מאמר זה מהווה תמצית של ספרי באותו שם, שהתפרסם כספר אלקטרוני. ההנחה המרכזית שביסוד הספר והמאמר היא ש"אלת הטבע הגדולה", על כל התופעות הנלוות אליה, היא נושא שכיח ברבות מיצירותיו של עגנון. הציטוט הבא מתוך 'עידו ועינם', המופיע כמוטו לספרי, מדגיש את עמדתו של עגנון:
"… כל חוקרי עינם אומרים שאלוהיה של עינם וכמריהם גבריים היו, והיאך לא הרגישו שמתוך ההמנונים אנו שומעים כנועם שיח שירת אשה… זה הד קולה של שירת קדומים שראשית ראשיתה של ההיסטוריא היא יורשת יורשי יורשיו."
סיפוריו וספריו העיקריים של עגנון עוסקים ביחסים שבינו לבינה, וברבים מהם מייחס עגנון לגיבורותיו תכונות שיוחסו לאלת הטבע על מגוון היבטיה. היבטים אלה כוללים את האלה כדמות "כלת הפרחים" הצעירה של האביב; אלת האהבה הלוהטת; אלת האדמה האימהית; אלת הלבנה המיסתורית; אלת המוות, השאול והחכמה. תפקידו של הגבר במיתוס הוא לייצג את השבט האנושי, הנתון לחסדיה של אלת הטבע.
רבים מגיבוריו של עגנון נתונים לשליטתה של האלה, העשויה להיות אהובתם, אמם, או זו שממיתה אותם כקרבן. אמנם, לפרקים מתהפך הגלגל בסיפורי עגנון, והגבר מנסה לשלוט באישה־האלה בתפקידו כאב או כבעל, אך מקרים כאלה גורמים לרוב לאסונות ולמוות. בסיפור 'עגונות', למשל, שהיה הראשון בין סיפורי עגנון שהופיע בעברית, גורמת שליטת האבות בנישואי ילדיהם ל"עגינותם" ולאומללותם של החתן והכלה גם יחד. להלן, דוגמאות שונות לגיבורותיו ולגיבוריו של עגנון, ולהופעתם כנציגי היבטיה השונים של דמות אלת הטבע הגדולה, ושל הגבר הנמצא תחת חסותה.
"אלת האביב", מאת האוורד דיוויד ג'ונסון
(באדיבות הצייר)
כלת הפרחים
שושנה אהרליך מ'שבועת אמונים' היא "כלת הפרחים" האופיינית ביותר של עגנון. היא נערה בתולה, והופעתה נקשרת פעמים רבות בסיפור לעונת האביב ולפריחה, ויותר מכל, כמובן, לפריחת ה"שושנה" (הורד של ימינו) – הפרח המובהק ביותר של האהבה. שושנה, המאוהבת ביעקב רכניץ מאז היותם ילדים, היא שיוזמת את ברית האהבה ביניהם, ולאורך כל הסיפור מודע יעקב לכוחה עליו, לכפייה שהיא כופה עליו לאהוב אותה ולהיות קשור אליה לתמיד, גם כשהוא מנסה כביכול לעזוב אותה ולפתח יחסים עם מספר לא קטן של נערות אחרות. יעקב, ששמו מעיד עליו שהוא מייצג את עם ישראל, נראה לאביה של שושנה "זקוף ורענן כאל צעיר", ומזכיר בכך את בעל, האל המייצג את ירקות הצמחייה, אהובה של האלה הצעירה ענת; תכונותיו של בעל כפי שהוא מתואר בשירת אוגרית, מקבילות באופן בולט לתכונותיו של האל היהודי כפי שהן מוזכרות בתנ"ך.
מאפיינים אחדים ב'שבועת אמונים' מציגים את שושנה כהתגלמותה של האלה המצרית איזיס, שאחד מהיבטיה הוא אלת האביב, המושלת במים ובאש. בספרו של אפוליאוס "חמור הזהב" עולה האלה איזיס מהים לנגד עיניו של המספר, ובסיפורו של עגנון עולה שושנה מהבריכה שבגן אביה, שערה מכוסה צמחי מים והיא נראית כמו "בת גלים"; בת הגלים היא אחד מייצוגיה המובהקים של אלת המים והים. באותה הזדמנות יוזמת שושנה את שבועת האמונים בינה לבין יעקב: היא לוקחת תלתלים משערותיה ומשערו של יעקב, שורפת אותם ביחד ומשמיעה את מלות הברית: "נשבעים אנו באש ובמים, בשערות ראשנו ובדם לבנו, שנינשא זה לזה ונהיה איש ואשה." ההקבלה לאלה איזיס, שציפור הסנונית האביבית היתה מקודשת לה, מודגשת במיוחד בדמותה של הסנונית החנוטה, הנמצאת בארון בבית־הספר שבו מלמד יעקב. שושנה מרבה לדבר על החנוטים במצרים, ועל כך שניתנה להם האפשרות לישון באין מפריע ולהיפטר מצרות העולם, עד שלבסוף גם היא שוקעת בשינה כמו הסנונית. בסופו של דבר, מתעוררת שושנה משנתה, מנצחת במירוץ הבנות, זוכה בידו של יעקב, וכופה עליו לחדש את ברית האהבה ביניהם – וכל זה מתרחש על שפת הים, תחת אורה של הלבנה המלאה (ר' להלן).
בסיפור 'בדמי ימיה', "כלת הפרחים" היא תרצה מינץ. זוהי נערה צעירה מאוד הלובשת שמלות פרחוניות ומטיילת בין העצים והעשבים ביער. היא מבקשת את קרבתו של עקביה מזל לאחר שנודע לה כי היו לו בעבר קשרי אהבה עם אמה לאה, שנישאה בסופו של דבר לאביה של תרצה. היחסים המהוססים בין תרצה למזל מקבילים לאלה שבין שושנה ליעקב ב'שבועת אמונים'. שם, כאשר יעקב מתקשה למסד את הברית בין השניים, שוקעת שושנה ב"מחלת השינה", ומתעוררת רק כאשר נערכת תחרות בין הבנות המבקשות את ידו של יעקב; וב'בדמי ימיה', כאשר מתברר לתרצה שעקביה מזל מהסס להיענות לאהבתה, היא נופלת למשכב, ואינה מחלימה ממחלתה עד שהוא נכנע לחיזוריה ומסכים לשאת אותה לאישה. על אף שתרצה צעירה, ועל אף הפרש הגילים בינה לבין מזל, רב כוחה להשפיע עליו, ולבסוף הוא נענה לה.
תרצה אינה מקבילה לאלה מסויימת, אלא ל"כלת האביב" בכלל; אבל מזל מסמן בשמו את אל המזל הכנעני גד, שמהלך חייו מציין את מזלו של השבט שאותו הוא מייצג (שמו של האל, שנפוץ בכל אזור המזרח התיכון, מופיע בישעיהו ס"ה ["העורכים לגד שולחן"], ויש הטוענים שמשמו נגזרה המלה האנגלית God). בעת חיזוריו של מזל אחרי לאה, ובעת חיזוריה של תרצה אחריו, קשור מהלך חייו של מזל למהלך השמש והעונות, והאהבה בחייו מתחברת במיוחד לעונת האביב.
האלה המצרית איזיס
(באדיבות Encyclopedia Mythica)
אלת האהבה הלוהטת
עגנון אוהב את האהבה ומתייחס אליה ברבים מסיפוריו. אהבתה של שירה מהספר 'שירה' מתבלטת בכך שהיא כופה על מנפרד הרבסט יחסי מין לוהטים. האיש לא בטוח אם הוא רוצה בכך או לא, מאחר שהוא אוהב את אישתו, אף שכמעט אין ביניהם יחסי מין. שירה ומנפרד נפגשים בסתר פעמים אחדות, אבל כאשר מסתבר לה כי בסיס נישואיו של מנפרד יציב, היא לא מוכנה להרוס אותם ומחליטה לנתק את הקשר ביניהם. מנפרד נפגע מאוד מניתוק היחסים, ומכאן ועד סוף הספר הוא ממשיך להתגעגע לשירה ולאהבתה הלוהטת.
שירה היא אישה לא נשואה, בעלת ניסיון מיני עשיר, וכנראה אין לה עניין להינשא. את יחסי המין היא מקיימת עם גברים לפי רצונה ולפי בחירתה, ולאיש אין שליטה על מעשיה. אבל היא יודעת לענג גבר, ולגרום לו שיתמכר לאהבתה ויתקשה להיפרד ממנה.
אהובה אחרת אצל עגנון היא סוניה מהספר 'תמול שלשום'. יצחק קומר מקבל אותה "בירושה" מחברו רבינוביץ לאחר שהלה נסע לחו"ל. סוניה דומה מאוד לשירה בעצמאותה המינית ובניסיונה הרב; אך בניגוד למנפרד הרבסט הנשוי, יצחק קומר הוא איש צעיר וחסר ניסיון ברוב שטחי החיים, כולל המיני. יצחק נדהם מהקשר שנוצר בינו לבין סוניה, ונדמה לו שהוא מתאהב בה ומתכנן את נישואיו עמה. אבל לסוניה אין שום כוונה להינשא ליצחק – ולא ברור אם היא בכלל מעוניינת בנישואין. מאוכזב מהתייחסותה, ומהאהבה המינית בכלל, עוזב יצחק את תל־אביב המופקרת ועולה לירושלים הצנועה והחסידית, שם הוא פוגש את גורלו בדמות אישה אחרת.
גם שירה וגם סוניה אינן נשים יפות, אבל הן מושכות גברים מכל הסוגים ומכל הגילים, וכאשר הן מפעילות את כוח המשיכה הזה, אין הגברים מסוגלים לעמוד בפניהן.
אימהות
אחת הסיבות לכך שיצחק קומר משלים עם פרידתו מסוניה היא, שזו אינה דומה ואינה מזכירה לו את אמו. יצחק מעריץ את אמו (שנשארה בחו"ל עם עלייתו ארצה), והוא חולם לשאת אישה שתדמה לה. לאחר שהתאכזב מסוניה, הוא מגיע לירושלים בלב פנוי, המוכן לאישה שתתאים לו יותר מסוניה. בירושלים הוא פוגש משפחה המורכבת בעיקרה משלוש נשים שהגיעו אתו ארצה באותה אנייה: הזקנה דישה, בתה רבקה, ונכדתה הצעירה שפרה. בעלה של רבקה ואביה של שפרה הוא איש דתי מאוד, אבל לאחר שכלב נושך אותו הוא יוצא מדעתו, אינו מסוגל לנהל את ענייני המשפחה והוא מניח לנשים לעשות כרצונן. ברור שהכוח האימהי הוא החזק יותר כאשר דישה ורבקה מחליטות לשדך את שפרה ליצחק, על אף שהוא חלוץ וכופר בעיקר. מתברר כי שפרה מזכירה ליצחק את אמו, אף על פי שהיא לא מתוארת כאישה אימהית ביותר; אבל יש בה אותה צניעות שאיפיינה, לדעת יצחק, את אמו. אפשר לראות כי יצחק מנוהל עד הסוף בידי נשים, ואינו מסוגל כלל לקבוע את גורלו בעצמו.
האימהות בסיפורי עגנון באה לידי ביטוי בעיקר בדמותה של הנרייטה, אישתו של מנפרד הרבסט מ'שירה' – הגבר שקיים יחסי מין לוהטים עם שירה. לאחר שילדה למנפרד כמה ילדים, התאהבה הנרייטה בתפקידה כאם, וחדלה להתלהב מיחסי מין עם בעלה. הנרייטה מתוארת כאילו "פקעה מציוריו של רובנס" – כלומר, היא אישה מלאת גוף וכבדת שדיים. יחסה לכל העולם הוא אימהי, דואג ומטפח, ואפילו כלפי בעלה היא נוהגת יותר כאם שליטה מאשר כאישה אוהבת. הנרייטה מכירה בכך שבעלה מסתכל על נשים אחרות, ואולי בסתר לבה היא גם יודעת על יחסיו עם שירה, אבל היא משתדלת לא להגיב על כך, מאחר שהיא מודעת למה שהיא מחסרת ממנו. בכל זאת, לעתים הם מצליחים להגיע יחד למיטה, והתוצאה המיידית היא עוד הריון ועוד ילד.
באופן כללי, נראה שהאימהות, בניגוד להתייחסות היהודית לדמות האישה בעיקר כאם, עניינה את עגנון פחות משני ההיבטים העיקריים האחרים של האלה – האהבה והמוות. גם בכך מגלה עגנון הסתכלות שונה מזו של היהדות המסורתית.
אלת המוות, השאול והחכמה
אצל עגנון, אלת מוות היא אישה שמתה אבל יש לה השפעה על החיים – אם מבחינה רוחנית, כמו בהשפעה שיש לגרטרוד, אמה המתה של שושנה, על יעקב ב'שבועת אמונים'; או בתור רוח רפאים, כפי שהיא מופיעה בדמותן של צלה מ'חופת דודים' או מרים מ'אגדת הסופר'. כמה מפרשני עגנון (ר' עבודת המאסטר שלי בשם 'הפרשנויות לעגנון', שהופיעה בכתב־העת "קשת" הישן, ס"ז־ס"ח) מתארים את 'אגדת הסופר' כ"שיר מזמור למשפחה היהודית". לא יכולה להיות, כמובן, אירוניה חזקה יותר מזו, כי ב"משפחה" הזאת אין האישה והגבר מקיימים יחסי מין. האישה מתה משברון לב על שאין לה ילדים, והגבר הולך בעקבותיה ומת מרוב צומות "לטיהור הגוף". על פי תיאורו של עגנון, מרים היתה אמורה להיות אלת אהבה, בהתאם להקבלה שעורך גרייבס בין דמותה לבין אפרודיטי (בספרו 'האלה הלבנה'); אולם, בגלל יחסו המתנכר של רפאל בעלה היא מתה והופכת לאלת מוות המושכת גם אותו אל מותו. רפאל עצמו, המייצג בשמו את מלאך הרפואה, מקביל לאל הרפואה אסקלפיוס שנחשב לבנה של אלת המוות, ומקום משכנו הקבוע היה בשאול. רפאל, בתור איש חכמה וסופר סת"ם, שייך מעצם טבעו לשאול, ובסופו של דבר הוא מוצא שם את מקומו בחברתה של אישתו המתה.
יוחנן, שומר הקברים מ'חופת דודים' איננו בעל חכמה כמו רפאל, אבל השתייכותו לשאול מתבטאת בעצם מקום משכנו בבית הקברות; שם הוא אוכל מזון מהסוג השמור למתים, ונהנה בקביעות מחברתן של רוחות הרפאים השוכנות במקום. עונת חייו היחידה של יוחנן היא עונת המוות; זו מתחלפת בין עונת הקיץ השרבית, המזכירה את הקיץ המזרח־תיכוני, לבין עונת החורף האירופית, המכוסה שלגים. יוחנן מאוהב בצלה, נערה צעירה שחייה משמימים למדי, אבל הוא אינו יודע איך להתקרב אליה, אולם, אחר כך היא נעשית חולה ועוברת לשכון בשאול, והדרך אליה נפרשת לפני יוחנן. הוא פוגש את רוחה של צלה כשהיא חוזרת לביתה כדי לקחת את תכשיטיה, ורוחותיהן של הנערות הבתולות השוכנות בבית הקברות מכינות אותה לקראת נישואיה והכתרתה כמלכת השאול, באותו אופן בו הכינו הנערות את אסתר לקראת מפגשה עם המלך אחשוורוש. בעונת האביב היחידה בסיפור, כאשר "הבתולות מבכות את השלג המת", נופל יוחנן למשכב, כי זוהי עונת מותו בתור מלך השאול; בהכנת גופתו מושחים הקברנים את מצחו בביצה, כסמל לתחייה, המזהה אותו כאל הצמחייה המת וחי מחדש, ויוחנן חוגג את חתונתו עם צלה אהובתו – עגנון מזכיר כאן את ההשוואה של החתן למלך – ושניהם מולכים יחדיו בשאול.
יצחק קומר מ'תמול שלשום' איננו איש חכם ואיננו שוכן בשאול, אבל הוא הקרבן המיועד, כפי שמשתמע משמו. על אף הדמיון שהוא מוצא בין אישתו שפרה – שהיא צעירה בעלת שיער זהב – לבין אמו הצנועה, מופיעה שפרה בחלומו של יצחק בדמות אלת מוות מחרידה; אך למרות הופעתה המאיימת, מוצאת שפרת־המוות חן בעיני יצחק הקרבן יותר מאשר שפרת־האהבה. מיד לאחר נישואיו לשפרה נושך אותו כלב שוטה והוא חולה ומת מכלבת. תיאור ייסורי מחלתו של יצחק מזכירים את ייסורי הגיבור־הקרבן המתוארים בספרו של גרייבס 'האלה הלבנה'. יצחק מת בעונה האמורה להביא את גשמי החורף המחיים, אבל זוהי עדיין עונת הקיץ השרבי, הממית, הנמשכת לאין סוף; למעשה הוא מת בסוף השנה ה"אזרחית", עת מותו של מלך השנה המזוהה עם השמש. מיד עם מותו של יצחק מתעננים השמים, גשמי ברכה יורדים ומפרים את האדמה, וזו מוציאה את ציציה ומשמחת את לבם של בני האדם ובעלי החיים. תיאור העולם אחרי מותו כקרבן של יצחק קומר הוא מתיאורי הטבע היפים ביותר של עגנון.
אלת הלבנה
היבט נוסף של אלת הטבע הוא זה של דמותה כאלת הלבנה. אצל עגנון, אהבתן של נשים רבות מתלווה לנוכחות הלבנה, נוכחות בעלת השפעה רבה על סיפוריו. מנפרד משתאה מאישיותה החדשה שלובשת שירה לאור הלבנה, ושושנה זוכה במירוץ הבנות באווירה של לבנה וים; את מקצועו כחוקר אצות־ים בחר יעקב לאחר שחלם חלום שבו הופיעה הלבנה הזורחת מעל לים והיא "צוננת ומתוקה ומחרידה". הלבנה, המכונה "מלכת השמים", מייצגת אלות רבות ובהן איזיס המצרית, עשתורת הכנענית, סלנה או סמלי היוונית, לונה הרומית, וקוקומיקיס, אמו של כוכב־הבוקר ("ברקאי" בעברית) אצל השבטים האלגונקווינים באמריקה.
סלנה, מאת ז'אן־ליאון ז'רום (1824-1904)
שושנה ארליך היא מהבולטות בגיבורתיו של עגנון המייצגות את הלבנה, אולם, מי שמזוהה איתה בשלמות שאין עליה עוררין היא גמולה מהסיפור 'עידו ועינם' – גמולה מטיילת בלילה על הגגות יחד עם הלבנה, והלבנה שרה את שיריה המיסתוריים של גמולה. ב'עידו ועינם', מתרשם המלומד המבוגר גמזו מהופעתה ומכישוריה של גמולה, נושא אותה לאישה באישורו של אביה, עוקר אותה מביתה בארץ הקדומה של "הרים ומעיינות מים", ומביא אותה לירושלים העבשה, המלאה מלומדים וספרים. גמולה נמקה בנישואיה, נעשית "סהרורית" המטיילת על הגגות עם הלבנה, ומתאהבת במלומד צעיר בשם גינת; אבל הלה לא מתעניין בה כאישה, אלא רק במקום מוצאה, שממנו הביאה עמה את שפתם ומנהגיהם המיסתוריים של "עידו ועינם". סופו הרע של הסיפור הוא שגמולה נופלת מהגג ומתה, כשהיא לוקחת עמה את גינת המנסה להציל אותה. זהו סיפור שבו גברים מלומדים מנסים להשתלט על רוחה של האישה האלוהית, וגורמים לאסון כולל – ההיפך הגמור ממה שקורה כאשר האישה היא השולטת באהבה וביחסיה עם הגבר. אפילו גברים המתים על מזבחה של האישה, כמו יוחנן ורפאל, מאושרים במותם יותר מאשר בחייהם כאשר הם מצטרפים אל אהובתם בשאול.
האלה המשולשת
אחת מתכונותיה הבולטות של האלה הגדולה היא הופעתה כשילוש בסיסי של נערה, בוגרת וזקנה, המייצג את עונות השנה, אביב, קיץ וחורף, ואת השילוש הקוסמי של השמים, הארץ והשאול. שילוש כזה מופיע פעמים רבות ביצירות עגנון, לעתים בדמות שלוש – או כפולת שלוש – של נשים שיש ביניהן קשר כלשהו, או בדמותה המורכבת של אישה אחת בודדת. השילושים הבולטים ביותר ביצירת עגנון הם שפרה, אמה רבקה וסבתה דישה ב'תמול שלשום'; תרצה, אמה לאה, והמינקת של לאה בחלומה של תרצה ב'בדמי ימיה'; ואהובותיו לשעבר של המשורר חמדת ב'לילות': דנסה, שסנטרה עליז והיא צעירה לנצח מאחר שמתה בנעוריה; וילמה, שנשיקתה כדבש והיא מייצגת את אם הכוורת; וטיה שעיניה כעיני הנחש, ובכך היא מסמלת את השאול. בולטת במיוחד היא שישיית הבנות ב'שבועת אמונים', ידידותיו של יעקב המתחלקות לשלושה זוגות: שתי הצעירות הילדותיות מירה ותמר, שתי הידידות הבוגרות רחל ולאה, ושתי הקרובות רעיה ואסנת, המצטיינות בפקחות וברשעות ובכך מסמלות את אלת המוות, השאול והחכמה.
גם נשים המייצגות בדמותן את כל שלושת היבטיה של האלה לא חסרות אצל עגנון. על שושנה, "כלת הפרחים" של האביב, נאמר שקומתה כתמר – ועץ התמר הוא אחת מהופעותיה המובהקות של האלה האם המספקת לאדם את כל צרכיו, כפי שנאמר בתלמוד: ערביי המדבר נוהגים להלביש את התמרה בלבוש נשים לציון האלוהות השוכנת בה. וכשהיא ישנה "שנת חנוטים", מזוהה שושנה גם עם אלת המוות. דמות משולשת אחרת ב'שבועת אמונים' היא תמר: היא משתייכת לזוג הצעירות מבין חברותיו של יעקב, אבל בשמה היא מייצגת את האלה האם; ובשאיפותיה ללמוד את מקצוע הרפואה או האמנות היא מזוהה עם אלוהויות השאול הקשורות תמיד בחכמה ובאומנויות שונות. דמות משולשת אחרת היא גמולה מ'עידו ועינם'. היא מזוהה עם ה"בתולה" של גלגל המזלות; היא אחראית על הבישול ועל הספקת המזון לבני שבטה ובכך היא מתנהגת כאם; ונאמר עליה שמעיניה נשקפת "חכמה של אישה בת שנים".
כל הרעיונות האלה לא נועדו לסתור או לבטל את הקשר האמיץ של יצירתו של עגנון עם היהדות, אלא להוסיף לה ממד אחר, שאינו מוכר וברור לרוב הלמדנים היהודיים שחקרוה. אין להתעלם מהעובדה שדווקא ריבוי פנים זה, המבטא את גאוניותו של עגנון, זיכה אותו בפרס נובל לספרות.
|
קישורים
ספר אלקטרוני - "אלתו של עגנון" מאת טלה בר
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש