סנטימטר מעבר לטוב ולרע | 372 | ||||||||||
|
סנטימטר מעבר לטוב ולרע | 372 | ||||||||||
|
פרסומים אחרונים במדור "קולנוע ואמנויות הבמה"
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
הסרט נפתח בסצנת התאבדות בקפיצה מהגג של בחור צעיר. מתברר שהוא נהרג לא כתוצאה מהנפילה עצמה אלא מכדור הרובה שבו ירתה אמו של הבחור על אביו (או שמא להיפך?); הכדור החטיא את האב אבל פגע בבן תוך כדי נפילתו מטה. הבן החליט להתאבד כי חייו במשפחתו ההרוסה עם הורים מסוכסכים ללא תקנה נמאסו עליו. חיי כל הדמויות בסרט מרים כי הן נפגעו מהרס משפחתן. יחס חם לבן משפחה מגלה רק אישתו של גייטר, מנחה הטלוויזיה, לבעלה, עד לרגע שבו מתגלה לה שהוא ביצע מעשים מגונים בבתם. כן, גם המשפחה הזו נהרסה כבר מזמן ואשתו של גייטר חיה באשלייה עד לרגע הגילוי. הסרט "אמריקן ביוטי" בוחן את התהליכים המביאים להתפוררותה של המשפחה האמריקנית, ואילו אנדרסון ב"מגנוליה" עוקב אחר חייהם של אנשים שמבחינתם הרס המשפחה היא כבר עובדה מוגמרת - זהו "הביג באנג" של חייהם, משם זה התחיל, הם הוטלו לעולם תלושים, כמו הצפרדעים הנופלות משמים. גם אם יהיו מצליחנים כמו פרנק טי ג'יי מקי גם יהיו ילדי פלא, גם אם יהיו נשים סקסיות, הם ישארו תלושים. הצלחה, כסף, שכל, סקס - כול אלה אינם יכולים לפצות מבחינה רגשית על חיי משפחה הרוסים. |
|
||||
|
||||
ראוי לציין שהסיפור בפתיחה של מגנוליה, אודות המתאבד, היווה גם בסיס עלילתי לאחד הפרקים של הסדרה ''רצח מאדום לשחור'' ז''ל. אם זה מבוסס על סיפור אמיתי או שזו עוד אגדה אורבנית - אינני יודע. |
|
||||
|
||||
לגבי המדיום, לא הסרט: נו, אז מה? הוצגו מספר תרחישים המתארים השתלשלות עניינים של חייהן של כמה דמויות, וגם הוצג קשר - טריוויאלי או משתמע - לערך מסויים (משפחה, למשל). מכל זאת, על הצופה השטחי - אף אם חקר והעמיק כדי למצוא קשרים\אנלוגיות\משמעויות אלה - מוטל פשוט להניח שזו אמת לאמיתה. "סרט מדהים", יאמר לעצמו, "כל כך הרבה רבדים, כל כך הרבה משמעויות". אבל האם התקיים איזשהו דיון במסגרת העלילתית הזאת? הועלו טענות? ביסוסים? חיזוקים? לעיתים רחוקות מאד התשובות לכך הן "כן". ואין, כפי שאולי ינסו לומר כמה מחובבי המדיה, טעם בדיון על רקע המוצג בסרט. לא רק משום שאם, בדוגמה הרלוונטית למשל, המסקנה תהיה "לא. למשפחה הרוסה אין השלכות מרחיקות לכת על חיים של חבריה" כל הסרט יהפוך להיות בליל של שטויות - אלא גם, ובעיקר, מאחר וכל ה"דוגמאות" מהן אולי אפשר להסיק, אינדוקטיבית, מסקנות - הן בדויות. המשחק מכור, ןלסרטים (כמו לרבים מתוצרי המדיה הכתובה) אין משמעות. אין ערך דידקטי. אין טעם מלבד זה הבידורי וההנאה שמספקת יצירה וירטואזית - ומן הראוי שהם יקבלו את היחס המתאים. |
|
||||
|
||||
מר אומיקרון היקר, אינני חושב שה'מגרעה' שהצבעת עליה קיימת בסרטים בלבד אלא גם כמובן בספרות. כמובן שזו 'מגרעה' שקיימת רק בחלקן של היצירות (חלקן כוללים דיונים ישירים בתופעות, או מבוססים על סיפורים אמיתיים) ועם זאת איני רואה כל חשיבות בשאלה האם הסיפורים במגנוליה בדויים או לא. פייר, נטשה והנסיך בולקנוסקי של טולסטוי אינם דמויות אמיתיות, התהפוכות שעוברות עליהן חסרות תקדים, ובכל זאת משמעות מלחמה ושלום לבני האנוש היא מדהימה בהיקפה. אתה צודק. משמעותה הראשונה של היצירה אינו דידקטי אלא חוויתי. מי בכלל רוצה לראות חוויות דידקטיות בקולנוע. כאלו הן בד"כ סרטי הסברה/פרופגנדה כגון אמריקה X (ואולי לסרט כזה אתה צריך להתנגד). מתוך חוויה עלולות להגזר משמעויות 'דידקטיות' כהגדרתך, שאני הייתי מעדיף לקרוא להן אולי 'הארתיות' מלשון 'enlightment'. הקולנוע ככל יצירת אומנות כמעט הוא משל (בצורה מסויימת), וככזה אין חשיבות לאמיתות הפרטים. בברכה, ע. הרטוגזון |
|
||||
|
||||
"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה". זהו משפט הפתיחה של "אנה קארנינה" (בתרגומה המצויין של נילי מירסקי). אבל משהו בסיסי מאד ב"מגנוליה" סותר את הטענה הזו. משהו יסודי מאד, מין קו שרץ לאורך כל הסרט, אומר: כולם אותו דבר. כולם אומללים. כן, לכל אחד יש הסיבות שלו, אבל – מנקודת המבט שלי לפחות – הסרט הצדיק את הפראפרזה של נבוקוב, שמשפט הפתיחה לספרו "אדה" ציטט מתוך הרומן הדמיוני "אנה ארקדייביץ' קארנינה" את משפט הפתיחה: "כל המשפחות המאושרות שונות זו מזו, כל משפחה אומללה - אומללה באותו האופן". בפעם הראשונה שקראתי את גרסת "אדה" למשפט הפתיחה, נזדעקתי. המשפט צורם ונוגד את ההגיון. נדמה לי כי פול תומס אנדרסון ניסה להגיד משהו דומה. אולי יש בכך משהו. |
|
||||
|
||||
איך אתה יכול לכתוב שכל המשפחות האומללות דומות זו לזו? אפילו במגנוליה הטענה הזו לא נכונה. לכל אחת מהמשפחות יש בעיה אחרת. זה שכולם אומללים לא אומר שהאומללות זהה וזו ראיה שמצרה את העולם האנושי והופכת אותו לבהמי וחסר חן. אתה רוצה להגיד לילדה שעברה אונס בילדותה שהסבל שלה זהה ללילד שלא קנו מכנסי ל'יוויס? לפי דעתי זה חוסר רגישות. חוץ מזה שאפילו אותה אומללות היא הרבה פעמים שונה אצל אותו אדם. |
|
||||
|
||||
גם עמוס עוז, ב''קופסה שחורה'', מצטט את המשפט הפותח של אנה קרנינה, וסותר אותו. מפי אחת הדמויות המרכזיות בספר, אילנה, הוא כותב, שכל האומללים חוזרים על אחת מתוך שלוש-ארבע דרכי אומללות מוכרות וידועות. והמאושרים הם השונים, המיוחדים. לטעמי - זה מאוד נכון. אם לצטט מעוד ספר חביב, ''אדון האור'' (רוג'ר זילאזני), הרי שהשפעתם של האלים יאמה וקאלי (אל המוות ואלת החורבן), ניכרת היטב בעולם. בעוד שהשפעתם של האלים האחרים - חבויה ונסתרת. |
|
||||
|
||||
סוף סוף זוכה מגנוליה לביקורת מעריכה ואוהבת ברמה לה הסרט הנפלא הזה ראוי לה. תוזה לך הרטוגזון חביבי, על כך. אמנם חגי לוי, מבקר הסרטים של ה"עיר" קבע כי זהו הסרט הטוב של השנה, אך טיעוניו וניתוחו של זה היו קהים וחסרי אבחנה, תובנה ייחודית או הבנה מלאה של התוצר המורכב והעמוק של אנדרסון. והוא אכן כזה. אני, בצפייה ראשונית שלו חשתי את אותן תחושות אותן אתה מתאר- חוסר מוצא, מתח איום ואף ניתן לומר- מבחיל, כאדם שרץ במבוך שסופו נפילה כואבת, אך הריצה כה כואבת שאין זה משנה כבר. התחלת הסרט, כ-25 דקות מרוכזות של קליימקס קולנועי, אמנם קשות לעיכול ומקשות על הריכוז, אך לאחר שזה עובר, מבינים את הרעיון שעומד מאחוריי, את הדחיפות, ה"ריצה", ה"מריחה" של חיי הגיבורים. אבל אתה ניתחת את הסרט באופן כה מלא, ביחס למאמר קצר, שאין לי עוד רבות להוסיף, מלבד הקשרים מועטים נוספים. הקשר אחד הנו הדמיון לרעיונות "אמריקן ביוטי" ו"אושר" ולבסיס עליו יצירות אלו עומדות. לטעמי, אין לראות את אלו באותה שורה, כיוון שבעוד מגנוליה הנו סרט מלא, מורכב, המתבונן דרך פריזמה מורכבת אל תוך נשמת גיבוריו, אמריקן ביוטי וגם אושר, אם כי פחות, אינם משכילים לעשות זאת וכל שאנו רואים הנה השתקפות צרה, בנאלית ומרוכזת של דמויות יותר שטחיות מעגולות, יותר קריקטוריסטיות מאשר מלאות. סרטים אלו, אך על פי תסריט בעל פוטנציאל, אינם מצליחים לממש את כל הגלום ברעיון הפרברים ה"שקטים לכאורה", כמו שמגנוליה מצליח, גם אינו מטפל בדיוק באותו עקרון רעיוני. ובאשר לגאולה- עניין זה אינו ממש ברור לי עד עכשיו, כיוון שגם אם ניתן לראות במספר סצנות כסצנות גאולה, וחלקן אכן כן, חלקן אינן פותרות דבר והמשך העלילה לאחר הסרט מעורפל ואף פתרון אמיתי אינו ניתן או נרמז, מלבד התמודדות עם העבר. ואולי זה הוא. בניגוד לאנה קרנינה, בה טולסטוי מציע את הדת כפתרון, ובמציאות אכן הופך למוז'יק ודתי נלהב, אנדרסון בעוד בראשית הקריירה הקולנועית שלו ולא ניתן לדעת לגמרי מהי השקפתו הכוללת. אני, באופן מסוים נמשך יותר לדרך בה טל מסתכל על הסרט דרך ציטוטו של נאבוקוב, למרות הכל. |
|
||||
|
||||
נקודת התחלה בניטשה, ככל הנראה תהיה תמיד נכונה לכל בקורת שלאחריו וכנ"ל גם על פרויד. החלפת המושגים של ה"אדם" בכללם ל"תת אדם" או ל"סאב אנושיים", הגיונית אולי, אך באותה מידה הגיוני שהמושגים "התרחבו" או אם תירצתו אפילו, "התפתחו". את מושאי ה"התנהגות הנכונה" בנו לאורך כל הזמנים הוגים רבים שהמציאו את ה"אדם" כל פעם מחדש. בהקשר זה מענין במיוחד פרימו לוי ששואל בגלוי "הזהו אדם?" וההד הגורף שעונה נחרצות בדומה לסיום המונולוג המרתק והמרגש של מולי בלום ב"יוליסס" של ג'ויס, כן! האדם "מלוכלך" חייתי" "מרושע" "צבוע" "גברי" "נשי", כל ההגדרות תואמות במידה זו או אחרת. מר הרטוגזון מאבחן את כל אלה נכונה אך האם אליבא דאנדרסון הטענה נשמרת? קשה לומר, אם האדם המציא את עצמו לבדו אזי הוא המציא גם בעיות האדם ואת שאלת האדם, משמע שהוא זה שימציא גם את הפתרון לבעיות. אך אנדרסון מציג לנו טרנדציה מוחלטת, צפרדעים משמיים? או אולי בכל זאת צפרדעים שחדרו אל מושג האדם כסמל? בעוד שאנדרסון מפנה אותנו ככל הנראה לספר שמות ולשמיים הוא גם מדגיש לנו את האדמה. האם יש מקום לדואליות המבולבלת הזאת? שוב קשה לקבוע, חסרות עדיות רבות, המרכזית היא עצם ה"מגנוליה" הפרח ומשמעותו שלא הובהרה כאן. לדעתי, החוסר הזה מבטא את עיקר התכלית שיש להמציא על מגנוליה ושאותה מר הרטוגזון כשל להציג. הוא אכן מציג בבהירות את תמונת המצב ומקריא עבורנו את הסירוס האנושי כמו גם את התסביך ההוויתי אך הוא לא מצליח למצוא את הלב שאותו ביקש אולי ת.א אנדרסון להמציא. אגב יתכן בהחלט שהניתוח של הרטוגזון הוא נכון ורק שורות הסיכום שלו מוטעות. הדיון במונומנטליות, מופת, חמלה, סובלנות וקשב שייכים לעולם שאני לא מכיר ואף סרטים נהדרים כ"ספרות זולה", "מתחת לפני השטח" ו"מגנוליה" לא מציגים עבורי עולם שכזה. יתכן שאנדרסון היה קרוב להמציא עולם שכזה אבל בינתיים אאלץ להסתפק בעולם האמיתי של פון טרייר, טסוי הרק ובריאן סינגר שמתעסקים בצורה אידיאלית יותר במושגי ההמצאה ואידיאלית פחות במושגי ה"אמת" וה"אדם". |
|
||||
|
||||
בקריאת תגובתך הרגשתי שיש לך המון דברים מעניינים להגיד, אבל הרעיונות לא התחברו. קראתי פעם ופעמיים ולא הבנתי לאן חותרים משפטים שלמים. הם נותרו לגבי סתומים כפשרה של אותה מגנוליה מסתורית. טענה שכן הבנתי היתה ש"אם האדם המציא את עצמו לבדו, ואת שאלותיו הקיומיות" הרי שהוא "זה שימציא את הפתרון לבעיות". לדעתי, האדם ניחן גם בתכונה המוזרה להמציא בעיות שאין הוא מסוגל לפתור אותן (אבל מנין יבוא עזרו?) אשמח אם בתגובתך הבאה תנסח את הרעיונות שהעלית בתגובתך הראשונית בצורה בהירה יותר. האינסטינקט שלי אומר לי שאם כך תעשה עשוי להתפתח גם דיון מעניין. |
|
||||
|
||||
פון טרייר? עולם אמיתי? כבר הרבה שנים לא ראיתי סרט שמהווה מניפולוציה בוטה כ"כ של הצופים והמציאות, וזאת על מנת להעביר מסרים מסוימים (ובעייתיים מאוד), כמו "לשבור את הגלים". נכון, הוא מצלם בצורה מסוימת שנועדה להגביר את הריאליזם, אבל כיוון שהתסריט שלו נטול כל קשר למציאות אובייקטיבית (הוא הרי מציג כוח עליון בצורה ברורה מאוד), קשה לי להבין מאיפה הטענה לקרבה למציאות אצלו. |
|
||||
|
||||
אה, אבל נראה שאתה מניח כאן שאין כח עליון במציאות... את "לשבור את הגלים" לא ראיתי, אבל מ"הממלכה" נראה שפון טריר באמת מאמין בכל מיני שדים ורוחות. אולי לשיטתו זה כן קרוב למציאות? |
|
||||
|
||||
גם לשיטתך, ירדן, יש בעיות מרובות. אתה מניח שמה שניתן להאמין בו הוא ריאליסטי. אולם בכל דבר ניתן להאמין. מכאן, כל דבר הוא ריאליסטי. ובמיוחד אם ניקח בחשבון את דקארט והשד המציק שלו או את ברקלי שהניח שאנו מחשבה. הכל אפשרי. אם כך, האם סטאר-וורס הוא סרט מציאותי? (אולי יש עולם כזה) האם רוח רפאים הוא סרט מציאותי? (הרבה אנשים מאמינים ברוחות רפאים) לא, הבעיה הלוגית שלך היא שאתה מוטה מתיאוצנטריות. כלומר, אתה מניח שבגלל שהאמונה הטפלה המקובלת וה'נחשבת' היא אמונה באלוהים אז היא הינה ריאליסטית. למעשה היא אינה ריאליסטית יותר מסרט שמספר על כסא ששולט בעולם. אשמח אם תענה לאתגר ותמצא בדברי פגמים, אולם איני רואה כאלה. גם איני חושב שלארס פון טרייר מאמין בכוחות עליונים. לדעתי, זהו מין פגאניזם צפון אירופאי מודע לעצמו. אבל אולי אני טועה. יש לך אפשרות להגן על דבריך? |
|
||||
|
||||
טוב טוב, אתה צודק, ואני חוזר בי מקשקושי הבלתי-זהיר לעיל. השאלה על פון טרייר היא די מסקרנת. המחשבה האינסטינקטיבית שלי למראה "הממלכה" היתה שבאמת הוא מודע לעצמו ולא מתכוון לזה באמת; אבל הסיבה היחידה למחשבה הזו היא "לא, לא ייתכן שאדם מודרני ואף נערץ בארץ מודרנית ואף נערצת (דנמרק, לא צחוק!) יאמין בשדים ורוחות". מצד שני, מאוד ייתכן שאדם מודרני (וגו') יחשוב לו מחשבות נגד הרציונליזם המופרז, לתחושתם של רבים, שמנחה רבים אחרים (כמוני) - אפילו מבלי להתחייב מה בדיוק ברצונליזם לא טוב, או איזה שדים ורוחות או אלים יחידים *כן* מאכלסים את העולם. ואז, אם הוא גם קולנוען במקרה, הוא עשוי לעשות דווקא ולהציג בסרט עולם *מסוים* של שדים ורוחות, שבו הוא לא ממש מאמין אבל גם לא ממש לא-מאמין. כלומר, הוא מסרב לתת דין וחשבון ברור על מצבם של השדים והרוחות בעולם "האמיתי". זה הניחוש הסביר ביותר שלי, אבל אין לי באמת מושג. |
|
||||
|
||||
ראשית, ניתוח מצוין של סרט נהדר - ללא ספק אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי בשנים האחרונות. שנית, הערת אגב, לינדה לא מתה בסרט, היא דווקא ניצלת. שלישית, מר הרטגזון, אני חושב שאינך מייחס חשיבות מספקת לנושא צירופי-המקרים וההשגחה האלוהית, שהוא מהנושאים החשובים בסרט: בהם, אחרי הכל, בוחר הבמאי גם לפתוח וגם לסגור את הסרט. נראה לי שהסרט מדבר, בצורה מסוימת, על הדרך בה האל בוחר לפעול בעולם - בצורה עקיפה, בצירופי מקרים עדינים, באמצעות שליחים. הסרט מנסה להגיד שיש צדק בעולם, שיש חוק, שיש סיבה. הוא אמנם לא מסביר למה, וגם לא משכנע במיוחד בנושא זה, אבל זהו ללא ספק אחד הרבדים המעניינים בסרט. |
|
||||
|
||||
ראשית לדבריה של מירב לבי חוסר הבהירות בדבריי: דרידה אמר פעם בראיון שנערך עימו למראין שטען שהוא מסובך מדי או לא ברור, שהצורך שלו להיות ברור, הוא גדול אך באותה מידה גם מהצורך להיות ברור פחות.(אפשר לקרוא בקהילת בקורת תרבות שלIOL) אליבא דדרידה וחבריו, דלז' ובודרייה, מושג ה"אמת" וה"אדם". כל האישים הנ"ל ושותפיהם התיאורתיים "המציאו" מחדש או ביטלו את ה"אמת" וטענו כי המרדף אחריהם הוא מיותר. ההוגה הישראלי/רוסי/פלסטיני מר א.וודקה טוען שהמאבק בעקבות האמת הינו המאבק הרלוונטי היחידי גם אם סופו וודאי בכשלונו. אנדרסון אכן רומז בסרטו שיש לו את הצורך לגלות את האמת אך כמו וודקה גם הוא ככל הנראה מגיע למסקנה שהדרך ראויה אך פתרון לעולם לא יהיה . בקשר לענין האדם והמצאותיו: זה נכון שהאדם המציא "מחלות" שהוא אינו יכול להתגבר עליהן אך הדיון הזה הוא לגמרי תיאוקרטי ודתי וממשיך במידה מסוימת את כיוון החתירה של מר הרטוגזון, שלדעתי אינו הכיוון הרצוי במקרה זה. ההמצאה של יכולת האדם כמו זו של האל מזכירה את השאלה הניצחית "האם מסוגל האל לברוא דבר חזק ממנו" והתיאוקריטזציה הזו של האדם או המטאפיזיקציה לאדם אינם ראויים לדעתי היום. דבר נוסף לגבי פון טרייר, לא טענתי בשום אופן שפון טרייר חושף את האמת או את המציאות, טענתי שהוא ממציא אותה, ובשום פנים ואופן לא טענתי לריאליזם ביצירותיו. |
|
||||
|
||||
ראשית - בתקווה ששנתיים לאחר פירסום המאמר המקורי כותבו יקרא את תגובתי - אני רוצה להודות על כתיבת ניתוח/ביקורת זו, שכן מיד לאחר צפייה (שניה) בסרט, חשתי צורך עז להבין אותו יותר. ללא ספק אחד מהסרטים הטובים ביותר שראיתי. מעבר לכל ניתוח מעמיק - הסרט הוא כה משפיע, עד כדי השפעה פיזית ממש. ישנן מספר נקודות בניתוח שניתן לחלוק עליהן אולם נקודה עיקרית אחת נותרת ללא התייחסות - העיסוק במחילה. לקראת סיומו של הסרט יש מעין מונולוג סיום של השוטר שמדבר על סליחה ומחילה ועל גבולותיהם. ובאמת כל מערכות היחסים עוסקות באדם אשר צריך לסלוח לאדם אחר או להסלח ע"י אחרים. ארל מבקש סליחה מאשתו ומבנו - ולא מקבל אותה. לינדה מבקשת סליחה מארל - ומנסה להתאבד. ג'ימי מבקש סליחה מאשתו - היא סולחת על הבגידה אך לא על מעשיו בבתם, שגם היא לא סולחת לו. דוני לא סולח להוריו. ורק שני ה"ילדים" נותנים תקווה - סטנלי מבקש מאביו לשנות את יחסו אליו, כך שיוכל 'למחול' לו לפני שיהיה מאוחר מדי. וג'ים השוטר - מוכן מראש לסלוח לקלאודיה, למרות שהוא לא יודע מה עשתה (ומנסיונו בשטח ודאי יודע מה עלול להיות ה'חטא' שלה). בסיום הסרט אומר ג'ים שזה הקטע הקשה ביותר, לדעת מתי לסלוח ומהם גבולות הסליחה. |
|
||||
|
||||
אבל יופי של ניתוח. ובקריאה מאוחרת, האג'נדה של פרנק טי.ג'יי מקי מזכירה לי כמובן את דיון 1739 |
|
||||
|
||||
באיחור אבל בכל זאת- אין לי כל כך מה להוסיף חוץ מתודה מעומק הלב על הדברים היפים. האמת היא שאני כל כך אוהב את הסרט הזה שכמו טינאייג'ר גרופי אני אתענג על כל עיסוק לא פלצני בו אבל הקטע שלך עידו באמת ראוי. חשבת ללמוד קולנוע בעצמך או שאתה מעדיף להישאר בעמדת המבקר? קבל את תמיכתי ברעיון. |
|
||||
|
||||
ראיתי את הסרט עכשיו, אחרי שראיתי אותו לפני שבע שנים בקולנוע. תודה רבה על הניתוח. מוטי |
|
||||
|
||||
בסרט זה אין שימוש בדמויות טיפולוגיות(מהמילה טיפוס), וזה נדיר. כל דמות פה היא דמות מורכבת, העשויה, כמו שאמר כותב המאמר, גם מהטוב וגם מהרע. אי שימוש בדמויות טיפולוגיות דורש יותר מאמץ מצד היוצר וזה גורם לי להעריך אותו יותר. אגב, אי שימוש בטיפולוגיה זה משהו שנעשה גם בתנ"ך, וזה עוד יותר גורם לצופה, או לקורא, לתהות... ג'ים השוטר הוא הגואל בסרט זה וההבחנה היא ממש מדויקת, אני הייתי מוסיף את ההשוואה לאמריקן ביוטי, שם הגואל הוא ריקי. ההבדל הגדול בינים לפי הבנתי, הוא שריקי לא תמים כמו ג'ים. זהו, אני חושב שזה היה ניתוח מצוין! תודה לך עידו, גם אם זה באיחור של כמה שנים(: |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |