מיהו אדם ומהו דינו? מבוכתו של קורא ברמב''ם 1652
מנקודת מבט מודרנית, המחשיבה את הגישה ההומניסטית, קריאה בכתביו של גדול ההוגים היהודיים עלולה לעורר רגשות של חוסר נחת.
חביב אדם שנברא בצלם. (מסכת אבות)

באמרה המשנאית המוכרת הזו יש משהו לא ברור. על מי חביב האדם? האם האדם הוא חביבו של האל? האם כל אדם מחבב אוטומטית את עמיתיו לאנושות? או אולי מסתתר כאן דבר מה נוסף?

ההלכה היהודית מתרכזת בניתוח המצוות, תוך התעמקות במהותן ומשמעותן, וגוזרת מהן חיוביי התנהגות המקיפים את כל תחומי חיי אדם ומעבר להם. אבל היא גם מנסה לנסח עיקרי מוסר כלליים הנגזרים מהמצוות, אותו עיקרון יווני עתיק של "חוק ומשפט טבעי". אחד העקרונות המוסריים הכללים המוכרים ביותר הוא זה שקבע רבי עקיבא:

ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה. (ילקוט שמעוני, ויקרא י"ט)

זהו עיקרון מוסרי אוניברסלי שעליו יכולה להתבסס "תורת מידות יהודית", כשברור שהאלוהים יצר והטמיע את העיקרון הכללי הזה בטבע העולם. זהו עיקרון המבסס התייחסות חיובית בין אדם לחברו. רבי עקיבא לא היה היחידי שניסה למצוא עיקרון מוסרי כללי, ודוגמא אחרת מופיעה בהמשך הציטטה שלעיל:

בן עזאי אומר זה ספר תולדות האדם כלל גדול מזה (שם), כשבסוף הפסוק המקורי שבתורה [בראשית ה' א'] כתוב 'בדמות אלהים עשה אותו'.

הגדרת המושג "אדם" של בן עזאי היא כללית יותר מה"רעך" של עקיבא, כי הרי כל אדם הוא צאצא ביולוגי של אדם הראשון, שנברא בצלם. בכל אדם קיים ניצוץ אלוהי, לכאורה ללא הבדל בין אדם לאדם. לפי העיקרון הזה, המושג "אדם" איננו מבחין במין, צבע, שייכות חברתית, אמונה, כושר שכלי או גופני וכיו"ב. על העיקרון הזה כתב הרב שמשון רפאל הירש (גרמניה, המאה הי"ט):

פסוק זה מביע את אחדות המין האנושי... כל בני האדם קרויים אדם, לעולם לא יאבד אדם צלם האלוהים עד תום. (פרוש בראשית)

לעומת זאת, מהגדרתו של רבי עקיבא לא ברור כיצד נקבע מיהו "רעך" עליו חל העיקרון. ממה שרבי עקיבא איננו אומר, ניתן לכאורה להבין שאפשר ליישם את הכלל המוסרי של "רעך" באופן בררני, כך שקבוצות שונות של אנשים, בזמנים שונים, תחשבנה ל"רעך" לפי נסיבות וקריטריונים שונים.

אם כל אדם "נברא בצלם", ודומה כביכול לאלוהים, מדוע ישנם הבדלים בין בני־אדם? במשנה יש פירוש לפיו הדבר נעוץ ביכולתו המיוחדת של בורא עולם:

שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים... טבע כל האדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהן דומה לחברו. (סנהדרין ד')

הרמב"ם מסייג את מהות הדמיון לאלוהים, באופן שמסביר גם מדוע אנשים שונים זוכים ליחס שונה:

ותהיה הכוונה באמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו הצורה המינית שהיא ההשגה השכלית לא התבנית והתאר. (מורה הנבוכים, חלק א', פרק א')

הביטוי "הצורה המינית" פירושו "האדמיות" שבאדם, שמבדילה אותו משאר בעלי החיים. אלא ש"האדמיות" הזו איננה "התבנית" או הצורה – קומה זקופה, שתי ידיים ורגליים וכו', אלא היכולת השכלית. כלומר, ה"בצלם" איננו זהות צורנית לאל, שמעצם הגדרתו הוא חסר גוף ונטול תבנית; זוהי היכולת השכלית של האדם שהיא מהותו של "בצלם".

מיהו אדם?

רבי עקיבא ובן עזאי פועלים במסגרת התפיסה הדתית, שמעצם מהותה מגדירה מי שייך אליה ומי לא. למרות הפתיחות והכלליות שאותן ניתן להסיק משיטתו של בן עזאי – העיקרון המוסרי של "בצלם" חל על כל בני האדם – לא נראה שמדובר כאן על אחווה כלל אנושית. מבחינה זו, נראה שדווקא העיקרון שרבי עקיבא מציע הוא מעשי יותר ואיננו מתעלם מגבולות החשיבה הדתית ומהמציאות החיה. בהמשך נראה ששני העקרונות הללו, "אדם בצלם" ו"רעך כמוך", כוללים בתוכם השלכות מטרידות.

בעקבות הפילוסופיה היוונית והמוסלמית טוען הרמב"ם שהחיים נבראו במדרגות היררכיות. בראש (או במרכז), עומד האדם, שהוא הקרוב ביותר לאלוהים מבחינת תכונותיו, יכולתו ותפקידו; והוא מגשים את תכליתו הטבעית בעזרת ההשכלה, דרכה הוא מתרומם אל מעבר למגבלות החומר ומתחבר עם "השכלים הפועלים" של האלוהות. אם האדם יפעל על פי טבעו הנברא הוא יוכל להיות כמעט כאלוהים.

צלם נאמר על הצורה הטבעית, כלומר על הענין אשר בו נהיה הדבר, ונעשה מה שהוא. (מו"נ א' א')

כלומר "צלם" הוא המהות המייחדת כל דבר. אם האדם נברא בצלם אלוהים, אז האדם הוא התגלמות ניצוץ של אלוהים חסר תבנית, התגשמות הצורה הערטילאית בעולם החומר. את העניין הזה הבהיר הרמב"ם:

נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו האל והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו... כלומר שתהא לו צורה היודעת ומשגת הדעות (הלכות יסודי תורה, פ"ד ה)

כלומר, הצורה, "הצלם", היא מה שמאפשרת את הפעילות השכלית של האדם. לפי זה, אדם הראשון היה בדרגה הכי קרובה לאלוהים כי מצבו בעולם היה המושלם ביותר, משום שהצורה והשכל היו בו ללא דופי, הוא היה שכל טהור. הוא לא הושפע משיקולי טוב ורע – "המידות המפורסמות" – אלא רק ידע אמת ושקר, ולא נטה אחרי חושיו הגופניים:

ותחסרהו מעט מאלוהים לא היה לו כח שמתעסק במפורסמות כלל ולא השיגן, עד שאפילו היותר מפורסמת במדות לגנאי והיא גילוי הערווה לא היה זה רע בעיניו... וכאשר חטא ונטה אחרי תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים (מו"נ א' ב')

כמו אריסטו ואפלטון, גם הרמב"ם מעמיד את האדם בראש סולם הברואים, כשמתחתיו נמצאות החיות ומתחת להן הצמחים, וכל רמה באה לשרת את זו שמעליה, והטבע כולו נברא כדי לשרת את צרכי האדם:

כל הנמצאים מתחת גלגל הירח אמנם הומצאו בשביל האדם... ואי אפשר לכל עשב וכל עץ... [ו]בעלי החיים מבלתי היות בו תועלת מה לאדם. (הקדמה לפרוש המשנה)

מאוחר יותר עדכן הרמב"ם את הגישה הזו, וציין שהצמחים והחיות לא נבראו כדי לשרת את האדם אלא שהאדם נברא כשטבעו מאפשר לו לשלוט ולהשתמש בהם:

כאמרו באדם ורדו בדגת הים וגו' אשר אין ענינו שהוא נברא בגלל כך, אלא הודעה על טבעו שהוא הטביעו יתעלה בו. אבל אמרו בצמח שהוא מסרו לבני האדם ויתר בעלי החיים, כבר באר בזה אריסטו (מו"נ ג' י"ג)

אבל, כפי שנראה, היכולת השונה של כל אדם משמשת למערכת היררכית אנושית. הוצאה לפועל של היכולת הזו קובעת את מקומו של האדם ביחס לקרבתו למדרגה העליונה ("ותחסרהו מעט מאלוהים"). לנושא היכולת השכלית עוד נשוב.

מאדם לחברה

האדם נברא כדי לחיות בקהילייה, והדעת, אותה קיבל מהבורא, אמורה לשמש אותו כדי ליצור חברה. ישראל נהייה עם על ידי השמירה על חוקי התורה ומצוותיה, וקבלת התורה הופכת אותו לקהילייה אחידה:

והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלוהים ונתתי להם לב אחד ודרך אחד. (ירמיהו ל"ב ל"ח)

[שלמות האדם] לא יתכן לאדם אחד בודד כלל... כי אם על ידי ההתקבצות המדינית כפי שכבר ידוע כי האדם מדיני בטבעו. (מו"נ ג' כ"ז)

הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, מחשובי ההוגים היהודיים במאה ה-‏20, אמר כי האדם שואף להתקרב לבורא, להדמות לו ולידבוק בו. כך מצטמצם הפער של "ותחסרהו מעט מאלוהים", שהתרחב, על פי הרמב"ם, אחרי חטא גן העדן. הדרך לגאולה וטהרה עוברת דרך בניית קהילייה, ההתקשרות וההתחברות עם "חבר" - או "רעך" של רבי עקיבא:

לפיכך, תוך משבר וצרה נזרע הזרע של טיפוס חדש של קהילייה – קהיליית האמונה אשר הגיעה להגשמה מליאה בברית בין האלוהים ואברהם. (איש האמונה הבודד)

לפי הסיפא, גאולת האדם הבודד עוברת דרך ה"ברית עם אברהם", הפתוחה רק לבני־הברית. סולובייצ'יק מסביר שהאחרים נחשבים ל"מחללים את הברית", ולמעשה מועלים בתפקידם הטבעי.

קהיליית הברית מתקיימת על רקע קהיליות אחרות, המדורגות, ערכית ומהותית. קרבתם היחסית מטילה עליהם חובות ומקנה להם זכויות שונות, לשיטת חברי קהיליית הברית.

איזהו גר תושב? זה עובד עבודה זרה, שקבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה עם שאר מצוות שנצטוו בני נח ולא מל ולא טבל (רמב"ם - איסורי ביאה)

שבע מצוות בני נח הן: (1) איסור עבודה זרה (2) איסור חירוף האלוהים (3) איסור שפיכות דמים (4) איסור גילוי עריות (5) איסור גזל (6) החובה להעמיד דיינים (שש אלה ניתנו לאדם הראשון) (7) איסור אכילת אבר מן החי (זו נוספה לנח). מכיוון שכל בני האדם הם צאצאים ביולוגיים של אדם הראשון, שנברא בצלם אלוהים, ומשום ששבע המצוות הבסיסיות הן חלק ממהותו הטבעית של העולם הנברא, הרי שמוטל על כל אדם לקיימן, מעצם טבעו.

שבע מצוות בני נח הן סמן הגבול העיקרי, החסם החיצוני המפריד בין קהיליית הברית, ישראל, ובין הזרים, וכך כתב הרמב"ם:

על ששה דברים נצטווה אדם הראשון... הוסיף לנו [מצווה נוספת]... וכך היה הדבר בכל העולם עד אברהם [ש]נצטווה יתר על אלו במילה... עד שבא משה רבנו ונשלמה תורה על ידו. (הלכות מלכים)

ה"זרים" מדורגים לעובדי עבודה זרה, לאלה המקבלים על עצמם את שבע מצוות בני נח, וכאלה העוברים טכסי חניכה, הנימולים והמוטבלים. הקבוצות הללו נחלקות לגרים־תושבים, גרי צדק, נכרים ועובדי עבודה זרה, כשהאחרונים נמצאים בנקודה הכי מרוחקת והכי נחותה ביחס לעם ישראל.

אם כך, עקרונות המוסר הכלליים של רבי עקיבא ובן עזאי, "רעך" ו"בצלם", לא חלים על כל בני האדם במידה שווה. אין זה גילוי מרעיש; יש לתמוה על עצם הניסיון לנסח עיקרון שוויוני, מצד מי שמחויב להבדלים - בינו לבין עכו"ם, כמו גם בין מציאות ממשית לבין אחרית הימים.

השונה, מה יעשה איתו?

האם ישנו חיוב לעשות דבר מה עם כל אותם "זרים" שונים, ומהו? הרמב"ם מפרט מהי חובת העשייה המוטלת על היהודי:

והיאך דין עיר הנדחת... מצווין לכל ישראל לעלות עליהן לצבא... ועורכין עמהן מלחמה... [כל מי] שעבד כוכבים... סוקלין אותן... והורגין כל אלו שעבדו בסייף ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים... ומקבצין כל שללה אל תוך רחובה... בונין חומה... והורגין כל נפש חיה אשר בה ושורפין את כל שללה עם המדינה באש ושריפתה מצוות עשה (הלכות עבודה זרה)

מצוות־עשה היא לאבד עבודת כוכבים ומשמשיה... ובארץ־ישראל מצווה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו... בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי ע"ז בינינו (שם)

כלומר, יש כאן חיוב אקטיבי לבער עבודה זרה "ומשמשיה" מתחומי ארץ־ישראל. יש למצווה הזו סייג מעניין המגביל את קיומה רק לארץ־ישראל ורק בשעה שהשלטון והכוח נמצאים ביד בני ישראל.

עובדי העבודה הזרה מושוים לבהמות וכלבים, גם מתוך זלזול מטפורי, אך בעיקר כחלק מהפרקטיקה המשפטית, ומעמדם החוקי זהה. כך פוסק הרמב"ם:

אחד השוחט לאכילת עכו"ם או לאכילת כלבים... חייב במתנות. (הלכות בכורים)

עכו"ם שנגע במת [נעשה טמא]... למה זה דומה לבהמה שנגעה במת. (הלכות טומאת מת)

הפסיקה מחייבת הימנעות מהגשת עזרה לזרים, אך אין לנקוט בפעולה העלולה לגרום להם נזק:

אסור לרחם עליהם... לפיכך אם ראה מהם אובד או טובע בנהר לא יעלנו ראהו נטוי למות לא יצילנו אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור... אסור. (עבודה זרה)

מכיוון שעובד עבודה זרה איננו נחשב ל"רעך", ישראל שהורג עכו"ם פטור מעונש. רציחתו של "רע" על ידי "רע", קרי רצח בקרב חברי קהילת הברית, דינה מוות; אך הרמב"ם, בדומה לפסיקת המכילתא, קובע שההורג גר תושב (שקיבל עליו שבע מצוות בני נח), או עכו"ם, איננו נידון למוות. עונשו של זה יינתן "בידי שמים" אך לא בידי בשר ודם:

קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים לאחר מתן תורה שהוחמרו, הוקלו? באמת אמרו פטור מדיני בשר ודם, ודינה מסור לשמים. (מכילתא דנזיקין)

מי שהרג גר תושב אינו נהרג עליו בבית דין שנאמר וכי יזיד איש על רעהו ואין צורך לומר שאינו נהרג על העובדי כוכבים (הלכות רוצח ושמירת נפש)

יש להבין שתפיסה זו נובעת מהמחשבה שעונש "בידי שמים" נחשב כמובן לעונש חמור הרבה יותר, אך העמקה בנושא זה תחרוג ממסגרת המאמר. לאור הפסיקות הללו, הקביעה התלמודית שפתחה את המאמר נראית לפתע באור שונה:

אתם קרויין אדם, ואין אומות העולם קרויין אדם. (רמב"ן, בבא מציעא)

"חביבות" האדם, ש"הצלם" טבוע במהותו, איננה חלה על כל אחד, אלא רק על חברי קהיליית ה"ברית עם אברהם".

ומי שלא משתמש בשכלו?

נשוב ליכולות השכליות של האדם. כפי שראינו, אדם הראשון נברא כששכלו משוכלל ומושלם, היכול להשיג ולהבין בין "אמת ושקר", והנמצא בראש מדרגות הבריאה. הווה אומר, יכולתו השכלית של האדם נמצאת בטבע בריאתו:

שכבר הוכח שיש לאדם שתי שלמויות, שלמות ראשונית והיא שלמות הגוף, ושלמות אחרונה והיא שלמות הנפש. (מו"נ ג' כ"ז)

הרמב"ם מסדר את השלמויות כשהחומרית, או הגופנית, קודמת לרוחנית, וזו נמצאת במעלה הגבוהה ביותר.

יסוד תורת משה רבנו ע"ה... שהאדם בעל יכולת מוחלטת, כלומר שיש בטבעו ובבחירתו וחפצו לעשות כל מה שביד האדם לעשות. (מו"נ ג' י"ז)

והוא השכל אשר השפיע ה' לאדם שהוא שלמותו הסופית הוא אשר ניתן לאדם לפני מריו... כי לא יהיה הצווי לבהמות ולא למי שאין לו שכל, כי בשכל יבדיל בין האמת והשקר (מו"נ א' ב')

לאדם ניתנה גם היכולת השיכלית וגם החרות, והחובה, להשתמש בה, זאת משום שהוא נברא "בצלם", ולא הבהמה. על האדם להשתמש ברצונו החופשי כדי להכריע ולפתח את יכולתו השכלית. אם איננו עושה כך, הוא הולך כנגד טבעו, איננו ממצה את יכולתו, ואפילו משתמש בחירותו לרעה. החרות שניתנה לאדם הפכה אותו ל"בר־מצווה", היכולת המהותית והטבעית לקיים מצוות. ישעיהו לייבוביץ' כתב על הנושא:

"לפום צערא אגרא" - כלומר: לפי הטירחה והיגיעה, הוא השכר... הרמב"ם שואל: [מה נראה ונמצא בתורה?] ונותן את התשובה ה'רמבמי"ת' המובהקת: "ותראה האמת בעין השכל... לפום צערא – לפי מה שתצטער בתורה יהיה שכרך"... הרב קוק [כתב] ב'אורות התשובה': "יסוד השלמות של האדם היא הערגה והחפץ הקבוע אל השלמות"; עיקר מובנה של התשובה איננה השלמות שהאדם מגיע אליה, אלא מגמתו, שאיפתו ומאמצו ומאבקו להגיע אליה. (שיחות על פרקי־אבות והרמב"ם)

באדם מוטבע הכושר לנצל את יכולתו השכלית, וניתן לשכלל ולקיים אותה על ידי מאמץ מכוון, על ידי לימוד, ועל ידי שימוש בחירות הרצון שניתנה לו. השלמות השכלית מקרבת את האדם למדרגת "צלם אלוהים", ומכאן שתכונת הצלם איננה דבר שניתן לאדם ללא תנאי, אלא זוהי מעלה הנרכשת ומושגת בהתאם למאמציו של האדם. יש לזכור שמיצוי היכולת השכלית נעשה על ידי מילויה של המצווה העליונה ביותר, לימוד תורה. מצווה זו מגבילה מעצם מהותה את יכולת מימוש "טבע האדם שבצלם" רק לחברי "ברית אברהם". כך כתב הרמב"ם:

כנגד כל המצווה כולן... אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה (הלכות תלמוד תורה)

אלא שישנם אנשים שאינם מסוגלים, או לא רוצים, ללכת אחרי טבעם, עקב "פגם" גופני או נפשי, או בגלל סביבה עוינת המפריעה להתפתחותם:

ויש בני אדם רבים שיש בהם מתחילת הוייתם תכונה מזגית שאי אפשר עמה להיות שלם כלל, כגון מי שהוא בטבע חם לבב מאד... [ויש ש]תנועותיהם פזיזות מאד בלתי מסודרות מורים על ליקוי הרכבה... והטיפול בהם עם מצבים כאלה סכלות מוחלטת (מו"נ א' ל"ד)

בעלי מום אשר אף לא "מדע הרפואה ולא מדע ההנדסה" (שם) לא יכלו לטפל בהם, לא יוכלו להשיג את השלמות הנדרשת. לפיכך, הם לא יוכלו להיחשב "אדם"; זכויותיהם וחובותיהם, ומעמדם בכלל, אינם ברורים.

"בהמה" היא כינוי גנאי לאדם שאיננו רוצה או לא מסוגל להפעיל את כוחותיו השכליים, אך זהו גם תיאור של קיום טבעי ומציאותי. לבהמה יש גם תפקיד מוגדר בעולם, לשמש את האדם השולט, וברגע שהבהמה גורמת נזקים, או שאין לה יותר שימוש, הרי שדינה ברור.

ובהיות בבחירת האדם לקנות זה השלמות בהשתדלו להתבונן בחכמה הנזכרת, הנה התבאר שכאשר ימנע עצמו מזה ישאר כוחו השכלי על כחיותו, משולל מכל שלמות... ויעלה בתוהו ויאבד, כאמרו 'אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו'. ואת כל אלה הורה האל בשתי מילות באמרו 'בצלם אלוהים' (ספורנו, בראשית)

על האדם לשאוף לשלמות רוחנית, והוא עושה זאת מבחירתו. אם האדם בוחר שלא לרכוש חכמה (ואולי אינו יכול לבחור), שהיא "אהבת האל ויראתו", הרי שהוא מבזבז את כושרו השכלי שיישאר ברמתן של החיות ("כחיותו"), פגום, נחות ונקלה, או בלשונו של הרמב"ם "נבזה" (מו"נ א' א').

במאמר שפרסמה החוקרת חנה כשר בגליון 41 של "דעת", כתב עת לפילוסופיה יהודית וקבלה, בהוצאת אוניברסיטת בר־אילן, היא כתבה, לאור דברי הרמב"ם, שאת האמרה התלמודית לעיל יש לקרוא:

אתם (המשכילים) קרויים אדם, ואין האחרים (הבורים) קרויים אדם.

האדם הבהמי כמזיק

לאלפאראבי, פילוסוף מוסלמי בן ימי־הביניים, היתה השפעה גדולה על הדורות שאחריו. במאמרה, משווה חנה כשר את גישתו וגישת הרמב"ם לנושא מעמדו של האדם. גם הרמב"ם העריך מאד את אלפאראבי, וכתב באיגרת ששלח לשמואל אבן־תיבון, מתרגם מורה הנבוכים:

לא תתעסק בספרי מלאכת ההגיון אלא במה שחיבר החכם אבונצר אלפראבי, כי כל מה שחיבר בכלל... הכל סולת נקיה... לפי שהוא מופלג בחכמה.

אלפאראבי טען שאלו שאינם מנצלים (או לא מסוגלים לממש) את שכלם כדי להגיע לשלמות, הם בחזקת בורים ובהמות, ולכן דינם הוא:

יש אנשים בהמיים מטבעם... אלה מצויים בקצווי המקומות המיושבים... אל אלה יש להתיחס כאל בהמות. את החברותיים שבהם היכולים להועיל במשהו לערים, יש להניח לנפשם, לשעבדם ולהשתמש בהם... [ב]מזיקים, יש לנהוג כפי שנוהגים בשאר החיות המזיקות (החברה הפוליטית, תרגום: שוכרי עבד, מצוטט על־ידי חנה כשר)

רק האדם אשר משתמש ברצון החופשי, מחליט להשתמש בכושרו השכלי ומסוגל לבצע זאת, במטרה להתקרב לשלמות הבריאה, זוכה להיות "כצלם". כל האחרים הם בדרגת בהמות העומדות לשימושו של האדם ש"בצלם". הבהמות ההולכות כנגד הציווי הטבעי – להשתמש ביכולת המחשבה – הם בדרגת מזיקים שיש להיזהר מהם ולבערם. חנה כשר מראה שגם הרמב"ם הולך במסקנותיו בעקבות אלפאראבי, וקובע:

ונעשה לו שכל אנושי בשלמותו ותמותו... והתענינותו אינה אלא בידיעת ה'... [ובתוך כך] השבית מחשבותיו ובטל תשוקותיו לדברים הבהמיים, כלומר החשבת הנאת המאכל והמשתה והתשמיש... יראה את כל בני האדם כפי מצביהם, שהם בהם [בני האדם במצביהם] בלי ספק כבהמות וכחיות הטרף, אשר לא יחשוב השלם יחיד הסגולה... היאך להנצל מנזקי המזיקים... או תועלת במה שיועילו לו מהם אם נזקק לכך (מו"נ ב' ל"ו)

המטרה העליונה של מימוש היכולת השיכלית היא לדעת את האלוהים, ולמלא אחר מצוותיו שהן ממהותו הטיבעית של העולם, זוהי חובתו של האדם מטבע בריאתו. חז"ל כתבו שהשכינה שורה רק על חכם, גיבור ועשיר, היינו מי שיכול לממש את טבעו, להתעלות על גופו החומרי ולהשתחרר ממחסור נפשי וגשמי. הרמב"ם פתח את ספרו "מורה הנבוכים" בציטטה מתהילים:

הודיעני דרך זו אלך כי אליך נשאתי נפשי (קמ"ג ח)

מתרגם הרמב"ם, הרב דוד קפאח, ביאר למה התכוון הרמב"ם בציטוט הפסוק הזה:

למדני דעת, כלומר סלק המעצורים מלפני כדי שאוכל להעמיק בדרך זו אשר אני הולך בה כי השגתך משאת נפשי.

מי שאיננו מוציא לפועל את הכושר הטבעי, מכל סיבה שהיא, נידון לשמש את "האדם העליון" לתועלתו, והוא מסוכן כמזיק וכחית טרף. האם אדם כזה, שלא מממש את טבעו, כפי שנברא על ידי האל, נחשב גם לכופר או לאפיקורוס? שהרי דינם של אלה גם נפסק על ידי הרמב"ם:

הרי זה (מין, ואפיקורסים שכופרים) בתורה ובנבואה היה מצוה להרגן אם יש בידו כוח להרגן בסייף בפרהסיא הורג ואם לאו יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן (הלכות רוצח)


הקורא בכתביו של הרמב"ם נע במושבו במבוכה: תפיסת הבריאה אומרת שכל אדם נושא בקירבו ניצוץ שמיימי, אלוהי, כך שכל בן אנוש הוא "אדם". מצד שני, הרמב"ם שולל את אפיון "האדם" ממי שלא "בוחר לממש" את יכולתו השכלית, שניטעה בו על ידי האל, ולא טורח להתקרב ולעבוד את אלוהי תורת משה. הרמב"ם, פילוסוף ורופא, גאון ורב חכמה, לקה אולי במה שמכונה "מחשך העין" (סקוטומה), ואינו רואה את מה שאיננו רוצה לראות - את ההשלכות הבעייתיות של שיטתו: שאם הגויים, השוטים, ואולי גם המפגרים, אינם "אדם שלם", אז מותר ואף צריך להתייחס אליהם כאל כלי, אמצעי, ש"האדם השלם" יכול אף חייב לנצלו לצרכיו; אולי אפילו להשמידם כמו מזיקים או חיות יער מסוכנות. ואולי הרמב"ם בעצם כן הבין זאת?
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

מסקנה מוגזמת 179930
גם אם האדם לא הגיע לרמה השכלית המושלמת לדעת הרמב''ם הוא עדיין בפוטנציאל להגיע (כל אדם) ולכן אי אפשר להתייחס אליו בגסות בצורה מיידית.

מצד אחד, הרמב''ם כותב בפירוש המשניות, שכל שאר האנשים אכן באו לשרת את האדם העליון, ובשביל כך הם נבראו.
מצד שני, הרמב''ם גם האמין שהאל יצר את כל בריותיו ודואג להם. הוא גם האמין, שכדי להפוך להיות אדם עליון, צריך האדם להידמות ככל יכולתו לאל.
וכיון שהאל רחום חנון ורב חסד, אף האדם העליון צריך להיות רחום, חנון ורב חסד (עיין הפרק האחרון של מו''נ ובמסכת תענית דף ג' גדול יום הורדת גשמים מאשר תחיית המתים).
נראה לי שנשארת בתיקו.
ולא על הרמב''מ 180013
אך מה דעתך על הציווים המחייבים כלפי העכו"ם המופיעים במאמר, המובאים מתוך המשנה?
ולא על הרמב''מ 180046
את העכו''ם (עובד כוכבים ומזלות) צריך להעניש בתור חוטאים ומחטיאים, אולם כבר שנינו במשנה תורה (ספרו ההלכתי הגדול של הרמב''ם) הלכות מתנות לאביונים פרק ז הלכה ז ''מפרנסין ומלבישין עניי עכו''ם עם עניי ישראל משום דרכי שלום''. הסיבה היא דרכי שלום, כלומר דרכו של האל ששמו שלום (ולכן אסור לומר שלום במקומות מטונפים), ולא משום איבה, כלומר החשש מפני איבתם של העכו''ם כלפי ישראל.
כיון שהקב''ה, במידת השלום שלו, מוריד גשמים גם לעכו''ם, אף אנחנו ניתן צדקה לעניי עכו''ם, למרות היותם חוטאים ופושעים.
תוכל לפרט? 180086
לא לגמרי הבנתי: אתה כותב "את העכו"ם צריך להעניש בתור חוטאים ומחטיאים", אבל גם "מפרנסין ומלבישין עניי עכו"ם עם עניי ישראל משום דרכי שלום". אחת משתי ההלכות גוברת? או שיש גם לפרנס ולהלביש וגם להעניש? ומה דינם של עכו"ם שאינם עניים?
עושים מה שרוצים 180103
ואח"כ מתרצים זאת בציווי מוסרי-דתי. הרי ההלכה, פנים רבות לה.

או במילים אחרות: אם נכמרו רחמיך על עכו"ם מסכן, מותר לך להלביש אותו הן משום שדרכי שלום דרכיך והן משום שאתה מצווה על כך. אם עלתה חמתך על עכו"ם חוטא, ענש הענישהו אם אתה יכול הן משום שדרכי תוכחה ונקמה דרכיך והן משום שאתה מצווה על כך.
ולא על הרמב''מ 180485
בהמשך להערתו של "צדק" אני רוצה דוקא לפתח את ההלכה לפיה "מפרנסין ומלבישין עניי עכו"ם עם עניי ישראל..משום איבה". הסיטואציה בה חלה הלכה זו היא כאשר ישראל נמצאים בעמדה פוליטית של שליטה על המעוט מהדת השונה. במצב זה אנו אומרים שאנו צריכים לנהוג אתם באותו אופן שבו אנו נוהגים עם העניים שלנו כדי שאם יתהפך הגלגל והם יהפכו לשליטים הפוליטיים עלינו הם לא יתנקמו בנו אלא ינהגו אתנו באותה מידת חסד כפי שנהגנו כלפיהם. המוסריים ויפי הנפש מזלזלים בד"כ בנימוק הזה משום שהוא לא נראה להם מספיק טהור: אתה לא גומל חסדים משום שאתה מוסרי אלא רק משום שאתה מפחד ממה שיקרה בסיטואציה ההפוכה. אבל אני חושבת שכאן הרמב"ם הקדים את "מסך הבערות" של הפילוסוף הגדול ג'ון רולס. "מסך הבערות" הוא תרגיל אינטלקטואלי מאלף. בתרגיל זה העולם נתון לך על כל מה שבתוכו חוץ מדבר אחד: אתה אינך יודע (אתה בער) באיזה מצב אתה נוחת לעולם: אינך יודע אם תהיה גבר או אשה, לבן או שחור, עשיר או עני, סטרייט או הומוסקסואל. במצב זה אתה צריך לתכנן את העולם כפי שאתה רוצה שיהיה ושוב: אינך יודע איך אתה תהיה בעולם שאתה מתכנן. כדאי לעשות את התרגיל הזה ואז נחשפים לפנינו כל מיני דברים מענינים. בקיצור: כאשר הרמב"ם מדבר גם על השיקול של "איבה" הוא פועל לפי התרגיל של מסך הבערות: יכול להיות שאני אמצא את עצמי נתון בשליטה של הגויים למרות שעכשו אני השולט, איזה מין עולם אני רוצה שזה יהיה? תשובתו: אני רוצה שזה יהיה עולם של חסד.
תרגיל מעשי? 180532
נראה לי שישנה סתירה בין תרגיל מסך הבערות של הרמב"ם, כפי שהסברת יפה, (שזה בעצם פיתוח של ואהבת לרעך כמוך, לא?) לעומת מה שהוא כתב "מצוות *עשה* היא לאבד עבודת כוכבים ומשמשיה...[במיוחד] בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם..." (מצוטט במאמר).

האם את יכולה להסביר את זה?
תרגיל מעשי? 180553
א. לדעתי תרגיל מסך הבערות הוא פיתוח של "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך" יותר מאשר ל"ואהבת לרעך כמוך".
ב. האופן שבו אני מבינה את מצוות עשה של אבוד עבודת כוכבים הוא כדלקמן: עבודת כוכבים אינה רק אמונה באלילים. אם היתה רק איזשהו רגש פרטי פנימי של האדם אפשר היה להתיחס אל זה בסובלנות כמו שאנו נוהגים כעת כפלורליסטים לכל דבר. ההנחה הסוציולוגית הסטורית היא שעבודת כוכבים גוררת אחריה מעשים בלתי מוסריים כחלק אינטגרלי שלה: הקרבת הילדים למולך (מעביר בנו ובתו באש), שגלים שהם חלק מהפולחן ופריצות מינית שהיא חלק מהפולחן. ז.א. רצח שמובנה בתוך החוק של המדינה משום שהוא חלק מהפולחן הדתי הרשמי שלה, ו/או ניצול מיני ושעבוד של השגלים שמובנה בתוך החוק של המדינה באותו אופן. את התופעות האילו יש להכחיד בכל תוקף. אין מה לדבר על סובלנות כאשר רצח ושעבוד הם חוקי הפולחן.
ג. תיקנו אותי בבית שלא הרמב"ם מדבר על "משום איבה" אלא זה כתוב כנראה בגמרא. לא בדקתי את המקורות אלא רק כתבתי מה שאני חושבת באופן עקרוני.
תרגיל מעשי? 180571
אם כך, האם אין טעם להתייחס מחדש ל"עובדי עבודה זרה", שכן פולחנים העוסקים ברצח או אונס כחלק מהפולחן הם כיום זניחים? במקום אחר באייל ניסה מישהו לשכנע אותי ארוכות שהנוצרים הם "עובדי עבודה זרה", אבל הכנסתם לקטגוריה הזו היא בעייתית ביותר על רקע הביסוס שהבאת לדברי הרמב"ם.
תרגיל מעשי? 180583
"ההנחה הסוציולוגית ההיסטורית" היא בלתי סבירה. אני מכיר בודהיסטים (שלפי כל הרבנים נחשבים לעכו"ם), ואף אחד מהם לא מעביר את ילדיו באש, ולא מנצל אף אחד ניצול מיני.

ההסבר הסביר הוא הרבה יותר פשוט: יוצרי הדת היהודית נילחמו נגד תחרות מצד דתות אחרות, וחיסול פיזי של התחרות הוא השיטה האפקטיבית ביותר להשיג את המטרה. האשמת המתחרה בכל מיני תועבות היא התבלין שעוזר לגייס את העם למלאכת ההשמדה. זה לא דבר ייחודי ליהדות דווקא: השמדת בן פלוגתא דתי או אידאולוגי היה, למרבה הצער, מנהג מצוי לאורך ההיסטוריה האנושית, והדברים ידועים. בימינו מקובל שמאבק רעיוני מתבצע בדרכי שלום ושכנוע, אבל גם היום יש כאלה שאצה להם הדרך.
תרגיל מעשי? 180608
יש באמת נטיה היום שלא לראות בכל הדברים האלו עבודה זרה.
לגבי הנצרות (שאלתו של רודי וגנר) יש לנו את תשובות בעלי התוספות (המאה ה-‏12) אשר טוענים כי הנוצרים שכניהם בני זמנם אינם בגדר עובדי עבודה זרה. באופן חיצוני הטענה היא שלמעשה הם מאמינים באל אחד ואמונתם בישו היא בגדר אמונת השיתוף שאינה אסורה על בני נוח. (יכול להיות שהטעם הסמוי של עמדה זו היא רצונם להמשיך ולקיים עם הנוצרים יחסי מסחר ושכנות תקינים) לגבי המוסלמים היתה הסכמה גם של חכמי אשכנז וגם של חכמי המזרח (כגון הרמב"ם) שאמונתם היא אמונת הייחוד. בזמננו פסק הרב דוד חיים הלוי ז"ל (רבה של תל-אביב) שנוצרים של היום אינם בגדר עובדי עבודה זרה. וזאת למרות היותו ממשיך של מסורת הפסיקה הספרדית.
לגבי הבודהיזם: אמנם באופן מסורתי הוא נחשב לעבודה זרה. אבל בזמן האחרון יש כאלו שקוראים לבחון זאת מחדש על רקע העובדה שמדובר בדת עולמית גדולה שיש בה תוכן פילוסופי גבוה. (בלי להתחייב לכלום זו אולי עמדתם של הרב אביחיל ושל אלון גושן גוטשטיין. אבל כאמור בלי התחייבות). אני הייתי מציעה גם את המבחן שכתבתי למעלה: ז.א. אם דת כוללת בתוכה באופן ממוסד רצח, ניצול ושעבוד, כי אז היא חשודה אם לא למעלה מזה.
אני חייבת לציין שהשאלות היו קשות מאד ונעזרתי בבעלי שבערך הכתיב לי את התשובות.
תרגיל מעשי? 180634
לשלומית

מדבריך ניכר שליבך הוא במקום הנכון (כמו שאומרים כאן באמריקה). אני מתאר לעצמי שאם את ובעלך הייתם הסמכות הרבנית העליונה, לא היתה לי שום בעיה עם הממסד הדתי. למרבה הצער, יש רבנים שמסתמכים על כתבים כמו אלה שצוטטו כדי להצדיק את הנוהג הפושה לאחרונה של גזל יבול הזיתים של פלסטינים, וביוצא באלה תועבות. יש סיכוי שתגישי מועמדות למשרת הרב הראשי?
מקובל עלי 180705
כלומר, לפי היהדות, המוסלמים והנוצרים החיים בינינו הם בבחינת "גר תושב" ולא עכו"ם, ולכן עלינו להתייחס אליהם כבני אדם, ואין ציוווי דתי לפגוע בהם.
יופי! עכשיו אפשר ללכת למאמר על הכהניזם ולהסביר את זה שם.
מקובל עלי 180711
ואז ניצה תגיד לך שהיא לא אמרה בשום מקום שצריך לפגוע בגרים-תושבים שקטים. ושהיא רק מתגוננת מפני אלה מביניהם שתוקפים אותה.
לא שאני חושבת שהכהניזם אינו גזעני. הוא כן. אבל במצב הנוכחי קל לו להסתיר את האמת העקרונית מאחורי כורח המציאות.
תרגיל מעשי? 180594
עדיין אני רואה סתירה שלא התייחסת אליה. כתבת שכל עוד אני שולט, אני חייב לפרנס ולהלביש עניי עכו''ם, משום שאם הגלגל יתהפך, אני רוצה שהם יתייחסו אלי באותה מידה, מה עוד שכך גוברת מידת החסד בעולם.

אולם מיצוות איבוד עכו''ם היא ''עשה'' רק אם אני שולט, בדיוק ההיפך ממה שכתבת.

מה שיותר מעניין הוא שבעצם אפשר לראות שהרמב''ם (או מפרשים אחרים) מודעים לעובדה שתיאור האחר כעכו''ם הוא יחסי (כמו שרן כתב), ולא מוחלט, ותלוי בנוקדת ההשקפה ומצב כוחו של המגדיר. כך שבהחלט יכול לקרות שישראל יהיו לעכו''ם שמצווה לאבדו, כפי שאכן קרה בהיסטוריה. ז''א, זה לא קריטריון על מוחלט, אלא דבר שנתון אך ורק ליחסי אנוש.
תרגיל מעשי? 180603
איך רואים שהרמב"ם מתייחס לעכו"ם כאל דבר יחסי התלוי בכוחו של המגדיר?
חסוך את רוחב הפס 180763
רב''י לא מדבר עם אלמונים אלא במקרים יוצאי דופן.
נשמע לי קצת מטופש 180980
אם אלמוני שואל שאלה יפה ומנומסת, כמו ב תגובה 180603 , מה הבעיה לענות לו?
תרגיל מעשי? 180632
עשיתי בירור קטן ונושא הלבשת עני גוי מופיע בשולחן ערוך. מהבירור הבנתי גם שהרמבם פסק אחרת ממה שכתבת, כשכתב שאסור לרפא עכו''ם אפילו תמורת תשלום. לא נראה שה''משום איבה'' הוא בגלל סובלנות, חסד או ''מה ששנוא עליך אל תעשה לחבירך'', אלא במשמעותו מילולית. אם חוששים ומפחדים מהנכרי, אז צריך לרפא אותו, ועדיין צריך לדרוש שכר.
תרגיל מעשי? 180643
אם המטרה שלך היא הורדת קרנו של הרמב''ם באופן ספציפי אין לי בעיה עם זה. המטרה שלי היא להגיע לתובנות ופירושים שידריכו אותנו להתנהגות נעלה יותר. ולכן יכול להיות שיש פירוש של ''איבה'' כפחד סתם כפי שאמרת, אך בודאי שקיים הפירוש שאני נתתי. התוספת של ההשוואה לרולס היא שלי. אך הפירוש עצמו של שיקול הרצון שלנו למצוא את עצמנו בעולם הגון והוגן יותר קיים במקורות.
תרגיל מעשי? 180676
בכלל לא.

רק רציתי לראות אם יש סימוכין אצלו לפרשנות היפה שהבאת. אני חושב שהוא כתב דברים ברורים בנושא, אם כי אני בהחלט מקבל את העובדה שאפשר לתת להם פרשנות שונה, בעיקר אם מוסיפים לדבריו את מה שכתבו פרשנים אחרים. הנה הציטוט, לשיפוטך:

"הלכות עבודה זרה פרק י
א אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה, כדי שנעשה עימהם שלום ונניח אותם לעובדה--שנאמר "לא תכרות להם ברית" (דברים ז,ב): אלא יחזרו מעבודתה, או ייהרגו. ואסור לרחם עליהם, שנאמר "ולא תחונם" (שם).

ב במה דברים אמורים, בגוי. אבל מוסרי ישראל, והמינים, והאפיקורוסין--מצוה לאבדן ביד, ולהורידן עד באר שחת: מפני שהן מצירין לישראל, ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו.

ג מכאן אתה למד שאסור לרפאות עובדי עבודה זרה, אפילו בשכר; ואם היה מתיירא מהן, או שהיה חושש משום איבה--מרפא בשכר, אבל בחינם אסור."

כפי שאני קורא את סעיף ג', לא נראה לי ש"משום איבה" זה כמו "מדרכי שלום", אלא מחשש שהעכו"ם יפתח במעשי איבה. ברור שהנסיון לקדם ולהוסיף חסד לעולם עדיף על איבה. ברור לי גם שאפשר לפרש את הדברים בהרבה מובנים שלפעמים סותרים, אבל כנראה שצריכים מקורות רחבים יותר מאשר הרמבם כדי לקדם ראית עולם הגון יותר, בנקודה הספציפית הזו.
תרגיל מעשי? 180734
אני דוקא מוצאת שהלכה ג' מחזקת את פירושי משום שכתובות שם שתי סיבות: האחת יראה והשניה משום איבה. הסבה הראשונה פשוטה כמשמעה - חשש ממעשי נקם ואלימות כתוצאה מהסרוב לרפא והשניה "משום איבה" - וזה הפירוש הרחב שהצעתי: אם אתה מתנהג באופן כזה אתה יוצר עולם של עויינות ויכול להיות שתמצא את עצמך בצד הנחות של המתרס. האם גם אז תרצה בזה?
בשאלה קודמת גם הערת על הסתירה. יש כאן תערובת של רגשות: הרגש הספונטני הוא סלידה ותעוב מפני עבודה זרה בעקר משום השקר שבה. גם אם צטטתי את התוספות שמוכנים סוציולוגית להתייחס אל הנוצרים כמי שאינם עובדי עבודה זרה הרי שבודאי אין זה ממעט כהוא זה את תחושת הבוז העמוק שאנו מרגישים כלפי הרעיון של אלהים ילוד אשה. וביחד עם זה את העלבון על ההצעה הזאת יחסית לתפיסה שלנו של אלוקים. זה מעין בזיון לאלוקים אם אתה מציע מין בר פלוגתא תמוה כזה. אני באופן אישי לא חושבת שיש אמת מוחלטת. יכול להיות שאם הייתי נולדת נוצריה הייתי חו"ש מאמינה באמונה זו ומוצאת אולי ק"ן טעמים להצדיק אותה. ובכ"ז היא נשמעת לי כל כך מופרכת שאני מבינה את אילו שרואים בה שקר מוחלט ובודאי בין אילו, כמו הרמב"ם, שהתייחסו להגדרות אמת ושקר באופן מוחלט. לאור תחושת הסלידה החזקה הזאת אפשר להבין את ההלכות הגורפות שהוא מציע. חשוב לציין שהרמב"ם חי לאו דוקא בשכנות לנוצרים ולכן זה לא בעיה בשבילו להציע להרוג אותם וכיו"ב. ולא במקרה דוקא בעלי התוספות שחיו בקרבתם העדיפו לראותם כסתם שכנחפ ולא כעובדי עבודה זרה, שמצווה לאבדם וכו'. כאן המקום גם לצרף את התובנה שלי לגבי התועבות המוסריות המיוחסות כחלק בלתי נפרד לתרבות של עבודה זרה. אני מנסה לענות כאן להערתו של רן מלוס אנג'לס בענין זה - מי שקורא את האיליאדה והאודיסאה שהן "התנ"ך" של עבודת האלילים היוונית אינו יכול שלא להתרשם מהקשר האימננטי שבין אלוהויות דמויות אדם ובין הרציחות והפשעים המיניים שמתבצעים שם.זאוס אונס על ימין ועל שמאל משום שהוא אדם פלוס כוחות על אנושיים ובעל חיי נצח. (יכול להיות אמנם שהקרבנות לא סבלו כל כך אבל הבזיון גדול). אין חוק שמחייב את האלים ואין מוסר שמחייב את האלים. המחנות מתחלקים לפי מידת הפרוטקציה שיש להם אצל אל זה או חברו. כל הדברים האלו אינם במקרה. הם נובעים מכך שאלילים אילו הם בני אדם. ולא אלוקים. ואני לא מאמינה שנמצא דברים שונים בעבודת האלילים ההודית.
אם נחזור לתערובת העובדות והרגשות שתארתי. לדעתי כאשר הרמב"ם מדבר על עכו"ם שצריך לרפאותו או לא הוא עובר מדיון על עובדי כוכבים הזוועתיים והעקרונים אל מי שאנו קוראים להם בפשטות "גויים". הגויים השכנים שלנו שהם אולי מוסלמים ואולי נוצרים ואולי בודהיסטים וכו' ועכשיו השאלה היא אם להרתע מהם ולא לרפא אותם או לקיים אתם יחסי שכנות תקינים במסגרת קהילה, כפי שכותב זלמן. והתשובה היא כנראה: כן. לרפא אותם.
תרגיל מעשי? 180757
אני לא פרשן של הרמב"ם ואני חושב שהתעסקות ממוקדת בפסוק זה או אחר מחמיצה את הנקודה.

לפני שאחזור לנקודה הזו, נראה כמה דברים שכתב יואל לרנר ממכון סנהדרין במאמרו על סוגיית הגזענות ומשנת הרמב"ם, תוך שהוא תוקף את החלטת ביהמ"ש העליון שפסל את רשימת "כך". בין שאר הנימוקים לפסילה ציטט השופט בדיוק את אותם הפסוקים עליהם דברנו, אלא שטענת לרנר השופט סילף את כוונת הרמב"ם ושלמעשה "אם הרמב"ם בעצמו היה מתמודד... כשספרו הגדול משנה תורה משמש לו למצע [עם] "כוונה לממש את מצעו" הרי...היה נאלץ לאשר את פסילת רשימתו".

סדרת ההלכות - חיוב איבוד עובדי ע"ז, איסור ריפוי ע"ז, איסור מכירת בתים בא"י וכו' - מסתיימת בקביעה שיש לפרנס ע"ז מפני דרכי שלום. אך כאן באה הסיפא הברורה ש"אין הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל בין עובדי ע"ז...אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח ע"ז בינינו וגו"'. לרנר מסכם וכותב שעפ"י משנת הרמב"ם אין כלל שיויון בין בני האדם (לא חידוש מרעיש) וטעמי "דרכי שלום" או "חשש איבה" תופסים רק כאשר יד עכו"ם תקיפה, אך לא כאשר יד ישראל על העליונה. זאת אחת הסיבות שהוא מסמיך את פסילת "כך" לפסילה תאורתית של מפלגת "משנה תורה".

עד כאן אני לא מוצא שום דבר יוצא מהרגיל, אפילו בשיוך שהרמב"ם עושה בין תלמידי ישוע והאפיקורסין שדינם מות. אגב, נדמה לי שהרמב"ם חי עד גיל עשרים וחמש בקורדובה וספרד הנוצרית ודווקא נאלץ לברוח מחמת המוסלמים, כך שאני לא כ"כ מבין את ההשוואה שעשית בינו לבין בעלי התוספות, אבל זה לא ענין עקרוני.

הנקודה שאני רוצה לחדד היא זו. הרמב"ם כתב ספרי רפואה אבל אני לא חושב שיש איזה רופא היום שמשתמש בהם בפרקטיקה היומיומית. יתכן כמובן שישנם דברים פה ושם שעדיין רלוונטיים, כמו עשבי מרפא וכיוב', אבל אין הרבה שימוש לתיאורית "ארבעת הליחות" או דברים דומים. לקריאה ספרי הרפואה שלו אין תוקף וחיוב מעשי, אלא אולי ענין אינטלקטולי. בקיצור, הם איבדו את הרלוונטיות שלהם (אני חושב) וכך מתייחסים אליהם.

לא כך הדברים בקשר לפסיקותיו המדיניות. אני מבין את הרקע עליהן הן ניתנו, לפני 900 שנה. אולם ישנם הרבה אישים רציניים (לפחות בעיני עצמם) שמתסתמכים בימינו על פסיקות הרמב"ם ומחייבים לקיים את ההשלכות המעשיות שנובעות מהם - אולי בתקווה שידם כרגע על העליונה וד"ל. האם ישנם קולות השוללים בריש גלי את הפסיקות הללו, או לפחות את ההשלכה המעשית לימינו? (חוץ ממך, כמובן, משום שאני מבין שחוג ההשפעה שלך מצומצם, לצערינו).
משום דרכי שלום 180646
שלומית ניסתה להאיר את המושג "משום איבה" באור חדש. ואולם יש להדגיש שהגמרא והרמב"ם לא מזכירים את המושג "משום איבה", אלא "מפני דרכי שלום". המקור בגמרא (מסכת גיטין פרק ה') מביא סדרה של הלכות הנשענות על המושג "מפני דרכי שלום" כגון "כוהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל מפני דרכי שלום." והכוונה בכל ההלכות האלו היא לבנות קהילה מסודרת ולמנוע מחלוקת שנובעת מרגשות של קיפוח וחוסר הוגנות. אף ביחס לעכו"ם אנו קוברים את מתיהם, מבקרים את חוליהם ומפרנסים את ענייהם על מנת לבנות ביחד חיי קהילה מתוקנים. ההלכות האלו נותנות ביטוי למה שנקרא בלע"ז civility.
מהי המסקנה? 180180
השאלה שלי קצת שונה, וזה לא עניין של נצחון או תיקו.

נכון שהרמבם כתב גם דברים אחרים שמנסים להקהות את המשמעויות הקיצוניות. אבל העובדה היא שיש בימינו אנשים שמסתמכים על דבריו שצוטטו במאמר, ביחס לזכות על א"י, הסטטוס של ערבים בא"י, היחס של יהודים לערבים וגויים, היחס לחילוניים או רפורמים וכו'.

למרות שהרמבם הוא סמכות רצינית בשאלות שעולות בכל תחומי החיים הדתיים, האם נכתבו ונאמרו דברים מפורשים השוללים או לפחות מתנגדים למשמעויות הקיצוניות האלה?
מה זה קשור? בבקשה הסבר! 180262
האם משתמע שאפשר להרוג ערבים או לא? אני צריך לדעת - עוד לפני סוף הראמדן, בבקשה, אחד מקוראי האייל החכמים תסבירו לי.
מה זה משנה? בבקשה הסבר! 180360
למה, אתה חייב להרוג ערבים עוד לפני סוף הראמדאן או משהו?
תנוח דעתך, 180527
לפי הרבמ''ם הם לא עכו''ם ,כך שאין סיבה מיוחדת להרוג אותם לא לפני ולא אחרי הרמדאן..
הרמב''ם על האיסלם 208278
אמנם הרמב"ם פסק שהמוסלמים אינם נחשבים לעובדי אלילים אבל הם, או יהודי שהמיר דתו לאיסלם, כן נחשבים לכופרים. בשנת 1165 איים השלטון המוסלמי על יהודי מרוקו במוות או גירוש אם הם לא יתאסלמו. מחכם אלמוני, שחי מחוץ לטווח יד השילטון המוסלמי, פסק שמיכוון שהאיסלם הוא בגדר עבודת אלילים, הרי שאסור ליהודים להמיר את דתם, אפילו למראית עין, ועליהם לבחור במוות [על קידוש השם]. בתגובה, הרמב"ם יצא להגנת המומרים היהודים וכתב את "אגרת השמד" בה הוא ניסה לפזר את בהלתם ומבוכתם. הרמב"ם קיבל את האמונה המוסלמית באל יחיד ולכן עבורו האיסלם איננו עבודת אלילים.

במכתב אחר שהוא כתב לעובדיה המטיף, מוסלמי שהתגייר, הוא כתב במפורש: "אין הישמעלית עכו"ם. [עבודת אלילים] פסקה משפתותיהם וליבם".

בגלל דעתו החיובית על האיסלם, למרות שאת הנביא מוחמד הוא כינה "פסול", היא הרשה לעצמו לשמש כרופאו האישי של סלח א-דין, שליט מצרים. זאת למרות שהוא פסק בהילכות עבודה זרה שאסור להגיש עזרה רפואית לעכו"ם, אפילו לא תמורת תשלום.

אבל בסופו של דבר, הרמב"ם לא הראה סובלנות כלפי המוסלמים והאיסלם והיחס החיובי שלו נבע בעיקר מרצון להסבר תאולוגי של עקרונות האיסלם. את חוסר הסובלנות שלו לאיסלם אפשר לראות למשל בהלכה הקובעת שאין זה אפשרי שמוסלמי יהיה דתי ואדוק, ואסור אפילו לגוי להאמין וללכת בדרכי האיסלם. האיסלם איננה דת אמת ובפני הגוי [המוסלמי] עומדת בעצם ברירה אחת - גיור מושלם או למצער ציות לשבע מצוות בני נח.

(רשמים מכנס על הרמב"ם)
אז מה? 180394
אדם קרוב אצל עצמו, ובאופן טבעי נוטים אנשים לחשוב שהם ובני סוגם, בני דתם או הקרובים להם אתנית, הם נזר הבריאה, והשונים מהם נחותים. איכרים מזלזלים בעירוניים, אינטלקטואלים בבורגנים, היהודים בלא יהודים, חובבי לינוקס במשתמשי מיקרוסופט. וכיון שבכל דור ודור בורא האדם את אלוהיו בצלמו ובדמותו, טבעי שמצוות האל תשקפנה את הנטיה הזו. יהודים שהם בטיבם אוהבי אדם ייטו לפירושים מקילים של כתבי היהדות, והגזענים בינינו יאחזו ב''עם הניבחר'', ''שורש הנשמה'' וכיו''ב ביטויים של שיגעון גדלות אתני.
אז מה? 180481
מה אז מה? למשתמשי לינוקס אין מערכת פוליטית וצבא, הם לא נמצאים בכנסת ומעבירים חוקים, אין להם גישה לרובים וחומרי נפץ. אתה לא חושב שיש גבול להשוואות? כי לאינטלקטואלים או לאיכרים שרשמת אין השפעה על מדינה ששולטת על עם אחר ויכולה לנסות לבצע קצת "משגעון הגדלות האתני". מה אתה אומר?
אז מה? 180528
למשטרים מרקסיסטיים, שהם הדוגמא פאר-אקסלאנס לשלטון האינטלקטואלים, היה המון נשק, והבורגנות אכן סבלה. לאיכרים של פול פוט ולאלה של הטאליבאן היה המון חומר נפץ, והיה מאד לא נעים להיות עירוני תחת שלטונם. לענין משתמשי הלינוקס, אכן קשה לי לדמיין אותם מקיימים תליות המוניות של אוהדי ביל גייטס בכיכר העיר.
מה השווה? 180533
אולי כי בעצם כולם סוגים שונים של תאולוגיה שיש לה גם מדינה וצבא.
אז מה? 180619
חכו חכו שלאלמוניים יהיה נשק
לא הייתי בונה על זה 181377
Another point of view 182185
Perhaps another view is that Rabbai akiva means if we see other beings as part of ourselves , then we can experience love.
In fact, this is what all the spiritual path is all about.
Of course, if we sre our minds on the differnces ( as apparent from the carious responses in this forum) we can never realize that, and never experience true love.
In even we see other people as refelcetion of ourselves, we still need to be carefull on who we associate with ( this is called right living, Dharma), and perhaps this is what the Rambam means,

אהבה בע''מ 182286
אלא שזו אהבה סלקטיבית, וכך אולי טוב יותר.
צ"ל הרב יוסף קפאח ולא דוד קפאח [ דוד הוא אביו ] 461608
מדוע הצגת את רמב''ם כמי שצריך להתנצל 461614
שדבריו אינם תואמים את דפוסי החשיבה הרווחים בתקשורת וברחוב, זו אכן דעתו של הרמב"ם וכפי שגם כותב המאמר וכן הגב' כשר, הראו דברי רמב"ם מבוססים על דברי חז"ל.
אומנם היו עוד דברים שיכולת לצטט מתוך משנה תורה לרמב"ם והיית רואה שזו מגמה כללית הבאה לידי ביטוי [= אפילו חריף ממה שכן צוטט] בכל הי"ד החזקה . למשל שדינו של יהודי הכופר בתורה ובמצוות גרוע יותר מגוי עובד עבודה זרה, שאפלו אסור לקחת רפואה מרופא יהודי כופר [= חילוני מצוי] - אפלו אם נמות עקב כך [- משנה תורה הל' רוצח ושמירת הנפש ובעוד מקומות.

מה שמתעה את כותב המאמר היא העובדה שכל גדולי התורה בימינו לא מדברים על כך [- לפחות בריש גלי] - אלא מציגים רק את מה שנחשב בימינו ליהדות יפה.

ולכן, אם כותב המאמר חושש שאינו בתבנית אדם לדעת רמב"ם- הוא מוזמן ללכת בדרכו של "רבנו נחמן" מאומן ולזרוק את השכל לכל הרוחות כפי שהוא ממליץ לחסידיו בכתביו.

ואמנם נכון שאם תעשה כך אז יתברר למפרע שהפעלת את השכל על מנת לבחור בדרך החסידות שהיתה קיימת ונכונה כבר לפני מתן תורה,
אך לפחות תרויח מכך שתיחשב כבהמה ואז ממילא תהיה פטור מכל המצוות שכתב הרמב"ם.

דרך צלחה, וסליחה על הציניות.
הרמב''ם לא לקה בשום ''מחשך'' או אי הכרה בהשלכות 581450
"ונשאר בכאן שאלה אחת, והיא, שיוכל אדם לומר: אתם כבר אמרתם, שהחכמה האלוהית לא המציאה דבר לריק אלא לעניין, וכי כל היצורים שמתחת גלגל הירח, הנכבד מהם הוא האדם, ותכלית היות האדם לצייר לנפשו המושכלות. ואם כן, מדוע המציא הקדוש ברוך הוא כל האנשים אשר לא יציירו מושכל לנפשם? ואנו רואים שרוב בני אדם ערומים מן העורמה וריקים מן החכמה, מבקשים התאווה, ושהאיש החכם המואס בעולם הוא יחיד בין רבים, לא ימצא אלא אחד בדור מהדורות?!

התשובה על זה: שהאנשים ההם נמצאו לשתי סיבות:

[תשובה ראשונה]
האחת: להיותם משמשים לאחד ההוא. שאלו יהיו כל בני אדם מבקשים חכמה ופילוסופיה, ישחת תיקון העולם ויאבד מין בעלי חיים מן העולם בימים מועטים. מפני שהאדם חסר מאוד ומצטרך לדברים רבים; והיה נצרך ללמוד החרישה והקצירה, ולדוש ולטחון ולאפות, ולתקן כלים למלאכות האלה - כדי להשלים בהם תיקון מזונו. וכן יהיה צריך ללמוד הטוויה והאריגה - כדי לארוג מה שילבש, וללמוד בניין - לבנות מקום להסתר שם, ולעשות כלים לכל אלו המלאכות, ואין בחיי מתושלח מה שיספיק ללמוד אלו המלאכות, שהאדם מצטרך במחייתו לכולן צורך מוכרח. ומתי יהיה מוצא פנאי ללמוד ולקנות חכמה?
על כן נמצאו שאר בני אדם לתקן אלו המעשים הצריכים אליהם במדינה, כדי שימצא החכם צורכו מזומן לפניו, ותתיישב הארץ, ותהיה החכמה מצויה. ומה טוב אמר האומר: "לולי המשתגעים נשאר העולם חרב".

שאין בעולם שיגעון דומה לשיגעון האדם: שהוא חלוש הנפש ודל ההרכבה, והוא נוסע מתחילת הגליל השני משבעה גלילות הישוב עד סוף השישי והוא עובר ימים בזמן החורף, והולך בארץ תלאובות בזמן החורב והקיץ, ומסתכן בנפשו לחיות השדה ולרמשים, כדי שירוויח דינרים. כשיקבוץ כלום מן הזהובים שמכר בהם נפשותיו השלוש, ויהיה לו מהם חלק - יתחיל לחלק אותם על אומנים לבנות לו יסוד על טבור הארץ בסיד ואבנים, כדי להקים עליו קיר שיעמוד שנים רבות. והוא יודע שלא נשאר משנות חייו מה שיוכל בהם לבלות בנין עשוי מן הגומא! היש שטות ושיגעון גדול מזה?!
וכן כל תענוגי העולם הם הוללות וסכלות גמור, אבל הם סיבה ליישב העולם. ועל כן קראו חכמים, עליהם השלום, מי שאין לו חכמה: "עם הארץ", כלומר: לא נמצאו כי אם ליישב הארץ, לפיכך הם מייחסים שמם לארץ.

ואם יאמר איש: הרי אנו רואים שוטה וכסיל, והוא שוקט בעולם, לא ייגע בה, ואחרים עובדים אותו ומתעסקים בעסקיו; ואפשר שיהיה המשתמש בעסקיו איש חכם ונבון?!
- ואין הדבר כאשר יחשוב החושב. שמנוחת הכסיל ההוא, כמו כן עובדת ומכינה הטוב ההוא לאיש אשר חפץ הבורא לתיתו לו. שאף על פי שהוא נח ברוב ממונו או רכושו, יצווה לעבדיו לבנות ארמון כליל יופי, ולנטוע כרם חשוב, כמו שיעשו המלכים וכל הדומה להם. ואפשר שיהיה הארמון ההוא מזומן לאיש חסיד, יבוא באחרית הימים, ויחסה יום אחד בצל קיר מן הקירות ההם, ויהיה לו סיבה להינצל ממות. כמו שאמר: יכין וצדיק ילבש (איוב כז, יז). או ייקחו מן הכרם ההוא כוס יין יום אחד, לעשות ממנו צרי הנקרא: תריאקה, וימלט בו מן המוות איש תמים ושלם אשר נשכו האפעה.
וכן מנהג הקדוש ברוך הוא וחכמתו אשר בה העביד הטבע: "עצות מרחוק אמונה אמן". וזה העניין ביארוהו חכמים, עליהם השלום. אמרו: כי בן זומא היה עומד על הר הבית, והיה רואה ישראל העולים לחג ואומר: "ברוך שברא כל אלה לשרתני" - כי היה עליו השלום יחיד בדורו.

[תשובה שנייה]
והסבה השנית במציאות מי שאין בו חכמה, מפני שאנשי החכמה הם מעטים מאוד, וזה הדבר נתחייב בדרך החכמה האלוהית. ואין לומר באשר חייבה החכמה הראשונית: "מדוע היה כך"? כמו שאין לשאול: למה היו הגלגלים תשעה, וכוכבי לכת שבעה, והיסודותארבעה". שאלו כולם והנוהגים מנהגיהם נתחייבו להיות כך במציאה הראשונה.

והנה החכמים, עליהם השלום, כבר בארו זה. ואמר רבי שמעון בן יוחאי על אנשי דורו - ואף על פי שהיו נכבדים רובם : "ראיתי בני עליה והם מועטין; ואם שניים הם אני ובני הם". ועל כן נבראו ההמון לעשות חברה לחכמים, שלא יישארו שוממים.

ואולי תחשב שזאת התועלת קטנה, אבל היא צריכה וראויה יותר מן הראשונ.; שהרי הקדוש ברוך הוא העמיד הרשעים בארץ ישראל כדי לעשות להם חברה ולהסיר שממון נפשות החסידים. הוא מה שנאמר: לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה (שמות כג, כט). וזה העניין פרשו חכמים גם כן, ואמרו: מאי "כי זה כל האדם"? (קהלת יב, יג) - "כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה", פרוש: להסיר עצבו ושממון יחידותו.

ואם כן, נתבאר מכל אשר אמרנו: שהכוונה בבריאת כל מה שיש בתוך העולם ההווה והנפסד, אינו אלא איש שלם, כולל החכמה והמעשה, כמו שאמרנו.

וכשתתבונן ותלמד מדבריהם, עליהם השלום, אלו שני העניינים, רצוני-לומר: החכמה והמעשה, מאשר בארוהו ורמזוהו - תדע, כי על נכון אמרו: שאין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה.

וכבר יצאנו מהעניין שהיינו מתעסקים בו, אבל הבאתי אלו הדברים מפני שהם מייפים האמונה, ומעוררים על בקשת החכמה, ואינם נקלים - לפי מה שאני רואה."
הרמב''ם לא לקה בשום ''מחשך'' או אי הכרה בהשלכות 660471
אני רוצה להגיב בקשר לשתי נקודות שראיתי במאמרך, ורציתי לדקדק בהן.
הראשונה היא שיחסת את נקודת מבטו של הרמב''ם כשאובה מפילוסופיית האיסלאם או הפילוסופיה של אריסטו. והרי חשיבותו של האדם מן הבהמה וחשיבותה של הבהמה מן הצומח כבר מוזכרים בתנ''ך, כששלמה מונה את יתרון האדם על הבהמה, את יתרון החכם על הכסיל, ואת יתרונו של האדם ירא האלוהים על האדם שאינו ירא את האלוהים. והוא משווה את האדם שאינו ירא את האלוהים ואינו שומר את מצוותיו לבהמה, כי באין תכלית שמירת המצוות ''ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל''. וזה המסר העיקרי בספר קהלת, שכל העמל והעושר והנאות העולם הם הבלים, ואדם יעמוד למשפט ובו ישקלו את שמחת בחרותו ודרך חייו, ומה שחשוב בסוף זה לירא את האלוהים ולשמור את מצוותיו ''כי זה כל האדם''.
כך קיבלת את התשובה לשאלה מהו אדם ויתרונו, ממקום קדום בהרבה, מעוגן היטב בשורשי היהדות.

ולכן אין הכרח שיש סתירה בדבריו של הרמב''ם. כי אם עבודת האלוהים ''זה כל האדם'', ואם האדם נעלה על הבהמה כי לבהמה אין את הדעת לירא את האלוהים ולקיים את מצוותיו, ולכן הבהמה מסורה לו לצרכיו, הרי שאר בני המין האנושי שאינם עובדים את האלוהים אינם מקיימים את תכליתם, ובזה שישרתו את האדם ירא האלוהים, הם משרתים תכלית לקיומם.
בנוסף לכך שמפני תיקון העולם צריך להעניש את הפושעים, ואם העונש על עבודה זרה הוא מוות, אין סתירה בין חביבותו של אדם שנברא בצלם, לבין הרצון לאבד עובדי עבודה זרה שגורמים לקלקול העולם.
בערך כמו עקרון כבוד האדם וחירותו, שעניין בתי הסוהר נועד דווקא לשמר אותו ולא לסתור אותו.
הרמב''ם לא לקה בשום ''מחשך'' או אי הכרה בהשלכות 660472
בטעות הגבתי לתגובה במקום למאמר. נא לראות תגובה זו כתגובה ישירה למאמרו של רון בן יעקב.
הרמב''ם לא לקה בשום ''מחשך'' או אי הכרה בהשלכות 660474
אם הפיסקה האחרונה היא ניתוח פרשני אנתרופולוגי של דורות אחרים, הרי בה קושי.

אם היא מהווה שיקוף של השקפת עולם וקריאה לפעולה בימינו, הרי היא משקפת את כל מה שבזוי בדת בכלל וביהודית בפרט.
הרמב''ם לא לקה בשום ''מחשך'' או אי הכרה בהשלכות 660486
טוב, אם רצית לומר שהדת היהודית או הרמב''ם בזויים, אין לי מה להתווכח איתך. זה עניין של דעה, השקפה וערכים.
דיברתי בעניין הטענה לסתירה בעמדת הרמב''ם, ובעניין הטענה כאילו הערכיות שהוא מציג שאובה מפילוסופיות זרות דווקא.
הרמב''ם לא לקה בשום ''מחשך'' או אי הכרה בהשלכות 660490
קשיי ההבנה שלך הם אך ורק באחריותך.
הרמב''ם לא לקה בשום ''מחשך'' או אי הכרה בהשלכות 660557
אללי!
גיבוב שטויות 693218
גיבוב שטויות כזה לא קראתי הרבה זמן,
רק דוגמה קטנה:
בסוף המאמר טענת כי הרמב"ם מתייחס לכל מי שלא ממש שלמות האדם כחיה.
ובכך, זה לא מדוייק:
"מכאן למדת שכּל מי שלא הגיע לכך שתהיה לו הצורה הזאת, אשר ביארנו את משמעותה, אין הוא בן-אדם אלא בעל-חיים, שתבניתו ומִתארו תבנית בן-אדם ומִתארו, אלא שיש לו יכולת - שאין לשאר בעלי-החיים - לגרום מיני פגעים ולעשׂות מעשׂים רעים. זאת מכיוון שהמחשבה ושיקול-הדעת9, שיש לו, מוכנים להשׂגת השלמות שלא הושגה. הוא מפעיל אותם במיני תחבולות הגורמות בהכרח למעשׂים רעים והמולידות פגעים. מכאן, שהוא כביכול דבר הדומה לבן-אדם או המחקה אותו" (מוה"נ א,ז מהדורת שורץ)

בבקשה, תחזור לכתוב על פסיכולוגיה
גם ביקורת יכולה להיות מנומסת 693220
1. איינני יודע מה גילך ובכל זאת שווה לשמור על נימה אופטימית שכן מלאה כל הארץ טקסטים
2. אינני מבין איך קראת את מה שקראת שכן בקריאה חוזרת של הפוסקה האחרונה נדמה שכתוב שם משהו אחר
3. אינני מבין איך בשנת 2017 חסידים של, ואני מנחש שגם הולכים לאורם של רבנים וטקסטים עתיקים, מוכנים לכל מאמץ כדי להגן על דברים שבלשון המעטה אינם ראויים
גם ביקורת יכולה להיות מנומסת 693650
זה לא קיים רק אצל חסידים של רבנים וחכמים. פגשתי מרקסיסטים שהיו אומרים: "מרקס אומר..". הייתי אומר להם שמרקס אמר כל זמן שהיה חי. אם הוא היה חי עוד 20 שנה, הוא היה מו8סיף דברים אחרים ואולי אפילו שונים. גם אם היה בא לבקר היום, היה ודאי מעדכן את דבריו באופן עמוק. כך גם לגבי הרמב"ם.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים