 |
סוף סוף זוכה מגנוליה לביקורת מעריכה ואוהבת ברמה לה הסרט הנפלא הזה ראוי לה.
תוזה לך הרטוגזון חביבי, על כך.
אמנם חגי לוי, מבקר הסרטים של ה"עיר" קבע כי זהו הסרט הטוב של השנה, אך טיעוניו וניתוחו של זה היו קהים וחסרי אבחנה, תובנה ייחודית או הבנה מלאה של התוצר המורכב והעמוק של אנדרסון. והוא אכן כזה. אני, בצפייה ראשונית שלו חשתי את אותן תחושות אותן אתה מתאר- חוסר מוצא, מתח איום ואף ניתן לומר- מבחיל, כאדם שרץ במבוך שסופו נפילה כואבת, אך הריצה כה כואבת שאין זה משנה כבר. התחלת הסרט, כ-25 דקות מרוכזות של קליימקס קולנועי, אמנם קשות לעיכול ומקשות על הריכוז, אך לאחר שזה עובר, מבינים את הרעיון שעומד מאחוריי, את הדחיפות, ה"ריצה", ה"מריחה" של חיי הגיבורים.
אבל אתה ניתחת את הסרט באופן כה מלא, ביחס למאמר קצר, שאין לי עוד רבות להוסיף, מלבד הקשרים מועטים נוספים. הקשר אחד הנו הדמיון לרעיונות "אמריקן ביוטי" ו"אושר" ולבסיס עליו יצירות אלו עומדות. לטעמי, אין לראות את אלו באותה שורה, כיוון שבעוד מגנוליה הנו סרט מלא, מורכב, המתבונן דרך פריזמה מורכבת אל תוך נשמת גיבוריו, אמריקן ביוטי וגם אושר, אם כי פחות, אינם משכילים לעשות זאת וכל שאנו רואים הנה השתקפות צרה, בנאלית ומרוכזת של דמויות יותר שטחיות מעגולות, יותר קריקטוריסטיות מאשר מלאות. סרטים אלו, אך על פי תסריט בעל פוטנציאל, אינם מצליחים לממש את כל הגלום ברעיון הפרברים ה"שקטים לכאורה", כמו שמגנוליה מצליח, גם אינו מטפל בדיוק באותו עקרון רעיוני.
ובאשר לגאולה- עניין זה אינו ממש ברור לי עד עכשיו, כיוון שגם אם ניתן לראות במספר סצנות כסצנות גאולה, וחלקן אכן כן, חלקן אינן פותרות דבר והמשך העלילה לאחר הסרט מעורפל ואף פתרון אמיתי אינו ניתן או נרמז, מלבד התמודדות עם העבר. ואולי זה הוא. בניגוד לאנה קרנינה, בה טולסטוי מציע את הדת כפתרון, ובמציאות אכן הופך למוז'יק ודתי נלהב, אנדרסון בעוד בראשית הקריירה הקולנועית שלו ולא ניתן לדעת לגמרי מהי השקפתו הכוללת.
אני, באופן מסוים נמשך יותר לדרך בה טל מסתכל על הסרט דרך ציטוטו של נאבוקוב, למרות הכל.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש