 |
גניבת דעת - וגניבה סתם | 615 |  |
||||||||
 |
|
 |
|||||||||
 |
 |
פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
מר לם הנכבד, כידוע לך ולרוב הציבור, מתגורר מר בארנבוים באירופה - או ליתר דיוק בגרמניה, שם עובד הוא לפרנסתו כדיריגנט בברלין. פרט טכני זה עשוי להיות חשוב משהו, במידה ונשאל עצמנו אם מר בארנבוים היה מעז להפר הסכם שכזה עם הנהלת פסטיבל אירופאי זה או אחר, קל וחומר פסטיבל גרמני. כאדם המתגורר באירופה מודע מר בארנבוים לצעדים העשויים להינקט כנגדו, במקרה ואירוע מהסוג האמור היה מתקיים ביבשת קרירה ועניינית זו; הגרמנים, לדוגמא, לא רק שלא אוהבים הפרות הסכם, אלא גם מעולם לא יבינו ואו יתרצו אקט מסויים כמשוב אמנותי לצורך עניין זה או אחר. לפני כשנתיים, עת ביקרה תזמורת פילהרמונית אחת מני רבות בישראל, השתכר בלובי המלון אחד מנגניה וחתם על קבלת המשקה בשם 'אדולף היטלר'. נגן זה הוטס אל מחוץ לגבולות ישראל עוד למחרת בבוקר. בהגיעו לגרמניה פוטר מיידית מתזמורת זו, וזאת למרות מחאותיו בנדון, ולמרות שלקח ושכר את מיטב עורכי הדין, אשר היו אמורים למנוע פיטורים אלו בכל מחיר. דבר לא עזר. את כל זה יודע גם יוגע מר בארנבוים היטב, ולכן נעים הליכות הוא בגרמניה וצייתן עד מאוד. נשאלת לה אם כך השאלה המרה: מדוע דווקא בישראל הרשה לעצמו איש מעודן זה להופיע כתגרן וכרוכל-חנווני על הטובה בבימות הארץ, בעשותו חוחא ואיטלולא מנכסי צאן הברזל של הבנת המושג 'תרבות' בישראל? מדוע עשה כך? האם הוא כה מזלזל ברמתה התרבותית של ישראל, עד כי מרשה הוא לעצמו משובות נעורים מכוערות מסוג זה? האם כה ירודה ישראל בעיניו, עד שמבין הוא ומפרש מקום זה כמקום אשר בו 'איש הישר בעיניו יעשה'? תמהני אם כלל תוגש תביעה כנגד הנהלת פסטיבל ישראל והאחראים לגועל נפש זה, וזאת כיאה למסורת ה'סמוך' המפורסמת - האינה קושרת כל אחריות לאיש. א. מאן |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בהמשך לתגובתך, שעם הרבה ממנה אני מזדהה, ראוי אולי להזכיר שבתוך אותה מסגרת חיים המתוארת ברשימה שלי, יש התייחסות מפורשת גם לקבלת פיצוי מאזרח זר. רבים שוכחים שבמסגרת הדמוקררטיות המערביות יש כללי התנהגות משותפים, ובהם כללי המשפט הבין לאומי. זאת בשונה מהנעשה בארצות עולם שלישי. עובדה שלעיתים נעלמת מעיני מתנגדי הגלובליזציה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם המאמר, ושמח מאוד שהוא נכתב. באווירה התרבותית-פוליטית של ימינו כמעט כולם שוכחים את בסיס הקפיטליזם- החופש של כל אזרח(ואני מקווה שאפשר יהיה להוסיף בעתיד-כל אדם), כאינדיבידואל, לבחור. היכולת להתאגד כבני-אדם חופשיים נגד חברה כלכלית מסויימת. אנשים שמגדירים את עצמם כ"הומניים" ומביעים השקפות שליליות נגד הקפיטליזם(כשיטה, ולא במימושו כיצור מעוות וחלקי כמו במדינתנו היום) חייבים לזכור את הבסיס. במקרה הספציפי של בארנבוים יש בעייה אחת- המדובר בפסטיבל ממשלתי, ולכן אין במה לאיים על המארגנים- בכך שיבוא פחות קהל? על חברה ממשלתית אי-אפשר לאיים בכזו סנקציה- וזאת משום שמדובר ב"חברות ללא מטרות רווח"(מושג שנחשב בעיני רוב בני-האדם כחיובי, ואילו בעיני נחשב מאוס למדי). אבל אם היה מדובר פסטיבל פרטי, בוודאי שהעניין היה תקף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חבל שהמאמר מתפרסם זמן קצר לאחר שפורסמה ב''האייל'' ידיעה באותו נושא. הדבר גורם לפיצול הדיון, מה גם שכמעט כל מה שהיה למישהו לומר בעניין כבר נאמר. כתוצאה מכך סובל המאמר מרייטינג נמוך, וחבל שכך. מבחינת הרמה והחשיבות - מגיע לו יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רייטינג לא נמדד בתגובות. כמה מהמאמרים הטובים ביותר (לטעמי) שפורסמו באייל זכו לתגובות מעטות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הנקודה שהעלה הכותב נכונה: דיון ממש בנושא זה כבר היה במדור החדשות. לכן, גם אני התפלאתי שפורסם מאמר בנושא שכבר נדון מכל הצדדים (במיוחד שנמצא בהמתנה מאמר כל כך חשוב שלי -:) ) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נמצא בהמתנה? באמת? וואו. הגיע הזמן לעשות קצת סדר בתיבת הדואר שלי... (דובי חושף סודות מאחרי הקלעים של האייל הקורא, 2001) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש קשר דיאלקטי בין ההערות הללו לתוכן הרשימה שלי. גם היחס לרייטינג כחזות הכל הוא סילוף משעשע של רעיון הקפיטליזם. יש לרייטינג משמעות כלשהי על פני השטח, אולם גם בעולם של היום ''מים שקטים חודרים עמוק'' (לפעמים, לפחות). אבל אישית, מובן שאני מעוניין בכמה שיותר קוראים ותגובות... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רייטינג לא נמדד בתגובות? אלא איך? אני מסכים איתך שהרייטינג אינו משקף בהכרח את האיכות, אבל מהו בדיוק הטעם למדור "צועדים בראש" שבעמוד הפתיחה של האתר ושל כל קטגוריה בו? הנקודה שלי היתה שלמרות שהנושא ראוי וגם כתוב היטב, התגובות והדעות אינן מרוכזות תחת גג אחד, וחבל. אני מסכים ש"איכות" אינה עניין של פופולריות. אבל רייטינג - כן. הוא כמעט מלה נרדפת לפופולריות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם וכאשר יכתוב מישהו מטא-מאמר על האייל, אחת מהנקודות החשובות, לדעתי, היא שאת האייל יש לקרוא בצורה כרונולוגית-רוחבית, כלומר יש לקפוץ בין מאמרים על נושאים שונים לחלוטין, אך שפורסמו קרוב זה לזה, כדי להשלים דיונים ולתפוס מטא-התייחסויות בין המגיבים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רייטינג, כמובן, נמדד במספר האנשים שקראו את המאמר. תגובות הן מדד, אבל הן לא רייטינג. הטעם למדור "צועדים בראש", כיום, הוא בעיקר היסטורי. בתחילת הדרך רצינו לאפשר למאמרים שהדיון בהם מתמשך להופיע בעמוד הראשי, וחשבנו שהגיוני שהדיונים המתמשכים גם יגיעו לכמות תגובות גדולה. כמובן שזה לא בדיוק עובד כמו שתכננו (במקור התכנון, וגם הביצוע, היה שמאמרים שהדיון בהם דעך יוסרו מרשימת ה"צועדים בראש", ויפנו את מקומם לדיונים צעירים יותר), מה גם שטל הוסיף את מדור ה"דיונים המתמשכים", מה שפתר את הבעיה בצורה הרבה יותר מוצלחת. אז אין ממש סיבה למדור הזה. אולי בכלל הגיע הזמן להוריד אותו. לא הבנתי את ההערה על הקטגוריות. איזה קטגוריות? חלק מהמאמרים הפופולריים יותר באייל לא זכו לתגובות רבות. הם פשוט זכו לאזכורים באתרים אחרים (המאמר שדן ביציאה מהארון, למשל, זוכה עד היום לכניסות, בזכות הפנייה אליו מפורומים של גייז). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רייטינג היה יכול להתבטא במספר קוראי המאמר, אך במקרה "האייל הקורא", אני חושד שיש לו חוג גולשים נאמן, הקורא כל מאמר חדש. אני, למשל, נכנס גם למאמרים שאין לי בהם עניין, ומרפרף גם על כל תגובה חדשה. מבחינת העניין שיש לי במאמר - נראה שדווקא כתיבת תגובות, ולא קריאתן, מעידה על מידת העניין שלי. יש לכך גם סיבה טכנית, לתשומת לבו של טל: אם קראתי מאמר והחלטתי שאין לי בו כל עניין, יוסיף המשפט "יש תגובות חדשות" לרדוף אותי בכל כניסה לאייל, והוא גם יצוץ ב"דיונים מתמשכים" עד קץ כל הדורות או עד שאחליט בכל זאת להיכנס אליו. כדאי, אולי, להוסיף אפשרות לסמן מאמר כ-"unread article" (שהיא לשון נקיה ל-unreadable article), כך שהוא יפסיק להציק לי. הקטגוריות הן הנושאים הנמצאים בראש העמוד: חברה, חדשות, פוליטיקה, ספרים וכדומה. בכל כניסה לאחד מהם מופיעה למטה רשימת ה"צועדים בראש" של אותה קטגוריה. אני באמת מקווה שאני לא מחדש לך בזה שום דבר. אינני חושב שהסרת ה"צועדים בראש" תהיה שיפור. להיפך: יתכן שכדאי להוסיף "מבחר אקראי" אמיתי. לא כמו זה שב"דיונים המתמשכים" שהוא חשוב, אך ודאי שאינו אקראי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. נלקח לתשומת לב. אתה לא הראשון שמבקש זאת. הבעיה העיקרית היא עם *ביטול* הבחירה הנ"ל, מבלי להסחף לממשקים כבדים ומורכבים מדי. גם כך נדמה לי שהממשק של האייל, כרגע, הוא על גבול ה"מסובך מדי". הוספת האופציה "אנ'לא רוצה לראות ת'מאמר הזה יותר" בסוף כל מאמר נראית לי שעשוייה לגרום ליותר נזק מתועלת. (לחיצה בטעות "רק כדי לבדוק מה זה עושה", למשל; ואז תלונות בסגנון "למה אני לא מקבל עדכונים על הדיון בסיפור ההוא?"). אשמח לשמוע הצעות בנידון. ב. החלפת ה"צועדים בראש" במבחר אקראי באמת נשמע כמו רעיון לא רע בכלל. (יש מתנגדים בקהל?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סתם הצעה תמימה: אם הצועדים בראש יוחלף במבחר אקראי, רצוי שעל מסכי כל הקוראים יופיעו אותם מאמרים - נאמר לדוגמא עדכון אחת לשבוע. אבל זה באמת רעיון מאוד יפה ומושך - הרבה פעמים נתקלתי במאמרים ישנים מאוד ומעניינים מאוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Or, editor's choice (with short explanation why you like it as another teaser)
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי הממשק ה"מסובך מדי" הבנתי שיש שתי בעיות: א. קשה לתכנות ולאחזקה. אין לי מה לומר. אינני מבין בכך, וההחלטה בידיך, כמובן. ב. קשה להבנה ולתפעול על ידי הגולש. טוב, לכן צריכות להיות "אופציות למתקדמים". הבעיה ממילא אינה מאד חשובה לגולשים אקראיים, והיא חשובה יותר לגולשים קבועים. באופציות למתקדמים צריכה להיות אפשרות "הפסק עידכון למאמר זה". ואגב - אין שום סיבה שהמבחר האקראי יהיה זהה לכל הגולשים, כפי שהוצע. כן צריכה להיות אופציה (למתקדמים): הראה את כל המאמרים שבהם נוספו תגובות (כולל מאמרים שלא קראתי מעולם). מובן שהאופציה הזו לא תכלול מאמרים שמהם בחר הגולש להתעלם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טל, אני דווקא בעד השארת ה"צועדים בראש" כמו שהוא. אחת הבעיות באתר היא המעקב אחרי מאמרים לאורך זמן - במיוחד אם הם בעלי תגובות רבות. השארת מאמרים "ארוכים" במקום נפרד פשוט עושה להם שרות. ואגב הצעות: אופציה טובה למתקדמים יכולה להיות פשוט מעין "מנוע חיפוש" - איזה דף שאילתות שיחזיר בדיוק את המאמרים שמענינים אותך (למשל, רק מאמרי חברה מהחודש האחרון, מאמרים עם תגובות מאתמול, וכו') ובכך להרוג פעם אחת ולתמיד את שאלת ה"איזה תצוגה צריך האייל להציג". הדף הראשי לא טוב לך? תחפש את המאמרים שלך לבד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האפשרות לראות רק תגובות חדשות היא נהדרת. הענין הוא שלפעמים רוצים לחזור אחורה ולקרוא הודעה ישנה או שתים, ואז מקבלים את כל ההודעות. אולי אפשר לעשות כמו בפורומים של ''תפוז'' -- לחיצה על הודעה מציגה רק את אותה ההודעה (לא במסך חדש -- פותחת אותה באותו מסך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מתאים. אמנם, הצורה בפורומים של ''תפוז'' היא מרשימה בהחלט. לחיצה על כותרת של הודעה גורמת לפרישתה, אך הדבר מתאפשר משום שכל הטקסט נטען לדפדפן. הטקסט ממשיך להיטען לאחר טעינת הכותרות. ההוכחה - טען עמוד של פורום ב''תפוז'' ואז נתק את המערכת מהאינטרנט. תראה שעדיין אתה מסוגל לפרוש כל הודעה בעמוד. השיפור ב''אייל'' נעשה מלכתחילה כדי לאפשר עמוד ''רזה''. לכן הדרך לטעון הודעה בודדת צריכה להיות בתוך חלון נפרד. נראה לי שהצורה הפשוטה ביותר תהיה לפתוח אותה עם חלון מוכן כבר לענות עליה. היתרון בשיטה זו הוא שהלינקים לפתיחה כזו כבר קיימים ב''אייל''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בעד הורדת הצועדים בראש מהנימוק של חוסר עניין לציבור. כבר חצי שנה תקועה שם אותה רשימה עם אותם חמישה דיונים שאינם מעניינים יותר או פחות מעשרות דיונים אחרים, ולמרות שהם שם זה לא ממש גורם למישהו לכתוב בהם הלאה. בעיני זה מוכיח שהמדור מיותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעשה, יש לי תאוריה שהמאמרים ששם זוכים ליותר התעלמות ממאמרים אחרים, בגלל שהם בסוף העמוד, והם אף פעם לא מופיעים ב''דיונים מתמשכים'' (בגלל שהם כבר מופיעים בעמוד). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעמוד הראשי באתר, תוכל לראות שרייטינג דווקא נמדד בתגובות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהעורך התכוון לומר שאיכות לא נמדדת ב''רייטינג'' (מילה עברית חדשה יחסית. מעניין אם יש לה מקבילה באנגלית) ולא במספר התגובות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת? מה גורם לך לומר זאת? אתה בדקת את מספר הכניסות של ה"צועדים בראש" לעומת מאמרים אחרים? אני כן. רייטינג לא נמדד בתגובות. אני הייתי מהמר על כך שרייטינג נמדד (או יותר נכון - מושפע מאוד) מכמות הלינקים שהמאמר מקבל מאתרים חיצוניים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו זה מקפטן אינטרנט האחרון למאמר של יוסי גורביץ על ט באב. אני חייב לציין אותם לרעה משום שהם רק נתנו לינק ולא ציינו את שם האתר במפורש בהסבר ללינק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוי, מפגרים... אפילו לא הורידו את ה-newonly. חבר'ה, כן, כן, אתם מהארץ, אם לא תתחילו להקפיד יותר על הלינקים מהאייל, אנחנו נשלח אליכם את השוטרים שקוראים אותנו! (שלום, אדון שוטר!) האייל אימפריה. (: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעייה היא ההתייחסות לאמנות כאל עוד מוצר בשוק הקפיטל של סחר-מכר. זאת גם הייתה אחת מהבעיות העיקריות בטיעונים שהוצגו נגד צעדו של בארנבוים במדור החדשות (באופן ספציפי טיעוניו של ערן, שהתכוונתי להגיב להם ברוח זו) - משום שהפרת מעין "הסכם כתוב" (בצורת התוכנייה או התבטאות תקשורתית) יכולה להוות אולי בסיס הגיוני לתלונת צרכן בשוק החופשי במסגרת הסעיף החוקי של "הונאת הצרכן", אך אינה יכולה, ואסור שתוכל, להיות מקובלת בשוק התרבותי-אומנותי, בו עיקרון אי-הוודאות האומנותי (כפי שציינתי בעבר) חייב להתקיים כדי שאמן יוכל להביע את דעתו ואת השקפתו, גם אם (ולעיתים במיוחד) כאשר הקהל מתנגד לדעה זו. אני מודה שיש בכך בעייתיות, מחד הקהל שילם כדי לקבל משהו, כלומר הפנים את הזהות שיצר הקפיטליזם בין אומנות בכלל ומוסיקה בפרט לכל מוצר אחר בשוק, וציפה שחוקי הצרכנות יפעלו גם במקרה זה, כלומר שתתקבל תמורה מלאה ומדויקת לכספו ("לשמוע קונצרט ולא לשמוע את ואגנר", כפי שהוצג ע"י חלק מהמגיבים), אך מאידך עקרון חופש האומנות יוצר הבדלה בין תוצר אומנותי ובין מוצר שוק, הבדלה שנוגדת את חוקי השוק החופשי ונותנת לאמן את החופש להפר את ציפיות קהלו. סוחרי האומנות, הם, אגב, האשמים העיקריים במצב זה - כאשר יצירות אומנותיות נמכרות בשוק כמו כל Commodity אחר, מיטשטש במהרה ההבדל המהותי בין סופרמרקט וסדנת ציור, בין קולה ויצירה של ואגנר, והתוצאות ניכרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק רציתי להעיר שהתייחסותי לחוזה בין המופיע לצופים התייחסתי לחוזה מוסרי, לא לחוזה חומרי. הגישה החוזית למוסר היא אחת מארבע הגישות המקובלות: החוזית, הדיאונטולוגית של קאנט, התועלתנות לג'ון סטיוארט מיל ובנת'אם, וגישת "המעלות הטובות". (כן, לקחתי הסימסטר את "מבוא לאתיקה" אצל פרופ' שאול סמילנסקי באוני' חיפה, מומלץ בחום, לא רשמי מדי אבל נראה לי שמעביר את המסר) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברצוני להגיב אך מכיוון שאינני מכיר את ההגדרות של הגישות השונות, יש לך המלצה לחומר קריאה או תקציר של העניין? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנסה להגדיר אותן, אני מקווה שאקלע למטרה. אחרים מוזמנים לתקן ולהרחיב: א. הגישה החוזית: המוסר הוא חוזה בין האנשים. ישנו חוזה לא כתוב שמכתיב כיצד עלינו להתנהג אחד עם השני, כוחו בסימטריות שהוא מכתיב – אם לי מגיע אז גם לך מגיע. חולשתו – בעיית הטרמפיסטים – אנשים ש"לוקחים" אבל לא "נותנים". לא נותן גם מענה לבעית החלש ש"לא כדאי לנו" לעשות עימו חוזה – נכים, מפגרים, חיות (הן כמובן לא אנשים אבל לא נכנס לזה) וכו'. ב. הגישה הדאונטולוגית (ציווית?) של קאנט: המוסר משקף חובה כלפי כל יצור אינטיליגנטי (שיכול לחוקק "חוקים כללים"). בעיות – פרדוקסים קשים (שנפתרים בתועלתנות, ראה להלן) – אסור להרוג לכן לא מקובל "הקם להורגך השכם להורגו" וכו' ג. הגישה התועלתנית : יש מעין "משוואת האושר הכולל בעולם" וכל מעשה נבחן ביחס אליה – האם המעשה מעלה את רמת האושר בעולם? בעיות – די ההיפך מהדאונטולוגיה, לכן פגיעה במיעוט למען הרוב תחשב מוסרית. ד. גישת "המידות הטובות" : אוסף לא-מוגדר של מעשים שמוגדרים כ"טובים". ואנחנו רוצים לנהוג עלפיהם כדי להרגיש טוב עם עצמנו. לדוגמא: לבקר חבר חולה. מדוע? כי אנו רוצים להיות "אנשים טובים" ולבקר חבר חולה נחשב "מעשה טוב". מעורפל? כן, אני יודע, אולי זו הבעייתיות. חומר קריאה: דיאונטולוגיה: "הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות"/עמנואל קאנט (קשה לקריאה, טוב, זה קאנט) תועלתנות: "מבוא למידות ומדינה א"' (או שמא זה "התועלתיות"? אבוי לבושה – יש לי רק תקציר מצולם מהספר) ג'ון סטיוארט מיל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמדומני שקריאה (אמנם לא קלה יותר) בתלמוד תניב תובנה זהה. היינו, החוק הינו מערכת פרוצה של כללים עם הרבה חורים שאותם נהוג לכנות בשם רוח החוק או פרשנות השופט. מפית התחרה הזו מונחת על גבי המוסכמה החברתית הכללית. מה שמגן של הולך הרגל זה לא החוק הכתוב והמפורש אלא הידיעה, המוסכמה, שהחוק יאכף. (מסיבה זו בלבד, מה שעשה ברנבוים ראוי לכל גנאי, ההסתמכות על החוק פורמלי תוך התעלמות ממוסכמה חברתית הנותנת לחוק את תוקפו) אם מצמצמים את סך ההתנהלות הבין אנושית לכדי חוק מפורש או משתמע נתקלים בבעיות כמו של ניסוח החוק - דיוק מוחלט, או כמות החוקים במטרה לכלול את כל הווריאציות השונות. כשעול לדוגמא מספר מקרי הרצח בחברה, הרי שניתן להראות שכביכול מבחינת הנורמה החברתית הרצח עלה בדרגת הנדירות לדרגת נניח מוסכמא .אזי ביהמ''ש יכול להרים ידים ולאמר - לפני שרצים לחוק (שאמור לשקף את נורמות החברה, בין השאר), החברה צריכה לשנות או את הנורמות שלה, קרי החוק, או את נורמות ההתנהגות שלה. רדוקציה של התנהלות הסדר החברתי לחוק הכתוב מושכת את השטיח מתחת לקיום אותה חברה (סוס כסנטור, הריסת בתים מסוימים עפ''י חוק וכו') |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני קצת לא מבין למה התכוונת כשאמרת שבארנבוים התעלם ממוסכמה חברתית הנותנת לחוק את תוקפו. האם תוכל להסביר? אשר לטענה שלא ניתן לעשות להתנהגות האנושית רדוקציה לחוק כתוב או משתמע, אני סבור שהדבר תלוי בהגדרה של "חוק". למשל, אם ישנו בחוק כלל שקובע "ביחסים בין פרטים, ינהג אדם כך שיגדיל בכל פעולה מפעולותיו את האושר העולמי הכולל, או לפחות לא יצמצמו" (תועלתנות מעשים לפי, נניח, בנתהאם), וכלל מסדר שני הקובע "כב' נשיא בית המשפט העליון, השופט פרופ' אהרן ברק יהא מוסמך להחליט מה הדלתא-אושר שבכל פעולה", האם החוק האמור, על שני כלליו, לא מצליח לעשות רדוקציה לכל פעולה אנושית? מה שאני כותב הוא משל. והנמשל הוא בשלושה חלקים: (1) החוק אינו מורכב רק מכללי התנהגות, אלא גם מעקרונות התנהגות; (2) החוק מתייחס לאפשרות שהוא אינו מסדיר סוגיה מסוימת, ומסביר איך לנהוג גם בסוגיות שהוא אינו מסדיר; (3) החוק קובע מיהם המוסמכים למשטר את הפיכת החוק (על העקרונות והחוקים שבו) ממתכון להתנהלות לחברתית לעוגה של התנהגויות. הטיעון, אגב, הוא לא שלי, אלא מבוסס על הגותו של ברק. והיא שהובילה אותו לטענה ש"מלוא כל הארץ משפט". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ניתן לחוקק חוקים המקיפים ומתארים כל מצב טנטטיבי, וכל מערכת חוקים פרטנית או כללית ככל שתהיה היא מעיקרה פרוצה, אך אפילו רוח החוק או פרשנות החוק עדיין זקוקים למערכת בסיס תומכת. אני מסכים אתך שהחוק קובע מי מוסמך לאכפו, אך עצם הצורך של החברה באוטוריטה הובסאנית נותנת את אפשרות קיום החוק. מערכת הבסיס התומכת החוק, יותר מזה, המאפשרת את קיומו ונותנת לו נפקות (?) היא ההכרה החברתית שיש חוק שצריך לקיימו, ושיהיה מי שיאכוף אותו ללא משוא פנים. הרעיון התלמודי( ויתקנו או יוסיפו אלה הבקיאים ממני )הוא שבית דין לא יכול ולא רשאי ,באמצעות החוק, לאכוף על החברה נורמות שהיא עצמה לא מעונינת לקיים. הדוגמא של התרבות מעשי רצח היא טובה - כל עוד רצח איננו נפוץ (צריך להגדיר) הרי בית משפט כנציג הציבור (או האל) יכול לשבת בדין. אך התרבות מעשי הרצח מראה שלחברה עצמה לא כל כך אכפת ואז הדיינים יכולים להחריש. כל זה בא על רקע המחטף הברנבויימי. אני חושב שהנסיון שעשו כמה מגיבים לצמצום רדוקטיבי של ההדרן לחוזה מפורש או משתמע בין התזמורת לקהל או בין המנצח להנהלת הפסטיבל, מתעלמת מהתשתית החברתית הדרושה לקיום החוק. אתה יוצא מביתך שאנן ושלו כי אתה יודע שאם יקרה משהו המשטרה תתערב, שהמערכת תעבוד, עוד לפני שבדקת את החוק הספציפי. (יתרה מכך, וכאן אני סוטה מאד, המשטרה תתערב מסיבה נוספת לקיומו של חוק, שעליו עמד פרויד ,וזו מן בסתם הסיבה הראשונית להיווצרותו של חוק, והוא הסדר מערכת יחסים בין פרטים היוצרים חברה תוך מניעת מצב של כל דאלים גבר - החוק נועד כדי להשוות בין פרטי החברה ולנטרל יתרונות כוחניים, פיננסיים או קוניוקטורליים של אדם זה או אחר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה, אבל במה בדיוק מיוחד כל-כך האמן, שלו יש זכות יתר "להביע את דעתו ואת השקפתו" בפני קהל שכלל אינו מעוניין לשמוע אותה? יצירת האמנות היא אכן הבעת דעה והשקפה (או יכולה להיות כזו), אבל ה*קונצרט* הוא מוצר. זכותו של כל אמן ליצור כל מה שבא לו, אבל אסור לו לכפות את דעותיו על אחרים - מרגע שהוא מוכר חלק מיצירתו או אמנותו במעטפת מסויימת, הוא מחוייב לאמת בפרסום, ואינו יכול לשנות את מה שהתחייב אליו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם באמת הקונצרט הוא מוצר אז בוא נחשוב על הדוגמא הזו: קנית קופסת קורנפלקס והיה כתוב עליה שיש בה 777 פתיתים. באת הביתה, פתחת, טעמת, הקורנפלס פריך, יש שם מספר הפתיתים המדויק, הכל בסדר אלא מה! מצאת שם גם שפן אדום מפלסטיק, מתנה. אף אחד לא מכריח אותך לאכול אותו או לשחק איתו. אז אתה יכול לקרוא לזה שקר בפרסום? נראה לך סביר לתבוע את יצרנית הקורנפלקס בגלל שצירפה לקופסה שפן מתנה? אותו דבר עם הקונצרט של בירנבוים. אין שום הבדל בין המקרים אם מתייחסים לקונצרט כמו למוצר. יצרנית הקורנפלקס לא הכריחה אותך להשתמש בשפן ובירנבוים לא הכריח אף אחד בקהל לשמוע את ואגנר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה היא שבארנבוים לא הכניס שפן, הוא הכניס חזיר. אנאלוגיה שלמה יותר תהיה אדם שקונה מוצר שכתוב עליו "קורנפלקס בלי שפן!", ובכל זאת מגלה בפנים את השפן. אנשים רבים לא היו הולכים לקונצרט שמביע תמיכה במוזיקה של וגנר, וזו זכותם. היה ידוע ברבים שוגנר לא ינוגן בפסטיבל ישראל, ובארנבוים בחר להתעלם מכך, לפעול כנגד ההסכמה הברורה שהייתה לו עם הנהלת הפסטיבל, וכנגד ההסכמה המשתמעת שהייתה לו עם הקהל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מעלה נקודה חשובה ועדינה, אם כי לא רלוונטית למקרה זה. חשובה, כי אכן ההחלטה איזה מידע יש לספק לצרכן היא החלטה בעלת משמעות רבה; עדינה, כי ברור שיש אינטרסים למניפולציות שונות באינפורמציה הזו. כחלק מכך שהחברה שלנו לא פועלת רק במסגרת של כוחות שוק, מקובל בכל מדינות המערב שחלק ניכר מהמידע שאותו נדרשים משווקים לספק, מוגדר על ידי הרשויות ולא ישירות על-ידי הצרכנים. כך למשל, נתונים תזונתיים וכד'. עם זאת, מובן שחלק אחר מהמידע נקבע לפי כללי השוק. אם השפן הוא לא מזיק, יש להניח שלאיש לא אכפת. אבל אם נמשיך את דוגמת החזיר שהועלתה כאן, חשוב על תעודות כשרות, שם דרישות של ציבורים מסויימים גורמות לפרסום מידע וקניית הכשרים, שאינם נדרשים על-ידי הרשויות. למה כל זה לא רלוונטי למקרה שלנו? מהסיבה הפשוטה שברור שהמידע שהוסתר הוא בעל משמעות, שהרי ויכוח ער בנושא התעורר לפני קונצרט. מה שעוד יותר משמעותי הוא שכן פורסם מידע: פורסם שהוחלט לא לנגן את וגנר. ובכך הטעו את הציבור. המסקנה היא שמי שראוי לתואר שפן הוא מי ששמר את ההחלטה בסוד... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המצאתי את דוגמת השפן במידה רבה כדי להמחיש שקונצרט זה לא בדיוק מוצר כמו קורנפלקס. תאר לך שקו ההגנה שטטיאנה סוסקין שציירה את כרוז החזיר היתה בוחרת לה היה, שהציור שלה הוא מוצר, שמי שרוצה אפילו יכול לקנות אותו ממנה ומי שלא רוצה יכול להתעלם. מה שרציתי להדגיש זה שכשמגדירים כל דבר כמוצר ועומדים בתוקף על מסחר חופשי ללא הגבלות בתור זכות יסוד, אז מגיעים בדיוק לעמדה של בירנבוים. מה שעשית במאמר זה להפוך שאלה תרבותית לשאלה צרכנית טהורה. וכשמדובר בשאלה צרכנית אז נכנסת השאלה של מה רוב הצרכנים רוצים, ומסתבר שהם רצו וגנר, הם נשארו באולם ומחאו כפיים. כשבירנבוים הופיע באותו ערב ושאל את הקהל אם הוא רוצה לשמוע וגנר והרוב ענו שכן הוא כרת ברית אד הוק עם צרכניו. אם הרוב היה מסרב לשמוע הוא לא היה מנגן. כלומר, בירנבוים לא הפר שום הבטחה לשומעים, ההפך, הוא קיבל מהם עידוד לעשות מה שעשה. לקהל הצרכנים אין מחוייבות כמו להנהלת הפסטיבל שהיא גוף ציבורי והרי לך התוצאה. לסיכום, בירנבוים הפר אולי הבנות שהיו לו עם הנהלת הפסטיבל אבל לא עם צרכניו, מנקודת הראות הקפיטליסטית-דמוקרטית-צרכנית שהצדקת במאמר הוא דווקא היה בסדר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קו ההגנה של טטיאנה סוסקין היה לא רלוונטי, משום שהיא נענשה מסיבות פוליטיות. מה שסוסקין עשתה היה פגיעה מכוונת ברגשות ציבור דתי. היא לא השתמשה לשם כך בשום כלי ממלכתי, להבדיל מבארנבוים. השאלה היא באם מותר לפגוע במתכוון ברגשות הציבור. לדעתי - מותר בהחלט, וזה כן במסגרת החופש האמנותי של היוצר, ויהיה מטורלל ככל שיהיה (כמו שהתרשמתי מהגברת סוסקין). בנוגע ל"ברית אד הוק" שבין בארנבוים לבין הצרכנים - הנהלת הפסטיבל היא חלק מה"צרכנים". הצרכנים של פסטיבל ישראל הם מדינת ישראל, ובכלל זה אלה שלא נכחו בקונצרט. הצרכנים הישירים הם כל אלה שקנו כרטיסים. נניח שבארנבוים היה בוחר לספר בדיחה גזענית נגד ערבים (שזה מה שעשתה טטיאנה סוסקין), ולפני כן היה אומר לקהל שמי שזה לא מוצא חן בעיניו מוזמן לצאת. להגנתו היה אומר לאחר מכן שכמעט לא היו ערבים בקהל, הקהל נהנה, ועובדה שרק מעטים יצאו. האם זה היה בסדר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדי לחדד דברים כדאי לא לערבב ביניהם. דוגמת סוסקין באה להדגים את האבסורד שאפשר להגיע אליו אם מגדירים כל דבר כמוצר. הצרכנים במקרה זה הם אך ורק רוכשי הכרטיסים שהיו יקרים מאוד. בעצם אלה ששמעו וגנר בכזו שמחה היו אלה שסיבסדו את הפסטיבל, ולא להפך. שמעתי בטלוויזיה את מנהל הפסטיבל מסביר שהקונצרטים היוקרתיים כמו זה של בירנבוים מסבסדים את המופעים שיש להם פחות ביקוש או קבוצות אוכלוסיה כמו סטודנטים ובני עיירות פיתוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מצליח להשתכנע מהטענה שלך. השאלה היא לא מה רוב הצרכנים רוצים - השאלה היא האם רוכשי הכרטיסים ידעו מה הם רוכשים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל בין קונרפלקס לקונצרט, גם בראיה הצרכנית שבה אני עסקתי ברשימה שלי. קונצרט הוא מוצר חד פעמי - ולכן, הנזק במצג שווא הוא גדול יותר מאשר במוצר המוני. בהנחה שיש מצג שווא לגבי מוצר המוני, כאשר לא מדובר על הסתרת מידע בעל משמעויות לא הפיכות (כמו נזק תמידי לבריאות), קיימת לצרכנים נפגעים אפשרות לחשוף את המידע שהוסתר, ואף לארגן מרד צרכנים. במקרה של הקונצרט בו עסקנו מדובר יהיה בסגירת האורווה אחרי שהסוס ברח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שמה שמבדיל קונצרט ממוצר אחר בהקשר זה הוא חד פעמיותו. תמיד אתה כצרכן לומד לקח רק אחרי שנפגעת, בין אם הקבלן שבחרת עשה עבודה גרועה, הקורנפלקס היה ממש לא טעים, הכיפה הסרוגה שלך נפרמה וכו'. תמיד הסוס בורח אבל אפשר להעניש אותו אחרי זה. זה העקרון של לחץ צרכני בחברה קפיטליסטית. במקרה של ברנבוים, אם הקהל רוצה אפשר לצרף אותו לרשימת החרם לוגנר ולהפסיק ללכת להופעות שלו ולא לקנות את התקליטים שלו וכו'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באופן כללי אין לי ויכוח אתך לגבי זה. ההבחנה שלי לגבי מוצר "חד-פעמי" לא באה לומר שהקונצרט אינו מוצר, אלא פשוט לנוסת להמשיך ולאפיין את סוג המוצר. כלכלנים עוסקים בסיווגים כאלה, על-מנת לאפיין התנגות של השוק במצבים שונים; למשל כאשר מבחינים שמוצר אחד מהווה תחליף (אולי חלקי) למוצר אחר. נדמה לי שכאשר עוסקים בסוגיית כוחו של הצרכן, חשוב להבחין בין קו-ייצור שמייצר נעליים זהות, לבין מוצרים "רגעיים" כמו קונצרטים, הצגות, ועוגות תוצרת בית. במקרה של המוצרים החד-פעמיים חשוב האמון ביצרן או במוכר, הרבה יותר מאשר האמון ברמת המוצר. במקרים מסוג זה, שיקולים כמו אבטחת איכות, רגולציה וכד', מתגמדים בהשוואה לאמון הבסיסי הנדרש בין הצרכן ליצרן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמנם סוחרי האומנות הם ה"אשמים" (אני הייתי מעדיף את המילה הפחות טעונה "אחראים")? מוסכם שלא כל אמנות היא מוצר, אולם מי שהופך יצירת אמנות כלשהי (נאמר, השיר האחרון של בריטני ספירס) לסחורה הם שניים: המוכר (האמן היוצר) והקונה ("סוחר האמנות"). וברגע שהיצירה מסתיימת והסחורה מתחילה (רגע עליו מחליט האמן ואף אחד אחר מלבדו), חלים עליה גם הכללים החלים על סחורה (כלומר, אם ספירס חתמה על חוזה המחייב אותה *ליצור* כך וכך שירים עבור חברת-התקליטים, היא הגבילה את החופש האמנותי שלה לחרחר במקום לשיר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמנים גם הם אחראים (מקבל את התיקון), אם כי במידה פחותה. הם יותר קורבנות השיטה, שנאלצים לפעול ע''פ המוסכמות שלה בכדי לשרוד בחברה בה הם חיים, אשר גם היא מתפקדת באופן מוחלט ע''פ אותה השיטה. כלומר, שיתוף הפעולה של מרביתם נובע מכורח קיומי יותר מאשר הזדהות עם הערכים המיוצגים בה (בריטני ספירס, לדוגמה, היא יציר השיטה, וע''כ אינה קורבן אלא שותפה, שכן היא מספקת מוצר טהור, שערכו האומנותי אפסי, והוא נבנה מראש כדי להשתלב בשוק הקפיטליסטי החופשי של הסחורות ולמקסם את הרווחים של יוצריו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב אני נאלץ לשאול - במה מותר האמן על שאר האדם? מדוע אמן הוא קרבן של השיטה? הוא לא רוצה למסחר את האמנות שלו (כלומר, למכור אותה כמוצר, לא במובן של לרדד אותה) - שלא יהיה אמן *במקצועו*. ישנם מספיק אנשים שיוצרים כתחביב, בעוד שהעיסוק שלהם, הדרך בה הם מרוויחים העסק, הוא משהו אחר. כך יוכלו ליצור מה שבא להם איך שבא להם, ולא יאלצו לחשוש פן יהפוך למוצר. אני תוהה מה האלטרנטיבה שלך - מימון ממשלתי לאמנים, בלי קשר ליצירתם? מעין הסדר של "אמנותו אומנותו", בו יצהיר האמן כי הוא אכן אמן, ויקבל מילגת מחייה מן המדינה? מה יהיו הקריטריונים? אני חושב שבמקרה כזה, אתה תגלה שיש כמויות מכובדות מאוד של אמנים בעיירות פיתוח ובכפרים ערביים, כמו גם בקרב אוכלוסיית מפוטרי ההיי-טק... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נניח שהקהל כלל 1000 אנשים מתוכם, 999 רצו לשמוע את ואגנר כהדרן שתוכנן בסודיות אדם אחד! מתנגד וטוען שהוחלט לא לנגנו מותר לנגן ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חד משמעית - לא! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נניח שהקהל כלל 1000 אנשים מתוכם, 1000 רצו לשמוע את ואגנר כהדרן שתוכנן בסודיות מותר לנגן ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרבה תגובות כאן מדברות על חופש האומנות והזכויות של האומן לבטא את עצמו והשאלה שלי היא במה דניאל בירנבוים הוא אומן? במקרה הזה כפי שאני רואה אותו האומן הוא ואגנר, בירנבוים לא יצר את המוזיקה אלא הוא רק מנהל את התזמורת שמנגנת אותה, הוא המבצע. בג'אז או רוק אומן שמבצע יצירה שמישהו אחר חיבר, בעצם מפרש אותה. הוא יכול (ואף מצפים ממנו) לשנות אותה, להוסיף לה קטעים לשנות סגנון נגינה וכלים ועוד. במוזיקה קלאסית לעומת זאת יש הרבה פחות חופש אומנותי. התווים מוגדרים מראש לכל כלי נגינה, המקצב קבוע מראש והחופש האומנותי אם הוא קיים הוא מועט. תפקיד המבצע הוא לתת ביצוע הכי טוב של המוזיקה כפי שכתב אותה המלחין. והשאלה היא במה מתבטאת היצירתיות של מנצח בתזמורת? מדוע הוא בכלל נחשב אומן? ומדוע הוא "זכאי" לחופש האומנות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה שאני עושה קאמבק לניג'וס הזה, אבל זה חזק ממני: "אומן", בעברית, הוא בעל מלאכה ו"אומנות" היא עיסוקו. אין בין זה לבין אמן ואמנות דבר וחצי דבר. עם כל הרצון הטוב, המלה "אומן" לעולם לא תהיה זהה ל"אמן" וזה ממש לא משנה אם ואיך ינקדו אותה, אז אנא שימו לב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה שגם אני עושה קאמבק, אבל בכתיב מלא אפשר לכתוב גם ''אומן'' במובן ''יוצר'' (כמובן שיש לקרוא בחולם. בכתיב מנוקד יבוא חטף-קמץ או קמץ קטן). אין צורך להיות נודניק או נאג'ס. כל עוד יש יסוד סביר להניח שהכותב מודע להבדל, הרי שהנזק מהכתיבה החסרה, שבעטיו אנו מרבים כל כך לשמוע כאלה המבטאים ''אמן'' בקמץ רחב, גדול מהנזק שמסבה הכתיבה המלאה. מעט מאוד טועים ומבטאים בשורוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נקודה מענינת היא שדווקא וואגנר (בנוסף למנדלסון) היה זה שהעלה את המנצח לרמת אמן. עד תקופתו היה המנתח מעין שוטר תנועה אוטומטי, והרבה תזמורות ניגנו ללא מנצח אלא בניהולו של הקאפלמייסטר, הכנר הראשון למשל. וואגנר התמחה בניצוח על האופרות של בטהובן שאותם למד ביסודיות ונתן להם פרושים חדשים ונועזים, לתקופתו. (הוא אפילו שיכתב את התשיעית, זו עם האודה לחרות, לפסנתר - סיבה להחרמת בטהובן אהובו של וואגנר והנאציזם) המנצח כיום הוא המפרש הראשי למוסיקה, אשר נותן לביצוע את הביטוי הספציפי שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה גדול יכול להיות מנצח ואפילו הוא ברנבוים, אם את הקונצרט הזה הוא הרויח שלא ביושר. שערוריה, רמאות, גניבת דעת, גנבה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |