 |
|
 |
||
|
||||
 |
הבעייה היא ההתייחסות לאמנות כאל עוד מוצר בשוק הקפיטל של סחר-מכר. זאת גם הייתה אחת מהבעיות העיקריות בטיעונים שהוצגו נגד צעדו של בארנבוים במדור החדשות (באופן ספציפי טיעוניו של ערן, שהתכוונתי להגיב להם ברוח זו) - משום שהפרת מעין "הסכם כתוב" (בצורת התוכנייה או התבטאות תקשורתית) יכולה להוות אולי בסיס הגיוני לתלונת צרכן בשוק החופשי במסגרת הסעיף החוקי של "הונאת הצרכן", אך אינה יכולה, ואסור שתוכל, להיות מקובלת בשוק התרבותי-אומנותי, בו עיקרון אי-הוודאות האומנותי (כפי שציינתי בעבר) חייב להתקיים כדי שאמן יוכל להביע את דעתו ואת השקפתו, גם אם (ולעיתים במיוחד) כאשר הקהל מתנגד לדעה זו. אני מודה שיש בכך בעייתיות, מחד הקהל שילם כדי לקבל משהו, כלומר הפנים את הזהות שיצר הקפיטליזם בין אומנות בכלל ומוסיקה בפרט לכל מוצר אחר בשוק, וציפה שחוקי הצרכנות יפעלו גם במקרה זה, כלומר שתתקבל תמורה מלאה ומדויקת לכספו ("לשמוע קונצרט ולא לשמוע את ואגנר", כפי שהוצג ע"י חלק מהמגיבים), אך מאידך עקרון חופש האומנות יוצר הבדלה בין תוצר אומנותי ובין מוצר שוק, הבדלה שנוגדת את חוקי השוק החופשי ונותנת לאמן את החופש להפר את ציפיות קהלו. סוחרי האומנות, הם, אגב, האשמים העיקריים במצב זה - כאשר יצירות אומנותיות נמכרות בשוק כמו כל Commodity אחר, מיטשטש במהרה ההבדל המהותי בין סופרמרקט וסדנת ציור, בין קולה ויצירה של ואגנר, והתוצאות ניכרות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
רק רציתי להעיר שהתייחסותי לחוזה בין המופיע לצופים התייחסתי לחוזה מוסרי, לא לחוזה חומרי. הגישה החוזית למוסר היא אחת מארבע הגישות המקובלות: החוזית, הדיאונטולוגית של קאנט, התועלתנות לג'ון סטיוארט מיל ובנת'אם, וגישת "המעלות הטובות". (כן, לקחתי הסימסטר את "מבוא לאתיקה" אצל פרופ' שאול סמילנסקי באוני' חיפה, מומלץ בחום, לא רשמי מדי אבל נראה לי שמעביר את המסר) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברצוני להגיב אך מכיוון שאינני מכיר את ההגדרות של הגישות השונות, יש לך המלצה לחומר קריאה או תקציר של העניין? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנסה להגדיר אותן, אני מקווה שאקלע למטרה. אחרים מוזמנים לתקן ולהרחיב: א. הגישה החוזית: המוסר הוא חוזה בין האנשים. ישנו חוזה לא כתוב שמכתיב כיצד עלינו להתנהג אחד עם השני, כוחו בסימטריות שהוא מכתיב – אם לי מגיע אז גם לך מגיע. חולשתו – בעיית הטרמפיסטים – אנשים ש"לוקחים" אבל לא "נותנים". לא נותן גם מענה לבעית החלש ש"לא כדאי לנו" לעשות עימו חוזה – נכים, מפגרים, חיות (הן כמובן לא אנשים אבל לא נכנס לזה) וכו'. ב. הגישה הדאונטולוגית (ציווית?) של קאנט: המוסר משקף חובה כלפי כל יצור אינטיליגנטי (שיכול לחוקק "חוקים כללים"). בעיות – פרדוקסים קשים (שנפתרים בתועלתנות, ראה להלן) – אסור להרוג לכן לא מקובל "הקם להורגך השכם להורגו" וכו' ג. הגישה התועלתנית : יש מעין "משוואת האושר הכולל בעולם" וכל מעשה נבחן ביחס אליה – האם המעשה מעלה את רמת האושר בעולם? בעיות – די ההיפך מהדאונטולוגיה, לכן פגיעה במיעוט למען הרוב תחשב מוסרית. ד. גישת "המידות הטובות" : אוסף לא-מוגדר של מעשים שמוגדרים כ"טובים". ואנחנו רוצים לנהוג עלפיהם כדי להרגיש טוב עם עצמנו. לדוגמא: לבקר חבר חולה. מדוע? כי אנו רוצים להיות "אנשים טובים" ולבקר חבר חולה נחשב "מעשה טוב". מעורפל? כן, אני יודע, אולי זו הבעייתיות. חומר קריאה: דיאונטולוגיה: "הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות"/עמנואל קאנט (קשה לקריאה, טוב, זה קאנט) תועלתנות: "מבוא למידות ומדינה א"' (או שמא זה "התועלתיות"? אבוי לבושה – יש לי רק תקציר מצולם מהספר) ג'ון סטיוארט מיל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמדומני שקריאה (אמנם לא קלה יותר) בתלמוד תניב תובנה זהה. היינו, החוק הינו מערכת פרוצה של כללים עם הרבה חורים שאותם נהוג לכנות בשם רוח החוק או פרשנות השופט. מפית התחרה הזו מונחת על גבי המוסכמה החברתית הכללית. מה שמגן של הולך הרגל זה לא החוק הכתוב והמפורש אלא הידיעה, המוסכמה, שהחוק יאכף. (מסיבה זו בלבד, מה שעשה ברנבוים ראוי לכל גנאי, ההסתמכות על החוק פורמלי תוך התעלמות ממוסכמה חברתית הנותנת לחוק את תוקפו) אם מצמצמים את סך ההתנהלות הבין אנושית לכדי חוק מפורש או משתמע נתקלים בבעיות כמו של ניסוח החוק - דיוק מוחלט, או כמות החוקים במטרה לכלול את כל הווריאציות השונות. כשעול לדוגמא מספר מקרי הרצח בחברה, הרי שניתן להראות שכביכול מבחינת הנורמה החברתית הרצח עלה בדרגת הנדירות לדרגת נניח מוסכמא .אזי ביהמ''ש יכול להרים ידים ולאמר - לפני שרצים לחוק (שאמור לשקף את נורמות החברה, בין השאר), החברה צריכה לשנות או את הנורמות שלה, קרי החוק, או את נורמות ההתנהגות שלה. רדוקציה של התנהלות הסדר החברתי לחוק הכתוב מושכת את השטיח מתחת לקיום אותה חברה (סוס כסנטור, הריסת בתים מסוימים עפ''י חוק וכו') |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני קצת לא מבין למה התכוונת כשאמרת שבארנבוים התעלם ממוסכמה חברתית הנותנת לחוק את תוקפו. האם תוכל להסביר? אשר לטענה שלא ניתן לעשות להתנהגות האנושית רדוקציה לחוק כתוב או משתמע, אני סבור שהדבר תלוי בהגדרה של "חוק". למשל, אם ישנו בחוק כלל שקובע "ביחסים בין פרטים, ינהג אדם כך שיגדיל בכל פעולה מפעולותיו את האושר העולמי הכולל, או לפחות לא יצמצמו" (תועלתנות מעשים לפי, נניח, בנתהאם), וכלל מסדר שני הקובע "כב' נשיא בית המשפט העליון, השופט פרופ' אהרן ברק יהא מוסמך להחליט מה הדלתא-אושר שבכל פעולה", האם החוק האמור, על שני כלליו, לא מצליח לעשות רדוקציה לכל פעולה אנושית? מה שאני כותב הוא משל. והנמשל הוא בשלושה חלקים: (1) החוק אינו מורכב רק מכללי התנהגות, אלא גם מעקרונות התנהגות; (2) החוק מתייחס לאפשרות שהוא אינו מסדיר סוגיה מסוימת, ומסביר איך לנהוג גם בסוגיות שהוא אינו מסדיר; (3) החוק קובע מיהם המוסמכים למשטר את הפיכת החוק (על העקרונות והחוקים שבו) ממתכון להתנהלות לחברתית לעוגה של התנהגויות. הטיעון, אגב, הוא לא שלי, אלא מבוסס על הגותו של ברק. והיא שהובילה אותו לטענה ש"מלוא כל הארץ משפט". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ניתן לחוקק חוקים המקיפים ומתארים כל מצב טנטטיבי, וכל מערכת חוקים פרטנית או כללית ככל שתהיה היא מעיקרה פרוצה, אך אפילו רוח החוק או פרשנות החוק עדיין זקוקים למערכת בסיס תומכת. אני מסכים אתך שהחוק קובע מי מוסמך לאכפו, אך עצם הצורך של החברה באוטוריטה הובסאנית נותנת את אפשרות קיום החוק. מערכת הבסיס התומכת החוק, יותר מזה, המאפשרת את קיומו ונותנת לו נפקות (?) היא ההכרה החברתית שיש חוק שצריך לקיימו, ושיהיה מי שיאכוף אותו ללא משוא פנים. הרעיון התלמודי( ויתקנו או יוסיפו אלה הבקיאים ממני )הוא שבית דין לא יכול ולא רשאי ,באמצעות החוק, לאכוף על החברה נורמות שהיא עצמה לא מעונינת לקיים. הדוגמא של התרבות מעשי רצח היא טובה - כל עוד רצח איננו נפוץ (צריך להגדיר) הרי בית משפט כנציג הציבור (או האל) יכול לשבת בדין. אך התרבות מעשי הרצח מראה שלחברה עצמה לא כל כך אכפת ואז הדיינים יכולים להחריש. כל זה בא על רקע המחטף הברנבויימי. אני חושב שהנסיון שעשו כמה מגיבים לצמצום רדוקטיבי של ההדרן לחוזה מפורש או משתמע בין התזמורת לקהל או בין המנצח להנהלת הפסטיבל, מתעלמת מהתשתית החברתית הדרושה לקיום החוק. אתה יוצא מביתך שאנן ושלו כי אתה יודע שאם יקרה משהו המשטרה תתערב, שהמערכת תעבוד, עוד לפני שבדקת את החוק הספציפי. (יתרה מכך, וכאן אני סוטה מאד, המשטרה תתערב מסיבה נוספת לקיומו של חוק, שעליו עמד פרויד ,וזו מן בסתם הסיבה הראשונית להיווצרותו של חוק, והוא הסדר מערכת יחסים בין פרטים היוצרים חברה תוך מניעת מצב של כל דאלים גבר - החוק נועד כדי להשוות בין פרטי החברה ולנטרל יתרונות כוחניים, פיננסיים או קוניוקטורליים של אדם זה או אחר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה, אבל במה בדיוק מיוחד כל-כך האמן, שלו יש זכות יתר "להביע את דעתו ואת השקפתו" בפני קהל שכלל אינו מעוניין לשמוע אותה? יצירת האמנות היא אכן הבעת דעה והשקפה (או יכולה להיות כזו), אבל ה*קונצרט* הוא מוצר. זכותו של כל אמן ליצור כל מה שבא לו, אבל אסור לו לכפות את דעותיו על אחרים - מרגע שהוא מוכר חלק מיצירתו או אמנותו במעטפת מסויימת, הוא מחוייב לאמת בפרסום, ואינו יכול לשנות את מה שהתחייב אליו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם באמת הקונצרט הוא מוצר אז בוא נחשוב על הדוגמא הזו: קנית קופסת קורנפלקס והיה כתוב עליה שיש בה 777 פתיתים. באת הביתה, פתחת, טעמת, הקורנפלס פריך, יש שם מספר הפתיתים המדויק, הכל בסדר אלא מה! מצאת שם גם שפן אדום מפלסטיק, מתנה. אף אחד לא מכריח אותך לאכול אותו או לשחק איתו. אז אתה יכול לקרוא לזה שקר בפרסום? נראה לך סביר לתבוע את יצרנית הקורנפלקס בגלל שצירפה לקופסה שפן מתנה? אותו דבר עם הקונצרט של בירנבוים. אין שום הבדל בין המקרים אם מתייחסים לקונצרט כמו למוצר. יצרנית הקורנפלקס לא הכריחה אותך להשתמש בשפן ובירנבוים לא הכריח אף אחד בקהל לשמוע את ואגנר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה היא שבארנבוים לא הכניס שפן, הוא הכניס חזיר. אנאלוגיה שלמה יותר תהיה אדם שקונה מוצר שכתוב עליו "קורנפלקס בלי שפן!", ובכל זאת מגלה בפנים את השפן. אנשים רבים לא היו הולכים לקונצרט שמביע תמיכה במוזיקה של וגנר, וזו זכותם. היה ידוע ברבים שוגנר לא ינוגן בפסטיבל ישראל, ובארנבוים בחר להתעלם מכך, לפעול כנגד ההסכמה הברורה שהייתה לו עם הנהלת הפסטיבל, וכנגד ההסכמה המשתמעת שהייתה לו עם הקהל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מעלה נקודה חשובה ועדינה, אם כי לא רלוונטית למקרה זה. חשובה, כי אכן ההחלטה איזה מידע יש לספק לצרכן היא החלטה בעלת משמעות רבה; עדינה, כי ברור שיש אינטרסים למניפולציות שונות באינפורמציה הזו. כחלק מכך שהחברה שלנו לא פועלת רק במסגרת של כוחות שוק, מקובל בכל מדינות המערב שחלק ניכר מהמידע שאותו נדרשים משווקים לספק, מוגדר על ידי הרשויות ולא ישירות על-ידי הצרכנים. כך למשל, נתונים תזונתיים וכד'. עם זאת, מובן שחלק אחר מהמידע נקבע לפי כללי השוק. אם השפן הוא לא מזיק, יש להניח שלאיש לא אכפת. אבל אם נמשיך את דוגמת החזיר שהועלתה כאן, חשוב על תעודות כשרות, שם דרישות של ציבורים מסויימים גורמות לפרסום מידע וקניית הכשרים, שאינם נדרשים על-ידי הרשויות. למה כל זה לא רלוונטי למקרה שלנו? מהסיבה הפשוטה שברור שהמידע שהוסתר הוא בעל משמעות, שהרי ויכוח ער בנושא התעורר לפני קונצרט. מה שעוד יותר משמעותי הוא שכן פורסם מידע: פורסם שהוחלט לא לנגן את וגנר. ובכך הטעו את הציבור. המסקנה היא שמי שראוי לתואר שפן הוא מי ששמר את ההחלטה בסוד... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המצאתי את דוגמת השפן במידה רבה כדי להמחיש שקונצרט זה לא בדיוק מוצר כמו קורנפלקס. תאר לך שקו ההגנה שטטיאנה סוסקין שציירה את כרוז החזיר היתה בוחרת לה היה, שהציור שלה הוא מוצר, שמי שרוצה אפילו יכול לקנות אותו ממנה ומי שלא רוצה יכול להתעלם. מה שרציתי להדגיש זה שכשמגדירים כל דבר כמוצר ועומדים בתוקף על מסחר חופשי ללא הגבלות בתור זכות יסוד, אז מגיעים בדיוק לעמדה של בירנבוים. מה שעשית במאמר זה להפוך שאלה תרבותית לשאלה צרכנית טהורה. וכשמדובר בשאלה צרכנית אז נכנסת השאלה של מה רוב הצרכנים רוצים, ומסתבר שהם רצו וגנר, הם נשארו באולם ומחאו כפיים. כשבירנבוים הופיע באותו ערב ושאל את הקהל אם הוא רוצה לשמוע וגנר והרוב ענו שכן הוא כרת ברית אד הוק עם צרכניו. אם הרוב היה מסרב לשמוע הוא לא היה מנגן. כלומר, בירנבוים לא הפר שום הבטחה לשומעים, ההפך, הוא קיבל מהם עידוד לעשות מה שעשה. לקהל הצרכנים אין מחוייבות כמו להנהלת הפסטיבל שהיא גוף ציבורי והרי לך התוצאה. לסיכום, בירנבוים הפר אולי הבנות שהיו לו עם הנהלת הפסטיבל אבל לא עם צרכניו, מנקודת הראות הקפיטליסטית-דמוקרטית-צרכנית שהצדקת במאמר הוא דווקא היה בסדר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קו ההגנה של טטיאנה סוסקין היה לא רלוונטי, משום שהיא נענשה מסיבות פוליטיות. מה שסוסקין עשתה היה פגיעה מכוונת ברגשות ציבור דתי. היא לא השתמשה לשם כך בשום כלי ממלכתי, להבדיל מבארנבוים. השאלה היא באם מותר לפגוע במתכוון ברגשות הציבור. לדעתי - מותר בהחלט, וזה כן במסגרת החופש האמנותי של היוצר, ויהיה מטורלל ככל שיהיה (כמו שהתרשמתי מהגברת סוסקין). בנוגע ל"ברית אד הוק" שבין בארנבוים לבין הצרכנים - הנהלת הפסטיבל היא חלק מה"צרכנים". הצרכנים של פסטיבל ישראל הם מדינת ישראל, ובכלל זה אלה שלא נכחו בקונצרט. הצרכנים הישירים הם כל אלה שקנו כרטיסים. נניח שבארנבוים היה בוחר לספר בדיחה גזענית נגד ערבים (שזה מה שעשתה טטיאנה סוסקין), ולפני כן היה אומר לקהל שמי שזה לא מוצא חן בעיניו מוזמן לצאת. להגנתו היה אומר לאחר מכן שכמעט לא היו ערבים בקהל, הקהל נהנה, ועובדה שרק מעטים יצאו. האם זה היה בסדר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדי לחדד דברים כדאי לא לערבב ביניהם. דוגמת סוסקין באה להדגים את האבסורד שאפשר להגיע אליו אם מגדירים כל דבר כמוצר. הצרכנים במקרה זה הם אך ורק רוכשי הכרטיסים שהיו יקרים מאוד. בעצם אלה ששמעו וגנר בכזו שמחה היו אלה שסיבסדו את הפסטיבל, ולא להפך. שמעתי בטלוויזיה את מנהל הפסטיבל מסביר שהקונצרטים היוקרתיים כמו זה של בירנבוים מסבסדים את המופעים שיש להם פחות ביקוש או קבוצות אוכלוסיה כמו סטודנטים ובני עיירות פיתוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מצליח להשתכנע מהטענה שלך. השאלה היא לא מה רוב הצרכנים רוצים - השאלה היא האם רוכשי הכרטיסים ידעו מה הם רוכשים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל בין קונרפלקס לקונצרט, גם בראיה הצרכנית שבה אני עסקתי ברשימה שלי. קונצרט הוא מוצר חד פעמי - ולכן, הנזק במצג שווא הוא גדול יותר מאשר במוצר המוני. בהנחה שיש מצג שווא לגבי מוצר המוני, כאשר לא מדובר על הסתרת מידע בעל משמעויות לא הפיכות (כמו נזק תמידי לבריאות), קיימת לצרכנים נפגעים אפשרות לחשוף את המידע שהוסתר, ואף לארגן מרד צרכנים. במקרה של הקונצרט בו עסקנו מדובר יהיה בסגירת האורווה אחרי שהסוס ברח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שמה שמבדיל קונצרט ממוצר אחר בהקשר זה הוא חד פעמיותו. תמיד אתה כצרכן לומד לקח רק אחרי שנפגעת, בין אם הקבלן שבחרת עשה עבודה גרועה, הקורנפלקס היה ממש לא טעים, הכיפה הסרוגה שלך נפרמה וכו'. תמיד הסוס בורח אבל אפשר להעניש אותו אחרי זה. זה העקרון של לחץ צרכני בחברה קפיטליסטית. במקרה של ברנבוים, אם הקהל רוצה אפשר לצרף אותו לרשימת החרם לוגנר ולהפסיק ללכת להופעות שלו ולא לקנות את התקליטים שלו וכו'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באופן כללי אין לי ויכוח אתך לגבי זה. ההבחנה שלי לגבי מוצר "חד-פעמי" לא באה לומר שהקונצרט אינו מוצר, אלא פשוט לנוסת להמשיך ולאפיין את סוג המוצר. כלכלנים עוסקים בסיווגים כאלה, על-מנת לאפיין התנגות של השוק במצבים שונים; למשל כאשר מבחינים שמוצר אחד מהווה תחליף (אולי חלקי) למוצר אחר. נדמה לי שכאשר עוסקים בסוגיית כוחו של הצרכן, חשוב להבחין בין קו-ייצור שמייצר נעליים זהות, לבין מוצרים "רגעיים" כמו קונצרטים, הצגות, ועוגות תוצרת בית. במקרה של המוצרים החד-פעמיים חשוב האמון ביצרן או במוכר, הרבה יותר מאשר האמון ברמת המוצר. במקרים מסוג זה, שיקולים כמו אבטחת איכות, רגולציה וכד', מתגמדים בהשוואה לאמון הבסיסי הנדרש בין הצרכן ליצרן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמנם סוחרי האומנות הם ה"אשמים" (אני הייתי מעדיף את המילה הפחות טעונה "אחראים")? מוסכם שלא כל אמנות היא מוצר, אולם מי שהופך יצירת אמנות כלשהי (נאמר, השיר האחרון של בריטני ספירס) לסחורה הם שניים: המוכר (האמן היוצר) והקונה ("סוחר האמנות"). וברגע שהיצירה מסתיימת והסחורה מתחילה (רגע עליו מחליט האמן ואף אחד אחר מלבדו), חלים עליה גם הכללים החלים על סחורה (כלומר, אם ספירס חתמה על חוזה המחייב אותה *ליצור* כך וכך שירים עבור חברת-התקליטים, היא הגבילה את החופש האמנותי שלה לחרחר במקום לשיר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמנים גם הם אחראים (מקבל את התיקון), אם כי במידה פחותה. הם יותר קורבנות השיטה, שנאלצים לפעול ע''פ המוסכמות שלה בכדי לשרוד בחברה בה הם חיים, אשר גם היא מתפקדת באופן מוחלט ע''פ אותה השיטה. כלומר, שיתוף הפעולה של מרביתם נובע מכורח קיומי יותר מאשר הזדהות עם הערכים המיוצגים בה (בריטני ספירס, לדוגמה, היא יציר השיטה, וע''כ אינה קורבן אלא שותפה, שכן היא מספקת מוצר טהור, שערכו האומנותי אפסי, והוא נבנה מראש כדי להשתלב בשוק הקפיטליסטי החופשי של הסחורות ולמקסם את הרווחים של יוצריו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב אני נאלץ לשאול - במה מותר האמן על שאר האדם? מדוע אמן הוא קרבן של השיטה? הוא לא רוצה למסחר את האמנות שלו (כלומר, למכור אותה כמוצר, לא במובן של לרדד אותה) - שלא יהיה אמן *במקצועו*. ישנם מספיק אנשים שיוצרים כתחביב, בעוד שהעיסוק שלהם, הדרך בה הם מרוויחים העסק, הוא משהו אחר. כך יוכלו ליצור מה שבא להם איך שבא להם, ולא יאלצו לחשוש פן יהפוך למוצר. אני תוהה מה האלטרנטיבה שלך - מימון ממשלתי לאמנים, בלי קשר ליצירתם? מעין הסדר של "אמנותו אומנותו", בו יצהיר האמן כי הוא אכן אמן, ויקבל מילגת מחייה מן המדינה? מה יהיו הקריטריונים? אני חושב שבמקרה כזה, אתה תגלה שיש כמויות מכובדות מאוד של אמנים בעיירות פיתוח ובכפרים ערביים, כמו גם בקרב אוכלוסיית מפוטרי ההיי-טק... |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |