|
||||
|
||||
במחקרים שונים אשר פורסמו בגרמניה, והמתייחסים לעבירות מין בקרב תושבי ארצות המערב, עולה תמונה עגומה למדי. מסתבר כי אף סירוס פיזי וכימי אינם יכולים לפתור פנטזיות מיניות אלימות, העלולות במיקרה החמור לגרום לבעליהן לרצות ולממש זאת במציאות. הצורה היחידה בה ניתן לפתור מעשים אלימים שכאלה הינה לחייב את מבצעיהם לעבור ניתוח לובוטומיה, אשר במסגרתו מופרדים להם שני חלקי המוח בהאחד מהשני. אדם שעבר טיפול שכזה יאבד את תכונותיו האלימות לחלוטין, ואף ינטה לפיגור שכלי מסויים, אך לא יצטרך לשבת בבית הסוהר 35 שנה, ואף לא 23 שנה, לאחר ניכוי השליש. למותר לציין כי ניתוחים שכאלו נעשו עד לשנות החמישים בארה"ב, אך הוכרזו החל משנות ה-60 כלא הומאניים. לנוכח ריבוי מקרי האונס האכזריים כלפי נשים במדינות המערב - האם לא כדאי לשקול התרת השימוש בעונש דראסטי זה כנגד מקרים קשים במיוחד? בברכה א. מאן |
|
||||
|
||||
לא כדאי. לא לשקול. לא לעשות. לא לערבב בין ענישה ובין טיפול רפואי, אם נדרש. אולי ד"ר רבינוביץ' יעיר לגבי הטרמינולוגיה - מה בין לובוטומיה לבין ניתוק הקורפוס קולוסום? |
|
||||
|
||||
לא ממש התחום שלי, ויש גם רופאים אחרים הקוראים את "האייל". ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, כרופא הבית של האייל. לובוטומיה הוא ניתוק של אונה. בהקשר המדובר - ניתוק של האונות הקדמיות (ולא הפרדה בין שני חצאי המוח כפי שכתב בטעות ידידי אלכס מאן) משאר חלקי המוח גורם לירידה בפעילות ובמקרים מסויימים להתמתנות של תסמינים במחלות נפש שונות. אינני חושב שכיום זהו הליך מקובל. באשר ליעילותו בטיפול בעברייני מין, אינני חושב שדבר כזה הוכח אי פעם. יותר הצלחה קיימת בסירוס. לעניין זה אין הבדל בין סירוס כימי או כירורגי. שניהם מורידים את הדחף המיני, וכנראה גם את הדחף לאלימות. עדיפותו של סירוס כימי היא בכך שהוא הפיך: הפסקת נטילת הכדורים מפסיקה את האפקט. סירוס כירורגי הוא בלתי הפיך. ככל הידוע לי - קיימים עברייני מין הנוטלים מרצונם כדורים לסירוס כימי, ואינני רואה בכך כל פסול. כפיה טיפולית, לעומת זאת, היא דבר לא לגיטימי, ואין זה משנה מהו הפשע שבו מדובר. עונש גופני, כמו סירוס או לובוטומיה, נראה לי זהה לכריתת ידיהם של גנבים בסעודיה. גם אם הוא אפקטיבי, הוא פסול. ראה גם את מאמרה של אסטל פרידמן על ההתייחסות לעברייני מין: וכן מאמר על ההיסטוריה של הלובוטומיה: |
|
||||
|
||||
מדוע אתה פוסל עונש גופני? במה סירוס גרוע משלושים וחמש שנות מאסר? |
|
||||
|
||||
הפיכות. אדם שנכלא יכול להיות משוחרר אם יסתבר שבית המשפט טעה. אם הוא מסורס, אז כנראה שלא. |
|
||||
|
||||
זה הכל? ואם בעוד שנתיים ניתן יהיה ליצור בנק איברים המתאימים במאת האחוזים לכל אדם ואדם בעזרת נפלאותיהם של ההנדסה הגנטית והשיבוט? במקרה כזה עונש מאסר הוא זה שיהיה "בלתי-הפיך". או במילים אחרות, האם היית מוכן שיורידו לך רגל בתמורה לכך שלא תצטרך לעבוד יותר? |
|
||||
|
||||
לובוטומיה היא בלתי הפיכה. את המוח אי אפשר ליצור מחדש בשום צורה - שכן הוא יחודי לכל אדם, ומשתנה במהלך חייו. לא הבנתי מה הקשר לרגל בתמורה לעבודה. |
|
||||
|
||||
בנוגע לניתוח מוחי בלבד אתה צודק - התגובה שלי הייתה בהקשר לסירוס או לכל פגיעה אחרת בגוף. בקשר לרגל - נתקלתי לפני פרק זמן בשאלה שהציב אדם כלשהו באינטרנט : "בוא נתייחס לגוף שלנו כאל ישות ארבע-מימדית (גוף פיזי לאורך זמן); האם תהיה מוכן לעשות ויתור על איבר מסוים בגופך הפיזי, נאמר רגלך, בתמורה לכך שיינתן לך סכום כסף כה נכבד שיבטיח כי לא תצטרך לעבוד יותר כל שארית ימי חייך, וזאת תוך הבטחה כי לא ייגרם לך כל כאב במהלך האובדן הנ"ל?" |
|
||||
|
||||
אתה תופתע לשמוע שאני מנצל את הרגליים שלי להרבה דברים שלא קשורים לעבודה, וכך אינני מבין את הקשר בין שניהם. לשאלתך, לא, לא אהיה מוכן לכך, ולו משום העובדה שאין לי שום דבר נגד עבודה (אני תוצר של שטיפת המוח של הבורגנות, לא ידעת?). נסה משהו חדש. |
|
||||
|
||||
טוב, סתם הסתבכתי עם הדוגמה הזו, וגם לא הצלחתי להסביר אותה כראוי. הנקודה הייתה שיש להתייחס לכל דבר שגוזל את הזמן (מאסר או עבודה חסרת-הנאה שמטרתה היחידה השגת כסף) כמקבילה של כריתת איבר, זאת משום שגזילת זמן הינה למעשה גזילה של הגוף במימד הרביעי; נשמע אידיוטי, אני מודה, אבל אם חושבים על זה יש בזה מן האמת. |
|
||||
|
||||
א. שאלתי על עונשים גופניים באופן כללי. מה דעתך על מלקות? ב. מאסר הוא בלתי הפיך. אף אחד לא יחזיר לך את הזמן האבוד. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
א. אני אישית נגד עונשים גופניים, ולו משום שהם עשויים לגרום לנזקים בלתי הפיכים. ב. כשאני אומר ''בלתי הפיך'', זה אומר שה''עונש'' ימשך כל ימי חייו של אדם, גם אם יוכח שהוא לא היה אשם. לא מדובר פה בתיקון מוחלט של טעות, אלא באפשרות לצמצם אותה במקרה שתתגלה. |
|
||||
|
||||
אינני מומחה לנושא, אבל לא נראה לך שמאסר (אולי אפילו ובמיוחד מעצר) עשוי להביא לפגיעה נפשית בלתי-הפיכה? האם עונשו של מרדכי ואנונו הוא "הפיך" באיזשהו מובן? ישנו עניין אחר, והוא התאבדויות עצירים שזהו להם מעצר ראשון (מקרה קונקרטי מהזמן האחרון היה של עובד קופ"ח שהואשם בהטרדה מינית. כאן המצב חמור בהרבה, כיוון שהמעצר שימש כאמצעי-לחץ לצורך החקירה, והייתי מסווג אותו כאלימות משטרתית (מסופקני אם שופט היה מאשר את השארתו במעצר)). |
|
||||
|
||||
עונש המאסר, כפי שאני רואה אותו, מפריד את העבריין מן החברה. אינני רואה שום מנדט לעשות משהו אחר: לא עבודת פרך, לא מלקות, לא גיזום איברים או פעולות שימור נוף אחרות. |
|
||||
|
||||
כשהסטטיסטיקה מראה שחור על גבי לבן כי גם עונש המאסר אינו פותר את בעיית הפשיעה ולהפך, מרחיב את הרשת בכך שיוצר קליקות בתוך בתי הסוהר, האם לגיטימי מצד המדינה להמשיך ןלהשתמש בו? הרי אין בו דבר כמעט פרט ליצר הנקמה ולרצון להעניש (גם הקורבן אינו מטופל במסגרת החוק הפלילי אלא הדברים יוצאים מידיו לחלוטין ולעיתים קרובות אינו זוכה לכל פיצוי או לתחושת ביטחון לטווח ארוך) מכאן שגם הכליאה בבתי הסוהר אינה בהכרח טובה יותר מכל פעולת "שימור נוף" אחרת. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |