"הערב ב-21:00 יתקיים במועדון הגדה השמאלית דיון על "אפשריותה של מהפכה בישראל", בהשתתפות נועם יורן, עידן צבעוני, חיים דעואל לוסקי, דניאל בן־סימון, יהושע סיימון ורועי (צ'יקי) ארד. מנחה: אסף גלאי." הודעה בלשון זו בדיוק הופיעה אתמול במוסף "גלריה" של עיתון "הארץ". מכיוון ששעות הערב המוקדמות שלי היו פנויות, ומכיוון שבין כה וכה הייתי אמור להיות בתל־אביב מאוחר יותר, חשבתי להופיע לדיון ולהאזין. צ'יקי ארד, בעיקר, עניין אותי, בשל מיני התבטאויות שלו שקראתי לאחרונה, וחשבתי שאולי במעמד הרציני הזה, אוכל לשמוע דעות קונקרטיות ומפורשות יותר מצידו.
כשקראתי את הכותרת "אפשריותה של מהפכה בישראל", הנחתי שמדובר בדיון על הצד השלילי - האם אנו נמצאים בסכנת מהפכה (דתית, צבאית, פאשיסטית) במדינת ישראל כיום? אך חששות החלו לפעפע בי כאשר הגעתי למועדון המיועד. את פני ברכה כרזה מטעם "אגודת הידידות - קובה־ישראל", ועוד מיני פמפלטים פרו־קומוניסטיים, כמו גם פוסטר הנושא את דמותו של המהפכן צ'ה גווארה, שהישגו הגדול ביותר, למיטב ידיעתי, היא יכולתו להראות ממש מגניב בכובע ברט.
עד מהרה התחוור לי המצב - אני, קפיטליסט גאה, נקלעתי אל תוך מעוז של קומוניזם־קו־נטוי־אנארכיזם, כשבקרוב קולות הנהי של המהפכנים יעלו בשוועה השמימה ויקראו לשינוי המיוחל. בעוז רב שינסתי את מותני, והחלטתי לעמוד במשימה המתבקשת - להוות קול שפוי של בורגנות טובה בקרב הסוציאליסטים הקיצוניים הללו. כך ישבתי לי שעה ארוכה בינות למהפכנים הצעירים, בהמתנה להתחלת הדיון. סביבי היו אנשים שנעו על הציר שבין אופנתי־שינקינאי לבין חנון מוחלט. חלק מכובד מהם נראו כמי שגדילתם נעצרה בטרם עת (מעודף מהפכנות, אולי?). ההפרדה הייתה ברורה - אלו האופנתיים, בעלי המשקפיים הנכונות והבגדים המתאימים, היו חברי הפאנל; פשוטי העם, שלא לומר חלכאיו ונדכאיו, ישבו על הכסאות שמולו. המעמדות זוטא הללו זעקו לשמיים. אגב, בינות לקהל היה אדם אחד מוזר עד מאוד - תווי פניו היו אוריינטליים ולראשו, שימו לב, חבש כיפה. סיני דתי קומוניסט, לא פחות. וגם לובש ליוויס...
בכל הדברים הללו הבחנתי מפאת הזמן הרב שהיה ברשותי. אני חושב שראוי להצהיר כבר עכשיו, כי גם אם תהיה מהפכה - היא תאחר. זמן רב אחרי השעה הנקובה עוד היינו ישובים בהמתנה כנה לחברי הפאנל המאחרים, עד שעלה מנחה הערב והתנצל בשם אלו שנבצר מהם להגיע. צ'יקי ארד, אגב, לא הגיע בשל מחלת הנשיקה, לטענתו. בכל הערב כולו לא הייתה הצהרה משמעותית יותר מאי הגעתו של ארד, והסיבה שנתן לה.
אך לא ניתן לי זמן רב להרהר בכך, והדיון החל. על פי הסברי המנחה, המטרה המקורית הייתה לאפשר לכל אחד מחברי הפאנל לנאום בנושא מסויים, ולאחר כל נאום - לאפשר שאלות. מיותר לציין שהאנארכיסטים לא עמדו בסדר שהם עצמם קבעו.
ראשון לנואמים היה נועם יורן. טענותיו התמצו באמירה שאין פוליטיקה חוץ־פרלמנטרית בארץ. אין גופים אידאולוגיים־פוליטיים שפועלים בארץ, פרט לאלו המפלגתיים, וממילא אין אף גוף שיהיה מוכן לפעול מחוץ למסגרת המדינה. מכיוון שכל הגופים הפוליטיים מקבלים עליהם א־פריורי את כללי המשחק של המדינה, הרי שלא נוצרת בישראל שום דינמיקה שתאפשר, ברבות הימים, להביא את המהפכה. מילון המונחים של הישראלי המצוי לוקה בחסר, על פי יורן, וכמיטב המסורת של "1984", מכיוון שאין לישראלי דרך לבטא התנגדות למדינה - אין לו התנגדות כזו. בהמשך דבריו טען כי כאשר בא המהפכן להתריע כנגד דברים המתרחשים סביבו, אסור לשאול אותו מה האלטרנטיבה שהוא מציע, שכן אין הוא צריך להציע אלטרנטיבה - המהפכה היא שלילה של דבר, ולא חיוב של דבר אחר. קודם יש לבצע את ההפיכה שתשלול את הבעיות הקיימות, ורק לאחר מכן, מהחורבות, יוכלו האנשים שישוחררו מעול המדינה ליצור דבר חיצוני לה ושונה ממנה.
עם תום דבריו, נשען הדובר לאחור על כסאו בחיוך, ומנחה הערב שאל אם יש שאלות. איש לא זע, וכך, כסיפתח, הרמתי את ידי. הצגתי את עצמי ופרשתי לפני את הדף עליו רשמתי לעצמי הערות עבור טור זה, וגם כדי שאוכל לענות לטיעוניו. פתחתי ואמרתי כי הסיבה היחידה שניתן לו לשבת שם על הבמה ולומר את דבריו בחופשיות מוחלטת - היא בדיוק אותם כללי משחק להם הוא כה מתנגד. במדינה אנארכית, בה כל דאלים גבר, הרי שהיו נמצאים מספיק בריונים שיעדיפו שיסתום את פיו, והיו מונעים ממנו להביע את דעותיו ברבים. כללי המשחק הם מחוייבי המציאות לכל דיון אינטלקטואלי סביר, והתנגדות להם אינה אלא ירייה ברגל.
הנקודה הזו הייתה היחידה שהצלחתי לומר במהלך כל הערב. פרץ של התנגדות לכל דברי היושבים על הבמה שטף את הקהל. כל אמירה שנאמרה, זכתה להתנגדות נמרצת. מסתבר שכלל לא הייתי צריך להביא את דבר הרוב השפוי - לכל אחד מהיושבים שם היה לפחות קמצוץ של שפיות, לפחות בתחומים מסויימים, והם גידפו וחרפו זה את דעותיו של זה. השפה הייתה עדינה, אך הדברים עצמם היו בוטים, וכללו שלילה מוחלטת של דעותיו של האחר.
קוראים יקרים, המהפכה לא תגיע, לא בגלל שאנחנו "משועתקים גנטית", כפי שאמר אחד הנואמים, על ידי מערכת החינוך הישראלית, על מנת שנקבל עלינו את מרותה של המדינה; לא בגלל שהתנתקנו ממקורותינו, כפי שאמר אחר; לא בגלל שאנחנו מכלים את המרי שלנו במהפכת טראנס קצרת־טווח; אפילו לא בגלל שאנו מקבלים עלינו תרבות מערבית מזוקקת דרך אמצעי התקשורת, או בגלל שישראל קטנה מכדי להכיל שוליים רחבים (ובכך, אגב, סיכמתי את מרבית הטיעונים שהעלו הדוברים השונים) - המהפכה לא תגיע משום שלאף אחד אין מושג מה צריך להפוך. לא היו שני אנשים בחדר ההוא שהסכימו על דרך אחת, לא היו שני אנשים בחדר שהסכימו על גבולות אדומים כלשהם, אפילו אוכל להגיד בבטחון לא מבוטל שלא היו שני אנשים בחדר שהסכימו על רשימת הבעיות שבהן המהפכה צריכה לטפל.
האבטיפוס של מערכת ההשמדה העצמית האידאולוגית - הרלטיוויזם - לפת את המהפכנים הנמהרים וטלטלם לכל עבר. לכל אחד מהם יש מהפכה אחרת. כל אחד הוא מנהיג של מהפכה ללא מונהגים. צדק נועם כשאמר שהמהפכה היא רק שלילה - אין לאנשים הללו, לכאורה הגרעין הקשה של המהפכה שבדרך, אפילו אג'נדה חיובית אחת. הדרישות שלהם הן הרסניות בלבד, ללא כל כוונה לבנות על פני ההריסות. את הבנייה הם משאירים לדורות הבאים.
אך עצובה מכל הייתה התבוסתנות של אותם המתיימרים להיות מהפכנים. בורגנים עד אחד, עטויי בגדים, תכשיטים ותכשירים במאות ואלפי שקלים, הם התלוננו שם על העוול ש"המדינה" גורמת למדוכאים תחתיה. מהעוול הזה הם המרוויחים העיקריים, בני המעמד הבינוני העליון, בני האליטות הכלכליות והחברתיות, אנשי אקדמיה והתעשיות המתקדמות. מהפכני כורסא, כינה אותם חבר איתו שוחחתי על כך מאוחר יותר בלילה.
האנשים הללו באו להסביר למה המהפכה שהם, לכאורה, מנסים להביא, תוכשל על ידי ציבור של "קורבנות" שסוממו על ידי הממשל, וכל זאת כאשר הדוברים עצמם אינם באמת רוצים במהפכה הזו. הציבור אינו קורבן של הממשל! הדוברים - הם הקורבנות. קורבנות של אופנה, של איניות שמושכת שמאלה בקרב קבוצות מסויימות של אינטלקטואלים, שאומרת שיפי הנפש וקריאת פוקו עליונים על הליברליזם של אדם סמית' וג'ון סטיוארט מיל. האנשים הללו מבינים בליבם מה שהאינטלקט שלהם מסרב לקבל - שהדרך הדמוקרטית, המשלבת מדיניות רווחה עם ערכים קפיטליסטיים ליברליים, היא הדרך היחידה לחופש אמיתי - אותו החופש שמאפשר להם לצאת כנגד הערכים הללו ממש מבלי להחשב בוגדים מסוכנים, או סתם מטרות ראויות לחיסול.
השאלה לא צריכה להיות האם יכולה להיות מהפכה בישראל - השאלה צריכה להיות: למה לעזאזל שנרצה אחת?
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש