 |
פוסק ואינו נראה | 202 |  |
||||||||
 |
|
 |
|||||||||
 |
 |
פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
אף אחד לא מושלם. העובדה שבג''ץ פסק בעד עקירת היער לא אומרת שמדובר בגוף לא הכרחי, מושחת ונוטף שמאלניות. בג''ץ הוא גוף דמוקרטי ויעיל שמאפשר לאזרחים להתנגד למעשי הראשות המבצעת ומוסדותיה. ובקשר לשניצר ולשולמית אלוני - הקללות והעלבונות שהטיחה אלוני בממסד הרבני ובציבור החרדי נמשכו לאורך שנים והיו גלויות וחשופות לציבור. במקרה של שניצר היה מדובר במאמר אחד, בהתבטאות בודדת של שניצר, שייתכן שלא הובאה לעיון בוועדה. אין לטעות ולראות את פסק הדין של בג''ץ ופסילת שניצר לפרס ישראל כקשורים זה לזה. בג''ץ הביא לידיעת הוועדה מסמך שכנראה לא ראתה קודם, ושכנראה הביא לפסילתו. אתה הרי לא תאשים את מדריך הטלוויזיה שאין שום דבר מענין בטלוויזיה היום. |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה שם בפי דברים שבודאי לא אמרתי בניסוח הזה. האם למרות שלא אמרתי בכל זאת התכוונתי ? לא בדיוק. "לא הכרחי" ? שום דבר לא הכרחי, אבל אין לי שום בעיה עם המבנה הכללי של מערכת בתי המשפט בארץ. גם בית הדין העליון בשבתו כבג"ץ הוא מוסד שקיומו די מתבקש, ומאפשר לאזרח למצוא סעד במקרים שבהם רשויות השלטון "מתעללות" בו תוך מעבר על החוק. "מושחת" ? היכן כתבתי דבר כזה ? אגב, זה מזכיר לי שפעם כתבתי פקס לדליה יאירי שבקשה תגובות של מאזינים למקרהו של שר התחבורה דאז יצחק לוי, שעובר קורס נהיגה נכונה בעקבות נקודות שצבר בעבר, לפני מינויו כשר. אני בתגובתי הזכרתי את הסיפור על דליה דורנר שופטת בית המשפט העליון שנתפסה ע"י שוטר נוהגת במהירות מופרזת, הזדהתה בפני השוטר כשופטת בית המשפט העליון, הוא ויתר לה בעקבות ההזדהות הזאת והיא קבלה את הויתור. בפקס ששלחתי, לאחר שסיפרתי את הסיפור, הוספתי כמשפט אחרון שהסיפור הזה יותר מעניין מהסיפור על שר התחבורה, שכן יש כאן ניצנים של שחיתות. הפקס שלי, בצורה נדירה, הוקרא ע"י דליה יאירי (שלי יחימוביץ, למשל, שכתבתי לה המון פקסים מעולם לא קראה אחד מהם) , אבל המשפט האחרון והחשוב הושמט על ידה. להגיד שיש בעיה עם אחת השופטות ? תפו תפו תפו…. (אגב, דליה דורנר, ממרום שבתה, מעולם לא טרחה להגיב על הסיפור הזה.) אתה רואה. מעולם לא אמרתי שבית המשפט העליון מושחת, חוץ מפעם אחת בעקבות מקרה פרטני שסיפרתי אותו, בו דיברת רק על "ניצנים", אבל מאחר שמלותיי אלה הושמטו לא יכולת לדעת, ובכל זאת אמרת… במקרה אחר, כאשר הארץ רעשה בעקבות דבריו של הרב יוסף שבית המשפט העליון הוא "בית משפט תחתון", הזכרתי את דבריו של השופט ברק על עורך הדין רוני בראון "שאינו ראוי אפילו להיות שופט בית משפט שלום", ודאגתו שדעתו זו תגיע לאוזני הציבור, והזכרתי את מאמר חז"ל במסכת אבות: "על דעטפת עטיפוך וסוף מטיפייך יטופון.", שמשמעותו במקרה זה, שהשופט הנכבד ראוי לגינוי על "הלבנת פני חברו ברבים", והרב הנכבד עובדיה יוסף, שדבריו "הגיעו" לשופט בגלל המקרה ההוא, ראוי אף הוא לגינוי בגלל שאמרם. אבל כאן הרי לא מדובר בשחיתות, אלא בהלבנת פני אדם ברבים. יש כל מיני סוגים של מעשים רעים …. "נוטף שמאלניות" ? אני אכן חושב שבקרב שופטי בית המשפט העליון יש רוב ברור למצביעי השמאל ללא כל יחס לחלקם של מצביע השמאל בציבור, אבל המילה "נוטף" שבה השתמשת, מצביעה על כך שאני כאילו חושב שיש מבחינה אובייקטיבית איזה פסול בכך שאדם מצביע למפלגה שמאלית, וזה לא נכון. אני בפרוש לא חושב כך. לכן, הטענה שלי היא לא בדיוק כזאת. מה שאני אומר הוא שלבג"ץ מגיעים גם עניינים שאינם קשורים ישירות בחוק ,אלא בכל מיני עניינים ערכיים. כאשר הוא דן בעניינים כאלה, השיקולים שלפיהם הוא מחליט, דומים לשיקולים, לפיהם אני ואתה קובעים את דעתנו. לכן, כדי שיהיה צדק, צריך שבתוך ההרכבים שדנים בעניינים כאלה יהיו נציגי כל שכבות הציבור וכל הזרמים הפוליטיים מחולקים פחות או יותר כפי שהם מחולקים בקרב הציבור. היו מקרים שחוסר הצדק בהם, בגלל הדברים האלה ממש קפץ מתוך פסקי הדין. למשל, בדיון על המעבר בכביש בר אילן דנו תשעה שופטים. שמונה מהם פסקו לטובת החילונים, ואחד לטובת התושבים החרדים. במקרה כל השופטים היו חילונים חוץ מאותו אחד שהיה בדעת מיעוט שפסק לטובת החרדים. הביקורת הנ"ל אינה ביקורת כנגד השופטים, אלא כנגד אופן בחירתם שמאפשר מצבי חוסר צדק כאלה, אבל יש לי גם ביקורת ישירה על השופטים, ואת חלקה הבאתי בדברים הראשיים. אני חושב שהשופטים הם הראשונים שצריכים להבחין במצב הבלתי נכון הזה, והיוזמה לשינויו צריכה לבוא גם מתוכם. כך למשל, כשמוגש בג"ץ כנגד מתן פרס ישראל לפוליטיקאית מובהקת כשולמית אלוני, או בג"ץ כנגד מתן פרס ישראל למישהו שהוא כמעט אחרון העיתונאים הימניים שנותרו בעיתונות הכתובה הראשית, והם יודעים שבשאלה זו, השיפוט של אדם רגיל מהרחוב יהיה בדרך כלל לפי נטייתו הפוליטית, והם יודעים שבעצם, החוק אינו נותן להם כלים הרבה יותר טובים להחליט בשאלה זו מאשר ישנם לאיש הפשוט, הם צריכים להיזהר מאד בהחלטתם, ולא לעשות איפה ואיפה. ואם הם לא מסוגלים לפסוק אחרת, הם צריכים לפעול לשינוי כזה במערכת, שבשאלות כאלה יהיה הרכב מאוזן בנטיות הפוליטיות של השופטים. אבל לא כך נהגו. במקרה של שניצר הם פעלו לפי הכלל "הכל שפיט" ואילו במקרה של אלוני הם פעלו לפי הכלל "אין זה ענייננו". כך בדיוק היה כשהחליטו לא להתערב בעניין שלדעתי נוגע בעצם מהות הדמוקרטיה. אני מדבר על בחירתו של רבין עקב התייצבות לפני הבחירות כנגד תזוזה כל שהיא בגולן, והיפוך דעתו לאחר שנבחר, במאה ושמונים מעלות. העניין ההוא יכול היה לגרום לכל אדם הגון לשאול את עצמו: לשם מה יש בחירות, אם בעניין שהוא במרכז הוויכוח הציבורי , ושעמד כאחד הנושאים המרכזיים בבחירות, זה שנבחר מציג דעות הפוכות לגמרי לפני ואחרי הבחירות. אבל בית המשפט החליט שזה עניין מדיני ושהוא לא מתערב … יש לי כמה דוגמאות נוספות להבהיר את עמדתי זו, אך בשלב זה אביא דוגמה אקטואלית: שאלת שחרור השבויים הלבנוניים שהוו בני ערובה לנעדרים שלנו. כאשר פורסם פסק הדין ונודע לי שיש גם דעת מיעוט אמרתי למוסר הידיעה: אין לי ספק שדורנר וברק היו בדעת הרוב ואילו השופט טירקל היה בדעת המיעוט. מאוחר יותר דבריי התבררו כנכונים, והם מצביעים שוב על כך שבשאלות כאלה חלקו של החוק הפורמאלי קטן יותר מחלקם של ההשקפות הכלליות והדעות הפוליטיות של השופטים. אני איני משפטן ואיני מכיר את החוק, אך את הדמויות האלה למדתי להכיר ולפי זה ניחשתי… לסיכום, ללא הרכבים מאוזנים דומים לחלוקה כפי שהיא בצבור בשאלות ערכיות, אין צדק, והשופטים הם הראשונים שצריכים לפעול לשינוי המצב, ולא להצדיקו. ללא כך דומים הדברים למאמר הנביא: "קיויתי למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה". ולבסוף, ברצוני לענות לאילן מעוז שכתב למטה. ייתכן שלשולמית אלוני מגיע הפרס על חלקה בהגברת תודעת זכויות האדם, וההגנה על האוכלוסיות החלשות, למרות שדעותיה הפוליטיות הפוכות לגמרי מאלה שלי, ולמרות שאיני מעריך אותה כאישה חכמה במיוחד, אך אני חושב שגם לשמואל שניצר היה מגיע הפרס הזה על מפעל חיו, וגם בגלל המאמר המדובר, שראיתי בו מאמר בלתי גזעני, ואף אמיץ, ששימש תרוץ לנטילת הפרס ממנו. אך זה כמובן לא קשור לשאלת בית המשפט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, יש צדק באמירה הכוללת של דבריך, כי יש לבדוק אף את הגבוהים שבמוסדות האומה הישראלית, אך דווקא במקרה זה, אני חושש שאין הצדק עמך. באופן הכללי אתה צודק באומרך כי בג"צ פוסק לעתים מבלי לפסוק כיוון שדי ברור כי אם יענה לעתירה ויפנה את ההחלטה המחודשת את הוועדה, יבחרו החבריה במועמד אחר, אך דווקא בנוגע לשולמית אלוני אינך צודק. במקרה של שמואל שניצר מדבור במאמר מסוים, לווא דווקא מוכר להמונים וידוע לכל, ואיני חושב כי הוועדה דנה בכל פרט מפרטים רבים בקריירה ארוכת פעילות ותארים, ואילו במקרה של שולמית אלוני מדובר באישיות מפורסמת יותר אשר כל התבטאות שלה מתפרסמת וגורמת להדים רבים ולכן גרס בג"צ כי סביר להניח שהדבר היה ידוע לוועדה. אגב, אחד מחברי הוועדה או משופטי בג"צ(איני זוכר) סבר כי יש מקום לבדוק את העניין שנית כיוון שנזכר בהתבטאות מסוימת של אלוני כנגד בג"צ לאחר הכרעת בית הדין בנושא מסוים. לכן גם אם שינה מחלוקת בדרכי השיפוט הפעולה של בג"צ, בנושא הפרס לשולמית אלוני- מגיע לה!!! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
On what grounds does Bagatz have the
right to intervene in the work of the Israel prize committee? Perhaps the author may clarify this? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בג"צ כרעיון הוא רעיון טוב - דרך מסודרת וחוקית לתת לאזרח הקטן להיתנגד לפעילות הממשלה, בלי לאסוף חתימות או לעבור על החוק. הבעייה היא תדירות השימוש בו. העובדה שבג"צ נאלץ להכריע כ"כ הרבה פעמים בשאלות פוליטיות משמעותיות רק מדגישה את הבעיות האמיתיות: חוסר דמוקרטיה ושחיתות. כאשר בג"צ נדרש לשאלות של אפלייה בחוק או דריסת זכויות הדבר מצביע על מצב חמור ביותר שבו השחיתות ויצר השלטון כבר פשו לחלוטין במערכת. כיום בג"צ מהווה מעין מנגנון לשחרור לחצים של הציבור במדינה - "הפראיירים". במקום הפגנות ומרי, תביעה. אבל, כמו שיציינת, גם בג"צ כבר לא נקי מבעיות ולא ממלא את תפקידו. המצב מסוכן מאד ויש כאן בעיה חמורה יותר מ"פרס ישראל" (הדבר הקרוב ביותר ל-"פרס סטאלין" שעוד קיים) או עקירת עצים. בג"צ צריך לחזור למלא את תפקידו האמיתי, לפני שיאבד לחלוטין את משמעותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר אנשלוביץ, התזה שלך שבג"ץ מצליח לממש את האידיאולוגיה השמאלנית שלו אפילו מבלי לפסוק, מבלי לקחת אחריות, היא מעניינת ובהחלט ראויה לדיון. אבל הטיעונים שהעלית לביסוס התזה כושלים. ניתוח המאמר בשלמותו כדי להראות שהוא אינו מבוסס עלול להתארך מאוד, לכן אסתפק כאן בדוגמה אחת בולטת. במאמרך אתה כותב: טענת הדחיפות שהעלה הצבא "היתה מופרכת על פניה ואפשר היה להראות בבירור שהיא שיקרית, אך נראה שהעמדת 'עניין השלום' לשיקול בית המשפט הוציאה בבת אחת את הרוח ממפרשיו, ולמרות שהטענה הזאת היתה חדשה, והועלתה לפתע הוא סירב לשמוע כל נימוק שיסתור אותה." א. אינך מביא כל ראייה משכנעת לכך שטענת הדחיפות מופרכת. איך ישתכנע הקורא שהיא מופרכת? האם הוא אמור להשתכנע ע"ס שימושך בביטויים "על פניה" או "בבירור". ביטויים מסוג זה של "בעליל" וכו' אינם אלא ביטויים רטוריים. אם אפשר היה להראות שטענת הדחיפות שיקרית, אנא הראה, הוכח, נמק. (הטענה שצה"ל משקר בבג"ץ במצח נחושה היא חמורה כשלעצמה ומחייבת ביסוס.) ב. אתה קובע נחרצות שבית המשפט קנה את טיעון הדחיפות שהעלה הצבא בגלל שיש לו הטייה ל"עניין השלום", כלשונך. אבל זו רק פרשנות שלך. אני לא ממהר לקבוע שיש לבית המשפט הטייה כלשהי אבל באותה מידת נחרצות כשלך יכולתי לומר, למשל, שבג"ץ שינה את טעמו בגלל שיש לו היסטוריה של הטייה ביטחונית (ראה,למשל, נושא 400 אנשי החמאס שהוגלו ללבנון), שהבג"ץ נעמד דום בכול פעם שעולה נושא הביטחון (מן הטייה "ימנית" שכזו לביטחוניות.) בקיצור, הטיעון שלך כאן מסתמך על הפרשנות המוקדמת שלך שבג"ץ הוא שמאלני, מן מעגליות שכזו. ג. וכעת להאשמה החמורה מכול: אתה טוען שהבג"ץ "סירב לשמוע כל נימוק שיסתור את טענת הדחיפות". אוזניים תצילינה!!! בית משפט מסרב לשמוע את טענות אחד הצדדים העומדים לפניו! מאיפה שאבת את המידע הזה? מעיתונו של נמרודי, של שוקן, של הרב עובדיה? טענה חמורה שכזו כלפי בית משפט מחייבת ביסוס. אתה אכן רצית לבסס זאת וביקשת את הפרוטוקולים אבל לא מצאת כל ראייה לכך שבג"ץ סירב לשמוע את טענות העותרים.(אז אולי ניתן להסיק מכך שהמידע שקיבלת שבג"ץ סירב להקשיב - מוטעה.) האם ביררת שכול הפרוטוקול בידך? אם כן, האם אתה מאשים את בג"ץ במחיקה ובהסתרה של חלקי פרוטוקולים מהדיונים הנערכים בין כתליו? אם גם בזאת אתה מאשים אותו עליך להביא ראייה ממשית לכך שבג"ץ אכן סירב לשמוע את טיעוני העותרים. במאמר שלך לא העלית ראייה ממשית כזו. כאמור, איני פוסל מראש את התזה שלך. כל שטענתי כאן ע"ס הניתוח של משפט אחד במאמר שלך הוא שהתזה עומדת על כרעי תרנגולת. הברירה בידך להמשיך ולנסות לבסס אותה בתוך כך שאתה נמנע מ: א. שימוש בביטויים רטוריים כבנימוק. ב. שימוש בפרשנותך המוקדמת (בפרט אם אינה מבוססת כשלעצמה)בצורה שעלולה לסבך אותך בהנחת המבוקש. ג. תימנע מהעלאת האשמות חמורות בלי ראיות חותכות. בברכה, ג. שמעון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהגדרת דבריי במילים: "התזה שלך שבג"ץ מצליח לממש את האידיאולוגיה השמאלנית שלו אפילו מבלי לפסוק, מבלי לקחת אחריות..." היא מעט מוגזמת. בכלל, כל עניין יער שקד הוא לא בדיוק עניין של שמאל וימין. בין האישים שגויסו לעניין היער היו דווקא בעיקר אנשים מהשמאל כמו יוסי שריד ואחרים, ואפילו חבר הכנסת אחמד טיבי חתם למען אי פגיעה ביער... אני מכיר את הנושא מתוך עדות אנשים שנוכחו שם. הרעיון שבית המשפט נבהל מכך שבגללו "יתעכב השלום", ולכן שינה את דעתו מקצה לקצה בבת אחת הוא אכן רק השערה, אבל נובעת מהכרת מה שקרה בישיבה. כאמור כל זמן שהדיון נסב על השאלה האם החלופות מתאימות או לא (על כך דובר בישיבות הקודמות), והצדדים התבקשו להכין חומר על כך, בית המשפט נהג בצורה שקולה, אבל בו ברגע שהועלתה טענת הדחיפות והוזכרו ההסכמים המדיניים, השתנתה האווירה וההכרעה נפלה כהרף עין. כדי להכיר יותר טוב את כל הנושא אני מפנה אתכם לשתי כתובות באינטרנט שבהם כתבתי על הנושא. http://myforums.walla.co.il/ts.exe?tsurl=0.134.21568... האם אין בידי כל הפרוטוקול. ? זה הפרוטוקול הרשמי שאותו קבלתי מבית המשפט ואיני חושב שיש עוד חומר על הדיון הזה.http://myforums.walla.co.il/ts.exe?tsurl=0.134.21602... הדברים מדברים בעד עצמם. דברי השופטים שכוונו את הדיון לסופו והערותיהם הנרגזות אינם מופיעים בפרוטוקול. בדו"ח שומרון מופיע בנספח מסמך של פיקוד מרכז ובו כתוב: "בית המשפט מתח ביקורת חריפה על העותרים בדיון". זו הוכחה נוספת שהשופטים דברו. הרי אי אפשר לבקר מבלי לדבר. טענת הפרקליט הייתה בודאי שקרית. גם גורמים בתוך הצבא אישרו זאת אז, ובכלל היום לאחר חצי שנה הוחלט דווקא נגד ההליכה על היער. איזה עיכוב בהסכם מדיני נגרם ? מתוך הכרת העובדות עצמן אפשר להבין שלא יכול היה להיגרם כל עיכוב בהסכמים מדיניים. המחנה בכל מקרה היה אמור להישאר במקומו. הטענה הזאת נטענה בבית המשפט (זה כתוב בפרוטוקול) אבל תשובת השופטת דורנר : "מה. אתה רמטכ"ל ?" לא מופיעה בפרוטוקול ושום הערה אחרת של השופטים ובקשתם המפורשת מהעותרים למשוך את העתירה אינה מופיעה בפרוטוקול. אלה הן העובדות. האם הדברים נעשו בכוונה כדי להסתיר ? לא טענתי זאת במפורש, אך איך אפשר להסביר אחרת את העובדות ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דב, לאחר קריאה חוזרת במאמרך כאן + מאמריך ב"וואלה": א. איני סבור שלא דייקתי בניסוח התזה שלך. אשמח אם תציע ניסוח אחר לתזה שלך במשפט אחד קולע (אחד ולא יותר!) ב. איני בקי בתהליכים משפטיים עם זאת ע"ס קריאת מאמרך בוואלה אכן ניראית לי תמוהה העובדה שמרגע שצה"ל העלה את טענת הדחיפות לא ניתן זמן לעותרים להיערך לטענה החדשה. האם ביקשו העותרים מבג"ץ זמן להיערכות מהנימוק שהטענה חדשה? (ואם כן, האם מצאת בכתובים ראייה לכך שבג"ץ סירב לתת להם זמן?) ג. טענת שבג"ץ סירב לשמוע את טעוני העותרים אבל גם במאמריך המורחבים בוואלה אין ראייה על סירוב מפורש לשמוע. אתה מתאר קוצר רוח מצד השופטים (וזה ממש לא יפה) אבל לא סירוב מפורש לשמוע כפי שניתן היה להבין ממאמרך כאן. בברכה, ג. שמעון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעם שאלו את גרשום שלום ? האם אתה יכול לסכם את תורתך במשפט אחד ? ענה שלום: הלל הזקן אמר "ואהבת את רעך כמוך זאת כל התורה כולה ואידך לך למד", אבל הוא היה מאד חכם. אני לא כל כך חכם ואיני יכול לסכם את התורה שלי במשפט אחד. אין לך ברירה. קרא את ספריי. לעניין התיזה. בו נעזוב את התזה. סלק מדבריי כל דבר שמזכיר תזה, התייחס לעובדות שהבאתי בלבד וחבר את התזה בעצמך. החיים מורכבים . לא תמיד אפשר לסכם כל דבר במשפט אחד. אשר למה שקרה בדיון. מי שעמד בראש המאבק הציבורי בעניין יער שקד היה ידיד שלי. הוא היה בדיון הזה . הוא סיפר לי מה היה שם. והדברים שהבאתי הם מה שסיפר לי. בנוסף לעדות ישנו הפרוטוקול. אבל אם ידידי לא סיפר לי איזה חלום שחלם אלא תאר דברים שבאמת היו, הפרוטוקול הזה לוקה בחסר. לפי עדות חברי השופטים התייחסו בקוצר רוח לדברי התנגדות של העותרים מייד אחרי שהוזכרו ההסכמים המדיניים, תוך שינוי פתאומי של כל האווירה. הם בקשו במפורש מהעותרים למשוך את עתירתם. הם בקשו לסיים את העניין מייד ע"י משיכת העתירה, ולא הראו כל נכונות לכנס דיון נוסף. אם דחוף. אז דחוף .... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דב, התייחסותי למספר עניינים שהעלת בתגובתך: א. צניעות מעושה: עם כל ההצטנעות שאינך כל כך חכם אין לך בעייה להכריז על עצמך כבעל תורה משלך ועוד לגזור גזירה שווה בין תורתו של הלל הזקן ובין מה שאתה מכנה "התורה שלי", שעליה אתה ממליץ לי "צא ולמד". קצת פרופורציות, חביבי. ב. כתבת: "בוא נעזוב תזה...התייחס לעובדות שהבאתי בלבד וחבר את התזה בעצמך.": ובכן, זה בדיוק זה מה שעשיתי, ניסחתי את תזת המאמר; ואף לא היה לי קושי גדול לעשות זאת דווקא משום שכתיבתך בהירה וכוחו של המאמר שלך בכך שהוא ברור ומביע רעיון ברור: בג"ץ הוא גוף שיש בו הטייה פוליטית (שמאלה) והוא מצליח במקרים מסויימים להשפיע ולהכריע גם מבלי לפסוק בפירוש. כמובן שאפשר להתווכח על ניואנסים בניסוח התזה (למשל, הניסוח שלי כאן שונה במעט מניסוחי בתגובתי הקודמת), אבל אני מתפלא על הגישה של "בוא נעזוב תזה". שכן לעובדות מצד עצמן ללא כל רעיון מרכזי (תזה) שמאגד אותן אין כל משמעות. ההיסטוריון א.ה קאר כותב בעניין זה (והדברים נכונים לא רק לגבי היסטוריונים אלא גם לגבי פובליציסטים, שופטים, מדענים ועוד) כך: "ישנה מימרה האומרת כי העובדות מדברות בעד עצמן. זוהי טעות. העובדות מדברות רק כאשר ההיסטוריון מזמין אותן לעשות זאת: ההיסטוריון הוא המחליט אלו מן העובדות יעלו על הבמה, באיזה סדר או הקשר. הייתה זו כמדומני אחת מדמויותיו של פיראנדלו שאמרה: עובדה היא כמו שקית - היא לא תעמוד עד שלא תכניס משהו לתוכה." ג. אתה כותב: "החיים מורכבים. לא תמיד אפשר לסכם כל דבר במשפט אחד." החיים אכן מורכבים ובכל זאת, האדם כדי להבין אותם צריך לעשות הפשטות למיניהן. גם מפת דרכים פשוטה היא סוג של תימצות, גם המודלים של הפיזיקאים הם סוג של הפשטה מתומצתת. ללא היכולת לתמצת את מורכבותו של העולם בדגמים, הפשטות, תזות, רעיונות מארגנים וגו' אין לאדם אפשרות להבין את העולם הסובב אותו. האדם (להבדיל מבעל החיים) אינו חי בתוך צביר של עובדות. ד. אין להבין מדברי שהעובדות אינן חשובות. רעיונות שאין להם אחיזה בעובדות אין בהן ממש. וכאן אני חוזר לגופו של המאמר שלך: הרעיון שבג"ץ משליט את רעיונותיו השמאלנים ע"י מעין פעולה מאחורי הקלעים של בית המשפט , מעין "פסיקה לא פסיקה" מבוסס על 3 דוגמאות, 3 רגליים. והשאלה היא האם רגליים אלה יציבות או שאלה הן כרעי תרנגולת. קוראים אחרים התווכחו איתך בעניין הדוגמאות של שניצר ואלוני ולהערכתי עירערו במידה ניכרת (אם כי לא לחלוטין) את טענותיך. הדיון ביננו התרכז יותר בעניין היער שעלול היה "לדפוק לשופטים הנכבדים את עניין השלום" (כלשונך באתר ואללה). בתגובתך האחרונה אלי חשפת עובדה חדשה שלמיטב זיכרוני לא הזכרת אותה קודם לכן, לא כאן ב"אייל" ולא ב"וואלה". הפרשנות שלך שהשופטים שינו את עמדתם בעניין היער מבוססת על מה שסיפר לך ידיד שלך! ולא סתם ידיד אובייקטיבי אלא מי שעמד בראש המאבק הציבורי בעניין היער. אני אישית מצדד בהגנה על היער ובעניין זה אומר לידידך "יישר כוח", אבל לא הייתי מקבל את עדותו כאסמכתא בלעדית לתיאור מהלך הדיון וע"ס זה מסיק שבג"ץ מוטה פוליטית, שכן הוא צד בדיון ההוא, הוא בלתי אובייקטיבי (הוא, למשל, לא יודה בנקל שעורכי הדין שלו עשו טעויות כגון לא לבקש פסק זמן כדי להיערך לטענות חדשות שהעלה הצבא וכו'). עד כמה שהבנתי מדבריך עד כה טענותיך כלפי בג"ץ בעניין היער אינן מבוססות על כל ראיות שהן מלבד עדותו של ידידך הלא אובייקטיבי, כאמור. זה לא מספיק. זה בכלל לא מספיק. זה מערער במידה רבה מאוד את הרגל השלישית שעליה נשען מאמרך. לסיכום, התזה שלך מעניינת (גם אם אתה מסרב לנסח אותה) אבל המאמר שלך בנוי על הרבה מאוד פרשנות שנויה במחלוקת ומעט מדי עובדות בדוקות וראיות ממשיות, לאמור, הוא עומד על כרעי תרנגולת. בברכה, ג. שמעון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, לגבי הסיפור על הילל הזקן וגרשום שלום, מי שאמר "אני איני כל כך חכם. עליך לקרוא את ספריי", הוא גרשום שלום שאותו ציטטתי. לא אני. אני לא כתבתי ספרים. קטונתי מלהשוות את עצמי בצורה איזו שהיא לא לשני, בודאי לא לראשון, והבאתי את הסיפור רק כדי להדגיש את הקושי שלי להגדיר באיזה שהוא משפט כללי בודד מה אני רוצה להעביר. הבאתי את הסיפור הזה, כי הדילמה הזאת בכל זאת נזכרה גם שם, וזה אפשר לי להוסיף קצת "צבע" לדבריי, אבל העובדה שהבנת שניסיתי להשוות את שני האישים האלה אלי, ממש גורמת לי מבוכה, וכנראה שדבריי בכל זאת לא תמיד כל כך בהירים. אשר לעניין ה"תזה", הרבה יותר קל לי לדבר על מושג כזה כשאני מתייחס לתזות מתחומי המדעים המדויקים או מהתחום שלי: הנדסה. בעניינים שבהם אני דן כאן, הדבר הרבה יותר מסובך בגלל המורכבות, והאמת היא שבתחומים שמחוץ למדעים המדויקים כל יציאה עם איזו שהיא "תיזה", יש בה בעיני לפחות שמץ של חוצפה. אתה אמרת שהתיזה שלי היא שבית המשפט מנסה "לממש את האידיאולוגיה השמאלנית שלו וכו'…" לא הייתי מעז לומר משפט כזה. מה זאת אומרת "לממש" ? זה נשמע כאילו השופטים קמים בבוקר ומיד מתחילים לחשוב איך "יממשו" היום. לו קראת בעיון את דבריי היית חייב להבחין שלא לכך התכוונתי. בודאי לא מדובר כאן במשהו מתוכנן, אלא בדבר שהוא די אנושי, משום שבהחלטותיהם של השופטים באים לידי ביטוי השקפותיהם הכלליות והערכיות, לא דווקא בעניינים פוליטיים אלא בכלל. בפסקי הדין של בג"ץ, במיוחד בפסקי הדין המפורסמים, ההשקפות הפרטיות של השופטים באות לביטוי יותר מאשר בערכאות נמוכות שדווקא שם החוק הכתוב יותר משפיע, בגלל ההבדלים באופי הנושאים שמובאים לשפיטה. לכן הפתרון שהצעתי היה לגוון את ההרכבים שעוסקים בשאלות כאלה, כך שישקפו יותר את הדעות בצבור. כפי שהסברתי המקרה של יער שקד אינו מיצג מאבק בין שמאל וימין, אבל, לדעתי, בית המשפט שגה כאן שגיאה חמורה. הסיבה ש"הצליח" לשגות כך היא, לדעתי, הפחד המוגזם שלו, שהוא יגרום לאיזה שהוא נזק בתהליכי השלום. אבל זאת בודאי רק השערה, ואי אפשר בכלל להוכיח דבר כזה. איני יכול להיכנס לתוך ראשו של השופט ולהבחין שם בדברים, לא במודע, ובודאי לא בתת מודע (שאף הוא יכול להשפיע על החלטות בן אנוש). לעומת אי יכולתי מתוך הגדרה להוכיח את ההשערה הנ"ל, הרי לגבי דברים אחרים שאתה משום מה נטפל אליהם, וטוען שאין לי הוכחות לגביהם, המצב הרבה יותר פשוט, וניתן להוכחה. פרוטוקול הישיבה האחרונה של בית המשפט בעניין יער שקד נמצא בידי. בפרוטוקול הזה לא מופיע שום דבר שהשופטים אמרו. זאת עובדה. האם זה נראה לך הגיוני שחברי שנכח שם, יגיד שהשופטים דברו למרות שלא עשו זאת ? ואם אינך מאמין לנציג צד אחד האם גם לנציגי הצד השני שאומר בדיוק את אותם הדברים לא תאמין ? ישנו מסמך שאותו ראיתי במו עיני, ושסיפרתי עליו, של הצבא לפיו בית המשפט ביקר בישיבה הנ"ל בחריפות את העותרים. איך ביקרו אם לא דיברו ? השופטים הם אלה שביקשו מהעותרים למשוך את עתירתם, והדבר נעשה מיד אחרי שהפרקליט הזכיר את ההסכמים המדיניים ואת שאלת הדחיפות. זאת עובדה שאיש חוץ ממך אינו מכחישה. בפרוטוקול הרשמי של בית המשפט לא מופיע שום דבר שהשופטים אמרו. זאת עובדה, ואם תרצה, אוכל לשלוח לך את הפרוטוקול כדי שתווכח בעצמך. איך אתה מסביר את העובדות האלה. מה ה"תזה" שלך ? בנוסף לביקורת שלי על השיטה, שגורמת לחוסר איזון בגלל היותם של השופטים שייכים לקבוצה שאינה אופיינית לכלל הציבור, יש לי לפעמים גם ביקורת עליהם עצמם. זה קורה כשההחלטות (ובמקרה של יער שקד, אי ההחלטה, והצורה בה התקבלה) על פניהן נראות בלתי הגיוניות. אין כאן תזה. אם בקרתי את ההרכב ברשות השופט שלמה לוין בקשר ליער שקד, הביקורת היא לגוף העניין עצמו. לא טענתי שזה אופייני. הביקורת היא על ההרכב המסוים הזה ובקשר לעניין המסוים הזה. כך הוא הדבר לגבי ההשוואה בין פסקי הדין בקשר לאלוני ושניצר, שתיארתי למטה, ואני מתפלא שאיש לא הגיב על דבריי, ואני רוצה לנצל הזדמנות זו ולחזור עליהם בקיצור, וגם להוסיף משהו. הוצאתי מהאינטרנט את שני פסקי הדין האלה מאתר בתי המשפט, ואתה יכול לעשות כך בעצמך כדי לבדוק אותי. שני פסקי הדין נכתבו בידי מי שעמד בשני המקרים בראש ההרכב, תיאודור אור. אור, בפסק הדין האחרון (אלוני) טורח להסביר את ההבדל בין שני המקרים, שבגללם פסק הדין שלו היה שונה. הוא עושה זאת ע"י תיאור פסק הדין הראשון בצורה, הייתי אומר, בלתי שלמה כפי שאני מסביר למטה. בנוסף למה שכתבתי שם אני רוצה להוסיף שמאחר שאור טוען עכשיו (ולא בפסק הדין המקורי) שעניין ועדת האתיקה העיתונאית שלא הובאה בפני ועדת הפרס הוא החשוב, ולא אי הבאת עצם המאמר בפניהם, יש משקל רב לדברים שאמר השופט השלישי - טירקל בפסק הדין האחרון. הוא מביא שלשה תיקים ובהם נזיפות שנזף בית המשפט העליון בכבודו ובעצמו באלוני, ושלא היו בפני ועדת הפרס. (למרבה הצער אין הוא עוסק בעניין שניצר ואינו עושה את ההשוואה, ומצטרף לשופטים האחרים מבלי להתייחס להשוואה הזאת מנימוקים סבירים ונכונים, לדעתי, לגופו של עניין, אך תוך התעלמות מהתקדים ) . אם אותו עניין ועדת האתיקה הציבורית כה חשוב לענייננו האם דברי בית המשפט העליון בכבודו ובעצמו פחותים בערכם ? חבל שטירקל עצמו (גם כאן יש לי השערה מדוע. אבל ממש אין הוכחות ולכן לא אוסיף) לא עשה את ההשוואה עם פסק הדין בעניין שניצר. לו היה עושה, אולי היה מגיע למסקנה הפוכה משל אור. לצערי אין אפשרות להשיג באינטרנט את פסקי הדין שבהם ננזפה אלוני, משום שיצאו לפני שהתחילו למחשב את פסקי הדין. כדי להשיגם דרוש מאמץ שאני מתעצל לעשותו כרגע, אבל אני מניח שלו היו בידי הייתי יכול למלא עוד עמוד או שניים, בביצוע שקילה בין ערכם ובין ערכה של נזיפת ועדה האתיקה העיתונאית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דב שלום! אני חושב שבשלב זה בדו-שיח שלנו יכול כל אחד משנינו להעריך נכונה את עמדותיו של רעהו, את התוקף של טיעוניו וגו', ולכן אני מציע שנעצור כאן בכל הנוגע ליער-שניצר-אלוני. יש נקודה קטנה (גדולה) בתשובתך שאני מוצא לנכון להשיב עליה והיא נוגעת לעניין היכולת לנסח תיזה. תזות אינן שייכות לתחום המדעים המדוייקים בלבד אלא גם למדעי הרוח. להלן הגדרת המילה תיזה ע"פ מילון אבן שושן: תיזה [יוונית: thesis שימה, הנחה] הנחת יסוד, משפט או רעיון מרכזי שאדם מציג לעיון ומנסה לפתחם ולהוכיחם. במאמר התיזה היא הרעיון המרכזי כל השאר הן עובדות, ראיות, טיעונים וגו' הבאים לבסס אותה. מובן שפיתוח המאמר "מעבה" את התיזה ומוסיף לה ניואנסים ודקויות למיניהן אבל עדיין תמיד אנחנו רוצים לדעת להבחין בין היער (התיזה) לעצים (הראיות, העובדות וגו') ולהשתדל להימנע ממצב שבו מרוב עצים לא רואים את היער. בברכה, ג. שמעון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגיב על א., לפחות - טענתו של מר אנשלוביץ נתמכת ע''י העובדה שצה''ל, בסופו של דבר, בכל זאת מצא חלופה, ומציאת החלופה לא עיקבה את התהליך בדקה אחת. אם אכן העניין היה כה פשוט, הרי שקל להניח שאם בית המשפט היה מקדיש מספר דקות לחקר הנושא, הוא היה מגלה את מופרכות הטענה הצה''לית (מה גם שטענות המועלות ע''י צה''ל צריכות להיות לוטות בספק מרגע הצגתן...). ולגבי הפרוטוקול - השמטות מפרוטוקול הן עניין של יום יום, וקל מאוד לבית המשפט לטעון שמדובר בתקלה טכנית, אם יש להם סיבה לכך. אפשר, כמובן, להגיש עתירה ולדרוש שיתוקן הפרוטוקול, אבל זה סיבוב חדש של דיונים, עם סיכוי לא קטן שבמקרה הזה, העתירה פשוט תדחה מחוסר עניין לציבור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בזמנו הייתי ב'פורום לביקורת ציבורית', וכך הזדמן לי להיות בין העותרים לבג"ץ בסוגיית גיוס בחורי הישיבות. לאורך חודשים ארוכים נמנע בג"ץ מלקבוע תאריך לדיון בעתירה זו, מהנימוקים הרגילים של העומס על בתי המשפט. תחילה זה נשמע הגיוני, אבל כשרובינשטיין ואורון הגישו עתירה דומה באותו נושא, ועתירתם נדונה בבג"ץ בתוך 24 שעות, היתה לנו תחושה מעיקה שמשהו פה מסריח. אין זה המקרה היחיד שעתירות "מיובשות" על המדף, מבלי לדון בהן או לדחות אותן, בתואנות מנהליות. היה אדם שעתר לבג"ץ נגד בג"ץ על כך שעתירתו עדיין לא נדונה, ובסופו של דבר עתירתו השניה נדחתה ובראשונה נפסק נגדו + הוצאות משפט. מבלי להתייחס לסוגיית בחורי הישיבות, בה בינתיים שיניתי את דעתי, אינני יודע לשם מה בג"ץ נוקט בתכסיסים בירוקרטיים מדי פעם, אילו שיקולים מנחים אותו ואת מי בתוך המוסד הזה. כל זאת מבלי להתעלם מהעובדה שמבחינת ניקיון כפיים עומד בג"ץ גבוה מעל שתי הרשויות האחרות, ומה לעשות, גם מעל "הרשות הרביעית" - התקשורת (ע"ע נמרודי-שוקן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני רוצה להצטרף לאלו שכתבו שעלית על אי אלו בעיות מהותיות מאוד בבג"צ, בתפקידו ובתפקודו, אבל שלפחות חלק מהדוגמאות שהבאת הם לא כל כך טובות. בעניין שניצר, רק בשביל הפרוטוקול (סלח לי על הביטוי), יש לדייק: בג"צ החזיר את הכדור לוועדה לא בגלל *המאמר* שהוועדה לא ידעה עליו, אלא בגלל נזיפה שננזף שניצר מידי ועדת האתיקה של העיתונות בעקבות המאמר. יש כאן בכל זאת משהו יותר משמעותי מעוד מאמר אחד. ועוד נסיבה מקלה יש לי עבור בג"צ: מזה זמן שבג"צ בכלל וברק בפרט סופגים ביקורת על שיפוטיות-יתר ועל חריגה מסמכויותיהם. בין השאר, הפסיקה בעניין שניצר עוררה ביקורת כזו. ככל שאני יכול להבחין, הביקורת הזו נותנת את אותותיה, ומזה זמן שבג"צ מנסה להנמיך מעט פרופיל. והנה, בעניין אלוני הוא החליט אכן לא להתערב... כלומר, אילו פסיקת אלוני היתה קודמת לפסיקת שניצר, היה לביקורת שלך יותר תוקף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דבריך הראשונים הביאוני לנבירה באינטרנט, באתר בית המשפט, כדי למצוא את פסק הדין הנ"ל. הידע שהיה לי עד כה בעניין הוא מה שזכור לי ממה שהתפרסם באמצעי התקשורת האלקטרוניים והכתובים, ואת כל עניין הועדה לאתיקה עיתונאית, איך שהוא החמצתי. פסק הדין הזה אכן מופיע באתר, מדובר בתיק 2205/97 וכל אחד מהקוראים יכול למוצאו ולעיין בו. מכל מקום, האמת היא סכום מה שאני אמרתי עם מה שאתה אמרת. הנימוקים של הבג"ץ להחזרת העניין לועדה היו שבעת שהעניין נדון, לא היה בפני הועדה ושר החינוך המאמר הנ"ל, וגם לא ידעו על פסיקת הועדה לאתיקה עיתונאית שהרשיעה את שמואל שניצר בעבירה אתית. בית המשפט אינו נותן משקל יותר גדול לעניין השני כמוך, אלא מזכיר תמיד את שני העניינים האלה ביחד, ברמה שווה. מעניין לציין שבית המשפט בנימוקיו , מציין שבנוסף לועדה, גם שר החינוך שמוסמך להורות לועדה לעיין מחדש בהחלטה לא ידע על שני הדברים האלה, והעובדה ששר החינוך העיד שגם אחרי שהביאו את העניינים האלה לידיעתו (זה כבר לא "קרוב לודאי" כמו בפסק הדין בעניין שולמית אלוני. זה ממש.) לא נראו לו הדברים מספיק חמורים כדין לפעול לביטול ההחלטה, לא גרמה לבית המשפט למחוק את החלק הזה מנימוקי פסק הדין. אכן הוספת מידע נוסף לידע שלי בעניין, אך לא שיניתי את דעתי, ועדיין אני חושב שהייתה כאן איפה ואיפה מצד בית המשפט. מוזר שאחרי שנים רבות שבהן לא הייתי מודע כלל לקיומו של גוף בשם "הועדה לעבירות אתיקה עיתונאיות", נתקלתי בו תוך זמן קצר פעמיים. הפעם הראשונה הייתה כאשר נתקלתי בידיעה ב"מקור ראשון" שמיודענו העיתונאי איתן אורן שביים ביחד עם השב"כ את טקס ההשבעה המפורסם, ומשום מה לא הושב מאחורי סורג ובריח בגין "המצאת" חדשות, מונה לחבר בבית דין זה. את המקרה הזה שבו "נותנים לחתול לשמור על השמנת", הזכרתי באחת מהודעותיי ב"אייל הקורא". הפעם השנייה שנתקלתי בגוף זה, הייתה עם קריאת דבריך בקשר לנימוקי הבג"ץ. אני קראתי בזמנו את המאמר המקורי של שניצר, ואני חושב שהוא כתב שם דברי אמת, ואם הם היו בוטים, הסיבה הייתה שהאמת הייתה בוטה, וכאשר האמת בוטה, אם לא מתארים אותה בדברים בוטים חוטאים לה. אי לכך פסיקת הועדה לאתיקה עיתונאיות אינה מטה את הכף, ואינה משנה אצלי את התמונה הכללית. למקרא סוף דבריך, שבהם אתה אומר שבית המשפט "למד" מהביקורת שהוטחה בו לא להתערב בעניין של שולמית אלוני, לא יכולתי להעלים חיוך. למה הדבר דומה ? כאילו שופטי משחק כדורסל "לומדים" מביקורת כלפיהם על כך שהם מרבים לשרוק על עבירות של קבוצה אחת, ומתקנים את עצמם בכך שהם לא שורקים בכלל על עבירות הקבוצה היריבה. כלומר, לפעמים יותר חשוב מיחס בית המשפט לנושא מסוים הוא העניין שיחסם יהיה שווה כלפי כולם. כלומר אפשר להתווכח אם הם צריכים להקל או להחמיר בעניין מסוים, אך חשוב שבעתיים שאם כבר בחרו באופן שבו יתייחסו לעניין, זה יעשו זאת בצורה שווה כלפי כל אחד. מה שקרוי בלשונם (ומבטא, לפחות בניסוח, גם לא מעט יחס של התנשאות וגזענות) "מבחן בוזגלו". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעניין שופט הכדורסל - אם הוא שרק על עבירות של קבוצה אחת, אז הוא במלכוד ידוע. הצגת קרן אחת של הדילמה, והיא אם הוא לא שורק על עבירות הקבוצה השניה. מצד שני, אם הוא שורק בכוונה נגד השניה, כדי "לפצות" את הראשונה (והדברים האלה כנראה קורים, כחלק מהפסיכולוגיה של השיפוט), גם זה לא בסדר. ולמה אני מאריך בפיתוח המשל? כי זה מראה דילמה אמיתית, לדעתי, שבג"צ נמצא בה. אם יפסוק בעד אלוני, הרי שיש כאן (לפחות על פניו) איפה ואיפה. אם יפסוק נגדה, ובהנחה שאכן השופטים, למיטב שיפוטם הלא בהכרח אובייקטיבי, חושבים שמן הדין לא לפסוק נגדה, הרי שהם פוסקים כאן באופן פוליטי ולא משפטי. אתה טוען שזה מה שהם עושים ממילא, אבל כבר ראינו שזה לא לחלוטין חד משמעי, ובוודאי שהשופטים לא במצב שהם יכולים להצהיר בריש גלי שהחלטותיהם הם פוליטיות. מסיבה זו יש בעייתיות בהצעתך, שייקבע הרכב "מאוזן פוליטית" של בג"צ. אם ייזמו זאת שופטי בג"צ (או כל גורם שלטוני אחר) אז יקבע סופית שבג"צ הוא גוף פוליטי ולא מקצועי. זה בעיקר מה שיש לי נגד הצעתך. המעט שיש לי לומר קונסטרוקטיבית, בתגובה נפרדת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שכל אחד מאתנו אמר פחות או יותר את כל מה שיש לו לומר בעניין ולא אוסיף , אך רק למען "הוספת צבע" אוסיף דוגמה נוספת לדוגמת שופטי הכדורסל. מדובר בבדיחה: שני סגני אלופים חברים נתפסו ע"י שוטר צבאי ללא כומתה לראשם (מכאן ברור שזה היה בזמן רפול כרמטכ"ל, כשהכומתה הייתה צריכה להיות על הראש, אבל לא זה העיקר) הקיצור הם החליטו למען היעילות להישפט זה אצל זה. נכנס האחד ללכשכת חברו להישפט, הודה וקיבל כעונש - נזיפה. מיד עברו ללשכתו של השני. הפעם גזר הדין היה : שבעה ימי מחבוש. למה עשית לי זאת ? שאל המורשע ההמום. "אני מצטער", ענה החבר. העניין הזה של הכומתה כבר הופך למגיפה. זה המקרה השני היום .... חייבים לעשות משהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דין קודם שלו בתוך פסק דין חדש אני רואה שעדיין קשה לי להיפרד מהעסק הזה, "שניצר אלוני". גרמת לי להשיג ולקרוא את פסק הדין בעניין שניצר, ופתאום התחשק לי לקרוא גם את פסק הדין בעניין אלוני. מעניין שבשני התיקים הנ"ל, שניים משלושת השופטים שבהרכב היו אותם שופטים. בראש ההרכב, השופט תיאודור אור ושניה לו השופטת דליה דורנר. פסק הדין נכתב בשני המקרים ע"י תיאודור אור, ודורנר רק "מסכימה". כשקראתי את פסק הדין השני, התחלתי לפתע לשער מדוע כתבת בדבריך שעניין ועדת האתיקה העיתונאית היה העניין העיקרי שבגינו החזיר בית המשפט לועדת הפרס את עניין שניצר. אפשר שקראת את פסק הדין הזה (בעניין אלוני), או תיאור מפורט שלו. בפסק הדין בעניין אלוני אכן נדרש בית הדין לעניין פסק הדין שלו בעניין שניצר (בדברים קודמים שלי כאן, שיערתי שהוא אך מקדים תרופה למכה, אך מקריאת הדברים, הסתבר לי שהוא התייחס במפורש לעניין זה, וחלק ניכר ממנו עוסק בהסבר מדוע זה לא אותו דבר.) אני לא רוצה להגיד כאן במפורש שהשופט אור מסלף את דבריו הקודמים. אין לי שום חשק להסתבך איתם. (יש לי אישה וילדים…), אבל אני רוצה לצטט דברים משני פסקי הדין, ולהשאיר לקורא לשפוט בשאלה זו, בעצמו. לפני שאצטט אזכיר דברים שאמרתי קודם בתשובתי לך, לפני שקראתי את פסק הדין בעניין אלוני, שלפיהם בפסק הדין המקורי מעמיד בית המשפט את עובדת אי היותו של המאמר המסוים בפני הועדה והשר, ואי היותה של עובדת קיום פסיקת ועדת האתיקה בפניהם ברמה שווה. אי אפשר להבין מקריאת הדברים ההם שעניין הועדה יותר חשוב, או שהוא המרכזי. להלן קטע מפסק הדין בעניין אלוני: ================================================ 4. לדעתנו, העובדות בבג"ץ 2205/97 היו שונות, ועל כן אין להקיש מההחלטה שם לענייננו. נסיבות המקרה שם היו, שהובא לידיעת בית המשפט שהן הועדה שהחליטה על ההמלצה והן שר החינוך שאישרה, לא היו מודעים כלל לעובדה שבית הדין לערעורים בענייני אתיקה של מועצת העיתונות בישראל החליט, זמן לא רב קודם לכן, על כך שמר שניצר עבר עבירת אתיקה חמורה והורשע בה. לא היתה מחלוקת שעובדה זו לא היתה לנגד עיני ועדת הפרס והשר. גם לא היתה מחלוקת על החשיבות שיכולה להיות לעובדה זו במסגרת השיקולים אם להעניק את הפרס. בפרט, שמר שניצר סרב לחזור בו מהדברים שכתב, אשר היוו את הבסיס להרשעתו האמורה. על רקע זה ועל רקע סמכות השר לחזור בו מהחלטתו ולהחזיר את הדיון לועדה - סמכות אשר לא היתה מחלוקת לגביה - הוחלט על ידי בית המשפט להחזיר את הדיון לוועדת הפרס. הטעם לכך היה, שכל החלטה של כל רשות מינהלית סבירה צריכה להיות מושתתת על כל העובדות הרלבנטיות הדרושות לקבלתה. באותו מקרה הוברר בעליל שעובדה חשובה ביותר לא היתה בפני ועדת הפרס והשר. שימו לב. ב "נסיבות המקרה" לא מופיע כלל העניין שהמאמר עצמו לא הובא בפני השר וועדת הפרס, רק עניין פסק ועדת האתיקה. כל הזמן כתוב שם "עובדה" ולא "עובדות". ועכשיו הבה נעיין בפסק הדין המקורי בעניין שניצר: ================================================ 10. ראשית, וזאת יש להדגיש, בעת שהמליצה ועדת השופטים את שהמליצה, ובעת שאישר השר את המלצתה, לא הראשונה ולא האחרון היו מודעים לקיומו של המאמר ולהחלטתו המרשיעה של בית הדין בעקבות פרסום המאמר. אשר למאמר, אי ידיעתם של השר וועדת השופטים על דבר קיומו עולה מדברים שאמר שר החינוך בראיון מיום 7.4.97, אשר תמליל שלו הוצג בפנינו. על אי - ידיעתה של ועדת השופטים על המאמר, למדים אנו גם מדברי ד"ר גולדברגר, יועץ השר לפרסי ישראל, אשר מלווה את ועדות השופטים לפרסי ישראל השונים בעבודתן. בראיון מיום 27.3.97 נשאל ד"ר גולדברגר מפורשות אם המאמר היה בפני ועדת השופטים, ותשובתו היתה בשלילה. אשר להחלטת בית הדין שהרשיע את מר שניצר בעבירה אתית חמורה, מצויין במפורש בתגובה מטעם שר החינוך שזו לא היתה בפני ועדת השופטים. גם שר החינוך לא ידע עליה. הנה כי כן, יודעים אנו שבעת מתן ההמלצה על ידי ועדת השופטים, ובעת שאישר שר החינוך את המלצתה, לא המאמר ולא החלטת בית הדין היו לנגד עיניהם. 11. לדעתנו, ראוי וחשוב היה שתוכנו של המאמר וכן העובדה שבגינו הורשע מר שניצר בעבירה אתית חמורה, יהיו בפני ועדת השופטים קודם החלטתה. ======================================================================= הבאתי ציטטה אחת מכל פסק דין. הדברים שהבאתי הם לב העניין, אבל אני רוצה לציין שאין כאן הוצאת דברים מהקשרם, ואכן במסמך המקורי מדברים גם בחלקים שלא ציטטתי על שתי עובדות מקבילות וזהות , ובמסמך השני כשמתארים את הראשון מתעלמים מאחת העובדות, ומדברים על "עובדה" אחת. לבסוף, אני רוצה לחזור ולהתייחס לכל עניין "שניצר אלוני". העותרים במשפט אלוני רכזו את כל התבטאויותיה הבעייתיות של אלוני במסמך אחד. חבל שהמסמך הזה (בינתיים) אינו בידי. לו היה, יש לי הרגשה שיכולתי להשוותו למאמר מעורר המחלוקת של שניצר, שאותו קראתי ולהראות באותות ובמופתים שהוא הרבה יותר בעייתי. ברור שהמסמך הזה לא היה בידי השר ולא בידי הועדה כפי שהוא. האם שר החינוך ידע על התבטאויותיה של אלוני ? בפסק הדין מצוטטת תשובת השר לשאלה זו באלה המילים: ================================================ בא כוח העותרת פנה הן אל הועדה והן אל השר בבקשה לברר אם התבטאויות מסויימות של המשיבה היו לנגד עיניהם קודם שקיבלו את החלטתם. במצורף למכתב צורפה טבלה של התבטאויות שונות. על פניה זו ענה השר במכתבו מיום 13.3.2000, בו הוא אומר, בין היתר: "אין לי שמץ של מושג מה היה החומר שהונח על שולחנה של הועדה כאשר החליטה מה שהחליטה. אינני משתתף בדיוני הועדה ואינני מתערב בשיקול דעתה. הוועדה היא ועדה בלתי תלויה שמורכבת מאנשים שאיש אינו רשאי להטיל דופי ביושרם המקצועי, האינטלקטואלי והאישי. הם מכירים היטב את שולמית אלוני, את מסכת חייה ואת תרומתה המיוחדת למדינה ולחברה". האם אפשר להבין מכאן ששריד ידע על התבטאויותיה ? איזו מין הוכחה היא זאת ? אולי לא ידע ? ונקודה נוספת . בפסק הדין המקורי וכן גם בתיאורו בפסק הדין החדש חוזר השופט כל הזמן על המשפט: "שניצר לא חזר בו". אז מה אם הוא לא חזר בו ? שניצר טען שדבריו היו אמת כפי שהבין, ושלא הייתה לא שום סבה לחזור בו מהם. מה זה כאן ? משטרת מחשבות ? הוא צריך לחשוב כמו תיאודור אור ? אחרת ישתמשו בכל מיני תירוצים כדי לקחת ממנו את הפרס ? ואם כל כך כואבת לאור העובדה ששניצר לא חזר בו, שיגיד מפורשות שהוא לוקח ממנו את הפרס בגלל הדברים שאמר, ושלא יתפתל בכל מיני הסברים מדוע הוא מתערב בעניין לא לו. ושולמית אלוני כן חזרה בה מדברי הבלע שלה ? לא ראיתי דבר כזה בפסק הדין, לא ראיתי שהתבקשה לחזור בה, ונראה לי שזה לא מפריע כלל לשופט הנכבד. ולבסוף, אני רוצה לחזור על דברים שכבר אמרתי. לגופו של עניין אין לי שום בעיה עם הענקת פרס ישראל לשולמית אלוני. אבל אני חושב שהפרס הגיע גם לשניצר, ושבית המשפט היה צריך לנהוג במקרה שניצר בדיוק כמו במקרה אלוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיכום הדיונים בעניין תומרקין: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה שהצגת, של בג"צ מוטה פוליטית, היא בעייה אמיתית, ואפילו אם היא רק למראית עין, אז זו בעיה. ואפילו אם זו לא בעיה היום, זו יכולה להיות בעיה. אני מציע לידידי השמאלנים הליברלים לדמיין מצב, אפשרי בהחלט, שבו נוצר הרכב שמרני, דתי אולי, של בית המשפט העליון - והרי ההרכב משתנה ומתחלף בקצב איטי בהרבה מקצב חילופי הכנסת והממשלה, וטוב שכך. כותב המאמר מציע ליצור הרכב מאוזן פוליטית, "מכל שכבות הציבור". כפי שכתבתי בתגובה למעלה, לדעתי מבנה כזה ירוקן את בג"צ מתוכן מקצועי-משפטי ויהפוך אותו לעוד גוף פוליטי (לפחות למחצה). והרי כיום מי שנבחרים לבית המשפט העליון, למיטב ידיעתי, אכן נחשבים למעולים שבמשפטנים מבחינה מקצועית, ולא הייתי רוצה לראות "אפלייה מתקנת" דווקא שם, בוודאי לא בקנה מידה רחב. התשובה שלי היא אחרת: לצמצם את סמכויות הבג"צ, בחוק אם צריך, כך שיחזור להיות "רק" בורר בין הרשויות לפרט. מי שדווקא רוצה חוקה או חוקי יסוד, וצריך גוף שיפסול חוקים של הכנסת, יתכבד ויקים לשם כך "מועצת חכמי החוקה", שהיא לדעתי יכולה להיות משהו בנוסח מה שמציע אנשלוביץ, חצי פוליטי חצי "מקצועי" (אפשר שיהיו שם גם אנשי אקדמיה ורבנים פרט למשפטנים, נאמר). שהרי פסילת חוקים בוודאי אינה עניין מקצועי גרידא, אלא עמוסת מטענים ערכיים, וראוי שיהיה בה ייצוג ישיר יותר לציבור. כמובן, ניתן לחשוב שגוף כזה יהיה משהו מוזר וקצת מפוקפק מבחינה דמוקרטית. זו בדיוק דעתי, ולכן דעתי לא נוחה מכל הקונספציה של חוקי יסוד/חוקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתנצל, אבל אני ''מדלג'' על הדיונים המפורטים שמתקיימים פה ואפילו על תוכן המאמר המרכזי, מפני שאני מודאג ממעמד הבג''ץ יותר מאשר מפסיקותיו. תפיסתו של השופט אהרן ברק מתמצית במילים ''הכל שפיט''- כך לפחות מקובל להגדיר אותה. תפיסה זו מערערת את השיפוט המוסרי האישי שאמור להדריך כל אחד בחייו ובראש את מנהיגי המדינה. לדוגמה, כאשר מועמד רץ לראשות הממשלה השאלה המרכזית אינה האם יש לאקונה משפטית ופעילותו אינה נוגדת את החוק. שאלות הצדק, המוסר וההוגנות קודמות לשאלת החוקיות. יכול אדם, או מנהיג, להיות ''מנוול'' מבלי לעבור על החוק. ה''הכשרה המקצועית'' של כבוד שופטי הבג''ץ היא בתחום השיפוט החוקי ולא המוסרי. הם אינם אנשי פילוסופיה או רבנים ומינוים הוא לשם ביצוע הכרעות משפטיות. העמדתו של הבג''ץ כשופט כל מחזקת אמנם את שלטון החוק, אבל מערערת את היותו של המוסר, היושר והצדק קודם לחוק. אם אתם רואים החמרה בהשחתת מידות של אנשי ציבור, אם אתם רואים יותר כוחנות ואלימות ברחוב ובמשפחה- שאו עיניכם לבג''ץ ל''הכל שפיט''. אנו צריכים לשפר את מעמד היושר, הצדק, ההוגנות, המוסר, הכבוד ההדדי וכו' כדי שלא נצטרך לחזק את מעמד שלטון החוק. יש משהו (או ''מישהו'') שעומד בחשיבות גדולה מן הבג''ץ ומן החוק ואסור לפגוע במעמדו- זהו בסיס קיום האנושות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר צוברי, במדינה דמוקרטית פעמים רבות ענייני המוסר נושקים לענייני החוק ואף חופפים להם. מכיוון שלכאורה כל חוק יכול להיות מחוקק, כל עוד הוא זוכה לרוב בכנסת, הרי שנפתח פה פתח לחוקים "לא - דמוקרטיים" ולהחלטות "לא - דמוקרטיות" לעבור במוסדות הציבוריים. דוגמה מצויינת לכך היא כהנא. כהנא, בשבתו בכנסת, הגיש הצעות חוק גזעניות בעליל, אשר נוגדות את עקרונות הדמוקרטיה. בהנחה והן היו זוכות לרוב מתפקידו של בג"ץ היה לפסול אותן. לעומת זאת, בג"ץ לא פסל את מפלגתו של כהנא מלרוץ לבחירות לכנסת עד שנחקק חוק אשר חייב אותו לעשות כך - בדיוק מאותן סיבות (הווה אומר - פסילת מפלגה על בסיס מצעה מהווה פגיעה בדמוקרטיה). הבה נניח שראש הממשלה נחקר על עבירות פליליות (איזה כיף - מכיוון שגם ראש הממשלה הנכחי עלול להחקר על עבירות פליליות וראש הממשלה הקודם כבר נחקר, דוגמה זו נטולה עוקץ פוליטי...). כדי להגן על עצמו הוא משתמש בכוחו (המוענק לו באופן לגיטימי ע"י החוק), על מנת להכשיל את החקירה (מחליף את צמרת המשטרה, עוצר עדים במעצר בית וכיו"ב). לא זאת בלבד, אלא הוא גם מגייס את תמיכת הקואלציה לשם חקיקת חוק אשר ימנע העמדת ראשי ממשלה, בזמן כהונתם, על עבירות. ראש הממשלה (הפיקטיבי?) שבדוגמה לעיל לא חורק מגבולות החוק, הוא משתמש בכלים אשר המחוקק העמיד לרשותו למען ניהול תקין של המדינה על מנת לבצע פעולות לא מוסריות. הגוף היחיד שיכול למנוע את זה הנו גוף אשר לחלוטין לא תלוי בממשלה ובכנסת - המערכת השיפוטית (הזמן שיקח להשפיע על המערכת השיפוטית באותו אופן ארוך לאין שיעור), אשר בראשה עומד בג"ץ. בפרשיות רבות, אשר המוסר שהן מייצגות נוגע למהות הדמוקרטיה במדינה, הגוף אשר בידו מופקד המנדט למנוע דה-דמוקרטיזציה של הרשויות הנו בג"ץ. עיקור סמכויותיו (כמו גם שינוי מבנהו והפיכתו לגוף פוליטי גרידא אשר החברות בו תלויה בעמדות הפוליטיות שלך ולכן כל פסיקה חייבת להיות מושפעת מהן) מהווה סכנה חמורה. בברכה, מיכאל |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיכאל היקר. לצערי לא ירדת לסוף דעתי. אני מסכים שדוקא בג''ץ מתעלה פעמים רבות מעל לחוק בשם המוסר ולמעשה שומר על החוק מפני עיוותים. על איכות עמדות אלה של הבג''ץ והרקע להן מתנהל הויכוח לו אנו חבים את הזכות לכתוב כאן. טענתי היא, שעצם הדבר שמעמדו של הבג''ץ מוגדר כשופט- כל, הוא הוא היוצר אוירה של הסרת אחריות מוסרית בחיים הפרטיים והציבוריים. אני משתדל להסביר את כוונתי היטב, אבל אני חושש שאתה לא מקמת את עצמך בסקאלה שלי וענית לי מין בשאינו מינו. בכל אופן אני מסופק מהבמה שניתנת באתר. תודה לכם שם למעלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם כמה שאני מאמין שאני אוכל להתרגל לתואר "אלי האייל", אנחנו לא ממש "למעלה". (: אבל תודה בכל מקרה... |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |