13171
לגבי המדיום, לא הסרט:

נו, אז מה? הוצגו מספר תרחישים המתארים השתלשלות עניינים של חייהן של כמה דמויות, וגם הוצג קשר - טריוויאלי או משתמע - לערך מסויים (משפחה, למשל). מכל זאת, על הצופה השטחי - אף אם חקר והעמיק כדי למצוא קשרים\אנלוגיות\משמעויות אלה - מוטל פשוט להניח שזו אמת לאמיתה. "סרט מדהים", יאמר לעצמו, "כל כך הרבה רבדים, כל כך הרבה משמעויות". אבל האם התקיים איזשהו דיון במסגרת העלילתית הזאת? הועלו טענות? ביסוסים? חיזוקים? לעיתים רחוקות מאד התשובות לכך הן "כן". ואין, כפי שאולי ינסו לומר כמה מחובבי המדיה, טעם בדיון על רקע המוצג בסרט. לא רק משום שאם, בדוגמה הרלוונטית למשל, המסקנה תהיה "לא. למשפחה הרוסה אין השלכות מרחיקות לכת על חיים של חבריה" כל הסרט יהפוך להיות בליל של שטויות - אלא גם, ובעיקר, מאחר וכל ה"דוגמאות" מהן אולי אפשר להסיק, אינדוקטיבית, מסקנות - הן בדויות.

המשחק מכור, ןלסרטים (כמו לרבים מתוצרי המדיה הכתובה) אין משמעות. אין ערך דידקטי. אין טעם מלבד זה הבידורי וההנאה שמספקת יצירה וירטואזית - ומן הראוי שהם יקבלו את היחס המתאים.
מה לגבי המדיום? 13177
מר אומיקרון היקר,

אינני חושב שה'מגרעה' שהצבעת עליה קיימת בסרטים בלבד אלא גם כמובן בספרות. כמובן שזו 'מגרעה' שקיימת רק בחלקן של היצירות (חלקן כוללים דיונים ישירים בתופעות, או מבוססים על סיפורים אמיתיים) ועם זאת איני רואה כל חשיבות בשאלה האם הסיפורים במגנוליה בדויים או לא.

פייר, נטשה והנסיך בולקנוסקי של טולסטוי אינם דמויות אמיתיות, התהפוכות שעוברות עליהן חסרות תקדים, ובכל זאת משמעות מלחמה ושלום לבני האנוש היא מדהימה בהיקפה.

אתה צודק. משמעותה הראשונה של היצירה אינו דידקטי אלא חוויתי. מי בכלל רוצה לראות חוויות דידקטיות בקולנוע. כאלו הן בד"כ סרטי הסברה/פרופגנדה כגון אמריקה X (ואולי לסרט כזה אתה צריך להתנגד).
מתוך חוויה עלולות להגזר משמעויות 'דידקטיות' כהגדרתך, שאני הייתי מעדיף לקרוא להן אולי 'הארתיות' מלשון 'enlightment'. הקולנוע ככל יצירת אומנות כמעט הוא משל (בצורה מסויימת), וככזה אין חשיבות לאמיתות הפרטים.

בברכה,

ע. הרטוגזון

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים