 |
שני תנאים נדרשים כדי להוכיח את התזה שלך בדבר השכחה מכוונת, באמצעות התעלמות ושתיקה, של מורשתו הספרותית של דן בן אמוץ:
א. כי מורשתו הספרותית של דן בן אמוץ אכן ראויה לשימור וזכירה.
ב. כי ישנו קשר השתקה שעילתו אישיותו ומעשיו של דן בן אמוץ כפי שהוצגו בספרו של דנקנר.
בסעיף הראשון, דומה כי לא הצלחת להוכיח את טענתך. אם להתמקד בתחום ההומור בלבד, אפשר לראות כי דן בן אמוץ אינו מקרה יחיד של יוצר שהיה פופולרי מאוד בזמנו, אך עם חלוף השנים נשכח לחלוטין מלב. כמה אנשים זוכרים את מערכוני הקומקום של אביגדור מאירי? מישהו שמע בשלושים השנים האחרונות על צדוק סביר, החקיין המפיל? האם ישנו צבא קוראים הממשיך לעיין בלקטי ההומור של "עוזי ושות." של עמוס קינן? האם המערכונים של גדי יגיל – כוכב-על בשנות השישים והשבעים – עדיין זכורים בכלל למישהו? ומישהו זוכר את הלהיט הכביר בומבה צור?
מטבעו של עולם שבדרן או הומוריסטן שיצירתו אינה בעלת ערך רב מתפוגגת ונעלמת עם חלוף השנים. הדברים נכונים פי-כמה להומוריסטנים שעיקר יצירתם הייתה כתיבה עיתונאית התלויה בזמן כתיבתה ונעלמת עם חלוף העתים.
לדן בן אמוץ ארע מה שקרה לרבים וטובים (לזמנם) לפניו ואחריו – הוא נעלם כי מה שכתב לא היה מספיק טוב כדי לשרוד לאורך זמן. למעשה, השכחה החלה כבר בחייו. ספריו המוקדמים לא המשיכו להדפס ויצירות המופת האהובות שלו, כמו "איך עושים מה" היו כבר בשנות השבעים והשמונים פריט חנויות-יד-שנייה. גם "לֹא שם זין" ו"קריעה תמה" לא הודפסו בהדפסות חוזרות לאורך שנות השמונים ואפילו ספרים שהוציא מאוחר יותר, כמו "סיפורי אבו-נימר" או "ספר הפלוץ והשכחה" (עם דנקנר) הצליחו בעת פרסומם, אך נעלמו במהירות רבה. הספר היחידי בתחום ההומור שזכה להד מתמשך היה "מילון עולמי לעברית מדוברת", וגם הילתו של זה התמסמסה כאשר בחר להוציא כרך שני ("מילון אחול מניוקי") שהיה חיוור וממוסמס.
התחושה כי דן בן אמוץ הוא יוצר חשוב הייתה תעתוע דמיון שנוצר משום שבן אמוץ היה אדם מרשים, מקושר ומעורר מורא. שותפות לפרקים ביוגרפיים כאלו ואחרים וכן אישיותו הדומיננטית סיפקו לו מקבץ משפיע של חברים ו"חברים" שסייעו לו ביצירתו ובשימורו של תעתוע החשיבות בזמן תהילתו. בן אמוץ גם הקדיש זמן רב – וככל שהזדקן כן החריפה התופעה – לווידוא מקומו והדגשת חשיבותו באמצעות "עימותי-דירוג" מול מי שנתפשו בעיניו כקונקורנטים. במדורו ב"חדשות", לדוגמה, הוקדש מקום נרחב – לעתים משך חודשים שלמים – לעימותים חוזרים ונשנים מול הדה בושס, עמוס קינן, ואחרים; לעג לאחרים ושפע דברי חנופה לתומכיו השונים. במודע או שלא במודע, הוא חש כיצד הוא הולך ונשמט, הולך והופך למה שהוא באמת: פיליטוניסט סוג ג'. "מסיבת הפרידה" שלו, שזכתה בזמנו להד עצום (גליון שלם של "העיר" הוקדש לתעתיק מלא של בצק השמרים התפל הזה) הייתה האקט הגרנדיוזי ביותר בנסיונו לקבע את עצמו בכוחות עצמו כאדם בעל חשיבות ויוצר מקורי.
אשר לסעיף השני: ישנן שתי דרכים בהן יכולה יצירתו של סופר לשרוד לאורך שנים – אם יש לה "נושאי זכרון" פעילים לאורך שנים ודורות; או אם יש לה איכות וכוח מספיק משל עצמה כדי לשרוד גם בלי סיוע פעיל של נושאי זכרון. כאשר יש שילוב בין השניים, היוצר זוכה גם לתהילת הקנוניזציה (מחקרים, עיסוק ביצירה, דיון אקדמי מתמשך) וגם לפופולריות בקרב הקהל הרחב. דוגמה קלאסית לכך יכולה לשמש יצירתה של ג'יין אסטן, הזוכה להערכה גדולה אצל מומחי ספרות וסופרים ובמקביל עדיין ממשיכה להמכר ולהקרא ולשמש מקור השראה לעשרות סדרות טלויזיה וסרטי קולנוע.
יצירתו של דן בן אמוץ לא זכתה לנושאי זכרון פעילים. ברגע שנעלם נושא הזכרון הראשי, דן בן אמוץ עצמו, התפוגגה כמעט באחת גם הילתו וגם תהילתו. מורא לשונו – ואכן היה מורא מפני לשונו – גרם לכך שמעטים העזו לבקר אותו באופן ישיר ומקיף בחייו. כאשר מת וניטל מוראו, לאף אחד לא היה עניין אמיתי לעסוק בו.
דוגמה טובה למקרה דומה אפשר למצוא במשורר אלכסנדר פן. כל עוד חי, נשאו אותו יפי תארו, אישיותו המרשימה, וסיפור חייו המרתק אל מעלת "משורר חשוב". משפגו חייו והחוקרים ניצבו מול שירתו (הבינונית להפליא) כשלעצמה, התפוגגה גם תהילתו.
דוגמה יפה למקרה הפוך אפשר למצוא בנתן אלתרמן. המשורר היה אדם קשה, אלכוהוליסט נאלח, שהתעלל בצורה מחרידה ברעייתו, פילגשו, ביתו ולמעשה כל מי שבא במגע איתו. אבל משהסתלק מוראו ואופיו המחריד הלך ונחשף, נמצאו בכל זאת לא מעט נושאי זכרון נלהבים הממשיכים לחקור ולעסוק בדמותו וביצירתו ולשמר את מעמדו. זאת ועוד, כמה וכמה יצירות שלו – לדאבון לבו, דווקא בתחומים ה"שוליים" מבחינתו כמו יצירותיו לילדים או שירים ופזמונות – ממשיכות להיות פופולריות מאוד גם בקרב הקהל עד היום.
דוגמה לסוג השני של יוצר יכול להוות אפרים קישון 1. למרות שמעולם לא נהנה מתפנוקי האקדמיה או הביקורת, ואף שלא הפיק יצירה חדשה לציבור בישראל כבר 27 שנה (מאז "חיוך בבצורת" ו"השועל בלול התרנגולות"), נהנית יצירתו מפופולריות עצומה ומתמשכת בציבור כבר יותר מחמישים שנה. עדות לכך ניתן למצוא בפופולריות המתגברת והנמשכת של סרטיו, מחזותיו ויותר מכל, ההדפסות החוזרות, הלקטים והאוספים של יצירתו המודפסים שוב ושוב. "ספר משפחתי" שלו, לדוגמה, הוא הדפסה בעדכונים קלים של לקט יצירות העוסקות במשפחה שהופיעו מאמצע שנות החמישים ואילך. למרות שיצא לאור לראשונה בשנת 1989, הוא זוכה כבר חמש עשרה שנים להדפסות חוזרות ונשנות ונמכר במהלך השנים בקרוב למאתיים אלף עותקים (כמדומני). לפי קטלוגי דיבוק ואי-בוק הוא עדיין ממשיך להמכר.
איך קורה שיוצר שבמשך שנים רבות היה כמעט מוחרם, זכה לקיתונות של גינויים ובוז מטעם מבקרים ויוצרים, הוכרז "לא רלוונטי" והושמץ פעמים רבות על אורח חייו נותר כל כך פופולרי? תשובה אפשרית אפשר למצוא, אולי, בדנקנר עצמו. אף שזה טרח להביע מספר פעמים את זלזולו בקישון, כאשר נדרש לכתוב מדור אישי ב"הארץ" בשנות התשעים, בחר דנקנר עתיר המקוריות דווקא בקישון כמקור השראה. השראה אמרתי? העתקה! האיש פשוט נטל את המבנה, הרוח ולעתים גם את העלילה ישירות מההומורסקות של קישון. וכל זה, מדוע? כי יצירה מעולה טיבה שהיא כופה עצמה אף על אלו המתכחשים לגדולתה.
את זה אי אפשר לומר על שום דבר שכתב דן בן אמוץ. אין אדם היושב לכתוב הומורסקה או סאטירה בישראל היום שקישון אינו יושב על כתפו, אם ישירות (כמו במקרה דורון רוזנבלום) ואם בעקיפין. אין אדם היושב לכתוב הומורסקה או סאטירה בישראל החש דברים דומים ביחס לדב"א.
1 לטעמי האישי גם דודו גבע הוא דוגמה טובה לסוג זה של יוצר, אך נדרש עוד זמן כדי לראות אם אכן יצירות המופת שלו (שירת הברווז, דרדר במדבר, יומן הפקיד וכן סדרת "מגוחך" ו"אהלן וסהלן במערב הפרוע" יצלחו את מבחן הזמן מעבר לעשרים השנים הראשונות.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש