בתשובה לאורי קציר, 04/03/02 8:04
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אשחק קצת את הקטגור של השטן: הדוגמאות שלך אינן תופסות. היוצרים ההומוסקסואלים הם בוודאי לגיטימיים מכל בחינה (שהרי דומה שאתה מסכים איתי שהומוסקסואליות היא לגיטימית). באשר ליוצרים האנטישמיים והאנטי-ציוניים, הרי שהאיבה שלהם הופנתה כלפי כולנו כקולקטיב, ומשום כך אנו יכולים להיות חזקים מספיק כדי להנות מיצירותיהם. אין בינינו אנשים שנפגעו *אישית* מסלין, ואפילו לא מתאודורקיס. כפי שציין אלי, הדוגמא הקרובה יותר היא ווגנר. אבל אפילו ניצולי הנאצים שמרגישים נפגעים מווגנר אינם יכולים לומר שווגנר פגע בהם אישית. אם דן בן-אמוץ אכן אנס קטינות (והתאורים של דנקנר, עפ"י מאמרך - לא קראתי את דנקנר בעצמי - גובלים באונס), אזי אותן קטינות (שבגרו) הן קורבנות אישיים של בן-אמוץ. אם יצירותיו מוצגות בפומבי, אפשר להבין אותן אם יראו בכך פגיעה אישית חוזרת בהן, בכך שמהללים את האיש - המפלצת - שהתאכזר אליהן. ההשוואה הנכונה יותר היא למלחין גאון שהיה בעצמו סוהר במחנה ריכוז. להתחשבן במשטרה ובבית המשפט זה כמובן לא אפשרי, כאשר האיש כבר מת. המינימום שאפשר לעשות כדי להזדהות עם הקורבנות ולא עם הפושע הוא להחרים אותו. מימד נוסף מהווה ההרגשה האנושית שהמעשים (לכאורה) של בן-אמוץ מטילים באופן בלתי-נמנע כתם של יצירותיו. אתה יכול להתענג על מערכון שלו, אבל אז אתה נזכר במעשיו ונהנה פחות. גם כאן, קל יותר להתנתק רגשית מדעותיהם האנטישמיות של יוצרים עתיקים מאשר ממעשיו המרושעים של אדם שקורבנותיו עדיין בינינו. אם, כפי שאתה אומר, דווקא המקורבים לו שותפים לחרם, ייתכן שפשוט גם הם מרגישים אי-נוחות קשה מדי עם כל העניין. עד כאן קטגוריה. אישית, אני לא בטוח שדי בכל זה כדי להצדיק חרם על יצירות; אני רק חושב שמקרה בן-אמוץ הוא בכל זאת קשה יותר מהדוגמאות שהבאת. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |