בתשובה לרון בן-יעקב, 14/11/03 18:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני דוקא מוצאת שהלכה ג' מחזקת את פירושי משום שכתובות שם שתי סיבות: האחת יראה והשניה משום איבה. הסבה הראשונה פשוטה כמשמעה - חשש ממעשי נקם ואלימות כתוצאה מהסרוב לרפא והשניה "משום איבה" - וזה הפירוש הרחב שהצעתי: אם אתה מתנהג באופן כזה אתה יוצר עולם של עויינות ויכול להיות שתמצא את עצמך בצד הנחות של המתרס. האם גם אז תרצה בזה? בשאלה קודמת גם הערת על הסתירה. יש כאן תערובת של רגשות: הרגש הספונטני הוא סלידה ותעוב מפני עבודה זרה בעקר משום השקר שבה. גם אם צטטתי את התוספות שמוכנים סוציולוגית להתייחס אל הנוצרים כמי שאינם עובדי עבודה זרה הרי שבודאי אין זה ממעט כהוא זה את תחושת הבוז העמוק שאנו מרגישים כלפי הרעיון של אלהים ילוד אשה. וביחד עם זה את העלבון על ההצעה הזאת יחסית לתפיסה שלנו של אלוקים. זה מעין בזיון לאלוקים אם אתה מציע מין בר פלוגתא תמוה כזה. אני באופן אישי לא חושבת שיש אמת מוחלטת. יכול להיות שאם הייתי נולדת נוצריה הייתי חו"ש מאמינה באמונה זו ומוצאת אולי ק"ן טעמים להצדיק אותה. ובכ"ז היא נשמעת לי כל כך מופרכת שאני מבינה את אילו שרואים בה שקר מוחלט ובודאי בין אילו, כמו הרמב"ם, שהתייחסו להגדרות אמת ושקר באופן מוחלט. לאור תחושת הסלידה החזקה הזאת אפשר להבין את ההלכות הגורפות שהוא מציע. חשוב לציין שהרמב"ם חי לאו דוקא בשכנות לנוצרים ולכן זה לא בעיה בשבילו להציע להרוג אותם וכיו"ב. ולא במקרה דוקא בעלי התוספות שחיו בקרבתם העדיפו לראותם כסתם שכנחפ ולא כעובדי עבודה זרה, שמצווה לאבדם וכו'. כאן המקום גם לצרף את התובנה שלי לגבי התועבות המוסריות המיוחסות כחלק בלתי נפרד לתרבות של עבודה זרה. אני מנסה לענות כאן להערתו של רן מלוס אנג'לס בענין זה - מי שקורא את האיליאדה והאודיסאה שהן "התנ"ך" של עבודת האלילים היוונית אינו יכול שלא להתרשם מהקשר האימננטי שבין אלוהויות דמויות אדם ובין הרציחות והפשעים המיניים שמתבצעים שם.זאוס אונס על ימין ועל שמאל משום שהוא אדם פלוס כוחות על אנושיים ובעל חיי נצח. (יכול להיות אמנם שהקרבנות לא סבלו כל כך אבל הבזיון גדול). אין חוק שמחייב את האלים ואין מוסר שמחייב את האלים. המחנות מתחלקים לפי מידת הפרוטקציה שיש להם אצל אל זה או חברו. כל הדברים האלו אינם במקרה. הם נובעים מכך שאלילים אילו הם בני אדם. ולא אלוקים. ואני לא מאמינה שנמצא דברים שונים בעבודת האלילים ההודית. אם נחזור לתערובת העובדות והרגשות שתארתי. לדעתי כאשר הרמב"ם מדבר על עכו"ם שצריך לרפאותו או לא הוא עובר מדיון על עובדי כוכבים הזוועתיים והעקרונים אל מי שאנו קוראים להם בפשטות "גויים". הגויים השכנים שלנו שהם אולי מוסלמים ואולי נוצרים ואולי בודהיסטים וכו' ועכשיו השאלה היא אם להרתע מהם ולא לרפא אותם או לקיים אתם יחסי שכנות תקינים במסגרת קהילה, כפי שכותב זלמן. והתשובה היא כנראה: כן. לרפא אותם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא פרשן של הרמב"ם ואני חושב שהתעסקות ממוקדת בפסוק זה או אחר מחמיצה את הנקודה. לפני שאחזור לנקודה הזו, נראה כמה דברים שכתב יואל לרנר ממכון סנהדרין במאמרו על סוגיית הגזענות ומשנת הרמב"ם, תוך שהוא תוקף את החלטת ביהמ"ש העליון שפסל את רשימת "כך". בין שאר הנימוקים לפסילה ציטט השופט בדיוק את אותם הפסוקים עליהם דברנו, אלא שטענת לרנר השופט סילף את כוונת הרמב"ם ושלמעשה "אם הרמב"ם בעצמו היה מתמודד... כשספרו הגדול משנה תורה משמש לו למצע [עם] "כוונה לממש את מצעו" הרי...היה נאלץ לאשר את פסילת רשימתו". סדרת ההלכות - חיוב איבוד עובדי ע"ז, איסור ריפוי ע"ז, איסור מכירת בתים בא"י וכו' - מסתיימת בקביעה שיש לפרנס ע"ז מפני דרכי שלום. אך כאן באה הסיפא הברורה ש"אין הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל בין עובדי ע"ז...אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח ע"ז בינינו וגו"'. לרנר מסכם וכותב שעפ"י משנת הרמב"ם אין כלל שיויון בין בני האדם (לא חידוש מרעיש) וטעמי "דרכי שלום" או "חשש איבה" תופסים רק כאשר יד עכו"ם תקיפה, אך לא כאשר יד ישראל על העליונה. זאת אחת הסיבות שהוא מסמיך את פסילת "כך" לפסילה תאורתית של מפלגת "משנה תורה". עד כאן אני לא מוצא שום דבר יוצא מהרגיל, אפילו בשיוך שהרמב"ם עושה בין תלמידי ישוע והאפיקורסין שדינם מות. אגב, נדמה לי שהרמב"ם חי עד גיל עשרים וחמש בקורדובה וספרד הנוצרית ודווקא נאלץ לברוח מחמת המוסלמים, כך שאני לא כ"כ מבין את ההשוואה שעשית בינו לבין בעלי התוספות, אבל זה לא ענין עקרוני. הנקודה שאני רוצה לחדד היא זו. הרמב"ם כתב ספרי רפואה אבל אני לא חושב שיש איזה רופא היום שמשתמש בהם בפרקטיקה היומיומית. יתכן כמובן שישנם דברים פה ושם שעדיין רלוונטיים, כמו עשבי מרפא וכיוב', אבל אין הרבה שימוש לתיאורית "ארבעת הליחות" או דברים דומים. לקריאה ספרי הרפואה שלו אין תוקף וחיוב מעשי, אלא אולי ענין אינטלקטולי. בקיצור, הם איבדו את הרלוונטיות שלהם (אני חושב) וכך מתייחסים אליהם. לא כך הדברים בקשר לפסיקותיו המדיניות. אני מבין את הרקע עליהן הן ניתנו, לפני 900 שנה. אולם ישנם הרבה אישים רציניים (לפחות בעיני עצמם) שמתסתמכים בימינו על פסיקות הרמב"ם ומחייבים לקיים את ההשלכות המעשיות שנובעות מהם - אולי בתקווה שידם כרגע על העליונה וד"ל. האם ישנם קולות השוללים בריש גלי את הפסיקות הללו, או לפחות את ההשלכה המעשית לימינו? (חוץ ממך, כמובן, משום שאני מבין שחוג ההשפעה שלך מצומצם, לצערינו). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |