 |
אמנם הרמב"ם פסק שהמוסלמים אינם נחשבים לעובדי אלילים אבל הם, או יהודי שהמיר דתו לאיסלם, כן נחשבים לכופרים. בשנת 1165 איים השלטון המוסלמי על יהודי מרוקו במוות או גירוש אם הם לא יתאסלמו. מחכם אלמוני, שחי מחוץ לטווח יד השילטון המוסלמי, פסק שמיכוון שהאיסלם הוא בגדר עבודת אלילים, הרי שאסור ליהודים להמיר את דתם, אפילו למראית עין, ועליהם לבחור במוות [על קידוש השם]. בתגובה, הרמב"ם יצא להגנת המומרים היהודים וכתב את "אגרת השמד" בה הוא ניסה לפזר את בהלתם ומבוכתם. הרמב"ם קיבל את האמונה המוסלמית באל יחיד ולכן עבורו האיסלם איננו עבודת אלילים.
במכתב אחר שהוא כתב לעובדיה המטיף, מוסלמי שהתגייר, הוא כתב במפורש: "אין הישמעלית עכו"ם. [עבודת אלילים] פסקה משפתותיהם וליבם".
בגלל דעתו החיובית על האיסלם, למרות שאת הנביא מוחמד הוא כינה "פסול", היא הרשה לעצמו לשמש כרופאו האישי של סלח א-דין, שליט מצרים. זאת למרות שהוא פסק בהילכות עבודה זרה שאסור להגיש עזרה רפואית לעכו"ם, אפילו לא תמורת תשלום.
אבל בסופו של דבר, הרמב"ם לא הראה סובלנות כלפי המוסלמים והאיסלם והיחס החיובי שלו נבע בעיקר מרצון להסבר תאולוגי של עקרונות האיסלם. את חוסר הסובלנות שלו לאיסלם אפשר לראות למשל בהלכה הקובעת שאין זה אפשרי שמוסלמי יהיה דתי ואדוק, ואסור אפילו לגוי להאמין וללכת בדרכי האיסלם. האיסלם איננה דת אמת ובפני הגוי [המוסלמי] עומדת בעצם ברירה אחת - גיור מושלם או למצער ציות לשבע מצוות בני נח.
(רשמים מכנס על הרמב"ם)
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש