 |
מזדהה עם מיעוטים? ערבים ורוק ישראלי | 2326 |  |
||||||||
 |
|
 |
|||||||||
 |
 |
פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
אבל מה עם : "ערבב את הטיח אחמד" ו"מטבח אל יאהוד" של הבילויים, שני שירים עם מסר פוליטי מאוד חזק (ודי מנוגד במקרה הזה), במיוחד שיר כזה הוא די מוזר מצד הבילויים שידועים דווקא כאנשי שמאל. | |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שכוונת כותב המאמר הייתה יותר להתייחס לשירים מוכרים. לא חסרים שירים לא מוכרים בנושא יחסי ערבים-יהודים. אפשר לאמר גם שדווקא בפופולריות (היחסית) הגדולה בהרבה של שלום חנוך ושלמה ארצי אפילו לעומת ''שיר כאב'' שהוא מבין הידועים של מאיר אריאל יש אמירה כלשהי, בייחוד בגלל שב''שיר כאב'' ההתייחסות לערבי אינה בשורה מקרית פה ושם אלא הינה חלק אינטגרלי מהשיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגיטימי, אבל ''ערבב את הטיח אחמד'' זה שיר מאוד מוכר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני תוהה - איך אתה מבין את המסר של "מטבח אל יאהוד"? (יש לינק למילים איפשהו?) אני לא בטוח שיש לו מסר בכלל, ובכל אופן אף פעם לא שמעתי בו מסר שמנוגד למסר הבילויימי הרגיל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש מילים בחוברת של הדיסק (אבל זה לא עוזר כאן לאף אחד במיוחד נכון?), אני יכול להעתיק אותם אבל אני לא בטוח איך העניין מבחינת זכויות יוצרים. הנושא המרכזי של השיר הוא די ברור, הדיסוננס בין העויינות הטראנס-אתנית בין יהודים לערבים, לעובדה שערבים עובדים בשביל יהודים. אבל יש שם כמה שורות שיש בהן ביקורת כלפי הצד הערבי, למשל : "וכל מי שנראה חשוד - עושים לו הנחה"/"וכל מי שנראה חמוש - עושים לו הנחה". זה מרמז על היחס האוהד בחברה הערבית כלפי מחבלים ואלימות בכלל. וגם : "במטבח אל ייאוש נגיד לכם כיבוש" - יש כאן סוג של התייחסות קצת מזלזלת לטיעון העיוור של הכיבוש. מתוך הניסוח ניתן להבין שהערבים מתוך ייאוש מטילים את כל האשמה למצבם על הכיבוש היהודי. וגם : "וכל מי שנכנס לדוש, עשו לו הנצחה" הניסוח הילדותי משהו מרמז על הזלזול של הערבים בנושא השואה. אני מודה שהפרשנות שלי קצת (הרבה?) ספקולטיבית, אבל בכל זאת השיר הזה בכללותו מריח לי כנוטה קצת ימינה. מה שקצת מוזר, כי השיר הפוליטי האחר בדיסק "שאול מופז" הוא שיר אנטי מלחמתי-גושלומי מובהק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"השיר הפוליטי האחר"? ומה עם "נפלא פה" הנהדר? בכלל, נראה לי שכמעט לכל השירים בדיסק הזה יש לפחות נגיעה פוליטית (טוב, אולי ב"אוטו זבל" לא). "מטבח אל יאהוד" השאיר עלי רושם מאוד שונה משלך, אבל שמעתי אותו רק פעמים בודדות, וזה היה מזמן. אולי הבדלי הפרשנויות נובעים גם מהנטייה של כל אחד לשמוע מהרהורי ליבו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''נפלא פה'' אינו שיר פוליטי, על אף שיש בו מוטיבים כאלה. ''ערביי הרצליה כבר לא ערבים'' |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הנשים כאן יפות והאוכל טעים ים המלח מלא בדגים נפלאים ושבויי לבנון עוד חיים נפלא פה, נפלא פה, נפלא פה, תבואו השמש כל בוקר עולה פה נפלא פה, נפלא פה, נפלא פה, תבואו, תבואו מהר..." זה לא פוליטי? אז מה כן פוליטי? [תגובה זו תשמיד את עצמה תוך...] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מסכים, אני חושב שזה סתם שיר סרקסטי - שיר פוליטי צריך להיות בעל מאפיינים הפונים לכיוון מסויים של המפה הפוליטית. שאול מופז למשל יוצא נגד התרבות המיליטנטית באופן ברור. אבל אלו סתם ויכוחים סמנטיים על הגדרות, אם אתה בוחר להגדיר את ''נפלא פה'' כשיר פוליטי - אשריך. אני לא מסכים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לפי התרשמותי, ''מטבח אל יאהוד'' הוא שמאלני מובהק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שכתב כאן עומר אני לא כל-כך בטוח של"מטבח אל יהוד" יש איזשהו מסר, שלא לומר משמעות קוהרנטית, מעבר לכמה משחקי מלים והתחכמויות (נחמדות). אבל אם יש שמה איזשהו מסר1 הסיכויים שהוא קרוב לזה שאתה הצעת נראים לי די קלושים. מלים לשיר, כמו תמיד, יש כאן: 1 במובן של המסר שאליו התכוון המשורר (ימי ויסלר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט יכול להיות, במיוחד כשימי ויסלר ושאר הבילויים הם אנשי שמאל מאוד מובהקים. אבל יש משהו במשפט ''וכל מי שנראה חשוד, עושים לו הנחה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שדווקא המשפט מעביר את העניין שבעיני היהודים\ישראלים כל הערבים הם מחבלים, ולא שהחברה הערבית מעודדת אלימות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל היהודים\ישראלים ככה, או, נניח, יש חמישה שלא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
63% ככה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיני 63% מהישראלים/יהודים כל הערבים מחבלים, או רק 63% מהערבים מחבלים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה משנה בעצם? כל שיר כמדומני מציג תמונה מכלילה או מקרה ספציפי שיש לו אמירה שאפשר לקחת למקרים רבים יותר. בשיר הזה, השורה הזו מעבירה את זה, לדעתי, שהישראלים נפחדים במידת מה כשהם פוגשים ערבי, עקב התמונה שלהם בראש של "הערבי המחבל". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחר קריאת השיר (בלינק של האלמוני הקורי, לא הכרתי אותו קודם), אני מתרשמת שאין כל קשר בין הפרשנות לבינו. ומאיפה לקחת את השואה, למשל? שכחת את יום הזכרון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''וכל מי שנכנס לדוש, עושים לו הנצחה'' דוש - מקלחות - תאי גזים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שיש קצה קצהו של ימין בשירי הבילויים. יכול להיות שהסרקזם התל-אביבי שלהם הוא כ''ך דק שכבר קשה להבין מה המסר שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופרת רוק שלמה שמהותה פוליטיקה ויחסי ערבים-יהודיים. היה ראוי אם היתה לפחות מוזכרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה? לא מכירה. לעומת זאת, מפתיע אותי שלא מוזכר השיר "מאהבת ואויבת" של רוטבליט, שגם הוא בעניין הפרטי-אישי-רומנטי בין יהודי לפלסטינית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין בעד מה http://www.habama.co.il/newscomplete.asp?PageName=in... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''לשבעה מדוכאים, לשבעה פלשתינאים''... נדמה לי שמאמי עוסקת בכיבוש, ו''ערבב את הטיח אחמד'' מדבר על פלסטיני שנכנס לישראל כדי לעבוד. זאת, בעוד המאמר עוסק בהסתכלות על ערבים ישראלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שיש היום כל כך הרבה שירים פוליטיים (קחי גם את הראפרים מלוד, למשל) שברור שהמאמר מביא מדוגמאות לא רק בודדות מאוד, אלא - לדעתי - ממש לא מייצגות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהוא מביא דוגמאות של שירי רוק של דור יוצרים מסוים (שקדם בהרבה את דור הראפרים מלוד). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל מקרה נדמה שהוא בונה תלי-תלים על עדויות די מועטות. (אבל ממתי מישהו מטריח את עצמו עם המציאות כשהוא אומר משהו פוליטי, בין אם שמאלני או ימני?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא הנטייה לבנות תלי תלים על עדויות מועטות איננה מוגבלת לעניינים פוליטיים, במיוחד בשירה או פזמונאות. זכורני ביקורת של יצחק לאור על שיר מסוים, הפותח בשורה המסתורית ורבת ההשראה: "אמא". פרשנותו לשורה מהממת זו תפסה כחצי טור בעיתון, וכללה - כמדומני - אזכורים לפרקים נרחבים בהסטוריה העולמית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נכון. מצד שני, עוד לא קראתי משהו של יצחק לאור שלא היה פוליטי. (אבל אולי אני עכשיו בונה תלי תלים) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפרשנות הנזכרת שלו לא הייתה פוליטית כלל, למרבה הפלא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובתור שכזו, היא היתה פוליטית לעילא - כיוון שבכך היא תומכת בעמדת הממסד הכובש, המפלה והגזעני. (אני ממשיך להמתין באלמוניות למאמר בסגנון זה, אשר יוקיע את לאור על לא-מספיק-שמאלניות. זה עוד יבוא.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אכן עובד עליו ברגעים אלה ממש, דא עקא שהביקורת הנזכרת איננה מונחת לפניי ויידרש לזה עוד זמן. עם הממתינים הסליחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם היעדר התייחסות הוא אמירה. או במלים אחרות, היעדרה של קבוצת אוכלוסיה משמעותית משיריהים של יוצרים בעלי אוריינטציה פוליטית מזוהה וקריירה שירית ארוכה, משקף את מה שאין להם להגיד בעניין זה. ודווקא העובדה שאין מה להגיד היא חשובה. ובאשר למציאות: אני חושב שזה די מובן מאליו שכאשר מישהו אומר משהו פוליטי, הוא מפרש את המציאות לפי הבנתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היעדר התייחסות היא אמירה כאשר התייחסות היא מתבקשת. כלומר כאשר יש ציפייה להתייחסות שלא מתממשת. הציפייה הזאת מתקיימת כאשר הפריזמה שדרכה אתה מסתכל על העולם מכילה אותה (פריזמה פוליטית במקרה הזה). אבל זה כבר עניין סובייקטיבי. לא חייבים להסתכל על דברים דרך פריזמה פוליטית. הרבה יותר פשוט להתייחס למה שנמצא מאשר למה שחסר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפריזמה הזאת (הפוליטית) ועמה הציפייה הרלוונטית, מתקיימות גם כאשר מושא הציפייה שלך (הדובר) מזוהה עם נטייה פוליטית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השמאלנות שמזוהה עם שלמה ארצי ושלום חנוך, כך נראה לי, בעיקר נגזרת מהאשכנזיות הקיצונית שמזוהה איתם. הפוליטיקה שלהם היא מאוד אולד-סקוּל אירופית-מערבית, לא שמאלנית במובן הרב-תרבותי שלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה אשכנזיות קיצונית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בעברית, מה לא ברור? בכל מקרה, אני מתכוון בזה בין השאר למערכת הערכים המערבית הלבנה המודרניסטית שהזכרתי גם בתגובה שעברה, או ליתר דיוק, לגרסה הישראלית של המערכת הזאת. (שמו"ץ וכו'). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו אינה אשכנזיות אלא ישראליות, וקיצוניות בודאי שאין כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיניי שני האמנים המדוברים הם בהחלט דוגמה לאשכנזיות קיצונית. כזאת שאפילו לא יודעת שהיא אשכנזית, אלא רואה עצמה כפשוט ישראלית (קראת במקרה את הטור של יאיר לפיד בשבת?) זה בסדר, אני לא אומר שזו איננה ישראליות. זה פשוט פן מסויים של הישראליות. והפן הזה היה פעם מזוהה עם שמאלניות (עכשיו פחות) ולכן, כך נראה לי, נוצרת אצל כותב המאמר ציפייה לשמאלנות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שתי הערות: א. אשכנזי זה מוצא, לא עמדה פוליטית. יש ימני קיצוני, אין אשכנזי קיצוני. ובלי להכנס לויכוח על רב-תרבותיות בחברה הישראלית, אז אשכנזי שחי בארץ הוא ישראלי, ואינו צריך "לראות עצמו" ככזה. כמוהו, כמובן, כל ישראלי ממוצא אחר, לצורך העניין. ב. כששלום חנוך שר את "לא עוצר באדום" או "אוזניים לטלפון", וכששלמה ארצי שר את "עבד הממהר", הם מעבירים מסר פוליטי שבחברה הישראלית אין דרך אחרת אלא לזהותו עם הצד השמאלי של המפה. כך שהציפייה שלי אינה לשמאלנות, אלא לעקביות; ומשזו אינה בנמצא, אני משתמש באותה פריזמה פוליטית - או באותם משקפיים פוליטיים - של האמן עצמו, כדי להבין מדוע הוא לא ראה דברים שציפיתי ממנו שיראה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שמח על שתי ההערות. תגובות בהתאמה: א. המילה "אשכנזי" אמנם התחילה כמילה שמתארת מוצא. אבל היום היא משמשת גם במובן נוסף (אולי לא באופן רשמי). קשה לי קצת להגדיר את המובן הזה, אבל נדמה לי שכולנו מכירים אותו. למשל, כשאומרים על מישהו שהוא משתכנז, אז הכוונה היא שלמרות שהוא אינו אשכנזי במוצאו, הוא קיבל עליו איזשהו הלך-רוח אשכנזי, אולי אסתטיקה אשכנזית או משהו כזה. במובן הזה יש משמעות לצירוף "אשכנזיות קיצונית". לא אמרתי שהאשכנזיות רואה עצמה כישראלית אלא כ"פשוט ישראלית". כלומר, שלפעמים היא אינה מודעת להיותה פן אחד בישראליות ולא הפרוטוטיפ של ישראליות. ב. שלום חנוך ושלמה ארצי הם אמנים מאוד מפורסמים וקאנוניים בארץ. לכן לפעמים קל לשכוח שהם בסך הכל אמנים, שכותבים שירים כביטויים לדעות והתרשמויות אישיות, ולא כחלק ממצע פוליטי. לחנוך היה משהו מסויים להגיד ב"לא עוצר באדום". ארצי חלק איתנו איזשהו רגש ורושם ב"עבד הממהר". ניתן להניח מזה שהשקפת עולמם היא יותר שמאלנית מימנית, אבל זה לא אומר שהם חייבים להקדיש את כל הקריירה שלהם לפוליטיקה. רוב השירים שלהם הם אישיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. האם תגובה 300749 היא דוגמה לכך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה אמרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיר מאמי עוסק בכיבוש אך כל אופרת הרוק מדברת על יחסים בין ערבים ליהודים והמצב הקיים | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם ייצוג קבוצות אחרות שהמחברים לא משתייכים אליהם (למשל, דתיים) חורג מסטריאוטיפים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה טובה. תשובה מעמיקה תדרוש מחשבה רבה יותר, אבל בשליפה אפשר לחשוב על שני כיווני חשיבה: א. קבוצות "אחרות" רבות מיוצגות ממילא ע"י אמנים מוכרים הפועלים מתוכן או מתוך זיקה עמוקה אליהן, וכך זוכות קבוצות אלו לייצוג אמין. למשל: יוצרים המקיימים זיקה אישית לדת ומשקפים זיקה זו בשיריהם (אהוד בנאי, אביתר בנאי ואחרים); יוצרים שנאבקים בסטריאוטיפים עדתיים (טיפקס, הברירה הטבעית); וכן הלאה. ב. הכוונה העקרונית ב"קבוצות אחרות" היא, אני מניח, לקבוצות חברתיות/עדתיות. מבין כל החלקים שמרכיבים את החברה הישראלית, הערבים הישראלים הם קבוצת האוכלוסיה שהפוליטיזציה של היחס אליה היא החריפה ביותר: מצד אחד הם מושא לדיונים פוליטיים רבים כמכלול, מצד שני הם כמעט ואינם מוכרים כפרטים לשאר החברה הישראלית. זאת בניגוד, למשל, לחרדים - שגם אם הם נתפשים כ"סוגיה פוליטית" (בעיקר בקרב מצביעי שינוי), הרי ששאר החברה הישראלית יודעת מספיק על המורכבות של החברה החרדית, וישראלים לא-חרדים רבים מכירים באופן אישי חרדים. כך שהגלישה לסטריאוטיפיזציה של חרדים היא פחות מהירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני (יהודי חילוני) לא מכיר מספיק ערבים באופן אישי, אבל המעטים שאני מכיר הם עדיין יותר מהאפס חרדים שאני מכיר אישית (הכי קרוב שלי הוא מישהו שהכרתי פעם וחזר בתשובה, ומשתתף אחד באייל שאני מסרב לראות בו מייצג). נדמה לי שזה נכון גם עבור מרבית מכרי, עד כמה שאני יודע על המכרים *שלהם*. אני לא שולל את טענתך שהפוליטיזציה של הערבים כקולקטיב חזקה יותר. מאידך, הרושם שלי הוא שאצל מרבית היהודים החילונים, אם יש הבדל במידת הטסריאוטיפיזציה, אז זו המופעלת על חרדים חזקה יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי ספק שברמה האישית, תמיד יש כאלו המכירים "מספיק" ערבים ישראלים באופן אישי יותר או פחות, אבל באופן כללי אני חושב שהטיעון שלי תקף מכמה סיבות: א. רוב היהודים והערבים בארץ גרים ביישובים נפרדים; ולפחות בחלק מהערים המעורבות, דווקא הקרבה הפיזית מחריפה את העוינות בין קבוצות האוכלוסיה. כך שברמת היומיום, הערבים פחות "נראים". ב. עד אחרי הצבא, יהודים וערבים צעירים כמעט שלא מתראים באופן טבעי (בתי ספר נפרדים, שרות צבאי), כך שקשה לייצר שפה משותפת בשעת מפגש בין מבוגרים. ג. בואו נודה: כמה יהודים מכירים ערבים ישראלים - במישור האישי - מעבר לכאלו הפעילים בארגוני שמאל חברתיים/פוליטיים? ד. ובאשר לחרדים: גם אם תעיר חילוני באמצע הלילה, הוא יידע הרבה יותר על החברה החרדית (זרמים, איזורי מגורים, דמויות ידועות, הסטוריה) מאשר על החברה הערבית-ישראלית על כל גווניה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. נכון גם לחילונים-חרדים (החלף ישובים בשכונות.) ב. נכון גם לחילונים-חרדים (עד כדי הנח"ל החרדי, עניין חדש). ג. נכון, על פי הניסיון המצומצם שלי (ומעבר לו, על פי הניחוש שלי), גם לחילונים-חרדים. ד. זהו בדיוק: לי נדמה שההפך. איש באינטואיצייתו יחיה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק הערה לגבי ב': הנח"ל החרדי הוא גדוד אחד,בגזרה פחות או יותר קבועה, כך שרוב החיילים (והחיילות) לא באים איתו במגע. יותר מזה, הרבה מאלו שמתגייסים למסלול הזה, לא בדיוק משקפים את תפיסת העולם והלך הרוח במגזר החרדי. (הרבה מהמשרתים שם הם עולים חדשים בעלי אוריינטציה דתית שרוצים לשמור על המסגרת, או דתיים-מאד שמעדיפים להצטרף למסגרת שמוגדרת כ"חרדית" כדי לא לגרום להם לקשיים נוספים בשמירה על המסורת שלהם) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איש תחת גפנו ותחת אינטואיצייתו... :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה אזרחים ישראלים ערבים אתה מכיר באופן אישי? 1. אני אזרח ערבי ישראלי בעצמי! 2. אני יהודי/ה, בקשרים משפחתיים/רומנטיים עם ערבים/ות 3. אני יהודי/ה, עם הרבה חברים טובים ערבים 4. אני יהודי/ה, עם חבר ערבי אחד או שניים 5. אני יהודי/ה, מכיר כמה ערבים באופן שטחי 6. אני יהודי/ה, נפגשתי עם ערבים באירועים דרך בית הספר/תנועת נוער/אירועים שנועדו להפגיש יהודים עם ערבים 7. ערבים ישראלים? מי אלה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, במקום לכתוב את זה כאן היית שולח את זה למערכת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רעיון. ו''שולחת'', לא ''שולח''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני זוכר בהתרגשות את "שיר כאב עובר ושב" ובכלל אוהב את שיריו (גם "היכנסי כבר לאוטו וניסע" יפה בעיני אולי בגלל ששני השירים הם מן הפחות אניגמטיים שלו). נראה לי מעניין לציין שמאיר אריאל אינו מתיישב טוב במשבצת של "דמוקרט איש שמאל מתון והומניסט". מכמה ראיונות איתו, התרשמתי שתפיסת עולמו בנושא היתה די רב משמעית ולא ממוקדת כפי שנראה טבעי משיריו החידתיים וה"מתפזרים". תפיסת העולם שלו מקבלת את ביטוייה בשיר "דמוקראטי" אולי דוקא העדרה של תפיסה פוליטית מוגדרת וברורה אפשרה לו להמנע מהפיכתו של הפרט הערבי לאובייקט פוליטי. ורק עוד הערה אחת: נראה לי שהדגשת ההפרדה בין ערבי-ישראלי לבין פלשתינאי תושב השטחים אינה משמעותית בעיני רוב הישראלים וגם מצד העניין עצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים באופן חלקי עם האבחנה שלך לגבי מאיר אריאל. אולי "איש שמאל" לא יהיה התיאור הנכון שלו, אבל הוא כן הומניסט במובן הפשוט של המילה, כלומר: בחלק משיריו הוא מציג "אחרים" בצורה הוגנת ולא מתחנפת או מתנשאת, לעתים תוך הלעגה עצמית, ובעצם נותן מקום בשיריו לבני אדם שונים ומשונים ממנו. שתי דוגמאות בולטות(1): א. "בצהרי יום", בו אריאל עצמו ודיויד ברוזה מהווים מושא לגלוג של תושבת ירוחם המזהה את הזיוף שבביקורם בעיירה. ב. "ארול" ובו ההתייחסות האגבית הנהדרת לאהבה הומוסקסואלית: "ורוחיק אהבה אותו אומרים שגם אביבה ויש אומרים יסוד סביר לחשוב שגם עקיבא". והשווה את זה להערות שהוא אמר על הומואים זמן מה לפני מותו. ובאשר להערה האחת: ההפרדה בין ערבים ישראלים לפלשתינים מהשטחים הינה מהותית היות והיא נוגעת בסוגיות רבות של זהות, פוליטיקה, שייכות לאומית ואתנית וכו'. עצם השוני בין ערבים ישראלים לפלשתינים הוא אקסיומה; כל העיסוק בנושא הוא איך יש להתמודד איתו. (1) המלים נמצאות ב-www.shiron.net.אך לא הצלחתי להפנות לטקסט עצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שההתבטאויות האנטי הומוסקסואליות והאנטי-דמוקרטיות שלו כן מייצגים איזושהי תפיסה מאפיינת של האזרח מאיר אריאל (למיטב זכרוני הוא גם הופיע בפסטיבל עכו במופע שקו משמעותי בו היה ביקורת והלעגה של הדמוקרטיה). כל זה אינו סותר דבר ממה שכתבת במאמר. אי אפשר לקרוא לאריאל הומאניסט מפני שככל הנראה בכלל לא היתה לו אג'נדה פוליטית שלמה, אבל כמשורר כפי שהראית, היו בשיריו אלמנטים הומאניסטיים, (בכך הוא מזכיר אריאל אחר שהוציא תקליט שירים בהשפעה ערבית וכעת מופיע כזמר המחאה של גוש קטיף). לגבי הלאומיות הפלשתינית של ערביי ישראל נראה לי שמוקדם מדי להתמודד עם כך, בעיקר מכיון שלא תמצא הרבה ערבים ישראליים שיהיו מוכנים להודות בכך שיש הבדל כלשהו מבחינת הלאומיות הפלשתינית בינם לבין תושבי השטחים. הישראלי הערבי המשכיל קיים אולי בשיר של מאיר אריאל, אבל ספק אם הוא קיים בין הערבים תושבי ישראל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה מה עדיף: הומניסט-לכאורה או קולוניאליסט מוזיקלי. זה מזכיר לי אימרה של סוקרסט (נדמה לי) שהלך לשמוע חכמה מפי הסופרים והתאכזב לגלות שאינם כ"כ חכמים. או במלים אחרות: יש אמנים שיודעים להתבטא היטב בז'אנר שלהם, אבל כשהם מגיחים ממנו הם נחשפים כעילגים במקרה הטוב או בעלי עמדות קיצוניות/תמוהות במקרה הרע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא, שהבעיה עם סופרים, משוררים, ואפילו פזמונאים היא קטנה מאוד יחסית. זה נעשה הרבה יותר חמור כשאתה מנסה לקרוא אמנים פלסטיים... חוץ מקומץ זניח למדי, רובם מגיעים לרמות עלגות וחוסר קוהרנטיות מזעזעות ביותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי בגלל זה הם בוחרים להתבטא במדיום הוויזואלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העניין הוא, שלאור הקונצפטואליות היתרה של עשרות השנים האחרונות, להרבה אמנים יש דווקא נטייה להרבות גם במלים - גם כחלק מאמנותם, וגם כדיבור עליה. סך הכל, לו היו מסתפקים במדיום הוויזואלי בלבד (אפילו כולל אותיות/מלים *בתוך* היצירות) לא הייתי יודעת לומר זאת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, זה נכון. פעם אמנות פלסטית התעסקה בדברים יפים. אני לא לגמרי בטוח במה היא מתעסקת כיום. קונצפטים. זה הרי ההיפך מפלסטיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה לא בהכרח ההיפך מאמנות. והאמנות עם הצד הפלסטי של היום באמת לא בעניין של יופי, זה אפילו נחשב די בזוי. רק עד עכשיו לא הצלחתי להבין אם כוונת האמנים שמתעסקים במופגן ב"כיעור" מנסים להרחיב את גבולות האסתטיקה, או רק להעביר מסרים חברתיים/פוליטיים ואחרים (או אולי, בעצם, להתאים לצו האופנה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתישהו התחילו להתעסק עם ההגדרה של המילה אמנות. כמובן שלא הצליחו למצוא תשובה אחת מספקת. אני חושב שכל האקרובטיקה הקונספטואלית של היום קשורה לעניין הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ככה זה באמת התחיל, כנראה באמצע המאה הקודמת. אחר כך עברו לעיסוק בשאלה מהו העיסוק בהגדרת האמנות, ואחר כך הגיעו לסדר שלישי, חמישי, וכיו''ב. קוראים לזה סלף-רפלקשן וזה הציף את כל תחומי האמנות והידע במשך תקופה ארוכה. רק השד יודע איפה זה ייגמר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן, היה מתבקש עכשיו לכתוב איזו תגובה מתחכמת על סלף-רפלקשן באתרי דיונים. אבל אני לא אפול לבור הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל יש סיבה אחרת לגמרי ליחס הזה של סוקרטס למשוררים, וצריך להסתכל על זה מנקודת מבטו (עד כמה שאנחנו יכולים) ולא מנקודת מבטנו. זה לא שהמשוררים אינם חכמים אלא שהם שבויים בהוויה ''רטורית'' של תרבות חסרת כתב שכל דרך חשיבתה הוא ''בעל פה.'' המשוררים הם אלא ששימרו את הזיכרון הקולקטיבי והדרך היחידה שעמדה בפניהם, מבלי שיאבדו את הדברים, היה היצמדות שמרנית לתבניות מילוליות קבועות. מה שלא נאמר לא נשמר בזכרון (לא היה אמצעי חיצוני לשימור הזיכרון). רעיונות חדשים היו חייבים להיזכר על ידי חזרה בלתי פוסקת, אחרת הם פשוט יעלמו. כדי שאפשר יהיה לחזור על רעיונות חדשים, אמנותיים או מדעיים, הם היו חייבים לבוא בצעדים מאד קטנים, פשוטים ופשטניים. לכן, קשה היה לשמוע מהמשוררים דברי חכמה חדשים ומחדשים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאתה טועה. סוקרטס לא מצא את החוכמה אצל שורה שלמה של "בעלי מקצועות" שאצלם חיפש אותה. וטעם חיפושו היה די רטורי: להראות שהאדם שמרגיש שהגיע אל הידע - הוא זה שהכי רחוק ממנו. שהידע האמתי הוא הידע שמכיר בקטנותו לעומת מה שנסתר עדיין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שאני הצעתי הוא ראיה שנובעת מתוך הוויה של חברה ''מילולית,'' לעומת ההסבר שלך שהוא הסבר אנליטי-מופשט שאותו יכול לעשות רק מי שחי בהוויה ''שבכתב.'' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אני מניחה שאתה מתכוון ל"חברה אוראלית". גם חברה בעלת כתב היא מילולית. 2. החברה שסוקרטס חי בה הייתה בעלת כתב. אפלטון לא היה הראשון שהמציא את הכתב שלה, והוא השתמש בו, כידוע, באופן נרחב ביותר. 3. ההסבר שלי איננו תקף לחברות אורייניות בלבד. גם בחברת לא אורייניות היו אנשים בעלי ידע, וגם הם היו יכולים ל"דעת" שיש עוד ים של דעת הנסתר מהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון שאריאל ברבים משיריו הנמיך את עצמו, אבל בנוגע לזולת, לדעתי הוא לא הפגין רגישות מרשימה. ספציפית בנוגע ל"ארול", דנתי בכך באריכות מה בדיון 1720. גם ב"שיר כאב": הוא אמנם נותן לערבי את תפקיד הווינר, אבל אין בשיר שום ניסיון לראות את הסיטואציה דרך עיניו (במקרה זה אין בכך פגם: מדובר במשולש אהבה שלכל צלעותיו תפקיד שווה בסיפור, ואם המספר הוא אחד מהם, טבעי שנקודת המבט תהיה שלו; ב"ארול", שבו ארול הוא דמות דומיננטית בשיר והמספר מבליח רק בסופו, זה יותר צורם בעיני). כך גם "בצהרי היום": אריאל אמנם מנמיך את עצמו (ואת שותפיו הנסתרים ל"אנחנו"), אבל המקומית הירוחמית היא רק מכשיר רגעי לשם כך, ולא דמות של ממש. איך לקשר לשיר בשירונט, עם אקספלורר: בחלון הפופ-אפ עם המילים, לחץ על קונטרול-N. עותק של החלון ייפתח בחלון אקספלורר חדש, אבל מלא - עם שורת הכתובת. העתק, עטר במעט פטרוזיליה קצוצה דק והגש חם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מפני שהבנאים הם בסה"כ תופעה חדשה. מעניין אותי היחס של אותה קבוצה שבדקת לעיל לקבוצות אחרות. ולגבי סטריאוטיפיזציה והיכרות אישית: אני לא חרדי (דתי כן), וגם לא נראה דומה. פעם, בימי הסדיר שלי, ירדתי משמירה. שניה אחרי שקפצתי מהנ"נ, עוד עם קסדה ואפוד עלי, עברתי ליד שני ליצים שהיו עסוקים בדיון. אומר האחד לשני: אוה, בוא נשאל אותו, ושואל: "למה אתם הדתיים לא משרתים בצבא?" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שזו, ילדים וילדות, דוגמא לשאלה שהיום אף אחד לא ישאל... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את יודעת, כבר היו איזה כמה דתיים בצבא אז. נראה שאסביר בפרוטרוט: העובדה שמישהו מכיר אישית מישהו (או להלן, העובדה שדתיים נמצאים בכל חור בצה"ל) לא תמנע מישהו מלהחזיק בסטריאוטיפ כלפיהם, שכוללת שאילת חייל במדים עם אפוד, קסדה ונשק למה הוא לא משרת בצה"ל. כנ"ל, לגבי ערבים. ההיכרות לא מונעת סטריאוטיפים, כמדומה. או שלא הבנתי מה את רוצה לומר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יודעת, יודעת. זו תגובה שנאמרה בחצי ציניות חצי רצינות. היום, לאור העובדה שחלקים נבחרים מהקצונה הזוטרה (עד דרגת סרן) חובשת כיפה, ובמספרים הולכים וגדלים בקצונה הבכירה יותר, ובבה"ד 1 יש כמות עצומה של דתיים (הייתי אומרת מחצית,אבל בטח יקפוץ מישהו עם נתונים ויראה שאני טועה), וכך גם בגדודים ובסיירות המובחרות, קשה לי להאמין שמישהו עדיין שואל את זה. זה הכל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזכיר לי שביום שישי האחרון, נכנסתי לחנות לכלי בית ומצאתי שם סוף סוף את כף/מצקת הספגטי שחיפשתי כל חיי (יותר מדוייק, משבוע שעבר). כל כך שמחתי שרוח שטות קפצה עלי כאשר בדיוק אז אחד המוכרים עבר לידי. הרמתי את הכף/מצקת ושאלתי אותו: "יש לכם כזה?" בסופו של דבר התנצלתי, כי הוא לא קיבל את זה בקלילות. בדיעבד הייתי יכול לצאת מזה איכשהו באמצעות המשפט האלמותי: "יש לכם את זה בבז'?" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהיכנסך לחנות זכור: זבנים הם אנשים רציניים, התבדחות אתם משולה לזריקת הלצות בעת השבעה. נא להימנע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היום אפשר לשאול: למה אתם הדתיים משרתים בצבא? למה לא סופרים כיפות סרוגות בבה"ד 1? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני סבור שפיספסנו את משמעותה הבסיסית של הרוק הבאה לשרת מטרה שונה ואף רחבה יותר מהתפלגות בקשת הפוליטית הישראלית. מטרת הרוק,ואני סבור שכך גם בעיני נער המאזין לראשונה, היא כפי שנאמר בעבר:"Stick'in it to the "man לפקפק ולהצביע על תפיסותיו הצרות או הנוקשות של הממסד בפרט ועלינו כחברה,המשתקפת בממסד,ככלל.באמצעות קריאה מחוספסת ובלתי מתפשרת. כך שאני סבור שהרוק אינו משמש כלי ביטוי של השמאל אלא ככלי מחאה של הפרטים כנגד תפיסותיה של החברה כקולקטיב. ללא הבחנה בין שמאל לימין, מאחר וכולנו חוטאים בכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה פתאום שהיא מחייבת יוצר כלשהו? יש פה דת עם דוגמות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הולכים עם ההצעה שלך לראות רוק ככלי מחאה של הפרט, הרי שזהו בדיוק ביטוי להשקפת עולם שמאלית במובנה החברתי, המדגיש את הפרט על פני הקולקטיב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אני סבור שהשקפת העולם אצל האינבידואל (ובמקרה הנוכחי, מקומו של הערבי בנוף ובחברה הישראלית.) מגיע כשלב ראשוני ורק לאחר מכן תתגבש אצל האמן הנטייה הפולטית. כולנו נשענים על אותם נתונים ומגיעים למסקנות שונות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''...ביטוי להשקפת עולם שמאלית במובנה החברתי, המדגיש את הפרט על פני הקולקטיב.'' דוקא במובן הכלכלי חברתי, השמאל מדגיש מחויבות גדולה בהרבה לקולקטיב מאשר הימין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קולקטיב יש בשמאל ובימין. נכון שרוב הקולטביסטים האחרונים הגיעו משמאל (קומוניזם) אבל היו גם לא מעט ימנים כאלה (פשיזם, נציונליזם). ההבדל האמיתי הוא בין אינדיבידואליזם לקולקטיביזם |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בציר הכלכלי אכן השמאל מדגיש את הקולקטיב על פני הימין, אך באבחנה החדשה יותר בין שמאל וימין - בציר שבין ליברליזם לקהילתנות*1 - הגישה הליברלית מדגישה את הבחירה האוטונומית בערכים מוסריים, ודוגלת בנייטרליות מוסרית של המדינה באשר לשאלות מוסריות ובאשר "לחיים הטובים", בעוד הגישה הקהילתנית מדגישה את זהות הפרט כישות חברתית שאינה יכולה לבחור ערכים מוסריים מבלי שהחברה תספק לה את הקשר הבחירה. הקהילתנים מבקרים את הליברלים כי מושג הבחירה שמקודש על ידם מניח פרט אבסטרקטי שכאילו יכול לבחור באופן נייטרלי בין סל ערכים מוצע, ומבקרים תוך כדי כך את מושג הרציונאליות הליברלי. *1 - הביקורת הקהילתנית החלה בשנות ה80 ע"י הוגים כמו- מייקל סאנדל, מייקל וולצר, צ'רלס טיילור וכד'. בין המשיבים מן הצד הליברלי - רוברט נוזיק ורונלד דוורקין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"נייטרליות מוסרית של המדינה"? יש חיה כזאת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכוונה היא התערבות מינימלית של המדינה בשאלות ערכיות (כדוגמת - העדפת תרבות או דת אחת על פני אחרת באמצעות תמיכה ממשלתית במוסדות דתיים/תרבותיים, חקיקה הנוגעת בסוגיות ערכיות וכד').כמובן שלא קיימת נייטרליות מוסרית טוטאלית, אבל ישנה שאיפה ליברלית לנייטרליות כזו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי זה נשמע יותר כמו נייטרליות ערכית, לאו דווקא מוסרית. ושוב - זה עדיין נשמע רחוק מאוד מעמדה שמאלנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקבלת את התיקון. למרות שלא תמיד ניתן להבחין בין נייטרליות מוסרית לערכית. תפישות עולם ערכיות הן בעלות השלכות מוסריות, ולהיפך. גם האבחנה בין שמאל לימין היא בעיתית. אולי בבואנו לדון בשאלות ערכיות עדיף לעשות שימוש באבחנה בין גישות אינדבידואליסטיות באופיין וגישות קהילתניות באופיין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאור תגובתך לא לגמרי ברור לי מהי הגישה הקהילתנית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה ההבדל בין נייטרליות ערכית ונייטרליות מוסרית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העדפת התיאטרון על פני הכדורגל, או להיפך - נקבעת לפי ייחוס ערכים, לא מוסר. אי-העדפה בעניין זה היא נייטרליות ערכית. העדפת שוויון בחינוך על פני אליטיזם, או להיפך - נקבעת על פי אמות מידה מוסריות. כל מוסר נקבע על פי ערכים, אבל לא כל ערך מתייחס לעניין המוסרי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובמילים אחרות (שהגיקים כאן באתר יבינו): נייטרליות מוסרית היא מקרה פרטי של נייטרליות ערכית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל הכבוד על המינימליזם. הרגשתי שאני מכבירה מלים ולא עליתי על הנוסחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לומר היום שהשמאל מדגיש את הקולקטיב זוהי תפישה מפא"יניקית מיושנת במקצת... ימין כלכלי אינו נחלתו של הימין בלבד, כבר כמה שנים טובות השמאל זוקף לזכותו את ההפרטות הגדולות ביותר שידעה המדינה. בסוגריים:מוות לדו"ח דברת! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה היא רק בזה ש''שמאל'' ו''ימין'' נקבעים בארץ רק על פי עמדות פוליטיות-חיצוניות. עקרונית, השמאל הכלכלי-חברתי אמור להיות קולקטיביסטי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, וגם צביקה פיק אמור היה להניח מאחוריו את שנות השמונים. בכל מקרה אף אחד לא חושב היום שמדינת רווחה היתה קיימת פה אם מצנע היה נבחר. גם מאיר אריאל לא חשב ככה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דעתי היא שלו מצנע היה נבחר היו לנו עוד כמה צרות גם חוץ מחיסולה של מדינת הרווחה. ולו ברק היה נבחר - היינו שוכחים גם משרידיה האחרונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ימין כלכלי זוקף לזכותו השמאל לא פחות מאשר הימין כבר כמה שנים טובות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הימין הכלכלי עלה לשלטון במדינת ישראל כשלוש שנים לפני הימין המדיני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואת זה אומר נאבוקוב או בן טיפוחיו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלמה ארצי ... איש שמאל מתון והומניסט, סולד מפופוליזם ומהתבהמות ציבורית... ומה היא הופעה של שלמה ארצי אם לא התבהמות ציבורית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רני משה חביבי, אם אתה בקטע של לזרוק רפש לא מוסבר ולא ברור באופן אנונימי, כדאי למחוק את הדואל לפני שההודעה נשלחת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שזה מה שעשיתי... :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל אופן, בא לך להסביר את הטענה המשונה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמיד תהיתי לגבי האישה בעו"ש , האם היא מייצגת משהו? דעת הקהל? ירושלים? מונופול על הסבל? אריאל מוצג כבעלים הרשמיים של האשה כאשר מתחת לאפו היא חומקת לידי הערבי , פורמלית עדיין קשורה לאריאל ,אך הנ"ל משתכר ופולט שטויות ורוב האמפטיה בשיר מופנית כלפי הערבי ה"משכיל".. ואולי בכלל אין פה אלגוריות? הרי ידוע שאריאל ניהל מערכת יחסים פתוחה עם אשתו.. חבל שכבר אין את מי לשאול.... לגבי השיר ארול , אריאל כותב על עצמו (יש גם סוג של דמיון בשם) אותו אאוטסיידר , אמן, בטלן מסומם ו"חסר תועלת" (לפחות בעיני הישוב הישן), אשר מושך את לבבות הנשים והגברים ,וכל פעם חומק מצרה על אף שהוא מקומם על עצמו את השאר , אני לא חושב שב"יש יסוד סביר לחשוב שגם עקיבא" יש תמיכה או סלידה בקשר להומוסקסואליזם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באשר לארול: נכון שאין תמיכה או סלידה, אבל זה בדיוק העניין: ההתייחסות האגבית לאהבה בין גברים מסמנת אותה כנורמטיבית. מצד שני, אם מסתכלים על השיר לאור הטיעון המשכנע בתגובה 300304, הרי שאריאל הוא אינסטרומנטליסט, היוצר אמפטיה מלאכותית כלפי דמויות "אחרות", אך ללא כנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה יותר נשמע כהלצה דרך אגבית כזאת, לי אישית הטון שבו נאמר המשפט ''יש אומרים יסוד סביר שגם עקיבא.....המממהמהמ'' עושה תחושה של לגלוג קל... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזו התייחסות לא הייתה מסמנת אותה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעת סלידה. הבעת ביקורת. הבעת בוז. הבעת לגלוג. הבעת תיעוב. הבעת רחמים. הבעת זעם. הבעת עצב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נהנתי לקרוא את הכתבה, שהיא ללא ספק פוקחת עיניים, או יותר נכון אוזניים, למציאות המוזיקלית שאופפת אותנו בפרט, ולמציאות הרועשת בכלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נתנאל, ראשית הרשה לי להביע את הערכתי מסגנון כתיבתך ומהדרך שבחרת לדון בנושא זה. ניכר כי עשית שיעורי בית לפני שניגשת לכתוב שורות אלה, דבר המוסיף תוקף ומהימנות לטענותיך. ולגופו של עניין: בתחילת המאמר כשעוד התייחסת לשלום חנוך ולשלמה ארצי חשבתי, לתומי, שבוודאי בהמשך השורות תציג משורר אחד או שניים שמייצגים את הימין שבקשת הפוליטית. ואכן בהמשך הזכרת את מאיר אריאל, רק שלהפתעתי הוא הוצג כאחד השייך כביכול למחנה השמאל. וכאן לאחר כמה דקות של מבוכה ובלבול הבנתי עד כמה המשורר אמביוולנטי. בעוד שאני גדלתי על מאיר אריאל הימני, השוביניסט, המתנשא... אתה ראית בו את ההיפך המוחלט. מהרגע הראשון שקראתי את דבריך חשבתי שתשתמש בו בהמשך דבריך כמשורר ישראלי המתייחס לערבים לא רק כאל דמויות שטוחות, חסרות פנים המהוות פרט שולי בתמונת נוף רחבה ומגוונת (בדומה לשלום חנוך ושלמה ארצי), אלא כאל משורר ישראלי, האומנם מציג ערבים בשיריו באופן עגול ופרטני, אך בבוז ובהתנשאות גמורה כיאה למשורר לא שמאלני, שההומניות המיוחסת לו, מוטלת בספק רב! וכמה שהדבר מפתיע, דווקא "שיר כאב" עוזר לי לחזק את טענתי: 1)"תפסה לה צעיר ערבי משכיל, דווקא אחד שהכרתי"- בפתח שירו מציג מאיר אריאל את הדמות הערבית עליה הוא הולך לכתוב בהמשך. השימוש במילה "דווקא" הוא שימוש מתנשא ומנוכר. כאילו רצה לומר: אף על פי שזה לא הגיוני כי אדם נעלה שכמוני יכיר ערבי נחות ובזוי, בכל זאת אני מכירו למרבה הפלא. 2)"ואיך שזה אוכל אותי עד קצות הציפורניים"- מאיר אריאל מתאר איך הוא אוכל ציפורניים מאי נחת מעצם העובדה ,שיקירת ליבו, יוצאת ומבלה עם ערבי. כאן מקבל אני את התחושה שאילולא היה מדובר בערבי יתכן והדבר היה מטריד אותו, אך לא עד כדי כך, רוצה לומר: מילא היא מתאהבת במשהו אחר, אך לא זה העניין, הבחור הוא ערבי! ברגע של חוסר אונים ממשיך אריאל את מבוכתו מבחירתה ערבי על פניו ועל כן הוא מוסיף ואומר: "אני לא יכול להקיף אישה שלוש מאות שישים וחמש מעלות..." כידוע אין יותר משלוש מאות שישים מעלות, משמע מאיר אריאל מנסה להדגיש עד כמה הוא לא יכול למנוע מאישה להתיידד עם אנשים זרים, גם כאלה נחותים וקטנים (הערבים), דמויות חסרות מימדים שלא ניתן כלל לראותם, המוצאים זווית בלתי אפשרית להכיר את בני מיננו. כמובן שאת זה הוא אומר בטון של ייאוש והתפלאות, כשהשאלה המתנוססת באויר היא כיצד הוא נתן לדבר, כביכול נורא כזה, לקרות. 3)"מורה באיזה כפר במשולש"- על אותו משקל של שימוש במילה "דווקא" משתמש כאן מאיר אריאל במילה "באיזה". שימוש במילים שכאלה נותן תחושה של בוז והתנשאות כלפי המגזר הערבי. מאיר אריאל ביהירות אין קץ מתייחס לכפר שממנו מגיע הערבי כאל עוד אחד מאותם כפרים ערביים עלומי שם, המפוזרים במשולש ללא הבחנה וללא יחודיות. 4)"לאן תגיעו הוא אמר, מביט בי בעיניים, החזרתי לו מבט, זרקתי ירושלים"- בשורה זו מאיר אריאל מנסה לנעוץ מסמר בחזהו של הערבי היושב מולו ומסתכל לו בעיניים. מטרתו היא בעצם לפגוע בו בחזרה, ועל כן הוא בוחר דווקא בעיר ירושלים, כדי להזכיר לו שעיר זו שייכת לו ולעם היהודי השולט בה. משום כך מהווה היא עיר מקלט גם בשביל אדם שיכור ושתוי כמוהו, כל עוד הוא יהודי! במידה מסוימת, ניתן לראות בשורה זו הצהרה פוליטית מובהקת של מאיר אריאל, שעיקרה הזדהות עם הימין הישראלי, עם אלה הדוגלים במדינה יהודית, שבירתה היא ירושלים המאוחדת! 5)"בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה"- התלבטתי אם לעשות שימוש בשורה זו כבסיס לחיזוק טענתי. האמת היא ששורה זו היא אמביוולנטית לחלוטין, שכן ניתן לפרש אותה פירושים מנוגדים: מחד גיסא מאיר נותן כאן כבוד רב לערבים בהיותו מכריז כי המילה שלהם היא תמיד תהיה המילה האחרונה, משמע הם הטובים מבין שנינו, ומאידך הוא פעם נוספת יוצר חיץ בינינו לבנם במטרה להזכיר שאנחנו והם זה שני עמים נפרדים בעלי תרבויות שונות (אנחנו מדברים בעברית והם מעשנים נרגילה) ולכן יש כאן רמיזה לכך שדו קיום איננו מתקבל על הדעת. אף על פי כן, בכל זאת התייחסתי גם לשורה זו מכוון שלטענתי שורה זו, מבלי להיכנס לפירושיה המנוגדים, מנציחה יותר מכל את תפיסת ה"אנחנו" וה"הם" של מאיר אריאל. עצם זה שמאיר אריאל בחר להציג אותם כחלק שאינו שייך לנו, הרי שהוא יוצר כאן אתנוצנטריות. יצירת שני מחנות, גם אם היא נעשת בפואטיקה ובשירה וגם אם היא נעשת ברמיזה או במובהקות אינה מתיישבת עם ערכים הומנים, סוציאליסטים, שוויוניים. אך היא בהחלט עשויה להתיישב עם לאומניות ופאשיזם. על כן, נתנאל, אני מצטרף למסקנותיך באשר לשירתם של שלמה ארצי ולשלום חנוך, אך כפי שאתה קרוב לוודאי מבין, אינני מסכים עם קביעותיך באשר למאיר אריאל. לתפיסתי, מאיר אריאל דווקא מייצג בשירתו את הצד הימני שבקשת הפוליטית. הנחה זו מביאה אותי להאמין, שמבחינה הומנית סוציאליסטית, רצוי היה אילו מאיר אריאל יצג את הצד הערבי בשירתו בדומה לדרך שבה בחרו חבריו לעשות זאת, על פני הדרך שבה בחר הוא לעשות כן. הם אומנם יצגו את המיעוט הערבי בבינוניות ובדרך אגב, אך הם לא לעגו או לחילופין בזו לו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין איך אותן שורות עצמן יכולות להתפרש אחרת בראשם של אנשים שונים. (לי לא הייתה מלכתחילה דעה ברורה על עמדתו הפוליטית של מאיר אריאל): 1. "תפסה לה צעיר ערבי משכיל, דוקא אחד שהיכרתי". מבחינתי, "דווקא אחד שהיכרתי" - פירושו שה"בגידה" כואבת יותר, וכך גם, "ואיך שזה אוכל אותי עד קצות הציפורניים". 2. "אני לא יכול להקיף אישה שלוש מאות שישים וחמש מעלות..." לי, המשפט הזה משדר, "אני לא יכול לתת לה את כל מה שהיא רוצה/צריכה," אולי כולל הריגוש שבזרות. 3. "מורה באיזה כפר במשולש". ודאי, הוא מנסה לגמד את יריבו: עניין רווח, לא? בהחלט לא שונה ממה שאפשר לשמוע בלשון פרוזאית מהרבה מאוהבים נכזבים - "עוד אחד כזה, בא מאיזה פיזדילוך"... 4. "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה" - אבל כאן בדיוק הניסיון הזה נכשל: אני, מאיר אריאל, נותן לה רק מלים. הערבי נותן לה גם משהו אחר. (שלא לדבר על זה שהנרגילה יכולה בהחלט להיות סמל פאלי: "לו יש גדול יותר"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני עשרים שנה בערך שמעתי את מאיר אריאל מדבר על השיר הזה (במסגרת אחד ה''מרתונים'' המהוללים של גל''צ, כמדומני), ואני זוכר אותו מתחיל את ההתייחסות שלו לשיר במלים ''אני מפחד מערבים''. נדמה לי שהוא הסביר שזה למרות דעותיו היוניות, אבל יכול להיות שאת זה אני הוזה מדמיוני הקודח. בכל מקרה - האמביוולנטיות לא נובעת רק מנקודות המבט השונות, אלא גם מכוונת המשורר כמו שהוא עצמו תיאר אותה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''אני מפחד מערבים'' זו אמירה שיכולה ללכת לכיוונים שונים ומשונים. היא מאוד שונה מ''שונא'', ''מזלזל'', ''בוחל'' וכיו''ב. היא בהחלט יכולה להשתלב גם בפףירוש שלי לשיר. (וגם בפירוש של תומר, כמובן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה סרקסטי, אז הסרקזם שלך דק ואני אישית לא מבין מה אתה אומר. אם אתה רציני בקשר לפירוש שלך, אז בוא'נה בן אדם, זה פירוש די הזוי, אתה לא חושב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תכנס קצת לאתר שלו, לראיונות וכתבות, משם תפנה ל"בואו לא נקרא לזה ויתור על הארץ". אתה עדיין חושב שמאיר אריאל זצ"ל ייצג את הימין? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזה... ואולי אולי, סליחה על ההירהורי הכפירה הוא מדגיש דווקא את שבלניותם המחשבתית של דקדקני המחנאות. מהו בדיוק "שמאל" בישראל מעבר לקווים מדומיינים? מי הם הדמויות האלימות יותר ללא מסכות הPC? אז הבה נאמר את זה בצורה ברורה: 1.אריאל אמר לא אחת שהוא תומך בחזרה לקווי 49'. 2. אריאל היה ועדיין אחד מגדולי היוצרים האהובים על ממתיישבי ארץ ישראל ובמיוחד יש"ע. משפט 2 , לא סותר את 1 להיפך. מאידך, יש יסוד איתן להניח שלו בסעיף 1 היו תחלופי ספרות מ-49' ל-פוסט-67' אזי מעמדו של אריאל היה הופך להיות מתויג ולא במקרה כ"ימני" מובהק וחד-מחנאי. פרדוקס ?? הרי ה'נאורות' מחייבת לקבל אדם על כל צדדיו... אם נבדוק לעומק, המציאות כרגיל שונה לעיתים קרובות מההגדרות הפורמליות לעיתים ...ממש הפוכה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתי הבעתי איזשהי דעה שבעולם לגבי נטיותיו הפוליטיות המשוערות של מאיר אריאל ז"ל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה להתייחס לכך שאמרת ש ''מצאה לה צעיר ערבי משכיל, דווקא אחד שהיכרתי''הינו משפט מתנשא, לדעתי אתה טועה. בשיר נאמר שהיא ''מצאה לה צעיר ערבי משכיל'', עד כאן זה מובן. לאחר מכן כתוב ''דווקא אחד שהיכרתי'' פה השימוש בדווקא אינו ''מתנשא ומנוכר'' מכיוון שה''דווקא'' נאמר מפני שהכותב לא מכיר את העם הערבי והיא מצאה ערבי שהוא הכיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מציע למעשה קריאת פשט של השיר, ולדעתי בכך אתה מחמיץ את הכתיבה האירונית של אריאל, המשתמשת בהתנשאות של הדובר על מנת להציג את חולשתה. ובאשר להערותיך: 1. תפסה לה צעיר ערבי משכיל, דווקא אחד שהכרתי: השימוש ב"דווקא" נפוץ בדיבור כדי לבטא באופן עקיף (ולא-מודע) את הסתייגותו של הדובר מאדם מסוים בדיוק כאשר הדובר מנסה להגיד דבר-מה חיובי, כלומר זה מעין אנדרסטייטמנט שלילי. לחילופין, השימוש ב"דווקא" חושף את הסטריאוטיפים של הדובר כלפי מושא השיחה. בשני המקרים, המילה יכולה לבוא בשימוש בכל דיבור על "אחר". למשל, אפשר להחליף את "צעיר ערבי משכיל" ב"אתיופי ממרכז קליטה/בחור מעיירת פיתוח/רוסי ממושקף" וכן הלאה. 2. ואיך שזה אוכל אותי עד קצות הצפורניים: ברור שמערכת היחסים בין בת-זוגו של הדובר לבין הערבי מציקה לו; ומכאן העימות בסוף השיר בין השניים. אגב, משחק המלים המקסים בשורה "אני לא יכול להיקף אישה 365 מעלות" אינו מקרי, ובא להדגיש את חולשתו של הדובר במרחב (360 מעלות) ובזמן (365 ימים בשנה). 3. מורה באיזה כפר במשולש: אותו עקרון של סעיף 1. והשווה: "פועל באיזה מפעל טקסטיל/מאבטח באיזה קניון/פקיד באיזו עירייה". 4. לאן תגיעו ... ירושלים: ההתייחסות כאן באה לתת טלטול פוליטי לשיר, ובוודאי לא לחרוץ עמדה. וראה גם בית ג'. 5. ערבי עם נרגילה: אל תבלבל בין אתנוצנטריות (מושג אנתרופולוגי שאינו רלוונטי כאן), הומניזם (כולנו בני אדם) וסוציאליזם (כולנו זכאים לשוויון). אריאל מודה בכשלון הדו-קיום בדיוק מנקודת מבט הומנית, כאומר: הצעיר הערבי המשכיל הוא אדם בדיוק כמוני, מאחר ורגשי העליונות שלי כלפיו קרסו. ולסיום - איני חושב שניתן לומר על אמן "רצוי היה אילו היה מייצג את הצד הערבי" וכו'. אמנות אינה מצע מפלגתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוץ מנקודה 5 נראה לי שאתה בעצם מסכים עם תומר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט לא. כנראה לא הבהרתי את עצמי, ולכן אדייק: תומר מבין את השיר ברמת הפשט, ומביא חמש נקודות מהשיר להוכחת עמדתו, לפיה אריאל אוחז בהשקפת עולם ימנית-פוליטית מוצקה. בתגובתי ניסיתי להראות שני דברים: א. לדעתי, אין להבין את ההתייחסויות המתנשאות כלפי דמות הערבי ברמת face value, אלא כאמירה אירונית על היהודי, הרואה את הערבי מבעד למשקפיים סטריאוטיפיים ואינו מבין את עצמתו. או במילה אחת: בהפוכה. ב. חלק מהמלים שאריאל משתמש בהן טומנות בחובן משמעות חברתית, ולא רק פוליטית: ההקטנה שנעשית ע"י "דווקא" ו"איזה" נעשית בעיקר בהקשרים רחבים של יחסי-כוחות בין קבוצות שונות בחברה, ולא יהיה נכון לתת להן משקל פוליטי גרידא בהקשר שלהן בשיר. מבחינת המהות, ההקשר הנכון של משפט כמו "תפסה לה צעיר ערבי משכיל, דווקא אחד שהכרתי" הוא המשפט "כמה מחבריי הטובים הם ערבים", כאשר את המילה "ערבים" אפשר להחליף בשם של כל קבוצת אוכלוסיה "נחותה" אחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקיצור, אם הבנתי נכון, אתה מתכוון לומר שאריאל איננו הדובר בשיר, ולהיפך - הוא משחזר באירוניה את דבריו של דובר ישראלי סטריאוטיפי במצב המתואר. זה הסיפור? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא בדיוק הסיפור, ונגיד את זה כך: א. את מה שרציתי לומר על השיר כתבתי במאמר עצמו, ו"הסיפור" - או לפחות הפרשנות שלי - נמצאים שם. ב. התגובה הנקודתית שלי לתומר נועדה להתמודד עם הניתוח שלו לשיר, שלדעתי היה פשטני. לכן קשה לי לענות לנסיון שלך לסכום את הכל בשורה אחת בהתבסס על התגובה הנקודתית שלי (שייתכן ולא נוסחה בבהירות מספקת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שהסטריאוטיפים פה הם אצל המגיבים, לא אצל המשורר. האם יש איזשהו קשר בין דיעה פוליטית לבין תפיסת הערבים כבני אדם?! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט אמור להיות קשר מסוים, אבל לא ברור שהוא אכן קיים תמיד במציאות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמור?! לפי מה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי ההטפות של השמאל נגד גזענות, אפשר היה לצפות שלא יהיה גזעני בעצמו. ולפי סירובו של הימין ללכת לקראת הפלסטינים, היה יסוד רב לחשוש שהם אינם מסוגלים לראותם כבני אדם - וממילא תופסים אותם בסטריאוטיפים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי ההתנשאות והפטרונות של השמאל(העליה של שרון להר הבית החלה את האינתיפאדה), היה יסוד רב להניח שהוא אינו מסוגל לראות את הפלסטינים כבני אדם. לפי ההטפות של הימין לראות בפלסטינים אנשים אמיתיים ולא רובוטים שמונעים ע''י דחפים, אפשר היה לצפות שלא יהיה גזעני. נוסיף לכך את העובדה שפתרונות השמאל (פרט לקיצוניים) כוללים הפרדה, וחלק ניכר מאנשי הימין תומך בפתרונות השתלבותיים, ונקבל כי לתגובתך אין כל קשר למציאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אתה מסיק מטענות (אפילו שגויות כזו שהבאת) לגבי הגורם לאינתיפאדהף על פטרונות השמאל? על אלו הטפות של הימין אתה מדבר? ממתי פתרונות הימין הם "השתלבותיים"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חבר'ה שכחתם שורה חשובה, או שהתעלמתם ממנה במודע. "(...) תמיד נשאר לה סדק דרכו היא יכולה פתאום להתגלות". לדעתי הסדק עליו מאיר ז"ל מדבר, הוא איבר המין של הבחורה, דרכו היא יכולה להתגלות. המשך השיר מאשש את דברי במילים: "ועובר שב בא לוקח, כל מה שהיא רוצה לתת; היא רק חוטפת לעצמה עוד רגע אחד רוטט..." היינו, ברגע של התגלות האשה, הגבר בא ולוקח כל מה שהיא רוצה לתת - סקס, ומה שנשאר לה זו האורגזמה או בלשונו של המשורר "רגע רוטט". לסיכום, מאיר אומר שהוא לא יכול לספק/להשגיח/לגונן על אישה מכל הכיוונים, תמיד איבר המין שלה יכול להיות המוקש או המכשול שיפגע בקשר... בשיר זה לפי הקשרו, נראה שזהו הפירוש הנכון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאיר אריאל היה קיבוצניק ממשמרות. אין אחד בתקופתו שהצביע ימינה מהעבודה בקיבוץ. לגבי הפירושים לשירים, הם פירושים לשירים, וגם אם בחלקם נכונים, מה שקובע אם אחד הוא ימני או שמאלני זה מה שהוא שם בקלפי, והוא שם שמאל. תמשיכו לנחש אותו, וכך גם הדלתות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיר כאב עובר ושב (כאב על העובר ושב) איזה מזל אני שר עכשיו ( שירת אלה ללא המזל) שיר כאב כל פעם חוזר ( שיר שחוזר על הכאב) תפסה לה צעיר ערבי משכיל (הממשלה מתמרנת בחסות ההשכלה) דווקא אחד שהיכרתי ( היינו חברים קודם שתומרנו) אפילו ראיתי את זה מתחיל ( נתנו בזה יד עד שהבנו) לילה אחד השתכרתי (שיכורי המלחמה) הרגשתי איך שזה זוחל לי ( המיניות מתפרצת אני מאבד את זה) מתחת לרגליים (בא לי הכל מהארץ שתחתיי) ואיך שזה אוכל אותי עד קצות הציפורניים ( הלבוש הדתי האטום) טוב אני לא יכול להקיף אישה 365 מעלות ( גם צדיקים יש להם מרווח לטעות) תמיד נשאר לה סדק ( חריץ הכנסת מזומנים) דרכו היא יכולה פתאום להתגלות ( קצת מפתיע אבל אפשרי) לכובר שב בא לוקח ( למי שהיכולת בידו) כל מה שהיא רוצה לתת ( לוקח מה שהיא אמורה לתת) היא רק חוטפת לעצמה רגע אחד רוטט ( היא רק תפסיד את האהבה שלה) צעיר ערבי משכיל עד קצות הציפורניים (אמיתי) צעיר ערבי שמסתכל ישר בעיניים ( מחפש בך אנושיות) מורה באיזה כפר במשולש (יודע איך חיים בשיתוף) משתתף בבימת חובבים מעורבת ( חובבים=חיבה לדבר. לא הפכו למקצוע) של המועצה האיזורית שלנו המעורבבת ( האיזורית = שעירבבו אותם למחוזות נפרדים) היא ואני יוצאים כבר די הרבה בעצם ( היא = שוב השלטון) יוצאים מהמסלול) איפה היא איפה פוליטיקה ( איפה היא ואיפה גישור) היא עוד בכלל מוצצת ( היא רק מוצצת משני הצדדים) משוגעת על תיאטרון (שחקנית) היא רק לא אחת מאלה אבל אם יש איזה חוג בסביבה אז למה לא אפילו עם אלה (היא לא שותפה אבל נדחפת לכל חוג) היתה הולכת למפגש פעם בשבוע (מפגשי ראווה לשלום) ההמשך ברור. מאיר היה גאון ואפשר למצוא בכל השירים אהבת ארץ טהורה. מובן מאילו שהמדינה לא הקימה מורשת לזכרו |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוסיף את השורה הנפלאה אי שם במרחב נבחו כלבים לירח ( חלק מהתחרות של המעצמות שלחו כלבים לחלל) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Salute her when her birthday comes. בוב דילן
For Halloween buy her a trumpet And for Christmas, give her a drum. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי המשפט: "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית, יושב ערבי עם נרגילה", דווקא מתייחס לזה שהערבי מתריס בפני מאיר אריאל, כמייצג היהודים, שבדר"כ היהודים לא סופרים את הערבים. כלומר, היהודים מדברים, מתכננים ופועלים בלי לקחת בחשבון את הערבים, אבל הם כאן, ואי אפשר להתעלם מהם כי זה בסוף מתפוצץ לכל החברה הישראלית בפרצוף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסוף כל משפט (5) - אני תמיד חשבתי, שהכוונה היא הדימיון בין השפה העברית והערבית, אולי רמיזה של הדמות בשיר, שמקורן של מספר רב של מילים בעברית, הוא מערבית - לדוגמא : צחוק (דחקה) אבטיח (בטיח) מדרשה (בית ספר-מדרסה) וכו'... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני די בטוח ששלושת המילים שנתת יש עדויות בעברית לפני שיש עדויות כלשהן למשהו בערבית. כמובן, שתי השפות הן ממשפחת השפות השמיות, ויש ביניהן המון המון משותף. אבל שאילה מהערבית לעברית היא בעיקר לסלנג. הדוגמה האהובה עלי, אחרי שהבנתי איך היא באה לעברית, היא ''בא לי''. ובנוגע לשורה של אריאל, לדעתי היא כוחה הוא באניגמטיות שלה, וכשלעצמי אני לא מחשיב אותה מוצלחת במיוחד, אבל קשה להתווכח עם ההצלחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"שלושת המילים"?? ירדן, עליך אני מתפלא! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כבר לא מתפלא )-: | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחרונה זכור לי שבתכנית סאטירית מסוימת, "ארץ נהדרת" או "משחק מכור", לגלגו על הדוגמנגישה מורן אטיאס על כך שהיא אמרה משפט בסגנון של "אני לא חושב שיש מושג שמגדיר אותי 365 מעלות"..למרות שאני לא תופס ממנה כבחורה אינטיליגנטית, בלשון המעטה, היתכן שהיא לא כזאת רפת שכל אלא זה היה פשוט רפרנס למאיר אריאל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני מכירה את אותה אטיאס, אבל לא סביר שהיא אמרה זאת כבדיחה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיכוי דומה לדעתי לסיכוי שאלון מזרחי באמירתו ''אני רוצה לשחק או באירופה או בספרד'' התכוון לרמוז לסאוטה או מלילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דני ארדיטי, יועץ רה''מ לענייני טרור הסביר שהאזהרות לגבי נסיעת ישראלים לסיני אינן ניתנות מהיד אל הפה. משונה שהוא טרח להזכיר את זה, הרי כל ילד יודע שהן ניתנות מהרגל לאף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברקת קישרה בפתיל אחר למאמר של רועי ארד חוץ מזה שזה מאמר יפה, התובנה שלו על עזה ב"סע לאט" של אריק איינשטיין היא דוגמה יותר קיצונית לתזה של המאמר כאן למעלה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |