סנטימטר מעבר לטוב ולרע 372
פעם בכמה שנים מספק הקולנוע יצירת מופת מונומנטלית ורווית משמעויות המאפשרת להתרשם ממלוא יכולתו של המדיום. עידו הרטוגזון טוען כי ''מגנוליה'' עונה על ההגדרה.
בשנים האחרונות יש שמחות רבות לחובבי הקולנוע בעולם. אין הרבה דברים משמחים כמו לראות אומנות בשיאה - ולהיות חובב קולנוע כיום, דומה להיות חובב שירה דקטילית בתקופתו של הומרוס. אחת ההנאות המענגות של השנים האחרונות בתחום, הנה, ללא ספק, הסרט "מגנוליה", אחד הסרטים הטובים ביותר של השנה החולפת (עדיין מציג ברב אור כחצי שנה לאחר עלייתו, וב-‏27 לחודש גם בסינמטק ת"א. רוצו לראות!). סרט שנראה במבט ראשון כתמונות קצרות על תערובת מסוכנת וסותרת של ספידים וקטמינים.

מגנוליה הוא שיא של תהליך חשוב בקולנוע העולמי, שלא כאן המקום לסקור אותו, אולם מעבר לכך, מגנוליה הוא תוצר של אקט יוצא דופן בו נתן האולפן לפול תומס אנדרסון (התסריטאי והבימאי) 35 מיליון דולר על מנת שיעשה את הסרט הכי טוב שהוא יכול.

אמריקן מגנוליה

מגנוליה מכיל בתוכו מספר סיפורים מקבילים שמשיקים בנקודות שונות.

הסרט מספר את סיפורם של דוני סמית', ילד פלא לשעבר שאיבד את חוכמתו במכת ברק, ומאוהב במוזג צעיר בשם בראד, הנעצר ע"י שוטר חדור ערכים בשם ג'ים קורי, המתחיל עם אחת הנשים שהוא פוגש במהלך עבודתו, קלאודיה גייטור, חובבת סמים צעירה ובעלת דחף הרס עצמי שנאנסה/הותקפה מינית בילדותה על־ידי אביה, ג'ימי גייטור, מנחה תוכנית טלוויזיה פופולרית בשם "?What do kids know", בה משתתף הילד סטנלי ספקטור, ילד גאון ורגיש שאביו, ריק, מנצל כילד פלא לצורכי הפקת כסף מהיר.

בין האנשים הללו קיים קשר רופף בלבד לרביעיית אנשים נוספת. לינדה פארטרידג', אישה צעירה המתייסרת מגסיסתו של בעלה הזקן ומתחרטת על כך שהתחתנה עמו למען הכסף, ארל פארטרידג' בעלה הגוסס, המתייסר מחרטות על בגידותיו באישתו הראשונה והמבקש מפיל פרמה, האח המטפל בו, למצוא למענו את בנו האבוד, ששינה בינתיים את שמו והיה לפרנק טי.ג'יי. מקי, מרצה מוחצן מיניות המלמד רווקים מתוסכלים כיצד לנצח במלחמת המינים מול הנשים.

ניתן למצוא הקשרים רבים בין מגנוליה למספר סרטים שקדמו לו. הראשון מביניהם הוא כמובן "תמונות קצרות" (שהיה בעצמו גרסה משודרגת ל"נאשוויל" של אלטמן), שגודר גם הוא מספר סיפורים אנושיים מקבילים המתרחשים בגבולות לוס אנג'לס. הקשרים מתבקשים אחרים יהיו ל"אושר" ו-"אמריקן ביוטי", שנכנסו שניהם לתוך המוח הבורגני־אמריקני של תשוקות, פחדים, סטיות וחלומות (אמריקן ביוטי בצורה רכה הרבה יותר, דרך אגב). דווקא אמריקן ביוטי הוא הדומה יותר למגנוליה, אולי, משום שהוא מכיל את אלמנט הגאולה הקיים במגנוליה, אולם על כך מאוחר יותר.

מגנוליה אומנם נפתח בסיפורים על צירופי מקרים מוזרים ואף מכריז כי "צירופי מקרים כאלו הם דבר שביום־יום", אך הסרט אינו על צירופי מקרים הוליוודיים; לא מתרחש בסרט כל צירוף מקרים מדהים או מופרך. צירופי המקרים הם צירופי מקרים רגשיים של שותפויות גורל, קשרים מזדמנים ואנלוגיות הקושרות בין הדמויות. אלו מודגשות בסצינות בהן הדמויות כולן שרות, או בסצינה הקבוצתית השניה, של מכת הצפרדעים הניחתת על העיר.

נקמת האובייקט

"Respect the cock... and tame the cunt!"
Frank T.J. Mackey (Magnolia)

אחד הנושאים המרכזיים בסרט הוא האובייקטיביזציה שאנו מבצעים באחר. כמעט כל מבצעי האובייקטיביזציה נענשים או מתחרטים בסרט על מעשיהם.

הקטע המרכזי והמרגש ביותר מבחינה זו הוא, כמובן, זה בו נושא הילד הגאון סטנלי נאום לאומה במהלך השעשועון "?What Do Kids Know". סטנלי, שביקש בנימוס ללכת לשירותים ומבוקשו לא ניתן לו, מלין על כך שהעולם מתייחס לילדים כמו אל קליפות ריקות וחמודות. סטנלי מקבל כביכול את אהבת הקהל, אולם מתפקד כאובייקט בכלוב, והידע שלו הוא קוריוז חסר תוכן. כלוב הזהב של תהילתו הוא זה האוסר עליו להתפנות לשירותים, כופה עליו להשתין במכנסיו ומנסה לאלצו להציג עצמו כך בפני האומה כולה.

האדם שמנסה לשכנע את סטנלי הצעיר לשחק את תפקיד האובייקט, לעלות על הבימה ולשחק את הילד החכם והחמוד, הוא ג'ימי גייטור, מנחה הטלוויזיה, שביצע מעשים מגונים בביתו קלאודיה (כלומר ביצע גם בה, בתור ילדה, אובייקטיביזציה. בכך מתבצעת האנלוגיה בין חידוני הילדים לאונס ילדים) וחווה כמחיר על אותו מעשה התכחשות מצד ביתו ורעייתו.

לינדה פרטרידג', אישתו של ארל פרטרידג' הגוסס, ביצעה בו אובייקטיביזציה בראותה אותו ככלי להשגת כסף, כיום היא משלמת על כך מחיר יקר, מצפונה מייסר אותה והיא מבקשת לוותר על חלקה בירושה. הרוקחים הרושמים ללינדה פרטרידג' את התרופות להן היא מכורה, וחושדים בה (בצדק) בהתמכרות, מבצעים בה אובייקטיביזציה, המוצגת בסרט כנכונה אך בזויה. כמו סטנלי, גם היא חווה את חוסר הרצון האנושי להקשיב ולהבין את מצוקת הצד השני. בשני המקרים התוצאות הן קשות.

פרנק טי.ג'יי מקי (טום קרוז) מלמד את קהל הגברים המתוסכלים כיצד לבצע אובייקטיביזציה בנשים, כיצד לראות בכל אישה כוס ובכל שיחה הזדמנות למין מזדמן. חזותו כובשת הנשים אינה אלא כסות למרירות עמוקה על מותה הערירי של אימו שננטשה על־ידי אביו.

דוני סמית', ילד החידונים המזדקן, רואה בבראד המוזג אובייקט מין וילדות. בסיום הסרט יכה דוני על חטא, ויכיר בגיחוך וחוסר התוחלת שבאהבתו לבראד (אם יש כלל תוחלת באהבה כלשהי).

לעומת כל אלה, דמות שמוצגת כאילו אינה מבצעת אובייקטיביזציה היא זו של ג'ים קורינג השוטר. ג'ים, השופט כל מקרה לגופו, מתייחס לכל אחד בכבוד ובאמון ראוי, ולכן הוא הגואל היחידי בסרט ואחת הדמויות החשובות ביותר.

לעיתים מציג הסרט את האובייקטיביזציה בצורה מלהיבה או משכנעת שסוחפת את הקהל עימה. כך, למשל, בסצינות המשעשעות החושפות את הגיגיו של פרנק טי.ג'יי מקי, או בדרך בה מוצגת לינדה המכורה לכדורים כנרקומנית. רק לאחר מכן, כשנראה אופן התנהגותו הדוחה של פרנק, ולאחר התפרצות הזעם של לינדה, מבינים הצופים שהפכו לחלק מיצרני האובייקטים, וחשים בושה. הצופים נלכדים ברשתות הבמאי, חלק מאותה חתרנות שחותרת לא רק תחת ממסדים, אלא גם תחת הקהל עצמו.

סיפור השיניים הקהות

"It is through the focus of children that the Author indulges his sense of hope"
Alex de Jonge, Dostoevsky and the age of Intensity (London: Secker & Warburg, 1975)

הציר השני, והמרתק לא פחות, עליו נע הסרט, הוא הציר שבין תקווה, אמונה ואהבה לבין ייאוש, ציניות, אינסטרומנטליות ומציאותיות. לחילופין, זהו גם הציר שבין הילדות לזקנה וכל מה שביניהן. הדמויות שאיבדו את דמות ילדותן ותומתן רודפות אחריה; חלקן זוכות למחילה וחלקן לא.

דוני, ילד הפלא שהוכה בברק ואיבד את חוכמתו הנושנה והמהוללת (החוכמה היא כה חמקנית, חלשה ולא רלבנטית מול כוחות הטבע והחיים בסרט מגנוליה) מאוהב במוזג הצעיר בראד, באהבה שהיא כרצון לזכות בילדות מחדש, גם דרך האהבה וגם דרך מושאה. ת'ורסטון האוול, הזקן המפוכח מהבאר, אומר לדוני שלא לבלבל בין ילדים ומלאכים; דוני אומר שהשניים זהים.

דוני צודק, בדרכו. הילדים במגנוליה הם אלו שיש להם נפש של מלאך. הילדים הסלבריטאים שיושבים עם סטנלי בפאנל התוכנית אינם ילדים. הם צינים ומפוכחים. הילדים האמיתיים במגנוליה הם ג'ים קורינג השוטר, האח פיל פרמה והילד סטנלי. לכל אלו תשוקה מסוימת. תשוקה לעשיית טוב או לידע, לעומת האחרים שייבאו אידאלים נבובים ובגדו באידאלים שלהם.

אחרים בסרט נאבקים על ילדותם, מנסים להשיבה או מקוננים על אובדנה: קלאודיה גייטור (בתו המסוממת של ג'ימי גייטור המנחה, היוצאת לפגישה עם ג'ים קורינג השוטר) הפוסחת בין שתי הסעיפים - בין האהבה והתום המבטיחים והמפתים שמציע לה ג'ים, לבין הסמים וההפקרות אליהם הורגלה ושלקיום מעבר להם אינה מסוגלת עוד להאמין; ארל פארטרידג' הזקן שמבכה את בגידתו באישתו הראשונה, אהבת חייו, שמתבררת כבגידתו בעצמו; לינדה פארטרידג' שמתחרטת על כך שהתחתנה עם ארל למען כספו ומבקשת לוותר על חלקה בירושה; וג'ימי גייטור, מנחה הטלוויזיה שמתוודה על בגידותיו באישתו ומעשיו המגונים בביתו. הוא היחיד אגב, שלא יזכה בסוג של מחילה, וזאת משום שהוא הרג ילדות. הוא, במו ידיו, הרג את ילדותה של ביתו.

מאבק זה הוא מאבק שבין ילדות רעננה ופיכחון זקן ועצוב. ניתן למצוא את סיכומו בסצינה בה מביט מנחה הטלוויזיה ג'ימי גייטור בייאוש בסטנלי הצעיר והעקשן ואינו מבין מדוע הוא מסרב לעלות לדוכן. הוא פשוט אינו מסוגל להבין כיצד הילד הזניח הזה, כמותו עברו אצלו מאות, הורס לו את ההצגה. הוא מנסה לשכנע את סטנלי במבט עיניו המדוכדך ובמילותיו הרפות לעלות לדוכן. ג'ימי גייטור אינו מבין כיצד סטנלי מסוגל לשבור את כללי המשחק המקובלים עליו. כללי המשחק של אדם עייף שחווה את תלאות החיים והתנער מאשליות וחלומות נעוריו.

באותו רגע בו נעמד סטנלי על שלו ומסרב לקום ולחשוף את עצמו ברבים, הוא מציל את עצמו, אולי, מגורלו של דוני, ילד הפלא המרוסק. זוהי הגאולה הראשונה שמתבצעת בסרט.

מגנוליה יוצרת עולם בו אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה ומספרת את סיפורו של המאבק בין הידע המר של העבר והתקווה הנואשת לעתיד טוב יותר. הסרט מציג סדרה של יחסי אבות בנים (ארל ופרנק, ג'ימי וקלאודיה, סטנלי וריק) ודמויות אב מסרסות ובוגדניות. חטאיהם של ארל פארטרידג' וג'ימי גייטור ישחיתו את חיי ילדיהם וישללו מהם את ילדותם ואמנותם. חטאיו של ריק יאיימו למנוע את אלו מסטנלי. במאבק זה, בו העבר משמש כמורה המלמד חשדנות בעזרת סרגל קשוח בידו, מנסה ג'ים השוטר לפתוח פתח קטן לתקווה ולעצור מעגל זה של עוולות המייצרות כאב המייצר עוולות וחוזר חלילה. ג'ים, סמל הילדות והתקווה של הסרט הוא הקרוב ביותר, לכן, להיות הדמות הראשית, והדמות היחידה הזוכה לתפקד כמשהו דומה למספר.

פרנק, גורו הגברים, אינו מבצע את משנתו כפי שהוא טוען. פרנק מטיף לשכוח את העבר. מהעבר, לטענתו, לא ניתן ללמוד דבר. אולם כשהוא מגיע למיטת אביו הגוסס, העבר הוא הדבר היחיד שהוא מסוגל לדבר עליו, ובמרירות עצומה. מהעבר לא ניתן להתחמק. הפתרון היחיד יכול להיות התמודדות אתו. וכשפרנק מתמודד עם העבר הוא מתפרק מבפנים בפרץ של כוחות מתנגשים וסותרים, במאמץ אדיר, במאבק איתנים קרבי ואלים של אדם שאצר בתוכו תסכולים, כאבים ומתחים אדירים.
פרנק מעביר סדנה שאמורה לעזור לגברים רופסים, מנופחי תרבות ג'אנק להתגבר על הסירוס וללמוד מחדש להשתמש בפין שלהם בחברה המודרנית, הדכאנית והלא מובנת להם. לעומתו, ג'ים השוטר שאיבד את אקדחו, מרגיש חסר ערך ומסורס בלעדיו. הקונטרה לסצינות בהן פרנק מלמד את הגברים כיצד להמציא מחדש את גבריותם, היא בסצינה בה המוני הגברים מנסים לעזור לג'ים למצוא את האקדח בגשם ולשקם את גבריותו.

הסצינה בה מוצג פרנק לראשונה בסרט לצלילי 'כה אמר זרטוסטרא' של שטראוס, היא הערה מעניינת על ניטשה. ב-Spin Off זה על התרבות הישנה, מושמים הנשגב והמגוחך, הגבוה והנמוך, יחדיו, והעל־אדם מוצג מחדש בתור על־האדם הסקסואלי של ג'ונגל המינים. על־אדם זה אומנם נפטר מאנושיותו ומציג חזות איתנה, אולם אבוי, דווקא מפאת חוסר אנושיות זה הוא מתגלה, בדיעבד, כתת־אדם שביר, חסר שקט ומלא תסביכי נחיתות המנסה לכסות על בעיותיו בעזרת התעלמות מעברו וקולו הפנימי. הילד שטיפל באימו האהובה וחולת הסרטן הופך בבגרותו למיזוגניסט קוצני כלפי חוץ ומלא מגננות ופחדים. פחדים ואגרסיות אלו בולטים בבואו לבית אביו, כאשר הוא מרגיש מאוים מהכלבים ומאיים לבעוט בהם אם יתקרבו אליו.

במאבק זה הסיאוב הוא פגע נמשך, אולם התקווה והשאיפה לטוב ולסדר היא תכונה קמאית שלא נעלמת לעולם. לא אצל ארל, לא אצל קלאודיה ואפילו לא אצל ג'ימי גייטור. שאיפה זו, שגרמה לנושאים אותה כאבים רבים כל כך בעבר, מקננת תמיד בלב ושבה במלוא עוצמתה לקראת המוות.

סיפור האהבה הקמאית

It would seem that we're through with the past,
But it's not through with us
(Jimmy Gator, Magnolia)

הסיפור שמגלם בצורה החזקה ביותר את המתח שבין הילדות והרצון לחזור אליה לבין הסיאוב, הפיכחון והעבר הוא עם זאת, ללא ספק, סיפורם של ג'ים קורינג השוטר וקלאודיה פארטרידג' הנרקומנית הצעירה.

ג'ים התמים הוא דמות שואפת טוב המבקשת למצוא אהבה בעולם. הוא מזמין את קלאודיה (צרכנית סמים קשים וקורבן התעללות מינית המוצגת כאדם חלש, טוב, ואולי גם בעל שאיפה לטוהר, אך בעל יצר הרס עצמי, הרגלים מושחתים וחוסר תקווה) לפגישה אתו. במהלך הפגישה קלאודיה צועדת קדימה בתשוקתה לעולם הזך אותו מבטיח לה ג'ים. אך האם ג'ים אכן מסוגל לסחוף אותה? או האם תסחוף היא אותו לעולמה המושחת? היא וג'ים מבטיחים לקיים יחסים ללא שקרים, ללא עכבות. יחסים שיתעלמו מהעבר, יחסים ללא עבר. אך האם יחסים כאלו אפשריים?

דוסטוייבסקי מציג שוב ושוב בספריו הגדולים את נושא הילדות המושחתת כמו גם את המושיע הבא להשיב לבן זוגו את תומתו - אם זו סוניה הנואמת לראסקולניקוב הרוצח, או איש המחתרת הנואם לזונה ליזה. אך כאן, בניגוד לדוסטוייבסקי, הטוב מתגלה במלוא הבנאליות שלו.

אנדרסון מציג את המונולוג המרגש של ארל הגוסס, המדבר בזכות חשיבותה העליונה של האהבה האמיתית (במין תשדיר שירות למונוגמיה ששתל אנדרסון בסרט), כטקסט משלים לרומן הצעיר בין ג'ים וקלאודיה, המסמל את תקוות הברית החדשה. אבל האם ג'ים מבין בכלל בפני מה הוא עומד כאשר קלאודיה חוזרת מהסנפה מהירה בשירותים? כאשר הוא מנסה לזעזע אותה בסיפור על האקדח שאיבד הבוקר? הוא מלא ברצון טוב, אבל אינו מבין את הדברים הברורים ביותר לגבי הבחורה שמולו.

ובעצם כיצד יכול שלא להבין, כשהוא שוטר המתמודד מול המקרים הקשים ביותר מדי יום ואדם ש"רואה הכל". לא, האופטימיות של ג'ים מתפרשת בעולם של מגנוליה גם כניתוק, גיחוך וטיפשות מסוימת. טיפשות של אדם שאומר למצלמה: "אבל זאת העבודה שלי ואני אוהב אותה. בגלל שאני רוצה לעשות טוב - בחיים האלו ובעולם הזה, אני רוצה לעשות טוב. ואני רוצה לעזור לאנשים. ואולי אני מקבל 20 קריאות גרועות ביום, אבל אם פעם אחת אני יכול לעזור למישהו אחד, לתקן עוולה או מצב לא הוגן, אני שוטר מאושר."

וכך, כשמביטים על הרומן בין ג'ים לקלאודיה, מצד אחד הרצון שלא לאבד את התקווה סוחף את השניים יחד עם הצופים לסיום האופטימי כביכול של הסרט (מבין מספר סיומים אופטימיים פחות). אבל האם תיתכן באמת תקשורת בין השניים? האם התקווה אכן מוצדקת? האם ניתן לשכוח את העבר? האם יוכל הטוב שלא מכיר את הרע העומד מולו לעזור לו?

מכת לוס אנג'לס

הסרט מגנוליה הוא סרט מניפולטיבי בצילום, בעריכה ובעריכת הקול. בין השאר, עושה הסרט מעשה חסר תקדים ומותח את הזמן בצורה שהופכת את הדרך בה מטפל ג'ויס ביום הדבלינאי לקליפ MTV. עשר דקות מתוך החידון הופכות בסרט מגנוליה לקטע של יותר משעה, המהווה נתח נכבד מהסרט ולתוכו מתנקזות דרמות רבות. בנוסף לכך נערכה בקטע עבודת סאונד מדהימה שמניחה על המוסיקה המרגשת רבדים נוספים של טקסט ומוסיקה. כצופה קולנוע, עלי להעיד שהצפייה בקטע מהפנטת ורוויה בתחושות של סטגנציה, חוסר מוצא, אימה ומתח נוראי. מעולם, בתולדות הקולנוע, לא נמתח הזמן כל כך.

אחד משיאיו הבלתי מעורערים של הסרט מתרחש במהלך הערב, באחד מהרגעים בו רוב דמויות הסרט נמצאות בשיאה של סערת רגשות, במהלך או לאחר מעשה המהווה למענן אפשרות לבחון מחדש את דרכן. ברגע שיא זה של הסרט, ניחתת על העיר מכת צפרדעים תנ"כית המהווה סימן אלוהי לדמויות, מאחדת אותן ומתפקדת בצורה מקבילה לרעידת האדמה בסרט "תמונות קצרות" של אלטמן. (שימו לב למספרים 8 ו-‏2 המופיעים פעמים רבות בסרט ורומזים לספר שמות, פרק ח', פסוק ב'). למכת צפרדעים זו יש, בניגוד לרעידת האדמה של אלטמן, אלמנט מזכך ומרפא. ילד הפלא המזדקן דוני נגאל מאשליותיו, פרנק טי.ג'יי מקי מגיע להשלמה עם אביו, קלאודיה ואמה מתוודות אחת בפני השניה, ארל ולינדה פארטרידג' הולכים לעולמם.

מעבר לטוב ולרע

מעבר לכל הדיבור על מקריות, שהוא, לטעמי, מצוץ ונדוש מעט לאחר הטיפול המוגזם שהעניקו לו כבר רוברט אלטמן ופול אוסטר (דרך אגב, כסרט מקביל כביכול לתמונות קצרות ניתן לראות גם את "כל מה שאפשר לדעת עליה", הנחות בהרבה, המציג כרגע על מסכינו); מעבר לכל העטיפה המתקתקה הזו, ואף מעבר לאסתטיקה המדהימה (ובלי להזכיר אפילו את הצילום המופתי, המשחק הנפלא והתסריט המצוין שעושים את הסרט) - מגנוליה הוא מסוג הסרטים שהם חוויה אנושית.

מגנוליה הוא סרט שמביט בדמויות שלו במבט חודר, נוקב ופאטאליסטי (והדמויות בסרט מונעות בעקביות עיקשת על־ידי קווי אופיין החזקים לעבר גורלן, כמו דמויות בטרגדיה יוונית) אך רווי חמלה, סובלנות, וקשב. מבט שמאפשר לו להיות מעבר לטוב ולרע אך קרוב לשניהם, בעמדה ממנה אין מוחלט אלא רק רשמים עזים, נקודות מבט ומקטעים ספק מקריים ומכמירים.

פעם בכמה שנים מספק הקולנוע יצירת מופת מונומנטלית ורווית משמעויות המזמינה צפיות חוזרות ומאפשרת להתרשם ממלוא יכולתו של הקולנוע. בשבילי מילאו את התפקיד הזה בשנות ה- 90 (להבדיל אלף אלפי הבדלות) "ספרות זולה" של טרנטינו ו-"מתחת לפני השטח" של קוסטוריצה. מגנוליה, אחד מהסרטים האלה, הוא סרט אישי, מרגש וקורע לב על נושאים פנימיים שנוגעים וחוצים כל אחד מאתנו, כאהבה, שנאה, ייאוש, תקווה, אנושיות וחוסר אנושיות.
קישורים
מגנוליה - מתוך אתר IMDB
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "קולנוע ואמנויות הבמה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

אנשים תלושים ממשפחה הרוסה 13170
הסרט נפתח בסצנת התאבדות בקפיצה מהגג של בחור צעיר. מתברר שהוא נהרג לא כתוצאה מהנפילה עצמה אלא מכדור הרובה שבו ירתה אמו של הבחור על אביו (או שמא להיפך?); הכדור החטיא את האב אבל פגע בבן תוך כדי נפילתו מטה. הבן החליט להתאבד כי חייו במשפחתו ההרוסה עם הורים מסוכסכים ללא תקנה נמאסו עליו.
חיי כל הדמויות בסרט מרים כי הן נפגעו מהרס משפחתן. יחס חם לבן משפחה מגלה רק אישתו של גייטר, מנחה הטלוויזיה, לבעלה, עד לרגע שבו מתגלה לה שהוא ביצע מעשים מגונים בבתם. כן, גם המשפחה הזו נהרסה כבר מזמן ואשתו של גייטר חיה באשלייה עד לרגע הגילוי.
הסרט "אמריקן ביוטי" בוחן את התהליכים המביאים להתפוררותה של המשפחה האמריקנית, ואילו אנדרסון ב"מגנוליה" עוקב אחר חייהם של אנשים שמבחינתם הרס המשפחה היא כבר עובדה מוגמרת - זהו "הביג באנג" של חייהם, משם זה התחיל, הם הוטלו לעולם תלושים, כמו הצפרדעים הנופלות משמים. גם אם יהיו מצליחנים כמו פרנק טי ג'יי מקי גם יהיו ילדי פלא, גם אם יהיו נשים סקסיות, הם ישארו תלושים. הצלחה, כסף, שכל, סקס - כול אלה אינם יכולים לפצות מבחינה רגשית על חיי משפחה הרוסים.
משפחה הרוסה 13496
ראוי לציין שהסיפור בפתיחה של מגנוליה, אודות המתאבד, היווה גם בסיס עלילתי לאחד הפרקים של הסדרה ''רצח מאדום לשחור'' ז''ל.

אם זה מבוסס על סיפור אמיתי או שזו עוד אגדה אורבנית - אינני יודע.
13171
לגבי המדיום, לא הסרט:

נו, אז מה? הוצגו מספר תרחישים המתארים השתלשלות עניינים של חייהן של כמה דמויות, וגם הוצג קשר - טריוויאלי או משתמע - לערך מסויים (משפחה, למשל). מכל זאת, על הצופה השטחי - אף אם חקר והעמיק כדי למצוא קשרים\אנלוגיות\משמעויות אלה - מוטל פשוט להניח שזו אמת לאמיתה. "סרט מדהים", יאמר לעצמו, "כל כך הרבה רבדים, כל כך הרבה משמעויות". אבל האם התקיים איזשהו דיון במסגרת העלילתית הזאת? הועלו טענות? ביסוסים? חיזוקים? לעיתים רחוקות מאד התשובות לכך הן "כן". ואין, כפי שאולי ינסו לומר כמה מחובבי המדיה, טעם בדיון על רקע המוצג בסרט. לא רק משום שאם, בדוגמה הרלוונטית למשל, המסקנה תהיה "לא. למשפחה הרוסה אין השלכות מרחיקות לכת על חיים של חבריה" כל הסרט יהפוך להיות בליל של שטויות - אלא גם, ובעיקר, מאחר וכל ה"דוגמאות" מהן אולי אפשר להסיק, אינדוקטיבית, מסקנות - הן בדויות.

המשחק מכור, ןלסרטים (כמו לרבים מתוצרי המדיה הכתובה) אין משמעות. אין ערך דידקטי. אין טעם מלבד זה הבידורי וההנאה שמספקת יצירה וירטואזית - ומן הראוי שהם יקבלו את היחס המתאים.
מה לגבי המדיום? 13177
מר אומיקרון היקר,

אינני חושב שה'מגרעה' שהצבעת עליה קיימת בסרטים בלבד אלא גם כמובן בספרות. כמובן שזו 'מגרעה' שקיימת רק בחלקן של היצירות (חלקן כוללים דיונים ישירים בתופעות, או מבוססים על סיפורים אמיתיים) ועם זאת איני רואה כל חשיבות בשאלה האם הסיפורים במגנוליה בדויים או לא.

פייר, נטשה והנסיך בולקנוסקי של טולסטוי אינם דמויות אמיתיות, התהפוכות שעוברות עליהן חסרות תקדים, ובכל זאת משמעות מלחמה ושלום לבני האנוש היא מדהימה בהיקפה.

אתה צודק. משמעותה הראשונה של היצירה אינו דידקטי אלא חוויתי. מי בכלל רוצה לראות חוויות דידקטיות בקולנוע. כאלו הן בד"כ סרטי הסברה/פרופגנדה כגון אמריקה X (ואולי לסרט כזה אתה צריך להתנגד).
מתוך חוויה עלולות להגזר משמעויות 'דידקטיות' כהגדרתך, שאני הייתי מעדיף לקרוא להן אולי 'הארתיות' מלשון 'enlightment'. הקולנוע ככל יצירת אומנות כמעט הוא משל (בצורה מסויימת), וככזה אין חשיבות לאמיתות הפרטים.

בברכה,

ע. הרטוגזון
טולסטוי מול נבוקוב 13173
"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה". זהו משפט הפתיחה של "אנה קארנינה" (בתרגומה המצויין של נילי מירסקי).

אבל משהו בסיסי מאד ב"מגנוליה" סותר את הטענה הזו. משהו יסודי מאד, מין קו שרץ לאורך כל הסרט, אומר: כולם אותו דבר. כולם אומללים. כן, לכל אחד יש הסיבות שלו, אבל – מנקודת המבט שלי לפחות – הסרט הצדיק את הפראפרזה של נבוקוב, שמשפט הפתיחה לספרו "אדה" ציטט מתוך הרומן הדמיוני "אנה ארקדייביץ' קארנינה" את משפט הפתיחה: "כל המשפחות המאושרות שונות זו מזו, כל משפחה אומללה - אומללה באותו האופן".

בפעם הראשונה שקראתי את גרסת "אדה" למשפט הפתיחה, נזדעקתי. המשפט צורם ונוגד את ההגיון. נדמה לי כי פול תומס אנדרסון ניסה להגיד משהו דומה. אולי יש בכך משהו.
טולסטוי מול נבוקוב 13277
איך אתה יכול לכתוב שכל המשפחות האומללות דומות זו לזו? אפילו במגנוליה הטענה הזו לא נכונה. לכל אחת מהמשפחות יש בעיה אחרת. זה שכולם אומללים לא אומר שהאומללות זהה וזו ראיה שמצרה את העולם האנושי והופכת אותו לבהמי וחסר חן.
אתה רוצה להגיד לילדה שעברה אונס בילדותה שהסבל שלה זהה ללילד שלא קנו מכנסי ל'יוויס?

לפי דעתי זה חוסר רגישות. חוץ מזה שאפילו אותה אומללות היא הרבה פעמים שונה אצל אותו אדם.
כן, ההפך אכן נכון יותר 29334
גם עמוס עוז, ב''קופסה שחורה'', מצטט את המשפט הפותח של אנה קרנינה, וסותר אותו.

מפי אחת הדמויות המרכזיות בספר, אילנה, הוא כותב, שכל האומללים חוזרים על אחת מתוך שלוש-ארבע דרכי אומללות מוכרות וידועות. והמאושרים הם השונים, המיוחדים.

לטעמי - זה מאוד נכון. אם לצטט מעוד ספר חביב, ''אדון האור'' (רוג'ר זילאזני), הרי שהשפעתם של האלים יאמה וקאלי (אל המוות ואלת החורבן), ניכרת היטב בעולם. בעוד שהשפעתם של האלים האחרים - חבויה ונסתרת.
אומללות ללא פתרון בהיר 13179
סוף סוף זוכה מגנוליה לביקורת מעריכה ואוהבת ברמה לה הסרט הנפלא הזה ראוי לה.
תוזה לך הרטוגזון חביבי, על כך.
אמנם חגי לוי, מבקר הסרטים של ה"עיר" קבע כי זהו הסרט הטוב של השנה, אך טיעוניו וניתוחו של זה היו קהים וחסרי אבחנה, תובנה ייחודית או הבנה מלאה של התוצר המורכב והעמוק של אנדרסון. והוא אכן כזה. אני, בצפייה ראשונית שלו חשתי את אותן תחושות אותן אתה מתאר- חוסר מוצא, מתח איום ואף ניתן לומר- מבחיל, כאדם שרץ במבוך שסופו נפילה כואבת, אך הריצה כה כואבת שאין זה משנה כבר. התחלת הסרט, כ-‏25 דקות מרוכזות של קליימקס קולנועי, אמנם קשות לעיכול ומקשות על הריכוז, אך לאחר שזה עובר, מבינים את הרעיון שעומד מאחוריי, את הדחיפות, ה"ריצה", ה"מריחה" של חיי הגיבורים.

אבל אתה ניתחת את הסרט באופן כה מלא, ביחס למאמר קצר, שאין לי עוד רבות להוסיף, מלבד הקשרים מועטים נוספים. הקשר אחד הנו הדמיון לרעיונות "אמריקן ביוטי" ו"אושר" ולבסיס עליו יצירות אלו עומדות. לטעמי, אין לראות את אלו באותה שורה, כיוון שבעוד מגנוליה הנו סרט מלא, מורכב, המתבונן דרך פריזמה מורכבת אל תוך נשמת גיבוריו, אמריקן ביוטי וגם אושר, אם כי פחות, אינם משכילים לעשות זאת וכל שאנו רואים הנה השתקפות צרה, בנאלית ומרוכזת של דמויות יותר שטחיות מעגולות, יותר קריקטוריסטיות מאשר מלאות. סרטים אלו, אך על פי תסריט בעל פוטנציאל, אינם מצליחים לממש את כל הגלום ברעיון הפרברים ה"שקטים לכאורה", כמו שמגנוליה מצליח, גם אינו מטפל בדיוק באותו עקרון רעיוני.

ובאשר לגאולה- עניין זה אינו ממש ברור לי עד עכשיו, כיוון שגם אם ניתן לראות במספר סצנות כסצנות גאולה, וחלקן אכן כן, חלקן אינן פותרות דבר והמשך העלילה לאחר הסרט מעורפל ואף פתרון אמיתי אינו ניתן או נרמז, מלבד התמודדות עם העבר. ואולי זה הוא. בניגוד לאנה קרנינה, בה טולסטוי מציע את הדת כפתרון, ובמציאות אכן הופך למוז'יק ודתי נלהב, אנדרסון בעוד בראשית הקריירה הקולנועית שלו ולא ניתן לדעת לגמרי מהי השקפתו הכוללת.

אני, באופן מסוים נמשך יותר לדרך בה טל מסתכל על הסרט דרך ציטוטו של נאבוקוב, למרות הכל.
הזהו אדם? 13261
נקודת התחלה בניטשה, ככל הנראה תהיה תמיד נכונה לכל בקורת שלאחריו וכנ"ל גם על פרויד.
החלפת המושגים של ה"אדם" בכללם ל"תת אדם" או ל"סאב אנושיים", הגיונית אולי, אך באותה מידה הגיוני שהמושגים "התרחבו" או אם תירצתו אפילו, "התפתחו".
את מושאי ה"התנהגות הנכונה" בנו לאורך כל הזמנים הוגים רבים שהמציאו את ה"אדם" כל פעם מחדש. בהקשר זה מענין במיוחד פרימו לוי ששואל בגלוי "הזהו אדם?" וההד הגורף שעונה נחרצות בדומה לסיום המונולוג המרתק והמרגש של מולי בלום ב"יוליסס" של ג'ויס, כן!
האדם "מלוכלך" חייתי" "מרושע" "צבוע" "גברי" "נשי", כל ההגדרות תואמות במידה זו או אחרת. מר הרטוגזון מאבחן את כל אלה נכונה אך האם אליבא דאנדרסון הטענה נשמרת?
קשה לומר, אם האדם המציא את עצמו לבדו אזי הוא המציא גם בעיות האדם ואת שאלת האדם, משמע שהוא זה שימציא גם את הפתרון לבעיות. אך אנדרסון מציג לנו טרנדציה מוחלטת, צפרדעים משמיים? או אולי בכל זאת צפרדעים שחדרו אל מושג האדם כסמל? בעוד שאנדרסון מפנה אותנו ככל הנראה לספר שמות ולשמיים הוא גם מדגיש לנו את האדמה. האם יש מקום לדואליות המבולבלת הזאת?
שוב קשה לקבוע, חסרות עדיות רבות, המרכזית היא עצם ה"מגנוליה" הפרח ומשמעותו שלא הובהרה כאן. לדעתי, החוסר הזה מבטא את עיקר התכלית שיש להמציא על מגנוליה ושאותה מר הרטוגזון כשל להציג. הוא אכן מציג בבהירות את תמונת המצב ומקריא עבורנו את הסירוס האנושי כמו גם את התסביך ההוויתי אך הוא לא מצליח למצוא את הלב שאותו ביקש אולי ת.א אנדרסון להמציא.
אגב יתכן בהחלט שהניתוח של הרטוגזון הוא נכון ורק שורות הסיכום שלו מוטעות.
הדיון במונומנטליות, מופת, חמלה, סובלנות וקשב שייכים לעולם שאני לא מכיר ואף סרטים נהדרים כ"ספרות זולה", "מתחת לפני השטח" ו"מגנוליה" לא מציגים עבורי עולם שכזה.
יתכן שאנדרסון היה קרוב להמציא עולם שכזה אבל בינתיים אאלץ להסתפק בעולם האמיתי של פון טרייר, טסוי הרק ובריאן סינגר שמתעסקים בצורה אידיאלית יותר במושגי ההמצאה ואידיאלית פחות במושגי ה"אמת" וה"אדם".
מה שיותר ברור יותר עמוק 13268
בקריאת תגובתך הרגשתי שיש לך המון דברים מעניינים להגיד, אבל הרעיונות לא התחברו. קראתי פעם ופעמיים ולא הבנתי לאן חותרים משפטים שלמים. הם נותרו לגבי סתומים כפשרה של אותה מגנוליה מסתורית.
טענה שכן הבנתי היתה ש"אם האדם המציא את עצמו לבדו, ואת שאלותיו הקיומיות" הרי שהוא "זה שימציא את הפתרון לבעיות". לדעתי, האדם ניחן גם בתכונה המוזרה להמציא בעיות שאין הוא מסוגל לפתור אותן (אבל מנין יבוא עזרו?)
אשמח אם בתגובתך הבאה תנסח את הרעיונות שהעלית בתגובתך הראשונית בצורה בהירה יותר. האינסטינקט שלי אומר לי שאם כך תעשה עשוי להתפתח גם דיון מעניין.
הזהו אדם? 13316
פון טרייר? עולם אמיתי?
כבר הרבה שנים לא ראיתי סרט שמהווה מניפולוציה בוטה כ"כ של הצופים והמציאות, וזאת על מנת להעביר מסרים מסוימים (ובעייתיים מאוד), כמו "לשבור את הגלים".
נכון, הוא מצלם בצורה מסוימת שנועדה להגביר את הריאליזם, אבל כיוון שהתסריט שלו נטול כל קשר למציאות אובייקטיבית (הוא הרי מציג כוח עליון בצורה ברורה מאוד), קשה לי להבין מאיפה הטענה לקרבה למציאות אצלו.
היש אלוהים? 13362
אה, אבל נראה שאתה מניח כאן שאין כח עליון במציאות...
את "לשבור את הגלים" לא ראיתי, אבל מ"הממלכה" נראה שפון טריר באמת מאמין בכל מיני שדים ורוחות. אולי לשיטתו זה כן קרוב למציאות?
מהו ריאליזם 13401
גם לשיטתך, ירדן, יש בעיות מרובות.
אתה מניח שמה שניתן להאמין בו הוא ריאליסטי. אולם בכל דבר ניתן להאמין. מכאן, כל דבר הוא ריאליסטי. ובמיוחד אם ניקח בחשבון את דקארט והשד המציק שלו או את ברקלי שהניח שאנו מחשבה. הכל אפשרי.

אם כך,
האם סטאר-וורס הוא סרט מציאותי? (אולי יש עולם כזה)
האם רוח רפאים הוא סרט מציאותי? (הרבה אנשים מאמינים ברוחות רפאים)

לא, הבעיה הלוגית שלך היא שאתה מוטה מתיאוצנטריות. כלומר, אתה מניח שבגלל שהאמונה הטפלה המקובלת וה'נחשבת' היא אמונה באלוהים אז היא הינה ריאליסטית.
למעשה היא אינה ריאליסטית יותר מסרט שמספר על כסא ששולט בעולם.

אשמח אם תענה לאתגר ותמצא בדברי פגמים, אולם איני רואה כאלה.

גם איני חושב שלארס פון טרייר מאמין בכוחות עליונים. לדעתי, זהו מין פגאניזם צפון אירופאי מודע לעצמו. אבל אולי אני טועה. יש לך אפשרות להגן על דבריך?
בממלכת דנמרק 13444
טוב טוב, אתה צודק, ואני חוזר בי מקשקושי הבלתי-זהיר לעיל.

השאלה על פון טרייר היא די מסקרנת. המחשבה האינסטינקטיבית שלי למראה "הממלכה" היתה שבאמת הוא מודע לעצמו ולא מתכוון לזה באמת; אבל הסיבה היחידה למחשבה הזו היא "לא, לא ייתכן שאדם מודרני ואף נערץ בארץ מודרנית ואף נערצת (דנמרק, לא צחוק!) יאמין בשדים ורוחות". מצד שני, מאוד ייתכן שאדם מודרני (וגו') יחשוב לו מחשבות נגד הרציונליזם המופרז, לתחושתם של רבים, שמנחה רבים אחרים (כמוני) - אפילו מבלי להתחייב מה בדיוק ברצונליזם לא טוב, או איזה שדים ורוחות או אלים יחידים *כן* מאכלסים את העולם.
ואז, אם הוא גם קולנוען במקרה, הוא עשוי לעשות דווקא ולהציג בסרט עולם *מסוים* של שדים ורוחות, שבו הוא לא ממש מאמין אבל גם לא ממש לא-מאמין. כלומר, הוא מסרב לתת דין וחשבון ברור על מצבם של השדים והרוחות בעולם "האמיתי". זה הניחוש הסביר ביותר שלי, אבל אין לי באמת מושג.
כה לחי 13315
ראשית, ניתוח מצוין של סרט נהדר - ללא ספק אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי בשנים האחרונות.

שנית, הערת אגב, לינדה לא מתה בסרט, היא דווקא ניצלת.

שלישית, מר הרטגזון, אני חושב שאינך מייחס חשיבות מספקת לנושא צירופי-המקרים וההשגחה האלוהית, שהוא מהנושאים החשובים בסרט: בהם, אחרי הכל, בוחר הבמאי גם לפתוח וגם לסגור את הסרט.
נראה לי שהסרט מדבר, בצורה מסוימת, על הדרך בה האל בוחר לפעול בעולם - בצורה עקיפה, בצירופי מקרים עדינים, באמצעות שליחים. הסרט מנסה להגיד שיש צדק בעולם, שיש חוק, שיש סיבה.
הוא אמנם לא מסביר למה, וגם לא משכנע במיוחד בנושא זה, אבל זהו ללא ספק אחד הרבדים המעניינים בסרט.
כה לחי 13341
ראשית לדבריה של מירב לבי חוסר הבהירות בדבריי:
דרידה אמר פעם בראיון שנערך עימו למראין שטען שהוא מסובך מדי או לא ברור, שהצורך שלו להיות ברור, הוא גדול אך באותה מידה גם מהצורך להיות ברור פחות.(אפשר לקרוא בקהילת בקורת תרבות שלIOL)
אליבא דדרידה וחבריו, דלז' ובודרייה, מושג ה"אמת" וה"אדם". כל האישים הנ"ל ושותפיהם התיאורתיים "המציאו" מחדש או ביטלו את ה"אמת" וטענו כי המרדף אחריהם הוא מיותר.
ההוגה הישראלי/רוסי/פלסטיני מר א.וודקה טוען שהמאבק בעקבות האמת הינו המאבק הרלוונטי היחידי גם אם סופו וודאי בכשלונו.
אנדרסון אכן רומז בסרטו שיש לו את הצורך לגלות את האמת אך כמו וודקה גם הוא ככל הנראה מגיע למסקנה שהדרך ראויה אך פתרון לעולם לא יהיה .
בקשר לענין האדם והמצאותיו:
זה נכון שהאדם המציא "מחלות" שהוא אינו יכול להתגבר עליהן אך הדיון הזה הוא לגמרי תיאוקרטי ודתי וממשיך במידה מסוימת את כיוון החתירה של מר הרטוגזון, שלדעתי אינו הכיוון הרצוי במקרה זה. ההמצאה של יכולת האדם כמו זו של האל מזכירה את השאלה הניצחית "האם מסוגל האל לברוא דבר חזק ממנו" והתיאוקריטזציה הזו של האדם או המטאפיזיקציה לאדם אינם ראויים לדעתי היום.
דבר נוסף לגבי פון טרייר, לא טענתי בשום אופן שפון טרייר חושף את האמת או את המציאות, טענתי שהוא ממציא אותה, ובשום פנים ואופן לא טענתי לריאליזם ביצירותיו.
העיסוק בגבול המחילה 85317
ראשית - בתקווה ששנתיים לאחר פירסום המאמר המקורי כותבו יקרא את תגובתי - אני רוצה להודות על כתיבת ניתוח/ביקורת זו, שכן מיד לאחר צפייה (שניה) בסרט, חשתי צורך עז להבין אותו יותר.
ללא ספק אחד מהסרטים הטובים ביותר שראיתי. מעבר לכל ניתוח מעמיק - הסרט הוא כה משפיע, עד כדי השפעה פיזית ממש.
ישנן מספר נקודות בניתוח שניתן לחלוק עליהן אולם נקודה עיקרית אחת נותרת ללא התייחסות - העיסוק במחילה.
לקראת סיומו של הסרט יש מעין מונולוג סיום של השוטר שמדבר על סליחה ומחילה ועל גבולותיהם. ובאמת כל מערכות היחסים עוסקות באדם אשר צריך לסלוח לאדם אחר או להסלח ע"י אחרים.
ארל מבקש סליחה מאשתו ומבנו - ולא מקבל אותה.
לינדה מבקשת סליחה מארל - ומנסה להתאבד.
ג'ימי מבקש סליחה מאשתו - היא סולחת על הבגידה אך לא על מעשיו בבתם, שגם היא לא סולחת לו.
דוני לא סולח להוריו.
ורק שני ה"ילדים" נותנים תקווה - סטנלי מבקש מאביו לשנות את יחסו אליו, כך שיוכל 'למחול' לו לפני שיהיה מאוחר מדי.
וג'ים השוטר - מוכן מראש לסלוח לקלאודיה, למרות שהוא לא יודע מה עשתה (ומנסיונו בשטח ודאי יודע מה עלול להיות ה'חטא' שלה).
בסיום הסרט אומר ג'ים שזה הקטע הקשה ביותר, לדעת מתי לסלוח ומהם גבולות הסליחה.
הגעתי מאוחר 207342
אבל יופי של ניתוח.

ובקריאה מאוחרת, האג'נדה של פרנק טי.ג'יי מקי מזכירה לי כמובן את דיון 1739
תודה 228842
באיחור אבל בכל זאת-
אין לי כל כך מה להוסיף חוץ מתודה מעומק הלב על הדברים היפים. האמת היא שאני כל כך אוהב את הסרט הזה שכמו טינאייג'ר גרופי אני אתענג על כל עיסוק לא פלצני בו אבל הקטע שלך עידו באמת ראוי. חשבת ללמוד קולנוע בעצמך או שאתה מעדיף להישאר בעמדת המבקר? קבל את תמיכתי ברעיון.
כל הכבוד על הניתוח המעמיק 429000
ראיתי את הסרט עכשיו, אחרי שראיתי אותו לפני שבע שנים בקולנוע. תודה רבה על הניתוח.

מוטי
התעלות מהשימוש בטיפולוגיה 514118
בסרט זה אין שימוש בדמויות טיפולוגיות(מהמילה טיפוס), וזה נדיר.
כל דמות פה היא דמות מורכבת, העשויה, כמו שאמר כותב המאמר, גם מהטוב וגם מהרע.
אי שימוש בדמויות טיפולוגיות דורש יותר מאמץ מצד היוצר וזה גורם לי להעריך אותו יותר.
אגב,
אי שימוש בטיפולוגיה זה משהו שנעשה גם בתנ"ך, וזה עוד יותר גורם לצופה, או לקורא, לתהות...

ג'ים השוטר הוא הגואל בסרט זה וההבחנה היא ממש מדויקת, אני הייתי מוסיף את ההשוואה לאמריקן ביוטי, שם הגואל הוא ריקי.
ההבדל הגדול בינים לפי הבנתי, הוא שריקי לא תמים כמו ג'ים.

זהו,
אני חושב שזה היה ניתוח מצוין!
תודה לך עידו,
גם אם זה באיחור של כמה שנים(:

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים