 |
האנס הסדרתי נידון ל-35 שנות מאסר | 388 |  |
||||||
 |
|
 |
|||||||
 |
|
פרסומים אחרונים במדור "חדשות"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
משהו יודע להסביר את העובדה שישנה רק תגובה אחת ללא תוכן לסיפור הזה? האם אונס ילדות חסרות ישע כל כך לא מעניין אותנו? האם האדם בחברה תקשורתית באמת חופשי להתענין במה שהוא רוצה? האם אנו מתענינים או "מתעוניונים"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רוצה לקטול את הדיון (כי דווקא התחלתי לכתוב תגובה אחרת על כשירותו של בני סלע לעמוד לדין, אבל התחרטתי בינתיים), אבל שתיקה במקרה זה כמוה כהסכמה, לא? למה ציפית, קריאות לסרס אותו ולתלות את אשכיו על מקל גבוה בשער העיר? תגובות "כן, יופי שהבן-ז#$ה ירקב בכלא"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חסרים כאן תת-נושאים לדיון? הינה כמה: כשירותו של סלע לעמוד לדין, האם טוב עשו שהגיעו לעסקת טיעון, האם סירוס כימי הוא פיתרון טוב, האם צריך לפרסם שמותם של חשודים לפני שהורשעו, האם הטיפול באנס סדרתי צריך להיות משקם או הרסני, כו' וכו' וכו' הרי, אם היה כאן נושא עם זיקה פוליטית היו תגובות רבות שאף סוטות מהנושא. מדוע אף אחד לא כותב משהו? סך הכל מה שאני רוצה זה שאנשים יעצרו רגע לחשוב ולראות מה מרתיח את דמינו ומה משאיר אותנו שלוים ללא ענין או תגובה. מסתבר שמבחינה *רגשית*, 700 הרוגים בשנה בתאונות דרכים אפשר לחיות עם זה טוב ללא פחד לנהוג במכונית, אבל 20 הרוגים בשנה בפעולות טרור גורם לאנשים מתוך פחד, לא לנהוג את מכוניתם בקרבת אוטובוסים ציבוריים. ולכן, מאחר שאין כאן דיון בנושא בני סלע, אפשר אולי לדבר על למה אין דיון כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי חסר שלב בין חשוד לבין מורשע, והוא: "נאשם". חשוד זה בשלב החקירה, נאשם זה מצב ראייתי חזק יותר מאשר סתם חקירה, מצב של ראיות לכאורה לביצוע העבירה (אם כי חשוב לזכור את חזקת החפות). לא כל חשוד בעבירה נאשם בה בסוף (נגד חלקם נסגרים התיקים מחוסר ראיות...). ומכיוון שכתבי האישום, כמו הדיונים בבית הדין, הם פומביים (אלא מקום בו נסגרו דלתיים) לא הבנתי מדוע ראוי להימנע מפרסום שמו של הנאשם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. נראה לי כי המערכת המשפטית מסובכת מספיק גם ללא הוספת עוד שלבי ביניים, על שלל התקנות, החוקים, הנהלים והנייירת הנובעם מהם. 2. פרסום שמו של הנאשם גורם לו נזק עצום. ראוי למעט ככל האפשר בפרסומים כגון הא, למעט, אולי, במקרה של אנשים העובדים בשירות המדינה ואשר עבירתם קשורה לכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. לא מדובר בסוגיה משפטית, אלא בסוגיה עתונאית. מדובר בצורך לאזן בין זכות הציבור לדעת ובין הגנה על מי שטפלו עליו האשמות-שווא. הסטנדרט שנקבע בזמנו היה כי מפרסמים את שמו של חשוד כאשר המשטרה מבקשת את הארכת מעצרו (ובכך מאותתת על כוונתה להגיש כתב אישום). אינני יודע עד כמה העתונות (ואתרי האינטרנט) עומדים כיום בסטנדרט הזה. 2. כאמור, בשלב בו מוגש כבר כתב אישום - עקרון פומביות הדיון מחייב את פרסום השם, בכפוף לסייגים הידועים (לגבי קטינים, למשל). רצוי, ככל האפשר, להדגיש את חזקת החפות. גם לעתונות - אבל לא רק לה - יש חלק בכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לידיעה ''פיגוע בבקעת הירדן'' לא נרשמו תגובות עד כה, והרי אי אפשר לטעון שמציאות פיגועי-הטרור בישראל לא מעניינת רבים וטובים מהכותבים-מגיבים באייל. אני משער שאיש לא הגיב על הידיעה ההיא, כמו גם על זו, בין היתר מכיוון שמדור החדשות באייל הוא חדש, ולא כולם יודעים איך לאכול אותו. הוא דורש מהכותב (לפחות מהכותב הראשון) לגבש עמדה ביחס למה שמדווח, ולהציג אותה. זאת בניגוד למאמרים, בהם המגיבים מתייחסים לדעות ולרעיונות, בד''כ, באופן של הסכמה, מחלוקת, או משהו מנומק ביניהם. ראיתי את הידיעה הזו באייל, כמו גם את הידיעה על הפיגוע. בשני המקרים - הכרתי את הסיפור עוד טרם פירסומו באייל, והוא היווה אחד מהנושאים שאני עוקב אחרי הדיווחים אודותיהם (''מתעניין'', כלשונך). למרות שחשבתי לכתוב משהו על הענישה בעבירות אלימות, מטרותיה והישגיה - כתיבה כזו מחייבת הכרה מעמיקה של הנושא, ואין לי כזו. אינני מתיימר להכרה מעמיקה של נושאים אחרים שאני כותב לגביהם בתגובותיי, אולם כאמור יש הבדל בין תגובה-שאלה-השערה, לבין הצגת טיעון ראשוני מנומק ומבוסס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, שמתי לב שבידיעות האחרונות על מכוניות תופת אנשים הקפידו לציין שמדובר במכונית שנרשם לה דו"ח לפניכן. האם באמת מצפים מהשוטרים לבדוק בשבע עיינים כל מכונית שחונה במקום אסור, או שאני שוב מפספסת את הכוונה המסתתרת מאחורי המילים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ידוע לי כי לפחות בנסיבות מסוימות, השוטרים הרושמים דו''ח יכולים לקבל את פרטי המכונית בזמן אמיתי, ובעיקר - אינדיקציה לכך שהמכונית דווחה כגנובה. במקרה כזה, ידוע לי שמתחייב טיפול מיוחד (לא רק להודיע לבעלים החוקיים, אלא גם לבדוק היטב אם המכונית ממולכדת). אינני יודע אם במקרים האחרונים הדו''חות נרשמו ע''י משטרת ישראל או הרשות המקומית (או בכלל אם אכן נרשמו דו''חות), אבל במקרה של דו''חות משטרתיים - יש מקום לתהות אם הנוהל שהזכרתי קויים, ואם לא - מדוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Even when the police is giving a traffic report, or just stopping a car asking for papers they will only check for a stolen car if they suspect that it is stolen, otherwise its a waste of time (10 minutes in avg.) and of computer resources.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה ההבדל בין אונס (אלים) לבין כל עבירת אלימות אחרת, ומה הקשר של "אונס בפגישה" לעבירות אלה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינת היחס הכללי של החברה, ושלך אישית, למשל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת שאלה נורא כללית. מה זאת אומרת מה היחס שלי - האם אני רואה חומרה יתרה בעבירות אונס למול עבירות אלימות אחרות? אילו עבירות אלימות - התעללות בילדים, הריגה, אלימות כלפי ממלא תפקיד - יש המון סוגים של עבירות אלימות. ומה את/ה מנסה לשאול לגבי date rape? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש נטייה להתייחסות, אינטואטיבית, למקרי אונס כאל מקרים נפרדים - חמורים יותר - מגילוים אחרים של "אלימות אקראית". היחס, ב"שיחת סלון" ממוצעת כלפי אנס יהיה שונה מאשר אדם שלמשל דקר מישהו במועדון, מאחר והיה נדמה לו שהוא העיף מבט לכיוון בת זוגתו. שאלתי הייתה בקשר למקור הבדל זה, בהנחה שהוא אחר קיים ולא פרי הרושם האישי והמוטעה שלי. בד"כ גם לא נעשית הבחנה בין "אונס בפגישה" לאונס נוסח אלו שביצע בני סלע. איני מדבר על הבחנה משפטית, אשר אני משער כי קיימת. האם "אונס בפגישה" נחשב לעבירה אלימה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל שוב, נחשב בעיני מי? אם אתה שואל לדעתי, אז בוודאי שכן. אלימות אינה תלויה בשאלה עד כמה הקורבן הכיר קודם לכן את החשוד, או בתלות רגשית כלשהי ביניהם. דוגמה טובה לכך היא זו שציינתי קודם של התעללות בילדים, או אפילו גילויי עריות. ברור לך שאב שאונס את ביתו הוא אלים, אז למה מישהו שיוצא עם מישהי ואונס אותה ראוי להיחשב אלים פחות ממישהי שאורב לאחרת וזורק אותה לשיחים? זו שיטת פעולה שונה. עכשיו נשאלת השאלה, למה אתה מתכוון כשאתה מדבר על "date rape". אם הכוונה היא לגדר המחלוקת שמציב הנאשם, כלומר הטענה: "אכן שכבתי עם הבחורה, אבל היא הסכימה"- או במקרים יותר מתוכחמים "חשבתי שהיא הסכימה" - אז מבחינה זו בהחלט ראוי שההסתכלות עליו תהיה שונה, כיוון שבהחלט יתכן שאותו אדם לא היה מודע לכך שהוא כופה את רצונו, ואולי היה מתנהג אחרת לו היה מבין זאת. אבל שוב, והדגש הוא, על אולי. אגב, אני לא יודעת באיזה סלון אתה עורך את השיחות שלך, אבל בסלון שלי אין הבדל של ממש ביחס לאנס לעומת רוצח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב, אונס מושם, בידיך, באותה קטגוריה של "רצח" ולא של "פגיעה גופנית" כמו דקירה או הכאה. ו"אונס בפגישה" אכן התכוונתי למקרים שבהם הדיעות על העובדות האובייקטיביות אינן נתונות במחלקות בין הצדדים, אלא רק הפירוש הסובייקטיבי שלהן. האם גם זו עבירת אלימות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במחקרים שונים אשר פורסמו בגרמניה, והמתייחסים לעבירות מין בקרב תושבי ארצות המערב, עולה תמונה עגומה למדי. מסתבר כי אף סירוס פיזי וכימי אינם יכולים לפתור פנטזיות מיניות אלימות, העלולות במיקרה החמור לגרום לבעליהן לרצות ולממש זאת במציאות. הצורה היחידה בה ניתן לפתור מעשים אלימים שכאלה הינה לחייב את מבצעיהם לעבור ניתוח לובוטומיה, אשר במסגרתו מופרדים להם שני חלקי המוח בהאחד מהשני. אדם שעבר טיפול שכזה יאבד את תכונותיו האלימות לחלוטין, ואף ינטה לפיגור שכלי מסויים, אך לא יצטרך לשבת בבית הסוהר 35 שנה, ואף לא 23 שנה, לאחר ניכוי השליש. למותר לציין כי ניתוחים שכאלו נעשו עד לשנות החמישים בארה"ב, אך הוכרזו החל משנות ה-60 כלא הומאניים. לנוכח ריבוי מקרי האונס האכזריים כלפי נשים במדינות המערב - האם לא כדאי לשקול התרת השימוש בעונש דראסטי זה כנגד מקרים קשים במיוחד? בברכה א. מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא כדאי. לא לשקול. לא לעשות. לא לערבב בין ענישה ובין טיפול רפואי, אם נדרש. אולי ד"ר רבינוביץ' יעיר לגבי הטרמינולוגיה - מה בין לובוטומיה לבין ניתוק הקורפוס קולוסום? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ממש התחום שלי, ויש גם רופאים אחרים הקוראים את "האייל". ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, כרופא הבית של האייל. לובוטומיה הוא ניתוק של אונה. בהקשר המדובר - ניתוק של האונות הקדמיות (ולא הפרדה בין שני חצאי המוח כפי שכתב בטעות ידידי אלכס מאן) משאר חלקי המוח גורם לירידה בפעילות ובמקרים מסויימים להתמתנות של תסמינים במחלות נפש שונות. אינני חושב שכיום זהו הליך מקובל. באשר ליעילותו בטיפול בעברייני מין, אינני חושב שדבר כזה הוכח אי פעם. יותר הצלחה קיימת בסירוס. לעניין זה אין הבדל בין סירוס כימי או כירורגי. שניהם מורידים את הדחף המיני, וכנראה גם את הדחף לאלימות. עדיפותו של סירוס כימי היא בכך שהוא הפיך: הפסקת נטילת הכדורים מפסיקה את האפקט. סירוס כירורגי הוא בלתי הפיך. ככל הידוע לי - קיימים עברייני מין הנוטלים מרצונם כדורים לסירוס כימי, ואינני רואה בכך כל פסול. כפיה טיפולית, לעומת זאת, היא דבר לא לגיטימי, ואין זה משנה מהו הפשע שבו מדובר. עונש גופני, כמו סירוס או לובוטומיה, נראה לי זהה לכריתת ידיהם של גנבים בסעודיה. גם אם הוא אפקטיבי, הוא פסול. ראה גם את מאמרה של אסטל פרידמן על ההתייחסות לעברייני מין: וכן מאמר על ההיסטוריה של הלובוטומיה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע אתה פוסל עונש גופני? במה סירוס גרוע משלושים וחמש שנות מאסר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפיכות. אדם שנכלא יכול להיות משוחרר אם יסתבר שבית המשפט טעה. אם הוא מסורס, אז כנראה שלא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה הכל? ואם בעוד שנתיים ניתן יהיה ליצור בנק איברים המתאימים במאת האחוזים לכל אדם ואדם בעזרת נפלאותיהם של ההנדסה הגנטית והשיבוט? במקרה כזה עונש מאסר הוא זה שיהיה "בלתי-הפיך". או במילים אחרות, האם היית מוכן שיורידו לך רגל בתמורה לכך שלא תצטרך לעבוד יותר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לובוטומיה היא בלתי הפיכה. את המוח אי אפשר ליצור מחדש בשום צורה - שכן הוא יחודי לכל אדם, ומשתנה במהלך חייו. לא הבנתי מה הקשר לרגל בתמורה לעבודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנוגע לניתוח מוחי בלבד אתה צודק - התגובה שלי הייתה בהקשר לסירוס או לכל פגיעה אחרת בגוף. בקשר לרגל - נתקלתי לפני פרק זמן בשאלה שהציב אדם כלשהו באינטרנט : "בוא נתייחס לגוף שלנו כאל ישות ארבע-מימדית (גוף פיזי לאורך זמן); האם תהיה מוכן לעשות ויתור על איבר מסוים בגופך הפיזי, נאמר רגלך, בתמורה לכך שיינתן לך סכום כסף כה נכבד שיבטיח כי לא תצטרך לעבוד יותר כל שארית ימי חייך, וזאת תוך הבטחה כי לא ייגרם לך כל כאב במהלך האובדן הנ"ל?" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה תופתע לשמוע שאני מנצל את הרגליים שלי להרבה דברים שלא קשורים לעבודה, וכך אינני מבין את הקשר בין שניהם. לשאלתך, לא, לא אהיה מוכן לכך, ולו משום העובדה שאין לי שום דבר נגד עבודה (אני תוצר של שטיפת המוח של הבורגנות, לא ידעת?). נסה משהו חדש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, סתם הסתבכתי עם הדוגמה הזו, וגם לא הצלחתי להסביר אותה כראוי. הנקודה הייתה שיש להתייחס לכל דבר שגוזל את הזמן (מאסר או עבודה חסרת-הנאה שמטרתה היחידה השגת כסף) כמקבילה של כריתת איבר, זאת משום שגזילת זמן הינה למעשה גזילה של הגוף במימד הרביעי; נשמע אידיוטי, אני מודה, אבל אם חושבים על זה יש בזה מן האמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. שאלתי על עונשים גופניים באופן כללי. מה דעתך על מלקות? ב. מאסר הוא בלתי הפיך. אף אחד לא יחזיר לך את הזמן האבוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אני אישית נגד עונשים גופניים, ולו משום שהם עשויים לגרום לנזקים בלתי הפיכים. ב. כשאני אומר ''בלתי הפיך'', זה אומר שה''עונש'' ימשך כל ימי חייו של אדם, גם אם יוכח שהוא לא היה אשם. לא מדובר פה בתיקון מוחלט של טעות, אלא באפשרות לצמצם אותה במקרה שתתגלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני מומחה לנושא, אבל לא נראה לך שמאסר (אולי אפילו ובמיוחד מעצר) עשוי להביא לפגיעה נפשית בלתי-הפיכה? האם עונשו של מרדכי ואנונו הוא "הפיך" באיזשהו מובן? ישנו עניין אחר, והוא התאבדויות עצירים שזהו להם מעצר ראשון (מקרה קונקרטי מהזמן האחרון היה של עובד קופ"ח שהואשם בהטרדה מינית. כאן המצב חמור בהרבה, כיוון שהמעצר שימש כאמצעי-לחץ לצורך החקירה, והייתי מסווג אותו כאלימות משטרתית (מסופקני אם שופט היה מאשר את השארתו במעצר)). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עונש המאסר, כפי שאני רואה אותו, מפריד את העבריין מן החברה. אינני רואה שום מנדט לעשות משהו אחר: לא עבודת פרך, לא מלקות, לא גיזום איברים או פעולות שימור נוף אחרות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשהסטטיסטיקה מראה שחור על גבי לבן כי גם עונש המאסר אינו פותר את בעיית הפשיעה ולהפך, מרחיב את הרשת בכך שיוצר קליקות בתוך בתי הסוהר, האם לגיטימי מצד המדינה להמשיך ןלהשתמש בו? הרי אין בו דבר כמעט פרט ליצר הנקמה ולרצון להעניש (גם הקורבן אינו מטופל במסגרת החוק הפלילי אלא הדברים יוצאים מידיו לחלוטין ולעיתים קרובות אינו זוכה לכל פיצוי או לתחושת ביטחון לטווח ארוך) מכאן שגם הכליאה בבתי הסוהר אינה בהכרח טובה יותר מכל פעולת "שימור נוף" אחרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי אין לפרסם שמותם של חשודים לפני שהורשעו בבית משפט. אני לא דן כאן במקרה של אנשי ציבור, אלא אזרחים מן השורה. אין לי שום התנגדות לפרסום הפרשה כולה, כולל תאורים מזעזעים של הפשע, אך אינני רואה שום סיבה טובה לפירסום שמות לפני הרשעה. הסיבה העיקרית שאני רואה לפרסום שמות שאיננה טובה מספיק לדעתי, היא אנטרס עיתונאי צהוב המסתתר מאחורי "זכות הציבור לדעת". עגמת הנפש הנגרמת לאדם שהולבן שמו ברבים היא עצומה ובילתי הפיכה לעתים, במקרה ונמצא זכאי. מדוע לא לפרסם שמו של החשוד רק לאחר שהורשע? מה ההפסד? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בראש ובראשונה, ברצוני להגיב על דברים שנכתבו כאן לפני. ניתוח הלובוטומיה (כריתת חלק מהאונה) גם הוא אינו בגדר ''תרופת פלאים'' ואפילו לא להפרעות מיניות שכאלה. זהו ניתוח מסובך, מסוכן ויקר שיעילותו עדיין לא הוכחה. כמו כן, זהו ניתוח פולשני ההופך את מקבל ההחלטה בגינו (קרי, מבצע גזר הדין) לשותף בהחלטות כגון עונש מוות, או אפילו המתת חסד ומעלה את שאלת '' מי שמך'' הנדונה בכל חברה מערבית שהיא וזוכה למחלוקות רבות. נקודה אחרונה בעניין מסוים זה, שקיימת מחלוקת בין חוקרים רבים בנוגע לשילוב שיטות רפואיות שהן לפתרון בעיות נפשיות (כך גם לא ניתן להוכיח למשל את אופן פעולת הטיפול בהלם חשמלי על חולי דיכאון וסכיזופרניה). עם התפתחות התיאוריות והמחקרים הפסיכו אנליטיים, הפכה גם תוקפנות ואלימות מינית לחלק בלתי נפרד מכל סוג שהוא של אלימות. יצרים מיניים ואלימים, כפי שתוארו ע''י פרויד, מצויים בכל אחד מאיתנו ועלינו להמשיך ולהתמודד עימם מתוך הסכמה שבשתיקה. לצערנו, עם תשומת הלב הניתנת, ניתנת גם מעין ''לגיטימציה'' חברתית לדיון בנושאים האלה וכך אנו מוצאים את עצמנו דנים ומתחבטים בשאלת הענישה לפושעי מין הרבה יותר מאשר בשאלת הענישה לעברייני תנועה באשר הם, למרות שהאחרונים מצויים בהמוניהם בכל רחבי החברה ולא משתייכים לחתך כלשהו (וכן, בגדר אותם עברייני תנועה אני כוללת גם את העוברים באור אדום ומוחה על ההקשר שנעשה כאן קודם לכן כי אינם מתכוונים להזיק בכוונה תחילה). לעניות דעתי, גם הדיון על עברייני מין צריך להיות פחות בהרבה מכפי שהוא כיום הואיל וחייב להיות קונצנזוס חברתי בנוגע למידת העונש. לא רק נשים בחברה המערבית רואות הקבלה בין אונס לרצח כפי שלא רק נשים בחברה המערבית (ובכל החברות באשר הן) נופלות קורבן לאונס. עצם ההתייחסות לאדם כאל רכוש הזולת, כאל חפץ שבסופו של דבר אין בו כל שימוש, הופך את כל העניין לבעייתי. לפיכך, איני סבורה כי סירוס כימי או ניתוח לובוטומיה הם הפיתרון האולטימטיבי לעניין אלא יש לפעול בהסברה חברתית רחבת היקף ובשיטות הרתעה לאנסים ותוקפי חסרי אונים באשר הם. (אישית בקשתו של בני סלע לסירוס כימי דוחה בעיני, לאחר התבטאויות שונות שהשמיע במהלך חקירתו ואין לאפשר לו לשוב ולחיות בחברה כאחד האדם בכל מקרה שהוא). מנקודת המבט הקרימינולוגית, יש להבחין בין הגמול לעונש. מה שראוי לבחינה הדקדקנית ביותר הוא הטיפול בקורבנות והפיצוי שינתן להם. העונש עצמו, אינו ראוי לדיון חברתי כי אם משפטי ועליו להיות בגדר קונצנזוס ובעל מס' רמות קבועות מראש. כמובן שעליו להיות נתון למשא ומתן אך לא עד כדי רמת הגיחוך כמו במקרים רבים אותם ניתן לראות בכל הנוגע לענישת עברייני מין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שתי שאלות - א. איך אמור להיווצר קונצנסוס סביב נושא מסויים אם הוא לא נמצא קודם בדיון הציבורי? מה זה אמור להיות, הקונצנסוס הזה שאת מדברת עליו? ב. לא הבנתי את ההערה באשר לחוקי התעבורה. כנפגע טרי של חוקי תעבורה בלתי הגיוניים בעליל, אני חייב לציין שהסיבה העיקרית שאף אחד לא מדבר עליהם, היא שאנשים רואים בהם ענישה די ארביטררית, ואם כבר ידברו עליהם, הם ידברו נגדה. אם יש דבר אחד שמערער לי את האמון בחוק ומשפט זה כל מערכת חוקי התעבורה, משטרת התנועה ובתי המשפט לתעבורה. חבילה שלמה של ניצול אזרחים שלא עשו שום דבר לאף אחד, כדי למלא חורים בתקציב המדינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עצם העובדה שאדם חסר ישע נופל קורבן להתעללות מינית, מביאה את עצם הנושא לדיון ציבורי או לפחות לתשומת לב ציבורית ברמה שיש לתת עליה את הדעת. עצם הידיעה, גם אם היא מוצאת את ביטוייה בשתיקה, יוצרת מעין קונצנזוס (שקרוב לודאי ימצא פורקן באירוע דרסטי כלשהו). ניתן להקביל את הדברים לתהליכים פוליטיים כאלה ואחרים שמוצאים לבסוף פורקן יצרים ציבורי בהפגנות זעם. ההערה בנוגע לחוקי התעבורה, נקשרה לתגובות שנכתבו קודם לכן ןלא כוונה לחוקים שאינם הגיוניים או לענישה הנקשרת למכסה היומית של השוטר. הכוונה היא לכך שגם מי שעובר באור אדום, וחושב כי בכך יפגע אך ורק בעצמו פוגע למעשה בנוספים בסביבה. עניין זה היטיבו להגדיר אנשי התיאוריה הפוזיטיביסטית הקרימינולוגית, בכך שהגדירו גם את המובטל כעבריין, הואיל והוא פוגע במשפחתו. בנוגע לנקודה זו יש מקום לדיעות שונות אך עצם הפגיעה קיימת וגם עליה ראוי לתת את הדעת. בכל מקרה, לא מקובל לשלול מערכת משפטית (גם רק את משטרת התנועה ובתי המשפט לתעבורה) רק כי אכפו חוק שבעיניך הוא מגוחך. חקיקה ככלל נוצרה מתוך קונצנזוס חברתי כלשהו - בכל אופן, בחברות מודרניות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בני סלע, האנס הסדרתי אומנם קיבל 35 שנות מאסר בפועל אך לא יבוצע בו סירוס כימי מאחר ואין חוקי מדינת ישראל מאפשרים זאת, ואולי טוב שכך..... אנחנו צריכים להבין כי אדם כמו "האנס" אינו אדם שפוי וכי דרך מחשבתו של אדם שפוי היא לא דרכו. כבר הוכח במספר מחקרים כי באונס אין "האנס" רוצה בקורבנו דווקא לצורך פורקן מיני, ברוב המקרים מדובר בשליטה.... האנס נהנה לשלוט בקורבנו ופחד הקורבן הוא זה שמגרה אותו. בסוף כל אונס הריגוש לא תמיד מספיק גדול ולכן יחפש האנס קורבן נוסף. ולאן אני חותר בדברי? אם נסרס את "האנס" הזה נעשה ממנו בסופו של דבר מפלצת גדולה יותר. הוא הרי לא ירצה 35 שנות מאסר, וזה ברור לכולנו.... בעוד כ-18 או לכל היותר 20 שנה יצא האנס לחופשי. זה ברור. תקום ועדת שיקום זו או אחרת אשר תחליט כי "המסכן" שילם את חובו לחברה וכי הוא סבל מספיק, יתרה מזאת יתכן מאוד כי הוא יצטרך לחבורת ש"ס (מדוע לא? חסרים שם גנבים? לא, ברוך השם)ומה שאנחנו נקבל תהיה מפלצת שתחזור לאנוס. ואם נוסיף על זה את הסירוס או כל דרך של פגיעה מכוונת מינית אשר תשלול את הדרך לחדירה ע"י איבר מין גברי, הוא כבר ימצא את המקל או השד יוע מה כדי להשתמש בו.....נשמע זוועה, נכון????? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אם מדובר על אי שפיות - יש לאשפז אותו במוסד פסיכיאטרי סגור עד ריפוי מוחלט. ב. אם שחרור של האנס עם או בלי סירוס עדיין מהווה סיכון לחברה - יש לשקול מאסר עולם. ג. גם אותך אפשר לצרף לש"ס מאותם שיקולים. (מדוע לא? חסרים שם גנבים? לא, ברוך השם) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בני סלע נחקר בחשד שיצר קשר מכלאו עם הנשים שאנס והטרידן. במשטרה התקבלו באחרונה תלונותיהן של כמה נשים שנאנסו על ידי סלע. הנשים סיפרו שסלע נוהג לכתוב להן מכתבים מבית הכלא, בהם הוא מצטט את עדויותיהן נגדו, כפי שנמסרו למשטרה, ומבקש שוב ושוב סליחה מהנשים על מה שעשה להן, תוך פירוט כל המעשים שביצע בהן. "הארץ": http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/363369.html |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת ש35 שנות מאסר לא מספיק לאנס "הסדרתי"! הוא אנס יותר (בהרבה יותר!) מילדה אחת, מה שמעיד על כך שהוא לא התחרט אחרי המעשה הראשון.. לכן אני לא חושבת שב35 השנה הוא יכול להתחרט על מעשיו ובטח שזה לא עונש מספק לאחד שאנס 20 בחורות! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואיזה עונש יהיה "עונש מספק"? שום עונש, אפילו לא עונש מוות, לא יחזיר לבחורות האלה את החיים הקודמים שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי עונש מוות ימנע מעשים דומים בעתיד ובכך יציל בחורות אחרות מגורל דומה (ע''ע ניו-יורק). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פדופיל שכספו אזל, הפסיק את הטיפול הכימי וחזר לתקוף ילדים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 421292 | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |
|
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |