בתשובה לליאור גולגר, 24/07/00 11:01
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"דמוקרטיה מתגוננת", כלומר - זו שאינה מאפשרת לאלו המאיימים עליה בפירוש לנקוט בצעדים כלשהם למימוש איומם, היא יציבה למדי, נדמה לי. כמובן, אינני יכול לתת כאן תחזיות לעתיד הרחוק, אבל אני נוטה להאמין שהשיטה הזו תחזיק מעמד יותר משיטות אחרות. הדמוקרטיה הליברלית אינה רק כלי - היא אידאולוגיה. אתה ניסחת את האידאולוגיה בעצמך: לדאוג לצרכיו של הפרט. משטרים אחרים, כמו המלוכנות, לא ממש טרחו להתעניין בשלומו של הפרט. המשטר ההוא היה אמור רק לדאוג לצרכיו של המעמד השליט. הדמוקרטיה מתייחדת בכך שלא רק שהמעמד השליט הוא למעשה רוב העם, אלא שהשיטה באופן מובנה כוללת את התנאי המוסרי שגם אלו שאינם נמנים על השליטים - יזכו להגנת השיטה ללא משוא פנים וללא אפליה. לשם כך קיימת החוקה בארה"ב ולשם כך קיים בג"ץ אצלנו. להגיד שכל המשטרים מבצעים את זה אינו אלא התעלמות מהמציאות. גם הקומוניזם, בעצם הגדרתו את "הדיקטטורה של הפרוליטריון" מודה בריש גלי שאין לו כוונה להיטיב עם כלל המעמדות ועם כלל האזרחים - אלא רק עם ה"קומרדז". והאנארכיזם, מה איתו? הוא אינו מיטיב עם אף אחד. הוא אינו דואג לצרכיו של אף אחד. הוא לא קיים. האנארכיזם אינו אלא טבע האדם, וטבע האדם, לדעתי, הוא רע. על כן נדרש האדם לשיטות משטר מתוחכמות כדי להתגבר על נטייתו הטבעית להתארגן סביב ל"איש החזק"שרודה בכל מי שאינו נמנה על עושי דברו. כשלונו של האנארכיזם הוא בכך שעם שלילת גורם השיטור (המיליציה של המדינה), הרי שמהחלשים נמנעת החרות. בני האדם הם חיות חברתיות - וככאלו, אנו חיות היררכיות. אנחנו בונים היררכיות, נלחמים על היררכיות ומעריצים את אלו שבקצה העליון של ההיררכיה. הדמוקרטיה הליברלית היא השיטה היחידה שמונעת מהמגרעה הזו שלנו לגרום סבל לאלו המתנגדים לפעולותיו של ראש ההיררכיה, ומאפשרת להביא להחלפת ההיררכיה בדרכי שלום. אם כן, יתכן מאוד כי האנארכיה היא אכן השיטה האופטימלית, אבל כדי לישמה, נאלץ להפוך קודם כל ליצורים אופטימליים, ומכך אנו עוד רחוקים... |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
''להגיד שכל המשטרים מבצעים את זה אינו אלא התעלמות מהמציאות.'' צודק, אני חוזר בי. עם זאת, אני תופס משטר ככלל, ומשטר דמוקרטי בפרט, ככלי ולא כאידאולוגיה. משטר רודני מטרתו לשרת את הרודן. משטר דמוקרטי מטרתו לשרת את כל האזרחים (על המטרות המדויקות ניתן לנהל דיון נפרד שאינו מענייני). ממטרה זו עשויים להיגזר דרישות והנחיות המופנות כלפי האזרחים, בדמות חוקים (אסור לרצוח), בדמות מטרות חינוכיות (תצביעו, תקראו עיתונים), וכו'. אך עובדה היא שאנשים המצדדים בתפיסות עולם שונות בתכלית, ומחנכים את ילדיהם ברוח אידאולוגיות זרות ואף מנוגדות, מסוגלים כולם להיות אזרחים באותה המדינה, להנות מתרומותיה ולסבול משגיונותיה. זאת כשם שיכלו להשתמש באותה מכונת כביסה או לנהוג באותו כביש. כמובן שהשימוש המשותף בכביש כרוך בציות לחוקים וכן באימוץ נורמות מסוימות של התנהגות, ואף יתכן שקיים אדם אשר ימנע משימוש בכביש כיוון שחלק מהנורמות הכרוכות בכך מנוגדות לתפיסת עולמו, אך אין בכך בכדי להקנות לכביש צביון אידאולוגי. לביסוס לוגי מעניין יותר לשלילת החשיבות הערכית של מוסדות השלטון ניתן לעיין בכתביו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז''ל. קשה לי לקבל את ההנמקה האמוציונלית שאתה מביא לצורך במנהיג ובהיררכיה. שנות נעורי חלפו תחת צלו של אלי לנדאו, ראש עירייה כוחני עם פה גדול, ובכ''ז לא התעצבה אצלי תפיסה הרואה בראש העירייה או במי מפקידיו מקור סמכות או השראה על מהלך חיי. כנ''ל לגבי שאר אנשי השירות הציבורי - מתוקף תפקידם יש לכל אחד ואחד מהם השפעה מסוימת עלינו כאזרחי המדינה, אך יכולת השפעה זו אינה מלווה ברגשות הערצה מצדנו כלפיהם הבכירים מאתנו ב''היררכיה''. מתוקף השיטה הדמוקרטית הם שם לשירותנו, ויכולת התגובה של המערכת לשינויים בחברה מוגבלת מטבעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משטר הוא כלי שנובע מתוך אידאולוגיה מסויימת. זה נורא נחמד להגיד ש"הדמוקרטיה מטרתה לשרת את כל האזרחים" - אבל השאלה שצריכה להשאל היא כיצד נוצרה המטרה הזו? ברור לי כיצד נוצרה המטרה של דיקטטורה - לשליט יש כוח ולכן הוא מנצל אותו. אבל ל"אזרחים" אין כוח. רק לרוב האזרחים יש כוח, ואכן - בהרבה מקומות (כולל ישראל) המיעוטים סובלים מהזנחה וניצול. אבל הדמוקרטיה הליברלית מטרתה המוצהרת היא לשרת את כלל האזרחים כולם ולהגן גם על החלשים והמעטים שבהם. מטרה כזאת חייבת להיות פועל יוצא של מוסר ואידאולוגיה מובנים וברורים. לא יכולה להתקיים דמוקרטיה ליברלית בלעדיהם. נכון שגם אנשים המתנגדים לאידאולוגיה הליברלית הזאת יכולים להשתמש בדמוקרטיה כדי להשיג את מטרותיהם תוך דריסת הדמוקרטיה הליברלית עצמה, אך אין בכך כדי לשנות את הבסיס האידאולוגי שלה - אלה רק כדי להצביע על חולשותיה. גם לא כל האנשים בדמוקרטיה, כידוע לך, חייבים לחלוק דעות זהות. הדמוקרטיה מאפשרת מגוון של דעות, המוגבלות רק על-ידי כללי המשחק הדמוקרטיים. אני באמת לא חושב שראש עירייה הוא דוגמא טובה לסמכות. מפקד בצבא, לעומת זאת, הוא דוגמא מצויינת. כל חניך בקורס מ"כים יודע שמפקד שפקודיו יראים אותו, יקבל פקודים צייתנים יותר ונאמנים יותר. גם מאקיאבלי ידע את זה, אגב. גם ראש הממשלה זוכה ליחס של הערצה פעמים רבות, בקרב תומכיו (וההערצה לביבי נתניהו היא דוגמא מצויינת). מחקר סוציולוגי שקראתי עליו לא מזמן סימן את ביל קלינטון כמי שמשתקף, דרך עיני האזרחים האמריקאים, כ"זכר אלפא", כולל קבלת עדיפות בטובות הנאה מיניות. ההתארגנות סביב "האיש החזק" ניכרת במיוחד בכנופיות רחוב, ובצורה אחרת - סביב כוכבי רוק (שמשדרים כוחניות מטבעם). אז ראש העירייה ושאר פקידי ציבור, שאין להם בעצם סמכות משמעותית עלינו, אינם זוכים להערצה, אבל ראש הממשלה (או הנשיא בארה"ב) ושאר מובילי דעת קהל - כן (ומכאן היותם מובילי דעת קהל...). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |