 |
מהפך! אפיק-רום זוכה במכרז לערוץ 3 במקום עדן | 588 |  |
||||||
 |
|
 |
|||||||
 |
|
פרסומים אחרונים במדור "חדשות"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
עכשיו הארץ ייצר מספיק הכנסה שתשחרר אותו מהמדרון הדירוגי אליוו הוא התדרדר בשנים האחרונות, בעיקר במוסף - השער הנבזי לכתבה על יוסי ביילין, האיורים הירודים למדור ''המילון המשפחתי החסר'' |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני תובע כאן את עלבונו של ''המילון המשפחתי החסר''. האיורים של דניאלה לונדון-דקל הם נפלאים הן במינימליות שלהם, והן ביכולת שלהם להעביר לקורא את ההבנה האירונית. ומלבד זאת - ככל שהבנתי כותבת לונדון-דקל בעצמה את הממ''ח, כך שלא מדובר ב''איורים לממ''ח''. הממ''ח כולל הן את האיורים והן את הטקסט. אגב - גם השער לכתבה על יוסי ביילין אמור היה לבטא אירוניה, אך ניתן גם להבין כל מי שנפגע מהתמונה. כנראה שבכל זאת מדובר בתמונה שעדיף בלעדיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שזה היה הפיצוי(?) של "הארץ" על התמונה ההיא של שרון מתקופת מערכת הבחירות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מעניין אותי כל כך טכניקת האיור, אלא תוכנו הוולגרי. לפני כמה שבועות האיור שנילווה לאיפכא מסתברא, אם אני זוכר נכון, הראה בלון בו הגבר מלקק לאישה ומחוץ לבלון הגבר מראה לאישה את הדרך לאברו העומד. לפני כמה חודשים היה משהו בסיגנון דומה. נו, מעיתון ששואף להעמיד עצמו בפוזה של קרירות אלגנטית ומרוחקת, בדומה לעיתונים נחשבים אחרים מהעולם, הייתי אומר שעורך המדור צריך להתבגר ולהתגבר על מנטליות הומור חדרי ההלבשה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה זוכר נכון (לפחות - גם אני זוכר זאת כך, אז זה כנראה נכון). ואתה מוזמן לא לקרוא אם אינך יכול לעמוד בהומור הזה. מה בדיוק הבעיה? הקריקטורה הראתה גבר המבקש מזוגתו מין אוראלי, כשהיא חושבת על כך שהיא רוצה ממנו את אותו הדבר. השם שניתן לסיטואציה היה "איפכא מסתברא", כולל הגדרות מהו בדיוק אותו איפכא מסתברא. הגברת לונדון-דקל אינה נמנעת מתיאורים מיניים, למרות שזה בהחלט אינו החלק הדומיננטי בסדרה. כלומר - כמו בחיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, דניאלה לונדון-דקל הפליאה בטכניקה המינימליסטית שלה כשאיירה את הזיקפה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כעת יש חלקים מ"המילון המשפחתי החסר" גם ברשת. http://www.haaretz.co.il/hasite/images/131072/milon.... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שהעיתון כולו הוא לא מה שחשבת. המוסף הוא סמן תחתי. המוסף הכלכלי הוא סמן ימני; לדעתי חלק מהכתבים שם מקבלים מהמאיון העליון אחוזים על שירותם המסור. החדשות מאורגנות בצורה נוראית (שיטת ה"עוד בעמוד 5" שאומרת שבעמוד 5 תוכל לקרוא שוב את אותו דבר, עם עוד כמה פסקאות באמצע). העיתון ארוך עד תסכול. הוא מעדיף מידע על ידע, ממעט להעניק משמעות או לשקף משמעות, ומסרב להשתלב אפילו במילימטר לתוך אורח החיים המקובל של צרכנות מידע; ככזה, הוא האליטיזם בהתגלמותו, ודורש מהקורא לסגל את דפוסי הקריאה שלו לתכתיבי העיתון – הוא איננו מוצר צריכה, הוא אג'נדה תרבותית חסרת-רחם. זה קצת כבד עם הקפה בבוקר. ועדיין הוא העיתון הכי טוב בישראל. ואביב לביא ראוי לכל שבח ושווה את מחיר העיתון בהליכה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לי לקרוא עיתון אלא אם הוא מודפס בפונטים של הארץ (מה שמם?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב ידיעתי כל הטקסט בישראל מוגש לקוראינו באריזת ''פרנקריהל'' כשהוא טרי וטוב. יש כמובן הבדלי סגנון דקים, אבל זה אותו פונט (שאינו דומה כלל לפונט של מיקרוסופט המתקרא בשם זה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפונטים של העיתונים שונים זה מזה. אני יכול לזהות עיתון על פי הפונט שלו. או שדיברת על העיתונים ברשת, ואז יצאתי אידיוט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החלק החדשותי של הארץ מסודר ב"פרנק-ריהל", כמו גם מלל הכתבות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" (שמעדיפים את "חיים" בכותרות). היתה תקופה לא-ארוכה, לאחר ששמעון זנדהואז עיצב-מחדש את "מעריב", בה מלל-הכתבות בו הופיע באות "נרקיסים" המודרנית (הכותרות דווקא היו אז ב"פרנק-ריהל"). זנדהאוז אחראי גם למראה הנוכחי של "הארץ". חוצמזה - למה "פונט"? למה לא "גופן"? לאחרונה אפילו גיליתי שזו מילה ותיקה למדי: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שבעולם הדפוס קוראים לזה אותיות סדר. מהיכן הידע? תמיד הערכתי אנשים בעלי התמחות איזוטרית... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה (בעצם, כבר פעם שנייה מאותו מקום). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רפאל פרנק עיצב את האות, והיא נוצקה (לראשונה) בבית-היציקה של ריהל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הארץ הוא לא עיתון, הוא ספר חדשות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי העיקר הוא בשניים: בסירוב שלו להיות קריא – רעיון מוזר, כמו לעמלן תחתונים. וגם בהקפדה שלו להתכחש לכל דבר עממי, כולל קיומו של העם כפקטור בקבלת החלטות. וזה כאמור מעבר לעמדה הימנית-כלכלית המרגיזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נוטה להסכים עם חלק מדבריך, ולא להבין את השאר. "ארוך עד תסכול" - אני מברך את היום שהצלחתי לשבור את הקומפולסיה ולא להתעקש לקרוא את כל העיתון. אני לא בטוח שאני מבין את העימות שלך בין מוצר צריכה לאג'נדה תרבותית חסרת. אני מיצר על כך שאין בעיתון פרשנויות יותר רעננות בתחום הפוליטיקה - בתחום זה נכון אולי שהעיתון "מעדיף מידע על ידע", אבל אני חושב שהסיבה אינה החלטה מערכתית, אלא סתם מחסור לעת-עתה בפרשן טוב (לא שזה צריך לשנות). לביא אכן מביא אביב לתל אביב, אבל עוד יותר שווה ממנו ארנה קזין; תצויין לטובה גם אסתר זנדברג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה לי מצברוח קריפטי, עבר, עכשיו אפשר לדבר כמו בני-אדם. 1. "הארץ" הוא עיתון קשה לקריאה. הטקסט דחוס, ממועט-תמונות, הכותרות בגודל אחיד, אין חלוקה של עיקר וטפל, יש חזרה על הטקסט בין מקומות בעיתון. הפילוסופיה של העיתון היא היותו מדריך נאמן למי שחוקר את ענייני השעה. ודוק: חוקר, ולא מעלעל. אין לו דבר וחצי דבר עם מי ששואף לעדכון מהיר, לסקירה. כדי לעקוב באמצעותו אחרי "המצב המדיני" צריך לקרוא ולנתח בכל יום כמות גדולה של טקסט קשה, שאינו מאורגן בצורה ידידותית. זהו דבר נפלא וחשוב. "הארץ" הוא כלי שאין בלתו לכל מי שרוצה להיות איש המדינה הזו, שרוצה לטעון שהוא מעורה במוצאותיה הפוליטיים-כלכליים-חברתיים-תרבותיים-אתניים-משפטיים. עם זאת, כדי להיות בעזרתו "מומחה למדינת ישראל" (בסייגים הקשים והמטרידים שאפרט להלן), הוא דורש ממך להיות חוקר, להתעמק. והוא מניח ידע מוקדם. כותרת הבוקר מניחה כמעט תמיד שאתה יודע את כותרת הערב. המידע שמופיע ב"מבט" יופיע פעמים רבות רק בקיצור בראש הידיעה, ויופיע ממש רק במעמקיה. העיתון אינו מעדכן אותך על מה שקרה מאז שנדמו מכונות הדפוס אתמול. הוא נותן בעיקר את הערך המוסף שלו כעיתונות כתובה, האינפורמציה הבסיסית היא במקום שני. כי איזה קורא של "הארץ" לא רואה "מבט" ושומע חדשות כל היום?? (אני) במובנים האלה הוא חסר-רחם. הסגנון אינו סובל דיליטנטיות או רפרוף. כמו שאמר לי ידידי א': "זה הכל או לא כלום". אפשר לוותר על חטיבות, אי אפשר לוותר על פרטים. גם בעיתון וגם מחוצה לו. הסגנון הזה הוא ייחודי. עולמנו עבר מזמן לתרבות צריכת מידע אחרת, ששיאה הוא הסאונדבייט. במובן הזה "הארץ" הוא אג'נדה. לולא היתה ענתיקה, היה אפשר לקרוא לה אג'נדה חתרנית; בלית ברירה, נקרא לזה אג'נדה אלטרנטיבית. ל"הארץ" יש תפיסת מידע שמבוססת על העמקה, ניתוח ורצינות. זה חיובי. זה מזדקר על רקע כל השאר, מפני שזה לא מתפשר. בעולם רייטינגי, זה הרבה. אבל זה תובעני, ולא צרכני; אין לזה "תודעת שירות". במובן הזה, הסגנון של הארץ קורא אותנו לסדר, אולי אפילו כותב בנו. בכך הוא מוצר אליטיסטי, לא כלי-שרת. יש בו משהו המשרת את האג'נדה ולא אותי – אני לא רק "חוקר תולדות ישראל". אני רוצה לפעמים את המידע שלי מהר. אני לא רואה "מבט". לא שומע חדשות במשך היום. 2. "הארץ" מעדיף מידע על ידע. הוא מסרב להעניק משמעות או לשקף משמעות. זה לא בשל קיומם של פרשנים או היעדרם. ב"הארץ" יש פרשנות למכביר. מובאת בו כמות ענקית של מידע. כל פריטי המידע שווים לפני העורכים. בעיתון אין הבלטה של מידע, אין שום סימן לפניך – הכשל הנחשף כאן הוא חמור. זהירות, אתה קורא ידיעה מזעזעת. שים לב, זו פרשנות חכמה. ראה כיצד הדברים נכנסים למסגרות. לא. העובדות, הרעיונות והמסקנות מובאים לפני הקורא. הוא אינו זקוק לכל הנחיה בהפיכה המידע הזה לידע. הוא, הרי, חושב; לא סתם חושב, הוא חושב עלינו, על "הארץ", אנחנו לא לועסים דברים גם לא באופן הטריוויאלי ביותר. אנחנו נזרוק את המידע, והוא ייתן בו משמעות. הארץ לא רק נמנע מלתת משמעות. הוא גם נמנע מלשקף אותה. פיגוע שהרג חמישה בני-אדם יקבל אותה כותרת כמו פיגוע שהרג חמישים. למעשה, אם הפיגוע לא היה מספיק מאוחר במהלך היום, הפיגוע לא יקבל כותרת כלל!! (ראית את זה ב"מבט", לא?) – ליתר דיוק, הפיגוע יקבל "גג" (כותרת עילית) בן שורה אחת, והדיון בו ייעשה (באופן סטרילי למדי) החל בפסקה השישית. ב"ידיעות" ישמישו מיכל אדום נוסף. ב"מעריב" ישחירו עמודים. תגובה כמו ב"ידיעות" היא קודם כל דיווח מדויק יותר, באופן על-טקסטואלי, וייצוג נכון יותר של האימפקט של הידיעה. במקום שני, זה מהווה ייצוג של חוויה עממית, תפיסת הפיגוע בעיני העם. "הארץ" לא רואה בכך נתון שרלוונטי לקוראיו; בכך הוא שוגה: תפיסת הפיגוע בעיני "העם" (שכידוע כולו קורא "ידיעות") מכתיבה יותר מהלכים בחוות השקמים ובמדינה הצמודה לה מאשר ניתוחיו של זאב שיף. רק במקום השלישי מהווים נהרות האדום של "ידיעות" _יצירה_ של מציאות. יצוין, שגם מציאות זו היא רלוונטית: הגם שהיא מוצר תעשייתי לא-אותנטי, אין לזלזל בפעולתה. ((במאמר מוסגר אפשר להעיר, שיש כאן גם מאבק בין שכלתנות לרגש, ו"הארץ" הרחיק לכת בהכחשת הרגש ככלי ראוי לקבלת החלטות.)) 3. "הארץ" הוא ימין כלכלי מרגיז. הקו המערכתי של מדור הכלכלה מרגיז. ההתעלמות מזכויות אדם בתחום הרווחה מרגיזה. היחס לאי-השוויון במשק מרגיז. זהו עוד מובן אליטיסטי, משום ש"הארץ" מנוכר רוב הזמן למשמעויות האלה. לדעתי הסיבה היא ש"הארץ" עוד לא התקדם מהתפיסה הליבראלית (אולי ליברטנית) של מושאי ההגנה הראויים בחברה. זה עניין מצער. ניתן למצוא סימפתיה לנושאים אלה דווקא ב"גלובס", דבר שצריך להפתיע לאור העובדה שהוא נשלט בידי קבוצת פישמן, שהוא נציג מובהק של המאיון העליון. זהו פגם משמעותי. החברה הישראלית היא חברה איומה מבחינת אי-השוויון הכלכלי שבה. עיתון שמעלים את זה, מעלים את אחד השסעים הקשים בחברה. הוא שולל מהקורא מפתחות להבנת המציאות. הוא יוצר בועה. בעניין כה קריטי, מדובר בבעיה שאינה פעוטה כלל. ((אני יכול להפנות למאמרו של נחום ברנע ב"העין השביעית", דצמבר 1997 בעניין האג'נדות הכלכליות בעיתונות הישראלית.)) 4. אני לא רוצה שדברי יובנו לא נכון. אני לא קורא ל"הארץ" להיות "ידיעות". אני מנוי על "הארץ". יש בו כותבים שלא מתיישרים לפי הדברים האלה. ארנה קזין היא דוגמה מצוינת. אגב, הסיבה שלא אמרתי שהיא שווה את מחיר העיתון, זה בגלל שכשקונים גליון לא יכולים לדעת אם היא כותבת בו, ואילו אביב לביא מטפח ריטואלי ציפיה-מימוש-סיפוק מחזוריים וסדירים. "הארץ" הוא עיתון טוב, והוא ציפור נדירה, אולי אפילו עוף מוזר לאור זה ששינו את הכללים ושכחו לספר לו. אבל יש כמה דברים שהמודרנה הזו יכולה ללמד אותו. ולא יורדים מ"הארץ". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו. תגובה קצרה אחת: כמעט כל הביקורת שלך על הארץ יכולה להאמר על כל אחד מעיתוני העלית בעולם: ניו-יורק טיימס, וושינגטון פוסט, דיי זייט, וול סטריט ז'ורנל, פיננשל טיימס. העובדה שבארץ "הארץ" הוא ציפור משונה לא אומר שהוא כזה בעולם. בעולם, כשרוצים לפנות לעיתון ישראלי, פונים ל"הארץ". בדיוק כמו שמי שרוצה לפנות לעיתון רציני בגרמניה לא יפנה ל"דר שפיגל", ובאנגליה לא יפנו ל"סאן". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני קורא מעט מאוד מאוד עיתונים מהעולם. ידיעותי בניו-יורק-טיימס מסתכמות בחיבתו לתבוע שרי ממשלה בכירים כל פעם שאנחנו אחראים לאיזה טבח המוני מזעזע. אני קורא חובב של עיתונות בריטית, ואוהב מאוד את מה שאני קורא. עיתונים נוקטים קו, ועדיין עושים זאת בשקיפות; הקורא מתעורר לחשוב אם הוא מסכים איתם או לא. בתקופת משבר שביתת תחנות הדלק, יכולת לקרוא בהרבה עיתונים משפט כמו "בלייר יכנס הלילה את הגורמים הנוגעים בשביתה לאחר שמגעים בדרג נמוך יותר נכשלו, בנסיון אחרון להפגין מנהיגות." הנה הכל במשפט חשוף אחד: אזלת היד של הממשלה, מרמור בציבור (מאד הדגישו את זה), המשמעויות הפוליטיות לאור הבחירות המתקרבות (למיטב זכרוני), וכמובן דיווח עובדתי פשוט. אני לא קורא "סאן", אני קורא "אובזרוור" ו"גארדיאן" (וגם "איבנינג סטאנדרד" המגניב), ולעיתים אני לוקח למטוס "טיימס" (זה מרפד יופי בין ידית המושב לגוף הנם). אני לא יכול לומר האם קריאה רציפה של העיתונים האלה מדי יום היתה מתישה אותי כמו ש"הארץ" עושה לפעמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם הניו-יורק טיימס נוקט בעמדות. לפני כל בחירות הוא מכריז במי הוא תומך, כעיתון, לדוגמא. רק בארץ יש רתיעה מהתגייסות גלויה כזו, אולי בשל הזכרונות הטריים שיש לנו מהעיתונות המפלגתית (ואולי, יאמרו חלק, בגלל שההתגייסות הסמויה של העיתונאים עובדת הרבה יותר טוב). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עיתון ''העיר'' התגייס במלוא כוחו ותוך השמצות חסרות תקדים לסיכול בחירתו של אריאל שרון לראשות הממשלה. הצורה שבה זה נעשה היתה כה מכוערת בבוטותה, שבחירתו של שרון הסבה לי אפילו מעט נחת, למרות שלא הצבעתי עבורו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל הוא שהעיר התגייס למערכת הבחירות באופן פעיל דרך הכתבים והעורכים. לעומת זאת, הניו יורק טיימס וכל עיתון אחר בארה"ב, נוהגים לפרסם _אך ורק במאמר מערכת_ לפני הבחירות מי המועמד שבו הוא תומך, ולנמק, ללא כל מערכה אקטיבית-פירסומית שמטרתה לשכנע מצביעים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעצם, העיתון היחיד שאיננו בוחל בתעמולת בחירות (פרו-רפובליקנית קיצונית) במאמרי המערכת והפרשנות הוא הוול סטריט ג'ורנאל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם הפכת לגמרי את היוצרות, ובעצם רמזת לתביעת הדיבה שהגיש אריאל שרון נגד המגזין TIME, או שיש באמת איזה סיפור על תביעה של ה-New York Times נגד שר ישראלי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן נהפכו לי היוצרות. אני יכול לחשוב על כמה תירוצים (החתול אכל לי את היוצרות, ויש עוד), אבל העובדה הבלתי-ניתנת-להכחשה היא שאתה צודק. :-) ותודה על התיקון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדור הכלכלה של "הארץ" הוא העיתון הכלכלי הטוב ביותר בישראל כיום. בתור עיתון כלכלי, הפרשנות שלו היא ימנית קפיטליסטית במובהק. כמו התפיסה של רוב האנשים המתעסקים בענף הפיננסי (מה לעשות?). הטור של גיא רולניק הוא אחד הטורים הכלכליים הטובים בישראל, רולניק בוחן בדרך מבריקה וייחודית את המתרחש בשוק ההון הישראלי והאמריקאי. (הוא אחד היחידים שחזה את משבר ההיי טק במדויק, אגב). נחמיה שטרסלר בולט בפרשנות שלו לענייני המקרו-כלכלה, נכון, הוא ימני קפיטליסטי, אך אינו מסתיר זאת. ב"הארץ" יש מספיק כותבים ופרשנים בעלי תפיסת עולם סוציאליסטית עד לזרא, תודה לאל שהם אינם נפוצים במוסף הכלכלה של "הארץ". תנו לנו לשכשך בבועה שלנו ללא הפרעה. לעיתים פשוט בא לך לקרוא פרשנות על מניית 'טבע' בלי לדעת עד כמה זה ישפיע על מסעודה משדרות. לפחות במוסף הכלכלה אני מוצא מפלט מה מהאג'נדה הסוציאליסטית (המעצבנת לעיתים) של "הארץ". לסיכום, מוסף הכלכלה של "הארץ" הוא קרן אור יחידה בין מוספי הכלכלה של העיתונים האחרים. אשר מתמקדים לרוב בצרכנות, כתבות שער על 'מפורסמים כלכליים' וביקורת על מכוניות. והפרשנות שלהם על שוק ההון, אם היא מופיעה, היא בדרך כלל ברמה של סטודנטים שנה א' לכלכלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא המדור המעניין יותר (אולי פחות "טוב" בהקשר של מקסימום ידיעות כלכליות חשובות למנהל/ת הבכיר/ה). כלא-כלכלן, למדתי הרבה מן ההסברים שלו. סבר פלוצקר היה תמיד מצויין (קצת פחות בשנים האחרונות, כאשר הוא נהיה היחצ"ן של כמה סלבריטאים כגון פרנקל,טום פרידמן וסטנלי פישר...). בעיקר אהוב עלי גדעון עשת, והניתוחים החתרניים שלו לגבי הכלכלה והפוליטיקה הם קריאת-חובה לדעתי. אין כמו בחשיפת בולשיט ע"י רדוקציה אד-אבסורדום. אני אוהב את הניסיון לבסס קו מערכתי (בעיקר בכתבות הלא-חדשותיות) שהוא יותר "חברתי" (לפני שהמילה הזאת היתה באופנה) , וסוציאליסטי ופחות כלכלי-ימני. למשל השבוע הם עימתו פועלת שמרוויחה שכר מינימום עם מנהל מפעל שהוא בין הנלחמים להפחתתו. זו דוגמה קצת חריגה ו"פופוליסטית" אבל יש לא מעט דוגמאות אחרות כאלה. הם גם מבצעים מחקרי שוק ומחזיקים מדור צרכנות, דבר שכמדומני "הארץ" אינו עושה. הדבר היפה ביותר הוא שנראה שיש כאן טיפוח של "רוח מערכתית". נראה כאילו יש עורכים מבוגרים ומוכשרים שמטפחים אחריהם דור כתבים צעיר יותר אך לא פחות מוכשר - וזה דבר נדיר לראות, בכל מקצוע. - אסף |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדור-הצרכנות של הארץ מסונף, משום מה, ל''גלריה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במשך זמן רב הייתי מדפדף בכל יום במדור הכלכלה, רק כדי לראות אם יש מדור צרכנות היום. שניות יקרות אבדו לי כך. לכן רווח לי כשהמדור עבר ל"גלריה", ואני יכול להשליך את גליון הכלכלה בשלמותו היישר לסל המיחזור (הפיזי). ואולי כנגדי היה יושב לו איש העסקים עם הקפה והצנים של הבוקר, ובדרך לטורי הבורסה נתקל לחרדתו במדור שבו מספרים על אנשי עסקים העושקים את האזרח הקטן, and the food turns to ahses in his mouth. טוב, יש בדימוי הזה אי-אלו חורים, אבל כנראה שהיו מספיק אנשים כמוני, שבשבילם העבירו את הצרכנות לגלריה. במדור הכלכלה יסבירו זאת במונחים של מיצוב ופילוח שוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ליד ביתי גיליתי לפני זמן מה פח עיתונים של "אמניר" ("כמו לפני שנות אלף בקיבוץ", נעמי שמר. יש, בעצם, שורה שלה שיפה כאן עוד יותר: "אבל על חוף ירדן, כמו מאומה לא קרה, אותה הדומיה וגם אותה התפאורה"). הוא היה גדוש להתפקע, וחשבתי שאולי הוא פשוט נשאר שם מהתקופה שעוד מיחזרו נייר בארץ. אבל אחרי כמה ימים הוא כבר היה פנוי ומזמין. ואני שואל ת'אייל: האם יש עוד מקומות בארץ (חוץ מכמה שכונות על הכרמל) שממחזרים זאת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צה''ל, למשל, קשור בהסכם מיחזור-נייר עם אמניר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, אין שום קשר בין צרכנות לכלכלה. כלכלה לא מעניינת כל אחד ולעיתים היא מסובכת מדי (ראו את מדור הניתוח הטכני ב''הארץ'' שמסוגל להבהיל גם כלכלנים מנוסים). צרכנות מיועדת לכולם. למרות שאני עדיין מתפלץ כשאני קורא את ממון ומגלה שם כתבה המשווה בין סוגי חיתולים שונים.... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשם הדיוק - את ממון עורך מושיק לביא, שגילו זז סביב העשרים וארבע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע למה אתה משווה את "הארץ" לשטחיות הרדודה של מדורי הכלכלה בעיתונים האחרים. קנה המידה שלי להשוואה הוא "גלובס", שהוא עיתון מרהיב לכל הדעות. רולניק גאון. שורותיו של שטרסלר הן שיר. אני מסכים. אבל המדור הכלכלי של "הארץ" אינו מקיים דיון פתוח ומתמשך במדיניות כלכלית (למעט טור ה"יומן" הזניח). גם רולניק הוא אנליסט, לא פרשן מאקרו. מעט הדיון שכן מתקיים בעיתון אינו משקף ספקטרום של דעות. אריה כספי אינו פיצוי. גם לא הכתבים המוטים-חברתית שאינם כלכלנים (ואינם כותבים בעמודי הכלכלה). גם מעט הדעות שבמדור הכלכלה, וגם החדשות שבו, מוטות ימינה. לפעמים אפילו העיתון גולש לרכילות (מיזוגונים בין משרדים, "ציפורה" של בעלי ממון, ועוד). גלובס מצליח לענות לרבות מהבעיות האלה, לשמור על דיון שברובו הוא ברמה די גבוהה (אם כי לא תמיד), ואפילו לכתוב רכילות כלכלית בצורה קצת פחות בולטת. :-) ה"בועה" של מדורי הכלכלה, כהגדרתך, היא לגיטימית – ואף מתבקשת – כשמדובר בניתוחים שנראה שמעניינים אותך (שקר הסטארט-אפ, תכנוני מס בקבלת אופציות, ניתוח של מניית "טבע"). היא תקלה כשהיא משרתת אינטרסים של בעלי עניין באותו חוק (כמו למשל במתקפות העדינות, אך החוזרות ונשנות, על חוק החברות החדש, שבהן גם "גלובס" וגם "הארץ" כשלו במתן ניתוח מקצועי מהימן לטובת "רעש" שהיטיב עם אינטרסים של בעלי-שליטה). היא בלתי-נסלחת כאשר היא נוגעת בנושאים שעל סדר היום הלאומי. אם אתה קורא ידיעה או ניתוח שלא אכפת להם מה קורה למסעודה משדרות, פספסת את האפשרות לקבל דיווח מדויק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. הפורמט של "הארץ", כולל כמות הטקסט, צורת השימוש בתמונות, באינפוגרפיקה ובויז'ואלים אחרים, אומץ רובו ככולו מהעיתונים המובילים והחשובים בעולם: "ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט", "טיימס", "לה מונד" וכו'. על כן, קשה להגיד שהוא ציפור נדירה בעולם כולו. האיכות שלו היא חריגה יחסית לישראל, אבל זה רק בגלל שרוב העיתונות כאן היא ברמה ירודה ופופוליסטית. 2. קשה להגיד שהעיתון מאמץ קו ימני-כלכלי בצורה בלעדית. "הארץ" הוא העיתון היחיד שמעניק כיסוי נרחב לערביי ישראל, האזרחים המקופחים ביותר במדינה. איזה עוד עיתון פירסם אי פעם מאמרים של חסן ג'בארין מ"עדאלה"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שהעיתונים החו"ליים המעטים שקראתי (כתבתי על זה לעיל) לוקים ברוב הבעיות שציינתי לגבי הארץ. אני חושב שהם יותר ממוקדי-משמעות מאשר ממוקדי-מידע. אני אומר את זה בזהירות של מי שאינו מנוי של "לה פיגארו". אמרתי גם שאני לא בטוח אם לה-פיגארו היה מתיש אותי באותה מידה. לא אמרתי שהארץ הוא ציפור נדירה בעולם. הוא וודאי מתת חשובה לישראל. ועדיין, יש בו ליקויים, ובזהירות אומר: גם לרקע עמיתיו בעולם. ((אגב, ואם גם העמיתים בארצות הים לוקים באותם דברים, זה גורע מחוזק הטיעון נגד הארץ? ההשוואה לחו"ל היא במידה מסוימת טיעון שפגום בכשל של "ex authority" כאומר: "הנה גם הטיימס עושה אותו דבר, אז זה בטח נכון".)) לגבי עדאלה: היא הנותנת. עדאלה הוא שמאל-פוליטי, ולא שמאל-כלכלי, עם התמקדות בשוויון פוליטי ליברלי, אפילו לא בין-קבוצתי או בין-תרבותי (ובכל מקרה לא כלכלי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אותם עיתונים אליהם התייחסתי אמנם דומים בכל הקשור לאופן עימוד הידיעות והקונספט הויזואלי, אבל השוואה זו לא בהכרח מתייחסת גם לתכנים ולסגנון הכתיבה. ה"ניו יורק טיימס", לדוגמא, נוטה בידיעותיו בעיקר לספר סיפור, ופחות להעביר אינפורמציה. ב"וושינגטון פוסט" זה הפוך. על כן, קשה לדבר בהכללה על אופן העברת האינפורמציה של העיתונים המכובדים בעולם ולהשוות אותם ל"הארץ". וגם ב"הארץ" עצמו סגנון ההגשה אינו אחיד. חלק א' של העיתון (החדשות) מחולק לידיעות חדשותיות ולפיצ'רים, כאשר הידיעות הן אינפורמטיביות במובהק והפיצ'רים הם סיפוריים יותר וגם נוטים לנקוט עמדה, אמנם לא באופן בולט כמו בצהובונים מסוימים במדינה. "מוסף הארץ" כבר נוטה הרבה זמן לכיוון הצבעוני והפופוליסטי, וניכר כי הוא מנסה לחקות את "7 ימים" ו"סופשבוע" (למרות שכדאי להסתייג ולציין כי זה האחרון מפגין מעורבות פוליטית עמוקה יותר מכל מוספי סוף השבוע, קו ממנו מנסה "מוסף הארץ" להתרחק לכאורה). אגב, ארגון עדאלה הוא אמנם מרכז ייצוג משפטי לערביי ישראל, אך הסוגיות בהן הוא עוסק קשורות גם בכלכלה: מאבקי הקרקעות במדינה הם, במהותם, כלכליים. הם גם פוליטיים, אבל כל הקיפוח הוא פוליטי מן היסוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי הרגשה שאתה שואב הנאה משמעותית מהלעזה על ישראל. הריני לדווח לך שבכל האומות המתוקנות ה''עיתונות הפופוליסטית והירודה'' היא זו השולטת בכיפה - בדיוק באותה המידה כמו ישראל. הרבה יותר אמריקאים קוראים את הסופרמרקט טבלוידז מאשר את הניו יורק טיימס או הוושינגטון פוסט. הרבה יותר בריטים קוראים את הסאן מאשר את עיתוני האיכות של בריטניה. כל העיתונים הללו זוכים באופן קבוע לאחוזים בודדים של תפוצה. ושם - בארצות הים - האיכות של הצהובונים היא לאין שיעור יותר נמוכה מאשר איכותם של ידיעות ומעריב, ולו משום שידיעות ומעריב עוסקים בכל אותם נושאים שנחשבים לתחום של עיתוני האיכות. צהובונים אמורים לעסוק בסנסציות, שערוריות מין, ופשיעה. זה בדרך כלל מה שהם כותבים עליו בכל העולם. רק בישראל תמצא דיונים בסוגיות של מדיניות חוץ ובטחון. כמובן - זה נובע מטבע המציאות הישראלית, אבל עדיין - ההשוואה בין טבלואידים בחו''ל לידיעות או מעריב בארץ היא לגמרי מעליבה ולחלוטין לא מדוייקת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שההסופרמרקט טבלוידז הם יחודיים מאד ומתרכזים בידיעות מומצאות על חייזרים או עגל עם שלשה ראשים - מה היה שמו של הסרט שג'והן טרבולטה היה מלאך ועיתונאי משיקאגו נישלח לסקר את הסיפור? ידיעות מקביל אולי יותר לניו יורק פוסט או הטלגרף האנגלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביום שני בערב נשלחה למערכות העיתונים הגדולים תמונה מתמיהה. שירות הביטחון הכללי, שהחליט כנראה שאין מספיק כסף בתחום הביטחוני ועל כן כדאי לו להסב עצמו לחברת הפקות, ביים תמונה של עבד אל-עזיז מצאלחה, אחד ממשתתפי הלינץ' ברמאללה. בתמונה מרים מצאלחה את ידיו באוויר בצורה הדומה לאיך שעשה זאת בזמן הלינץ' עצמו, כשהונצח על ידי מצלמות AFP. נראה כי בצילום זה שאפו בשב"כ להביא לקתרזיס בקרב רפי-השכל מבין קוראי "ידיעות" ו"מעריב". הם גם רצו, מן הסתם, לסייע לתדמיתו של השב"כ. את התמונה היחצ"נית הזו אף עיתונאי עם חוש אתי לא היה מפרסם, אלא על מנת להראות את הבעייתיות בעניין. עיתונאים כאלו כנראה אין בשני העיתונים הנפוצים, שכן שם, כאילו כשרות בונוס לשב"כ, מוקמה תמונתו המבוימת של מצאלחה אל מול תמונתו מאוקטובר, כשכותרות מתלהמות ושמחות לאיד מתנוססות מעל שתיהן. לא מעניינות אותי ההגדרות על מהו טבלויד. מעניין אותי שהגענו בישראל למצב שבו יכולה להתקיים אפיזודה מחפירה כזו בין השב"כ לעיתונות, ואיש לא יפצה על כך את הפה חוץ מאביב לביא. ובהתייחסות למשפט הראשון שלך: אתה חושב שזה היה מעניין מישהו לקרוא את ההודעות שלי, אם היו בפי רק דברים טובים לומר על המדינה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק, אבל גם, מידי פעם, לזרוק איזו עצם לטובת המדינה - יהיה נחמד. בוא נבהיר את מה שאמרתי, שוב - לא, ידיעות אחרונות ומעריב אינם שווים ל"הארץ". כן, ידיעות אחרונות ומעריב כן יותר טובים מעיתונים מקבילים בארצות אחרות. כן, ידיעות ומעריב מתבססים הרבה יותר על המימד הויזואלי והרגשי. לא, הם לא מגבילים את עצמם רק לסנסציות ופשיעה, אלא עוסקים גם בנושאים החשובים, במידה לא מועטה של איזון. עכשיו, תגיד לי שוב למה לשים את התמונה הזו זה לחלוטין לא אתי? כי היא מבוימת? אז מה? כל עוד העיתון עצמו לא ביים אותה - זה חלק מהמציאות. אם נניח (מה שאתה לא עושה) שהקורא אינו מטומטם, אז הוא ידע טוב מאוד שהתמונה הזאת מבויימת, ויסיק מזה איזה מסקנות שהוא רוצה (ככל הנראה: "מגיע לו!"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שזה עובד ככה: "אה... עכשיו יש לנו הכנסות מהטלוויזיה, אז אנחנו יכולים להפוך את העתון לעסק מפסיד, ונסבסד אותו ע"י ההכנסות מטלוויזיה". אם, נניח (באופן היפותטי לגמרי), "הארץ" היה מוציא עתון נוסף (נקרא לו "חדשות"), אז היה מקום ליצור בידול בין שני המוצרים, כדי להגדיל את הרווח הכולל משניהם. אך זה איננו המצב כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המיעוט המשני שלא קורא ''הארץ'' מבקש פרטים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תאור של אחד האיורים של מדורון המילון הבאתי למעלה. (בו מסבירים כל מיני ביטויים איזוטריים) השער למוסף עם הראיון עם יוסו ביילין הראה פורטרט שלו עם חוצים תקועום לו בכל הראש וכותרת אדומה - אויב הציבור מספר אחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עם יובל רבינוביץ': המדור של לונדון-דקל חכם ומצחיק. לא כל המיני הוא וולגרי. טל - תזכיר לי בהזדמנות, אני אראה לך דוגמית (it should be seen) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורה של "עדן" על החלטת ביהמ"ש המחוזי, והחזיר לה את הזכייה במכרז. לאורך החודשים האחרונים פעלה מועצת הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו כדי לעודד מגעים בין "עדן" לבין "אפיק" לצורך מיזוגן, דבר שהיה מייתר את החלטת ביהמ"ש, אולם בתקופה האחרונה לא נוהלו מגעים רציניים. שידורי הערוץ השלישי אמורים להתחיל ב-28 בינואר. נראה כי עקב אי-הוודאות ששררה עד כה ביחס לזהותה של הזכיינית השנייה, בשלב ראשון תפעיל את הערוץ "ישראל 10" לבדה, אולם סביר שגם עניין זה יגיע לטיפולו של ביהמ"ש, לאור התנגדותן של זכייניות ערוץ 2 להחלטה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''הרשות השנייה ממליצה לשלול את זיכיונה של 'שידורי עדן''', מדווח היום ''אייס''. נראה שזה בדיוק מה ש''עדן'' רוצים. לאחרונה פורסם שהם הוציאו לחל''ת את ההנהלה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |
|
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |