר אחד שלו. או בחניות ספרים יד שניה או בספריות ציבריות עם עותקים משנות השבעים המאוחרת. ספרים מתפרקים ומצהיבים. אישית אני מאוד אוהבת את הכיתבה שלו היא שנונה היא לא מתיימרת לכלום מלבד מה שהיא מספרת הזמן לא מעוות אותם הם עדיין אקטאלים יופי של מלחמה זה ספר שקראתי לפני יותר מעשר שנים והוא חקוק בזכורני אני לא מצאתי מישהו שכתב תפנית כזה לא מתקבלת על הדלת באמצע הספר משחק התפקידים של הסופר והקורא ממוצא בכללים אחרים לגמרי. לזכור ולשכוח לא עזבתי לרגע אחד מהרגע שעילעלתי בו( ספרים ישנים מאוד נכרכים בעטיפה פשוטה מקרטון ללא פירוט העלילה מאחורה. בהחלט לא ברור לא הוא נעלם מהתודעה שלנו איזו סוג של יומרנות וצביעות זה שהפסיקו להדפיס את ספריו למישהו אלמוני בענף הספרים וההוצאה לאור בארץ נהיה לא נעים מכול הענין של דן בן אמוץ וממש לא ברור למה. כול ספריו ממולצים בחום, ויש לשים בצד את כול הרכילות שנאמרה בצד בין אם היא אמת לאמיתה ובין אם לאו. לא ניראה לי שרובנו היונו רוצים לפגוש ולדעת יותר מידי על האנשים הנערצים עלינו , לא? "איך הלכת יא דן איך הלכת? " מתוך מערכון שאם זכרוני עדיין טוב, הוא עצמו כתב לא יזיק לכולנו מעט אירוניה עצמית |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי בן אמוץ, אנחנו לא יודעים בודאות מה היה שם. יש להזהר. אף אחד כמובן לא תומך בפדופיליה, אבל אסור להרשיע על פי שמועות ללא חקירה מעמיקה של העובדות המדויקות. חברו חיים חפר טען בכתבה שמדובר היה בתלמידות תיכון בנות 16 שהעריצו אותו ושכבו איתו בהסכמה. גם זה ניצול וגם זה לא מוסרי ולא תקין, אדם מבוגר עם נסיון חיים ומניפולטיבי לא צריך לנצל את התמימות של נערות צעירות וחסרות תיכחום שלוקות בהערצת המפורסם והנערץ. אבל אי אפשר להתעלם מהקונטקסט החברתי שעד לפני כ 20 שנים דברים כאלו נחשבו נורמטיביים. שחקן הכרורסל המפורסם, עבדול כרים ג'באר כתב בספרו האוטוביוגרפי שהוא שכב עם 10,000 נשים, לפני ואחרי כל משחק היו נערות צעירות מעריצות שבאו אליו בלי שהוא היה צריך להתאמץ. היום יש ובצדק, מלחמה נגד הדברים האלו. אבל לא נראה לי שאפשר רטרואקטיבית לשפוט אנשים שחיו לפני הנורמות שהיו מקובלות בזמנם. לכן יש הבדל בין מצב שבן אמוץ ( לשם דוגמה ,אין לי מיושג מה היה באמת) היה אונס באלימות ותוך שימוש בכח ילדה בת 8 לבין מצב שבו הוא בהיותו בן 45 שכב עם נערה בת 16 בהסכמתה. גם הדבר השני הוא לא מוסרי ואף לא חוקי, אבל בכל זאת יש הבדל. כיוון שמעולם לא נערכה חקירה והעובדות לא התבררו, אני מציע לא להתלהם ולא לראות במקרה הזה בסיס להוקעה מוסרית. נא להתרכז בביעור נורמות שליליות שקיימות עד היום. אין טעם בנאומים חוצבי להבות תוך התעלמות מהקונטקסט של אותה תקופה ומזה שאנחנו יודעים רק שמועות ולא יודעים בדיוק ובאמת מה הוא עשה, אפילו שזה נראה ונשמע מאד לא טוב. מתרחש ב 20 השנים האחרונות שינוי חיובי, ההבנה שאונס או מעשה מיני שראוי לגינוי אינו רק כשזר לחלוטין מתנפל על אשה זרה בסימטה חשוכה ותוך שימוש בכח פוגע בה, אלא גם סיטואציות שיש בהן לכאורה הסכמה הן פוגעניות. זה קורה כשיחסי הכח בין הצדדים הן בפערים בלתי נסבלים , עקב הפרש גילאים וקטינות או עקב סמכות פורמלית ( בוס, מפקד, מרצה, מדריך,מורה בעל מקצוע, כל בעל סמכות) או עקב ניצול מצוקה אישית ונפשית של האשה. במסגרת זו גם פער בתיחכום עקב הפרשי גיל מוכר בדבר המהווה ניצול,זה הכל שינוי שאני מברך עליו, וגם בדור של בן אמוץ היו אנשים שלא התנהגו כמוהו כי רמתם המוסרית היתה גבוה יותר, אבל בהעדר יכולת לברר בדיוק מה היה שם, לא ברור לי מה הטעם לעסוק בזה בכלל עכשיו רטרואקטיבית. לא חסרים לצערנו מקרים עכשווים שכן ניתן לבררם ששוה להתעסק בהם. וגם להרשיע אדם שכבר מת על סמך שמועות כלליות זה נראה לי דבר שגם הוא לא בריא לחברה שלנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(וילט צ'מברליין, לא כארים עבדול ג'באר) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם ג'ורג' סימנון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם 20,000, לא 10,000. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלה לא היו נשים והוא לא שכב איתם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתם מוכנים להסביר לאיילות מאותגרות תולדות-הספורט שבינינו על מה אתם מדברים? (יהיה נחמד בלי הפניות, בכמה משפטים שלך/שלכם, ככה זה ילך הכי מהר, תודה) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תחילת הפתיל בהנדרסון שסיפר על כארים עבדול ג'באר ששכב עם כך וכך נשים, השם תוקן ע"י ערן בילינסקי, המספר תוקן ע"י זהריקו, מצאתי עצמי כפוי להמשיך. הומאז' לבדיחה עממית. "פראבדה" מודיע: אחד יאשק יאשקוביץ זכה בפרס הגדול בפיס בחצי מיליון רובל. למחרת פורסם תיקון: א. זה לא היה יאשק יאשקוביץ, אלא יוסיפ יוספוביץ. ב.זה לא היה בפיס, אלא בפוקר. ג. לא זכה אלא הפסיד. ד. לא חצי מיליון רובל, אלא את האופניים שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהא. ה. אז מה עם האחות? האחות, נו, האמא של מכבי חיפה הקטן (איזה מתוק) - היא לא אמורה להגיע כבר, לפי חוק כל-הדרכים-מובילות-לרומא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו תורך להסביר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם מי מן הקוראים יכול לנחש למה התכוונה המאותגרת? (בתגובה מעלי) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עזוב, בדיחה פרטית שיצאה לא מוצלחת. לא שווה את הפיקסלים (וסליחה, אם צריך - לא התכוונתי להתעלם בגסות, פשוט חשבתי שהתגובה תישכח ולא תיארתי לי שתחזור אליה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מכיר את הסיפור בגרסא שונה קמעה, ולדעתי מעט יותר מצחיקה, שראיתי בהרצאת וידאו של פרופ' עודד רגב מהטכניון: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יחסי מין של אדם בוגר עם בת 16 הם לא פדופיליה (הם הרבה דברים אחרים, אבל לא זה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפבופיליה? הסופר כתב בעצמו באחד מספריו על מקרה בו שכב עם נערה מתחת לגיל הנ"ל. לדעתי היה ידוע מספיק על מעשיו של דב"א (גם עם נערות קטינות) לפני שעבר לעולם הבא, ולפני שדנקנר כתב את הצהובון שלו. לא רק שהמהפך ביחס הציבור לאותם מעשים היווה אינדיקטור לשינוי בסטנדרטים, התרעמה שרבים פתאום ביקשו לחוש כלפי אותם מעשים במסגרת אירוע פומבי (פרסום הביוגרפיה) היה אחד מאותם מנופים לשינוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה היה ווילט צ'מברליין ז''ל ולא קארים עבדול ג'באר יבדל''א | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
די כבר עם ההתחסדות והבערות.מותר לפי החוק לשכב עם בת 16 .ואם היא נהנית זה גם מצווה,ולא משנה אם הוא מפורסם או לא.די עם דחיפת האף לחדרי המיטות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שלא מכיר את הסדרה החביבה שבכותרת, יוכל להתרשם ממנה כאן: http://www.mako.co.il/vod-index/drama-polyshuk . פרט מעניין בסידרה הוא הופעתו של אמנון דנקנר. הוא משחק שם את "חומי שליט" - על משקל "טומי לפיד", ראש מפלגת "מל"ל" - המייצגת את מפלגת "שינוי" הי"ד, שעליה נאמר שלו באמת לא היה אלוהים, הוא לא היה נותן לה להיעלם ככה. דנקנר משחק שם את לפיד המוצג כגזען וציניקן נטול ערכים, חסר יושר ורודף תענוגות, המוביל קבוצה של גרועים ממנו. בכך, לוקח הוא חלק מרכזי בהכפשת הדרך בה האמין ופעל חברו המנוח ובהכפשתו כאדם הגון. זאת בדומה למקרה דב"א. מסקנתי האישית מכל זה היא שאם יהיה בכוונתי למות בעתיד, אשמר מפני התחברות עם דנקנר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא לא טען משהו דומה גם במקרה הקודם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא לא השמיע את הטענות הללו כאשר דן בן־אמוץ היה בחיים. הכתבה הזו נכתבה כחצי שנה לפני פטירתו של לפיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, אבל גם לפני שהסדרה שודרה בפועל. אוציא אותו זכאי מחמת הספק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכל קונספירציה - במטרה לתת ליאיר לפיד עוד כתבת 6 עמודים במוסף (כותרת: "אבי, ידידו"). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אפר להוריד פרק? (אין לי חשק לצפות דרך המחשב). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נא לשים לב שהאתר הנ"ל לא תומך בהורדת תכנים בעלי זכויות יוצרים ולכן הוא אינו מכיל תכנים מסוג זה (מה שלא מפריע לו כמובן לשים קישור לאתר שכן תומך וכן מכיל). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניסיתי פעם להוריד סרט של ז'אק טאטי מאימיול, קיבלתי פורנו משעמם. בטח היגיע לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד לא נתקלתי בתופעה כזאת בקישורים של האתר הנ''ל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזו, פורנו משעמם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סרט הפורנו היחיד שהורדתי אי-פעם התברר כדובר צרפתית. מאחר שאיני דובר את השפה וגם תרגום לא היה, מחקתי אותו אחרי כמה דקות צפייה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה שזה אותו הסרט, היתה שם בחורה אחת ש*****? ועוד אחת ****, ובחור אחד ש******? (אני מבין קצת צרפתית, דיאלוגים מחורבנים ועלילה לא הגיונית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, בדיוק הסרט הזה. (אבל זה לא היה צרפתית, אלא גרמנית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בדיוק בסרט שהתחלתי להפיק לא מזמן! אבל איני פלגייטור, אז אבטל את העניין, אבל לא לפני שאחרונת המועמדות תסיים את מבחני הבד - זה המינימום שאני חייב להן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא כבלים, אזיקים (עם פרוות ניילון ורודה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(BIG LEBOWSKI - מומלץ עם ג'וינט ו וויט-רשן) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה סרט שהחמצתי, אני מאוד אוהב את האחים כהן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוההו! נסה ותיהנה מעבר לכך שהאחים ממציאים כתמיד דרכים חדשות לספר סיפור (בקולנוע) מדובר בדמויות (ובדמות) הכי כיפיים בסביבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להזהר מחברים כמו דנקנר? אחרי הביוגרפיה של דב"א זו ממש לשון המעטה. לגבי טומי לפיד, אני חושב שאתה מגזים. סה"כ דנקנר משחק את עצמו ומאחר שהוא די דומה למנוח אפשר לעשות השלכה מן הדמות ללפיד. שליט קרוב ללפיד לא הרבה יותר משפולישוק קרוב לחה"כ לשעבר מצומת או שינוי (מה שזה לא היה). כדרכי ברצוני להגניב השוואה קלישאית עד עבשה, לסדרה "כן אדוני השר". יש שחקנים לא פחות טובים. סדרות כאלה אינן דורשות תקציב חריג (בפולישוק הקאסט הרבה יותר גדול), אבל התסריט, אללי התסריט. לעומת השפה העילית, המשתבללת והמתחכמת של התסריטאי היהודי-אנגלי, התסריט העברי הפרחי מתכתב עם שפתו של בסטיונר לא מפותח במיוחד. "פולישוק, פולישוק הולך לשוק". מי שצופה בסדרה מקבל את הרושם שבמקום כנסת שחלקה עורכי דין והשאר שואפים להידמות להם, יש לנו כנסת של מתווכי דירות מנתניה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מלי פולישוק-בלוך [ויקיפדיה] היא דווקא עורכת־דין מרעננה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקום כנסת שחלקה עורכי דין והשאר סתם שודדים, הייתי מעדיף כנסת של מתווכי דירות מנתניה, שהאחרונים משתכנעים מרימון יד או מטען, והראשונים גם מורא הקדוש ברוך הוא לא ייראו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחר שצפיתי בכל פרקי הסידרה (בהנאה גדולה) השתכנעתי שאין כאן ביזוי משמעותי של לפיד. הוא אינו עומד במרכז הסידרה וגם מידת עיוות הדמות נראה לי סביר עבור קומדיה מסוג זה. לגבי הרושם על פוליטיקאים שיוצרת הסדרה – הוא מעוות לרעה בכוונה כבכמעט כל סרט או סדרה בה מתוארים פוליטיקאים. כנראה שזה עונה על איזה צורך. במקרה זה, אכן הם נשמעים קרובים יותר לסוחרים בשוק ומתווכי דירות מאשר לבוגרי אוניברסיטה/עורכי דין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על פי התגובות במאמר המקושר ובמקומות נוספים ברשת (תגובה של יובל רבינוביץ', למשל), דב"א הורשע במעשה מגונה בקטינה, עוד בחייו. בויקיפדיה זה לא מוזכר. למישהו יש פרטים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הוא היה אחד המנסחים הבולטים והמשפיעים על הישראליות, אבל מאז מותו נעלם כמעט לחלוטין מהתודעה. לוי זיני, שביים סרט תיעודי חדש על דן בן אמוץ, מספר מה גרם לו להתחקות אחר המיתוס שלו" - הארץ | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו כשנפטר העולם מדנקנר, אני אשמח להקים איזו תנועה (אני לא בפייסבוק אז לא יכול להקים קבוצה שם) שתחזיר לתודעה את עבודתו של דן. נכון שהוא לא היה דוסטויבסקי ולא כל מילה שכתב היתה שווה זהב. אבל הוא כתב כמה דברים לא רעים, ובעיקר יצר רוח ישראלית מאד מיוחדת - ואת כל זה מחק דנקנר אחד בספר אחד. צריך איכשהו, איפשהו, מתישהו לעשות משהו עם זה - ולהחזיר את דב''א הרוחני לחיינו. להקים אתר שירכז דברים שלו, יש מעט מאד סרטונים ביוטיוב. מישהו צריך לקחת על עצמו להיות האוצר של כתבי דב''א. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דב''א הרוחני היה אוסר עליך להעלות סרטים שלו ליוטיוב. רק מהבחינה הזו מגיע לו להישכח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עונש קצת חמור למי שחושב אחרת ממך באשר לזכויות יוצרים, הלא כן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא עונש. זו תוצאה של בחירותיו (בעניין הפצת יצירותיו). אבל כמובן שאנחנו יכולים להתעלם מבקשתו (כמו במקרה של קפקא). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא בכל מקרה כבר לא יהנה מתמלוגים כלשהם, אז למה להעניש את הציבור?1 ____ 1בהנחה שיש מי שמעוניין לצפות באותם סרטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה עם יורשיו? זכויות היוצרים על יצירותיו יפוגו, לפי החוק הנוכחי, בראשון לינואר 2060. יש לא מעט חומרים שבעליהם כנראה לא יהנו מתמלוגים אבל בכל זאת אנחנו מנועים משימוש בהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהבחינה הזו אין שום הבדל בית דן בן־אמוץ לנעמי שמר. גם היא אמורה להישכח? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נעמי שמר אסרה כל פרסום ללא תשלום (אני לא בטוח שההגדרה נכונה) של יצירותיה כמו דן בן אמוץ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסרה לחלוטין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי בשאלתי גם לספריות. אני רוצה לקוות ששמר הייתה משנה את דעתה לו הייתה ממשיכה לחיות כמה שנים נוספות, אבל זו כנראה סתם אופטימיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. אבל נעמי שמר מולחנת. וכך היא מושמעת ברדיו. ונעמי שמר אמנם אסרה על פרסום מילות שיריה באינטרנט, אבל השירים האלה חופשי מועלים ליוטיוב, בין אם היא רצתה בזה ובין אם לא. וזה שונה קצת מדן בן אמוץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מועלים חופשי ליוטיוב" חל באותה מידה גם על דן בן אמוץ. כמוכן, דן בן אמוץ "נעלם" (ר' המאמר הנוכחי) מהתרבות הפופולרית ולכן לא מושמע ברדיו. על השמעות ברדיו בעלי זכויות היוצרים מקבלים תמלוגים (ואקו"ם: תמלוגים כפולים, אם הרדיו פתוח בכל מני מספרות). ולעניין הכותרת: יוחזר דב"א, ויפה שעה אחת קודם! ליתר דיוק: הכוונה היא, כמובן, ל: http://web.archive.org/web/20071224030122/http://davar-acher.com/zope/home/he/1
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזלה של נעמי שמר, שיש את ארבע אחר הצהריים, השירים ביום שישי בין 7 ל-8 בערב ברשת ג', ואת הסופשבוע העברי ב103 FM... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היעלמותו של דב''א מהתודעה והשיח הציבוריים אינה רק תוצאה של הספר של דנקנר אלא גם של הערך הנמוך יחסית של כתיבתו. אפשר בהחלט להמשיך לחיות בנחת בלי יצירתו של דב''א, מבלי שזה יהווה חסך תרבותי או בידורי בלתי נסבל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זכרוני הרעוע אינו מטעה אותי, באחד מסיפורי אבו נימר מתאר דן בן אמוץ מסורת ערבית ישנה של עולם מראה תת קרקעי של ג'ינים (Djinn) לעולם שלנו. ולפי המסורת יש לכל ילד תאום תת קרקעי מהמין הנגדי. ואם נופל ילד על הרצפה תאמר לו אימו "נפלת על מישהו טוב ממך", ותשפוך מים על מקום הנפילה כדי לפייס את אם התאום הג'יני. האם מישהו מכיר מקורות נוספים למסורת הזאת? (פעמיים כי טוב אם מישהו מכיר מקור מחקרי) תודה מראש! ___ ובהקשר לדיון - מעניין לראות ששאלת הפרדת האמן מיצירתו החלה הרבה לפני ה #MeToo. זה לא שההיסטוריה חוזרת, היא פשוט לא הלכה לאף מקום. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |