 |
|
ספרה של עיתונאית המעורה בנושא, וכתבה ב''הארץ'' בעקבותיו, מציגות בעיות קשות בעולם הסיוע ההומינטרי, וטוענת שלעתים הוא מזיק יותר מאשר מסייע.
|
|
| חברה וכלכלה • המערכת • יום ב', 16/7/2012, 23:30 |
|
כתבה של נועה לימונה ב"הארץ" דנה בארגוני הסיוע ההומינטרי בעולם, ומביאה את הטענה שבמקרים רבים, ואולי אף באופן שיטתי, הם מביאים יותר נזק מתועלת. במרכז הכתבה ספרה של לינדה פולמן "תעשיית החמלה", שיצא לאור לאחרונה בתרגום לעברית. פולמן היא עיתונאית שבמשך כעשרים שנה סיקרה משברים הומניטריים בעולם, והיא התראיינה לכתבה.
בספר ובכתבה מובאות שורה של דוגמאות לבעיות בעבודתם של ארגוני הסיוע. אחת הבעיות היא שהסיוע זורם בעקבות הכיסוי התקשורתי. כך, בעת רצח העם ברואנדה התרכזה התקשורת, ואיתה ארגוני הסיוע, במחנה הפליטים בגומה שבזאיר. אלא ששם נהנו מהסיוע לא רק הטוטסי, קורבנות הטבח, אלא גם אנשי הוטו שעסקו באותו זמן בטבח. באותו זמן לא זרם סיוע של ממש לתוך רואנדה עצמה. ארגוני הסיוע מתחרים בינם לבין עצמם על שוק של 120 מילארד דולר בשנה, והתורמים רוצים לראות את התוצאות בתקשורת; כתוצאה מכך הארגונים הולכים בעקבות התקשורת גם אם אנשיהם יודעים שזו לא הדרך הטובה ביותר לעזור.
בעיה אחרת שנובעת מתלות הארגונים בתקשורת היא שמקומות שזוכים לסיקור אינטנסיבי במיוחד גוררים ארגונים רבים שפועלים באופן לא מתואם, וחלקם מתוך חוסר הבנה ובקיאות של הצרכים המקומיים. מחנה מוריי טאון בסיירה ליאון ריכז את קטועי הגפיים ממלחמת האזרחים שהתחוללה במדינה בשנות התשעים. הסיקור התקשורתי גרם לזרימת סיוע עודף ומבולבל, כך שפרוטזות ותרופות חולקו ללא צורך. ארגון "רופאים ללא גבולות" ריכז את מאמצי הסיוע, אך ארגונים אחרים פעלו ללא שיתוף פעולה איתו. ארגון אחד אף הטיס קטועים לארה"ב כדי להתקין להם פרוטזות משוכללות במיוחד; לדברי פיזיותרפיסט שעבד במחנה, זו ברכה לבטלה כיוון שבסיירה ליאון אי אפשר יהיה להתאים להם פרוטזות חדשות כנדרש בהמשך חייהם. יתרה מזו, לדבריו קטיעות האיברים בכלל אינן הבעיה ההומניטרית הקשה ביותר במדינה, ששליש מילדיה מתים ממחלות לפני גיל 5, אך התקשורת המערבית ובעקבותיה מרבית ארגוני הסיוע לא רצתה לשמוע על דבר פרט לקטועים.
בעיה אחרת היא שבמצבי משבר, על רקע קריסה כלכלית של מדינת היעד, הופך לעתים המנגנון של הארגונים בעצמו לכוח כלכלי דומיננטי מצד הביקוש. אנשי הארגונים מוציאים סכומים גבוהים על דיור, שומרי ראש, דלק ומסעדות, ורוב הכסף הזה עלול לזרום לכיסם של עשירים מקומיים או אף תושבי חו"ל. במקרה של אפגניסטן, כותבת פולמן, זרם רוב הכסף ששילמו הארגונים על שכירת דירות בקאבול (עד 5000 דולר לחודש עבור צריף) לאנשי טליבאן בפקיסטן, שהשתמשו בו לאמן מיליציות.
לעתים קרובות משלמים ארגוני הסיוע ישירות לכוחות צבאיים תמורת הזכות לפעול בשטחם. לעתים מדובר בתשלום של עשרות אחוזים מערך הסיוע, וכסף זה משמש את המיליציות לרכוש עוד נשק ולגרום לקורבנות נוספים. גם כאן הארגונים מודעים לעיוות, אך פועלים תחת לחץ של התורמים להוציא את הכסף במהירות ולהראות תוצאות.
דוגמה כואבת במיוחד היא הסיוע לנפגעי הרעב באתיופיה בשנות השמונים, שזכור עד היום בגלל מופעי הצדקה הענקיים Live Aid שנערכו כדי לגייס כסף לסיוע. אזרחי המערב היה תחת הרושם שמדובר בבצורת, אך למעשה עיקר הרעב נגרם בגלל המלחמה בין צבא אתיופיה למחוזות המורדים אריתריאה וטיגרה. כדי לדכא את המרד פעל הצבא באכזריות רבה נגד אזרחים בכפרים, כולל טבח בתושבים, שריפת תבואה והרעלת בארות, ולמעשה גרם לרעב. הניצולים אולצו לנדוד דרומה, לשטחים שבשליטת הממשלה, ואז הזמין המשטר את המערב לסייע, כביכול בגלל הבצורת. המשטר עצמו נהנה כספית מחלק מכספי הסיוע, וחילק מזון בהתאם לנאמנות. ארגון "רופאים ללא גבולות" עזב לבסוף את המדינה, אך ארגונים אחרים נשארו.
מגיבים רבים מטעם ארגוני הסיוע (למשל פול אובראיין מארגון "אוקספם", אחד הגדולים בעולם) מסכימים עם העובדות שמציינת פולמן, אך לא עם השורה התחתונה. הם מסכימים כי חלק גדול מהסיוע מתבזבז לריק, ואף מחזק את הגורמים השליליים שגורמים או תורמים לאסון מלכתחילה, אבל מבקשים לבדוק אם בשורה התחתונה הסיוע עזר יותר משהזיק. לדעת פולמן זו גישה מוטעית. רוב הנזקקים הקשים ביותר בעולם עוברים מתחת לרדאר התקשורתי, ולפיכך אינם מקבלים סיוע רב. פולמן מציעה לארגונים הגדולים שאם במקום שבו הם מבקשים להתמקד התנאים אינם מאפשרים סיוע אפקטיבי, שיעבירו את הסיוע למקומות אחרים, גם אם יש בהם פחות הד תקשורתי. מהתורמים מבקשת פולמן שיהיו מודעים למורכבות ולבעייתיות שביכולת לסייע, ושיאפשרו לארגונים את הגמישות הזו.
בכתבתה של לימונה מרואיינת גל לוסקי, שעומדת בראש הארגון הישראלי IFA. ארגון זה מבקש להימנע מהכשלים שמאפיינים את הארגונים הותיקים. לפיכך הוא אינו מדווח מיידית לתורמים מה נעשה עם הכסף (מהכתבה לא ברור בדיוק כיצד). הארגון מעדיף גם לקנות מזון במדינה בה הוא פועל – לדברי לוסקי לרוב יש שם מזון זמין, וזול בהרבה לקנות אותו שם מאשר במדינה התורמת, כפי שעושים רוב הארגונים, לעתים בגלל אינטרסים כלכליים של המדינה התורמת. IFA מתייחד בכך שלעתים הוא פועל בניגוד להוראות הממשלה הריבונית באזור הסיוע, כך שיוכל לסייע גם בניגוד לאינטרסים של הממשלה – בכתבה מופיעות כמה דוגמאות. לפי לוסקי אי־ציות כזה הוא נדיר מאוד בקרב ארגוני הסיוע. פול אובראיין מזהיר מהסכנה שבגישה כזו – הממשלה עלולה לגלות זאת ולסלק את הארגון מהמדינה, ואז הנזק יהיה גדול יותר.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש