 |
כמעט בכל שנה מגיע ט"ו בשבט, בניגוד להבטחת השיר, לפני פריחת השקדייה. לתדהמתי, הדבר נכון גם בסין, למרות שהפריחה הורודה כאן היא של עץ הדובדבן דווקא. הנה הגענו אל אמצע שבט, ופריחה יש רק בלחיים – מרוב קור.
|
|
| תרבות והיסטוריה • אפרת שרם-אורבך • יום ו', 2/2/2007, 22:17 |
|
 |
|
| עץ דובדבן בפריחתו (באדיבות MorgueFile) |
|
יום הנטיעות הלאומי שלנו, ט"ו בשבט, הוא חג שיש להתגאות בו. בסוכות אנחנו קוטעים את חייהם של מיליוני ענפי ארבעת המינים והסכך, וגזעים שלמים נחטבים לבניית דפנות סוכה למהדרין. בחנוכה אנחנו תורמים לאפקט החממה עם חנוכיות ענק בכל שכונה. בפסח אנחנו סותמים את צינורות הביוב עם בעיות עיכול המצות שלנו. בשבועות, אנחנו מסתפקים בעלים ירוקים בלבד, אבל זה בא אחרי מדורות ל"ג בעומר, שעליהן אפילו יום הכיפורים לא מכפר. אבל ט"ו בשבט, זה משהו מיוחד. הוא החג היחיד בו מצוות היום כוללת, מעבר לישיבה משותפת סביב שולחן ערוך, גם יציאה לטבע. החג הזה הוא ההוכחה לקשר העמוק בין תורת ישראל וארץ ישראל וחיזוק לזכותו של העם היהודי לעבד את אדמתו. אלא שראש השנה לאילנות הפך לחג הנטיעות בזכות קק"ל, אותה חבורת אפיקורסים ציונים, ומרבית הנטיעות שנעשו בזכותם הן של עצים שהביאו איתם אנשיה, שהתגעגעו לתבנית נוף מולדתם המיוער והמושלג, רוסיה.
ט"ו בשבט היהודי הוא לא יותר מיום הולדת לאילן, וכאשר הוא התפתח לכדי חג, הוא הצטרף לאחיו הותיקים והפך לאירוע זלילה המוני. אבל בניגוד לחגים האמיתיים שלנו, בו אוכלים מאכלים מבושלים, החג הירוק הזה הוא חג הפירות היבשים. למעשה, מדובר בסוג של עונש עבור הרבה מאוד אנשים, ובעיקר במנהג אנכרוניסטי למדי עבור אלה המתגוררים בארץ ישראל ויכולים לרכוש מהפירות הטריים שנשתבחה בהם.
גינון, חקלאות ושאר התעסקויות בבוץ אינם מהווים חלק מהתרבות ארוכת השנים שלנו. אמנם אנו מצווים בתורה לטעת עצים במקומות מושבותינו, אבל בפועל, לולא נגררנו לנטיעות, רובנו לא היינו תוקעים שתיל עץ אורן באדמה ביום גשם קר של תחילת פברואר, או בכל יום אחר.
לא כך הסינים. מבט קצר מהחלון שלנו למרפסות של השכנים מגלה שבכל משק בית סיני ממוצע יש עץ, אותו מגדלים ממש כאילו היה חלק מהמשפחה. לעץ בסינית קוראים "שו!" (לעומת "שו?" או "שווווו"), אבל לעצים המשפחתיים האלה קוראים פן־זאי, או בשמם היותר מוכר, והיפני, בונסאי. והם דורשים המון עבודה: בעצים המיניאטוריים האלה שגדלים בתוך עציץ משקיעים שנים בעיצוב, גזימה, קשירה, הרכבה וקישוט, ומגדלים יצירת אמנות חיה. הם קלועים בצמות, כפותים וכלואים בתבנית, ואין פוצה פה ומצפצף. אפילו לא הציפורים. כי העצים בסין, יחד עם כל שאר פלאי הבריאה כאן, דומים לשחקנית בסצנת בוקר שקמה בשיער מוקפד ואיפור מלא. לא משנה מה העונה, הטבע כאן תמיד פוטוגני.
בונסאי (צילום: משרד החקלאות של ארה"ב)
כמו הילד בסיפור "העץ הנדיב", הסינים חולבים את העצים שלהם עד הטיפה האחרונה. הם תולים עליהם את כלובי ציפורי השיר שהם מגדלים כחיות מחמד, ותולשים מהם עלים כדי לתת לנכד לשחק. הם משתמשים בהם כמכשירי התעמלות, כלי מסאז', מתחמי טאי צ'י, חומר גלם לפיסול ונגרות, וגם סתם מתיישבים מתחתם על דרגשים מתקפלים ליהנות מהצל. הם מציירים אותם וכותבים עליהם מסות שירה – ולשם כך הם זקוקים לכמות עצים הולכת וגדלה. סין היא כיום צרכנית הנייר מספר שתיים בעולם, שניה רק לארצות הברית. ובהתחשב בקצב התפשטות המדבריות במדינה, ובזיהום האויר הכללי השורר ברחבי סין, מדובר בצרה של ממש.
הסינים החרוצים ידועים כזייפני מותגים מדופלמים. מאז 1979 יש ט"ו בשבט גם בסין, והוא חל כל שנה ב-12 במרץ. הוא החל בתור קמפיין לאומי לעידוד נטיעת עצים בהתנדבות, אבל כנראה שלא היתה היענות גבוהה, שכן ב-1981 נקבע שכל אזרח בריא מעל גיל 11 חייב לטעת 3-5 עצים בכל שנה ללא קבלת שכר. נשמע קצת כמו דיני נטיעות מבית המדרש החילוני.
אולי גם אנחנו צריכים להתייחס, כמו הסינים, אל ט"ו בשבט כחובה אזרחית, ולא רק כפעילות לילדים. אבל אני חושבת שבהתחשב בגודלה של מדינת ישראל, אולי אפשר לצאת ידי חובת היום גם על ידי נטיעת בונסאי, בבית, על כוס תה צמחים לכבוד החג. ולכן, במקום לטעת עץ בשמורה שתעלה בלהבות במלחמה הבאה, או בחמסין הקרוב, מה שיבוא קודם, בט"ו בשבט הבא בארץ אטע בונסאי מחמד, שיהיה לילדים עץ חמוד לשחק בו. וגם את ט"ו בשבט הזה אעביר בחיפוש אחר שקדייה פורחת.
חג שמח!
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש