 |
|
 |
||
|
||||
 |
"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה". זהו משפט הפתיחה של "אנה קארנינה" (בתרגומה המצויין של נילי מירסקי). אבל משהו בסיסי מאד ב"מגנוליה" סותר את הטענה הזו. משהו יסודי מאד, מין קו שרץ לאורך כל הסרט, אומר: כולם אותו דבר. כולם אומללים. כן, לכל אחד יש הסיבות שלו, אבל – מנקודת המבט שלי לפחות – הסרט הצדיק את הפראפרזה של נבוקוב, שמשפט הפתיחה לספרו "אדה" ציטט מתוך הרומן הדמיוני "אנה ארקדייביץ' קארנינה" את משפט הפתיחה: "כל המשפחות המאושרות שונות זו מזו, כל משפחה אומללה - אומללה באותו האופן". בפעם הראשונה שקראתי את גרסת "אדה" למשפט הפתיחה, נזדעקתי. המשפט צורם ונוגד את ההגיון. נדמה לי כי פול תומס אנדרסון ניסה להגיד משהו דומה. אולי יש בכך משהו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
איך אתה יכול לכתוב שכל המשפחות האומללות דומות זו לזו? אפילו במגנוליה הטענה הזו לא נכונה. לכל אחת מהמשפחות יש בעיה אחרת. זה שכולם אומללים לא אומר שהאומללות זהה וזו ראיה שמצרה את העולם האנושי והופכת אותו לבהמי וחסר חן. אתה רוצה להגיד לילדה שעברה אונס בילדותה שהסבל שלה זהה ללילד שלא קנו מכנסי ל'יוויס? לפי דעתי זה חוסר רגישות. חוץ מזה שאפילו אותה אומללות היא הרבה פעמים שונה אצל אותו אדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם עמוס עוז, ב''קופסה שחורה'', מצטט את המשפט הפותח של אנה קרנינה, וסותר אותו. מפי אחת הדמויות המרכזיות בספר, אילנה, הוא כותב, שכל האומללים חוזרים על אחת מתוך שלוש-ארבע דרכי אומללות מוכרות וידועות. והמאושרים הם השונים, המיוחדים. לטעמי - זה מאוד נכון. אם לצטט מעוד ספר חביב, ''אדון האור'' (רוג'ר זילאזני), הרי שהשפעתם של האלים יאמה וקאלי (אל המוות ואלת החורבן), ניכרת היטב בעולם. בעוד שהשפעתם של האלים האחרים - חבויה ונסתרת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |