 |
|
הויתורים המדומים של ערפאת הם רק עד סיבוב השיחות הבא. הויתורים שלנו הם סופיים. מקרה אבו-דיס כאבן בוחן לאופן קבלת ההחלטות בתהליך השלום.
|
|
| פוליטיקה • דב אנשלוביץ • יום ו', 9/6/2000, 22:32 |
|
| |
בידיעה קצרה בחדשות שעה עשר בבוקר, ביום 1 ביוני 2000, נמסרים דברי ערפאת: לעולם לא נסכים לפתרון אחר עבור פליטי 48' מלבד החזרתם לבתיהם, ולעולם לא ישררו שלום ויציבות באזורנו כל עוד לא נקבל לידנו את ירושלים.
דברים אלה של ערפאת, שמושמעים כיום, לאחר שרוב שטחי יו"ש הועברו לידיו ולמעלה מתשעים אחוז מתושבי יו"ש הערביים נמצאים תחת שליטתו, וכאשר למעשה קיימת בשטח מדינה פלשתינית, אינם מעוררים אצלנו תכונה מיוחדת. "אז הוא אמר", אומר לי חבר לעבודה. ובחדשות חצות היום שעתיים לאחר מכן, כבר לא הייתה חזרה על ידיעה זו.
איך ניתן לסכם את מצב הדברים כיום, מספר שנים אחרי תחילת מימוש הסכמי אוסלו? בוצעה עסקה שבמהלכה השיגו הפלשתינים את ההישגים שתוארו למעלה, כשהתשלום הוא מצב בלתי־יציב ומסוכן. לפני מספר ימים נמנע אסון כבד בגוש קטיף, ולא הרבה לפני זה, במסגרת "מהומות החזרת אבו־דיס", פתח צבא הרשות באש נק"ל לעבר חיילנו, שנפסקה רק אחרי איום באמצעות העלאת מסוקי קרב לזירה. אירוע "טייבה", שבו נמנע פיגוע ענק באחת מערינו, תוך סיוע של ערבים אזרחי ישראל, אירע גם הוא לפני זמן לא רב.
הסיכום אינו מצביע על יותר ביטחון אצל אזרחי ישראל, או על איזשהו רווח אחר שקבלנו מעסקת אוסלו.
ומה הסיכויים לעתיד? את זאת אפשר לשמוע מפי ערפאת: אם לא תחזירו את פליטי 48' (אני מניח כולל צאצאיהם), ולא תחזירו לנו את ירושלים, אין שום סיכוי שהמצב ישתנה.
הפלשתינים מעולם לא וויתרו על שום תביעה, החל מהתנגדותם להסכמי החלוקה ועד היום. תמיד היו הם בעלי התביעה, ולפי איך שהדברים נראים היום, תמיד יישארו כאלו, כל עוד אנו נמצאים כאן. נכון שבמסגרת הסכמי אוסלו אילצו אותם, כך או אחרת, להכיר במדינת ישראל (במכתב ערפאת לרבין שהוא נספח להסכמי אוסלו), אבל ההכרה הזאת חסרת ערך, שכן אין שם הגדרה של איזשהו שטח ששייך למדינה הזו: אין הגדרה של גבולות, ושל שטח כלשהו שעליו הם מסכימים ששייך לנו. גם אילוצם השנוי במחלוקת לבטל את האמנה הפלשתינית בזמן ביקור קלינטון בעזה אינו מצביע, לדעתי, על שינוי מגמה. מבחינת הגדרת מטרתם הסופית, דבר לא השתנה. החזרת פליטי 48 שעליה עומד ערפאת, כפי שמעידים דבריו, ללא שום הסכמה לחלופה אחרת, מעידים כאלף עדים על כך שאין הוא מוכן לשום פשרה.
לדעתי הסכמי אוסלו היו, מבחינתנו חסרי הגיון ומטופשים, ודבריו של ערפאת, שתוכנם הנ"ל אינו מושמע בפעם ראשונה, רק שופכים אור על קביעה זו.
כדי להסביר את דעתי, ברצוני להחזיר את עצמנו כמה שנים לאחור ולהתבונן על הדברים כפי שהיו ערב שיחות אוסלו. הבה נניח, רק לצורך הדיון, שממשלת ישראל דאז הייתה מעריכה שאפשר להשיג הסכמי שלום עם הפלשתינים, רק תמורת חזרה לגבולות החלוקה, ושאין שום סיכוי להשיג שלום ללא ויתור כזה, ושלמרות המחיר הכבד, ערכו של הסכם שלום הוא כה גדול שהם מוכנים לשאת בו, ואף מאמינים שיוכלו לשכנע את אזרחי ישראל בנחיצותו.
כיצד היה עליהם לפעול בנתונים של אז, כשמטרתם היא שלום גם במחיר הכבד הנ"ל? איך היה עליהם לכלכל את מעשיהם?
לדעתי ההגיון מוביל לדרך ברורה שאין בלתה: היה צורך להיכנס למו"מ עם נציגי הפלשתינים מבלי להודיע מראש על מה אנו מוכנים לוותר, וגם להצהיר מראש שכל הסכמה שתושג תובא לאחר מכן לאישור העם, לנסות להגיע להסכם שלום תמורת מחיר קטן ככל האפשר, אבל (בהנחה שעמדת הפלשתינים היא כפי ששיערו), לסגת בהדרגה - מדרישות המו"מ ההתחלתיות ועד להתייצבות על המטרה כפי שהוערכה מלכתחילה: שלום תמורת נסיגה עד לגבולות החלוקה. כמובן, אם היה אפשר להשיג את השלום תמורת מחיר יותר קטן ממה ששוער מראש היה זה עדיף.
אחרי השגת ההסכם היה צריך לבוא איתו לעם, כלומר, לפזר את הכנסת וללכת לבחירות, כשממול ניצבת מפלגה או כמה מפלגות שמתנגדות להסכם שהושג. (אילו היה ברור לכל שיש תמיכה חזקה בקרב הציבור להסכם, כמו שהיה בזמן הסכמי קמפ־דיויד, היה אפשר אולי, לוותר על צעד אחרון זה).
בהליך כזה אפשר היה להשיג את המטרה - השלום. אז לפלשתינים לא היה שום דבר, ואילו היו רואים שהם יכולים להשיג המון, ולשנות את מצבם בצורה דרמטית, היו מוכנים, אולי, לחתום על הסכם שלום, ולוותר במסגרתו על כל תביעותיהם הנוספות.
אבל לצערי, לא כך נהגנו. מה שעשינו הוא חתימה על הסכמים שמומשו בינתיים, ובהם העברת חלקים גדולים של "מחיר השלום", מבלי לדעת ומבלי להסכים על המחיר המלא. כל מה שקיבלנו היה הסכמה "לדבר על שלום", ואת זה היה אפשר לעשות גם ללא תשלום.
הייתה זו טעות שהביאה למצב הטרגי חסר הסיכוי בו אנו נמצאים היום. היום אנו נמצאים במצב שבו התומכים בהסכמי אוסלו אינם מודים בטעותם. הפלשתינים, לעומת זאת, מנסים לקבל עוד, ללא וויתור על שום תביעה מתביעותיהם ההתחלתיות, והתוצאה היא מצב נלעג שסיפור אבו דיס רק מדגים אותו: לשם מה ביקש ברק להעביר את אבו־דיס לידי הפלשתינים? הוא דיבר באופן כללי על המשך תהליך השלום, אך האם ניסה להסביר לנו איזה חלק מהווה הצעד הזה בהסכמים הכתובים? האם ניסה להסביר לנו מה אנו אמורים לקבל תמורת אבו־דיס? הרי לא התחייבנו בשום הסכם קודם להעביר את המקום לידי הרשות.
מדוע, אם כן, ביקש ברק להעביר את אבו־דיס? לדעתי התשובה ברורה: בשטח היו אותות של אלימות צפויה, והגורמים המקצועיים העבירו לברק את המידע הזה. איך ביקש לפתור את הבעיה? בעזרת הצעד הזה ביקש ברק להרגיע את הפלשתינאים כדי למנוע התפרצות אלימות. האם נכון לנהוג כך? האם זה רציני? הרי אנו מחפשים פתרון לטווח ארוך, לא פטנטים להרגעת המצב בטווח הקצר. אם נזרוק להם כל פעם עצם לפתרון בעיה זמנית, הסוף יהיה שלא יישארו לנו עצמות.
שיא הגיחוך היה שהפטנט הזה של הרגעת האלימות לא הביא לשקט אפילו ביום שבו הועבר בכנסת, ועובדה זו, אולי, גרמה לברק לחשוב על כך מחדש. אבל אילו היה אז שקט והאלימות הייתה מתפרצת שבועיים אחרי מימוש הצעד, הוא לא היה מודה בטיפשותו של הצעד הזה.
מקרה אבו־דיס מדגים את פילוסופיית אוסלו כולה: אי־טיפול בבעיות מהשורש, ומציאת פתרונות זמניים שבסופו של דבר לא מביאים תשובה אפילו לבעיות זמניות. השאלה שנותרה פתוחה, אם כן, היא אם ניתן עוד לתקן את הטעויות שנעשו.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש