בתשובה לריקי, 06/03/02 11:44
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ידידה שלי, משוררת בשם מירי בן שמחון, ישבה בכסית, כאשר דן בן אמוץ ניגש אליה, גלביה וכל זה. הוא היציע לה לבוא לביתו ביפו לסוף שבוע: "יהיו לך אורגזמות משגעות". תודה, השיבה בנימוס, אך יש לי כבר סידור כזה לסוף השבוע. לאחר מכן, בעודה אוכלת סברס, שוב פגש בה ד.ב.א. לפני הרמזור בפינת גורדון/דיזנגוף: אוכלת סברס? אפשר לקבל מזה עצירות קשה, היתרה בה. כן, אבל לא בגילי, השיבה. ויש גם שמוליק קראוס "אני אהיה האחרון, שיכבה את האור בלוד", הלוטש עיניים, בחולצת מלחים, יפה כמו אלוהים, בבת זוגי, אי אז בתחילת שנות השמונים. ואחר, כשזזתי לרגע, "רוצה זיון, בובה"? אבל נעזוב את זה. האיש הלך מכות עם נהגים אלימים, ואושפז ב"ברבי". |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, מירי היתה בזמן הצעת האורגזמות של דן בן אמוץ כבת 30 , כך שלגבי טענת אקסלוסיביות הקטינות מבחינת העדפותיו של המנוח, אינני יודע. היה גם איזה קטע הכרוך בשרותו הצבאי, דומני, בו ירה צרור בגמל, לראות "איך הוא מת" פרט לעניין החתול, כך שעניין זה קשה עלי, למרות הקסם של רוח שנות ה-70 שבספריו, שסימפטתי למדי אז (היה קליל וחביב, לא שם זין, ויופי של מלחמה, דומני. אשר לזיונים זה לא הכל, הספר, כשמו לא כן הוא, נטלתי, אך טרם הספיקותי לעיין בו, ספר עבה כזה). אשר לספרו של דנקנר, המשחזר, פרט לקטע המסויים, את האיש והתקופה לא רע, הרי שאנשים חשבו שהוא מתמצה בקטעים הסנסציונים שפורסמו בהרחבה. וכפי שניתן היה להתרשם, פשוט לא קנו את הספר, כיוון שהיניחו שהם יודעים כבר על מה מדובר שם, כך שהספר הופיע במבצעים מוזלים ב- % 60 אך -כלום. איך אומר שיקספיר: כולם נענשו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיכאל, דומני שספרו של דנקנר על דב"א נמכר בשעתו לא רע בכלל, בעיקר בזכות פרסומם של פרקים נבחרים (כמובן, הפרקים שעסקו בסצינות הסקס שבחיי מושא ה"ביוגרפיה" הזאת) בעיתוני הצהריים. הנושא גם עמד בראש סדר היום הציבורי במשך לא מעט זמן. כך שבאמת שאני לא דואג לצד הכספי של הנושא. הסיבה שאם הספר נמכר עדיין בחנויות הוא נמכר בהנחה היא אחרת לגמרי, ומחזירה אותנו שוב אל הטענה המרכזית שבמאמר: בני הדור הצעיר אינם יודעים כיום מיהו דן בן אמוץ. השם פשוט נעלם - או הועלם - מעולם התרבות שלנו. המבוגרים יותר, שמחפשים את יצירתו, אינם מוצאים אותה. ובאשר ל"ביוגרפיה" - הרי אנחנו כבר יודעים זה מכבר מה עומד במרכזה. כך שברור שבהיעדר עניין במושא ה"ביוגרפיה" הזאת קצת קשה למכור אותה. ומכאן, כאמור, מבצעי ההנחה המרשימים הללו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשפרצה מלחמת כיפור שהיתי מזה זמן רב באנגליה. בין השאר עבדתי בחברה לטיסות שכר לסטודנטים (כמו איסתא, שלא שזו שלי היתה איטלקית). הוצפנו במבול של ישראלים, מצרים וסורים, כולם מנסים לעלות על טיסה כדי לחזור הביתה להילחם. היה משעשע למדי לראות אותם עומדים זה לצד זה. מובן שאיש מביניהם לא כיבד את מסורת התור האנגלי המפורסם. לי עצמי נודע על פרוץ המלחמה כשנסעתי לעבודת סוף השבוע שלי (מוזגת בפאב). מולי ישב אדם שקרא את ה- Evening Standard וראיתי כותרות כמו תל-אביב מופצצת ובוערת. הקליפה הדקה של האיפוק הבריטי שרכשתי לעצמי נשרה כלא היתה וחטפתי מידו את העיתון. כשלטש בי מבט נדהם התנצלתי והסברתי שאני ישראלית. עם הגיעי לפאב ה-bouncer יעני סלקטור (איזו מילה איומה ומעוררת צמרמורת), שהיה ענק חביב להפליא, עבד במשך השבוע כמורה לספורט ופירנס חמישה ילדים שאשתו נטשה, העיף כל בעל חזות מזרחית שניסה להיכנס, לאות הזדהות איתי. גם כשהפצרתי בו לא חדל. ולעניין דב"א: חברתי הטובה ביותר שלחה לי את לא שם זין יחד עם מכתב פטריוטי נזעם על כך שאיני חשה להגנת המולדת. היום היא עצמה לועגת למכתב. ובעצם כן ניסיתי לחזור, הגעתי עד רומא, אבל רק אל על טסו והעדיפות היתה ללוחמים ואנשי סגל רפואה. כך שכבר נשארתי באיטליה לעוד שנתיים, אבל כבר באמת לא קשור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Those were the days, my friend
We thought they'll never end |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד מספר דברים משעשעים (אותי) שזכורים לי מאותו זמן: בחברה לטיסות שכר שהזכרתי היינו ערב רב של צעירים מארצות שונות. האוירה היתה כיף אמיתי, כמו איזשהו קומזיץ ענק, עם מתיחות, בדיחות, רומנים חטופים, מה לא. המבוגרת ביותר היתה בת 29. היא נראתה לכולנו כמו גרוטאה מהמאה הקודמת. היא הבטיחה לעצמה שאם תגיע לגיל 30 ולא תמצא גבר היא תהפוך לנזירה, ואכן כך היה. אחת מן העובדות היתה בת אצולה איטלקית שלאביה היתה חברה שסיפקה את האוכל לאליטליה וחברות תעופה נוספות. תוכלו להסיק מכך על מצבה הכלכלי. אותה בחורה, אירמה שמה, לא הצטיינה ביופי, בשכל או בכל דבר פרט למזג זועף. היה לה חבר שהיה נסיך איראני (מדובר בתקופת השאה) יפהפה ומרושש. לכולנו היתה ברורה הסיבה להיותו איתה, מה גם שלא חדל לפזול לכל הבנות האחרות. יום אחד הצניחו עלינו מנהלת חדשה, מישל שמה, צרפתיה סקסית ודורסנית שלא הבינה דבר בטיסות שכר. לכולנו היה ברור שנפיל אותה בתענוג. בעת שהוצגה לפנינו בלשכתה הגדולה הבחנתי בצילום ענק שהיה על הקיר מאחוריה. הגברת המיניאטורית יושבת על גמל על רקע חומות ירושלים. מכירים את הבדווי שהיה משכיר את הגמל לצילום תמורת משהו כמו לירה? טוב, שאלתי אותה בנוכחות כולם מה הסיפור והיא הסבירה שתחביבה הוא רכיבה על גמלים במדברות. בחוץ סיפרתי לחברה' את האמת ומאותו רגע גורלה נגזר. עוד סיפור: עבד איתנו בחור מאחת הרפובליקות הדרום אמריקניות שהיו נתונות לשליטת הולנד, כך שהיתה לו אזרחות הולנדית. הוא קיבל צו גיוס לשרת בצבא הולנד, משהו כמו 10 חודשים בתנאי 5*, אבל הבחור פחד. הוא חיפש דרך להשתמט מן השרות ע"י החלפת אזרחות ומכל הנערות שהיו שם בחר דווקא בי להציע לי נישואים כדי לקבל אזרחות ישראלית. מובן שהשתבץ ברגע בו הסברתי לו את משמעות השרות בארץ. לאחר שה-Home Office גילה שאני לא סתם סטודנטית בקימברידג' אלא גם עובדת ללא רשיון, חיפשתי בקדחתנות פתרון. כל שאר העובדים היו חברי הקהיליה האירופית כך שאני הייתי היחידה בבעיה. נודע לי שאירלנד נותנת אזרחות לאחר שהייה של 6 חודשים, כך שביקשתי העברה לסניף החברה בדבלין. נשברתי אחרי חודש וחצי כי למרות שהאירים באמת מקסימים, לא יכולתי לשאת את הערבים שהסתיימו תמיד בהקאה ובשולחנות מכוסי כוסות ובקבוקים ריקים. אגב, גינס היא הבירה הכי מרה בעולם. בנוסף, זכור לי ששאלתי בתמיהה אמיתית שני אירים חביבים (מאירלנד האחרת, הכבושה) איך הם יכולים לחיות במדינה עם מצב בטחוני כל כך מעורער. זה הכל להפעם. אם שיעממתי - סליחה. אם לא - עוד יש באמתחתי קוריוזים למכביר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היית יכולה להציע לישראלי ומצרי, שרוצים לחזור הביתה להלחם, להתקזז ולהישאר באנגליה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהיחס הנכון אינו אחד לאחד (לפחות ככח לוחם), דבר שיקשה על הסכמה הנחוצה לקיזוז. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאשר אמי הייתה באוסטרליה לשבתון, הציעו לה המארחים ליצור קשר עם עירקי ואשתו הירדנית. ''ודאי תשמחי לפגוש עוד אנשים מן האיזור שלך.'' אני חייב לציין שהרעיון של מצרים, סורים וישראלים מחכים בתור לטיסה, על מנת להלחם אחד בשני משני צידי המטרס, משעשע מאד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הו, זה בהחלט מזכיר את הפגישה העיוורת שסידרתי פעם - בין בחור קרואטי ובחורה סרבית. שניהם היו מאוד מנומסים, אבל משום מה לא יצא מזה שום דבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראוס גם הרביץ מכות באשתו. הוא לא מוחרם כלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראוס היה בן דוד של חברה טובה שלי שאף הכירה לי את בעלי. בהכרות אישית, הוא היה אדם מקסים. אותה חברה, אגב, חיה עם דיגלי המפורסם שנפטר לא מכבר. להבהרה: שתינו היינו בנות 20, דיגלי היה מעל 40. לחתונה של בת דודה שלי, מאחר ולא היה לי בן זוג, שאלתי ממנה את דיגלי כמלווה. הוא היה מרשים מאוד ולאחר שהיצגנו את נוכחותנו בארוע (בית החיל בת"א) ומסרתי את המתנה, עפנו משם. למותר לציין שדיגלי כמעט אנס אותי באותו ערב ולא סיפרתי דבר לחברתי. מאוחר יותר, בטיול לסיני, לאחר שדיגלי נטש אותה, היא ניסתה להתחיל עם מי ששידכה לי. החברות בינינו תמה באותו רגע. אגב, בשק השינה בסיני באותו טיול, נוצרה בתי הבכורה. השנייה נוצרה ערב הפגנת 1 במאי 4 שנים מאוחר יותר. אולי לכן שיערה אדום. ואשר לבעל - מצבו טוב, תודה. מצבי טוב אף יותר מאחר ולפני שבוע עזבתי אותו. וההחלטה גמלה בליבי עקב הספר 'חמסין וציפורים משוגעות' של גבריאלה גור רותם, הוצאת קשת, 78 ש"ח. מסע כזה לגילוי עצמי לא חוויתי מעולם. אנשים, רוצו לקרוא. וסליחה על התשפוכת האישית. פשוט, מי שחי בקיבוץ ומנוע מלדבר על עצמו מחמת דיני נפשות, חייב למצוא לעצמו במה כלשהי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סתם כדי לאזן את התגובה שמעלי, אספר לקוראים שקרובת משפחה מבוגרת יחסית (60?) שלי, כשהייתה בת 17 או שש עשרה, הייתה "מיודדת" מאוד עם שמוליק קראוס שהיה אז בן עשרים ומשהו וכבר די מפורסם. אביה, שמת כבר, ומוצאי מזרעו, לא סבל את הבחור, למרות שאני חושב שהם היו משחקים שח-מט מדי פעם (מה היה לו לחפש ברחובות, לשמוליק?). בכל אופן, לא יצא מזה כלום. אבל היא התחתנה עם סוחר נשק, אני חושב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואחותי שכנה שלו... היא מתלוננת קשות על הרעש. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |