בחדר העבודה של זיגמונד פרויד (חלק א') | 1983 | ||||||||||||
|
בחדר העבודה של זיגמונד פרויד (חלק א') | 1983 | ||||||||||||
|
פרסומים אחרונים במדור "תרבות והיסטוריה"
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
על הגבול הדק שבין אמנות למדע - וכיום בעידן הפסיכולוגיה הפיזיולוגית, המאמר מדגיש את היופי האנושיות ושאר הרוח שהתקיימו בפסיכולוגיה בראשית ימיה . ממתינה בקוצר רוח לפרקי ההמשך (: |
|
||||
|
||||
מה זה? (עוד מילה שכולם חוץ ממני מכירים). |
|
||||
|
||||
ציור על לוח מתקפל |
|
||||
|
||||
תודה. רב מלים לא מכיר (לא בטי''ת ולא בתי''ו). |
|
||||
|
||||
ניסית בלי ה"ון" בסוף? (כמו טריפטיך). |
|
||||
|
||||
עכשיו ניסיתי. עדיין לא מכיר. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
הה, לטינית. חשבתי דווקא ארמית ("ושאינו יודע לשאול, אַת דיפטיך לו"... ) אוקיי, פינת ההשפלה היומית הולכת ומתמלאת בקצב, והשעה רק 10:30. שנדבר קצת על ליכסון מטריצות ? :-) |
|
||||
|
||||
אתה רשאי לעשות זאת החל ממחר ב 12:00. לפני זה אסור! |
|
||||
|
||||
שמעון ידידי, ראשית אפתח בברכה לרגל הופעת חלקו הראשון של מאמר מעניין וארוך, אשר סוקר את דמותו וסביבתו של אחד מחלוצי חוקרי נפש האדם; נושא זה אולי רלבנטי מתמיד, היות ובשנים האחרונות אנו ערים להתפתחותן של אסכולות המבקשות להוכיח את טעויותיו הבסיסיות של פרויד, כמו גם הסביבה ורוח הזמן מתוכה פעל (Zeizgeist). אני חושב שבמידה מסויימת חלקו הראשון של מאמר זה מצביע על כמה מהדברים הנלווים לאישיותו של פרויד, ולדברים בהם בחר להעמיד ולקשט את עולמו. כבוד רב ו/או הערכה עמוקה כלפי ניתוחי האמנות השונים במקרה זה אין לי, ובמיוחד במקרה מריאנה טורגובניק; הרעיון לפיו ניתן לנתח אדם נפשית או אומנותית בהתאם ליחס הדברים בהם הוא עיצב וריהט את סביבתו והחלל שהיה מצוי ברשותו, נראה לי אמנם מעניין – אולם יש לשים גבול וסייגים לאינטרפרטציות אשר נדמה כאילו הן מבקשות להיות מושלכות אל דמות הסובייקט. מבחינה זו נראה כי חדר העבודה והטיפול של פרויד, כמו גם שאר חללי הבית שבו גר במשך עשרות שנים, מהווים סימבוליקה חשובה במסגרת הנסיון להפוך את דמותו לאיקון של זמן ותקופה, ובמיוחד על רקע עליית הנאצים לשילטון בגרמניה וסיפוחה של אוסטריה – אולם לא מעבר לכך; את חדר עבודתו של פרויד יש לבדוק בהיבט כללי של חדרי עבודה שונים מאותה תקופה, על כל ריהוטם וסגנונם ביחס ישר לסגנון, צבעים וסידור החלל שאיפיינו אותם. אני גורס שהשוואה מסוג זה תראה שפרויד ריהט ועיצב את החדרים ששהה בהם בהתאם לרוח זמנו ותקופתו, ולמרות שלל הפסלים והתמונות האקזוטיים לכאורה, הרי שהיה מעוגן בדברים המקובלים של תקופתו. אגב, בהקשר זה אציין כי הסיבה לעיסוק המתמיד בעיצוב החלל בו גרה דמות מסויימת, נראית לי עצמה כפאטיש הכולל את נסיון שימורה – ומכאן הפרוספריטי המתקיים בהצגת חדרי עבודתם או המקומות בהם גרו אנשי שם שונים, אשר בקונטקסט מסויים נחשבים כאנשי מופת ו/או דמויות היסטוריות. ניתן לשער שבמקרה פרויד הפיתוי והרצון להשכיבו על הספה ולהביט אל מסתרי נפשו והגיגיו באמצעות הדברים שבהם בחר לרהט את עולמו, משחקים תפקיד נוסף במקרה זה, בבחינת 'הכר את המטפל'. האם ניתן להסיק משהו על פרויד מהתבוננות על יער הפסלים, הספרים, התמונות והציורים שאפפו את דמותו? אני מאמין שאם התשובה לשאלה זו חיובית, הרי שהכרה זו אינה אלא משנית; הדברים החשובים והקובעים מצויים בסופו של דבר בפעולותיו הישירות אדם, שפירושו בהגותו ובמעשיו. אני כמובן ממתין לחלקי המאמר הבאים. |
|
||||
|
||||
היי אלכס, תגובתך הקולעת נוגעת ישירות בשאלות בסיסיות שליוו אותי במהלך כתיבת כל סדרת המאמרים הזאת. במילים אחרות, את תשובותיי לשאלות שאתה מעלה כאן אני מעלה בהדרגה במהלך פרקי הסדרה. עם זאת, מספר התייחסויות: על הניתוח של טורגובניק לשלישיית התמונות אתה כותב כך: "יש לשים גבול וסייגים לאינטרפרטציות אשר נדמה כאילו הן מבקשות להיות מושלכות אל דמות הסובייקט". ובכן, איך קובעים את הגבול? אני בחרתי בדרך של התייחסות ספציפית ולא מכלילה לשאלה. במקרה זה, הבאתי ראייה של ממש: ספק אם גרדיווה מייצגת אם בדרמה אדיפאלית מהטעם שהיא נערה צעירה שעדיין לא נישאה. עצם הטעות של שיכול האותיות אצל טורגובניק נובעת, לדעתי, מהניסיון לאכוף בכוח רב מדי פרשנות על סידור התמונות. אולם, בהמשך הסדרה אביא דוגמה נוספת לפרשנות של ארגון החפצים, שממנה אי אפשר להסתייג בקלות כזו. כמו כן, היות שלא מדובר רק בארגון אלא בתמונות עצמן, אראה בפרק בסדרה שיוחד לכך, שלתבליט גרדיווה עצמו הייתה משמעות רבה בעיני פרויד, והוא הקדיש לדמות הזאת מאמר חשוב ומשפיע ביותר. באחד המקומות בתגובתך מופיעה ההתנסחות הבאה: "...ולדברים בהם בחר להעמיד ולקשט את עולמו...". ונשאלת השאלה האמנם היו אינספור הפסלים שבחדרו קישוט גרידא? פסלים עתיקים אכן נמצאו בבתים אירופיים. הייתה אופנה שלמה באירופה של קישוט הבית בפסלונים, הן קלאסיים והן של תרבויות פרימיטיביות, אולם אצל פרויד מדובר באוסף של ממש ובעיקר בחפצים אותנטיים (לא מייצור המוני מלאכותי). האוסף היה כה גדול, שלא היה מקום בחדריו של פרויד להציב את כולם על המדפים ובתיבות הזכוכית, וחלק מהם ניצב על הרצפה – וזה חורג בעליל מגדר דקורציה. כמו כן, כפי שיתואר בפרק העוסק ב"טוטם וטאבו", בעיניו של פרויד הפסלונים הללו במפורש לא היו קישוט כי אם מפתח להבנת תרבויות עתיקות. ומכאן להערתי האחרונה: במידה לא מבוטלת עצם המהלך של ניתוח דמות ע"פ התמונות והחפצים שבחדריה הוא מהלך פרוידיאני. פרויד האמין שמידת האקראיות בחיי הנפש של האדם פחותה בהרבה ממה שנוטים לשער, ולכן גם לצורה שבה היחיד מארגן את סביבתו יש משמעות רבה אפילו אם הוא עצמו אינו תמיד מודע לכך. אולם, היות שאינני פסיכואנליטיקן, לא מיהרתי להסיק מסקנות מרחיקות לכת ע"ס הציורים הפסלים בלבד. בתיאור דמותו של פרויד והגותו הסתמכתי לאורך כל סדרת המאמרים על פרטים ביוגרפיים בדוקים, על כתביו של פרויד וכו'. במילים אחרות, התמונות והחפצים שבחדרי העבודה, שימשו לי במידה רבה רק כנקודות מוצא לדיון על פרשת חייו של פרויד והגותו, אך עיקרי הדברים נסמכים על טקסטים כתובים. אלכס, תודה על תגובתך שחידדה את השאלות העולות מהצגת הדברים במבוא לסדרה, ואפשרה לי להוסיף מעט על מה שנאמר בו. איני רואה בתגובתך ובתשובתי סוף פסוק אלא רק התחלה של דיון, ואשמח מאוד לקרוא תגובות נוספות שלך בהמשך. |
|
||||
|
||||
"אולם, היות שאינני פסיכואנליטיקן, לא מיהרתי להסיק מסקנות מרחיקות לכת ע"ס הציורים הפסלים בלבד". האם להערכתך פסיכואנליטיקאים כן היו עושים זאת? האם מקובל בפסיכואנליזה מודרנית, או זו של פרויד, לנתח קישוטים בהם מקיף עצמו אדם ולהסיק מהם מסקנות, ואף כאלו מרחיקות לכת? |
|
||||
|
||||
פרויד היה ידוע בבניית תלי תלים של פרשנות פסיכואנליטית על בלימה (מאמר ארוך על משה רבנו עולה במוחי, אבל יש המון כאלה). |
|
||||
|
||||
נדמה לי שזה יותר ממאמר - ספר בשם ''משה האיש ואמנות הייחוד'' אא''ט. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
דומני שכוונתך לספר ''משה והמונותיאיזם'' והוא יידון בהמשך הסדרה. |
|
||||
|
||||
הפרופ' מרטין בובר המנוח, בהקדמה למהדורה הראשונה של ספרו ההגותי והמונומנטלי (בעיני חוקרי מחשבת ישראל) בשם: "משה" (בהוצ' שוקן), כתב: "...לתאר את משה כאינדווידואליות ממשית ולפרט מה יצר ומה מפעלו ההיסטורי - שמתי למטרה בספר זה, וזאת על הבסיס המובן לי מאליו של חקירה ביקורתית ללא פנייה, חקירה שאינה תלויה במסורת הדתית, אבל גם לא בדעות המקובלות על האסכולות המדעיות. "מה שאני נותן כאן הוא לפי ראות-עיני ניסיון מקיף ראשון ממין זה. עד להיסטוריון המובהק, אדוארד מייאֶר, לא נעשה באמת שום ניסיון; אבל גם בשני הספרים על משה, בעלי חשיבות מדעית שיצאו לאור מאז, 'משה וזמנו' להוגו גרֶסמן (1913) ו'משה' לפאול פולץ (1907, מהדורה חדשה מעובדת, 1932) או שהמטרה לא הוצבה כלל ... או שהיא נתפסת במידה צרה מדי ...". ובהערה למטה מובלט שם בהקשר זה: "יש להשתומם ולהצטער, שחוקר חשוב כל-כך בתחומו כמו זיגמונד פרויד גמר בלבו לפרסם ספר כל-כך בלתי-מדעי ובנוי ללא אחיזה, על השערות ללא יסוד, כספרו, 'האיש משה והדת המונותאיסטית' (1939)". |
|
||||
|
||||
אורי, כאמור, ספרו זה של פרויד בפרט ותפיסתו את הדת בכלל, יידונו בפרק שלם שיוחד לכך בסדרת מאמרים זו. איני רוצה להקדים את המאוחר, ולכן אשמח להתייחס להערותיך רק לכשיתפרסם חלק זה, ואשמח אם תצטרף לדיון שם. |
|
||||
|
||||
בשירה של ג. אלה "מה יהיה בסופך" (1957) |
|
||||
|
||||
אלון, ראשית, לא רק פסיכואליטיקנים יכולים להסיק מסקנות ע"ס הצורה בה מאורגנים (או מפוזרים) חפצים בחדרו של אדם, וע"ס הציורים, הספרים והכלים המצויים בביתו, להערכתי כולנו מסיקים מסקנות על אישיותו של פלוני ע"ס מראה דירתו וחפציו; אנחנו עושים זאת כמעט באופן אוטומטי, בדומה לצורה בה אנחנו בוחנים את תווי פניו של אדם, לבושו וכו'. לפיכך, ניתן לומר, קל וחומר שהפסיכואנליטיקן עושה זאת, שכן כפי שציינתי הוא מניח מראש שאין הדברים מקריים. איני יודע אם מקובל בפסיכואנליזה מודרנית להכשיר את הפסיכואנליטיקן ספציפית לניתוח מארג החפצים בביתו של אדם, אך הנקודה החשובה היא שעצם טיבו של המקצוע הזה מחייב שימת לב לפרטים זעירים העשויים להסגיר מידע על הלא-מודע של המטופל, ואין ספק שפסיכואנליטיקנים עושים זאת ממילא (זאת, כמובן, אם הם רואים בפועל את בית המטופל, שכן, כידוע, הטיפול נערך בד"כ בחדר הטיפול של הפסיכואנליטיקן). פרויד ואנשי חוגו כתבו מאמרים רבים שבהם ניתחו יצירות אמנות כשכלי מרכזי ששימש אותם היה ניתוח משמעותם וארגונם של פריטים הנראים ביצירות השונות. מאמריו של פרויד העוסקים בניתוח יצירות אמנות התפרסמו בעברית בספר "מעשה היצירה בראי הפסיכואנליזה". במאמרים הללו עולות השערות מרחיקות לכת על אישיותם של מיכאלאנג'לו, דה וינצ'י ואחרים הנסמכות באופן בלעדי כמעט רק על ניתוח יצירותיהם. בנושא פלישת הפסיכואנליזה לשדה הספרות והאמנות עוסק חלק ד' של הסדרה, ולכן לא אקדים את המאוחר ואעצור כאן. |
|
||||
|
||||
(אני מקווה שאתה לא נעלב שאני לא פותח ב"שמעון"? איכשהו הפורמליות הזו לא נראית לי מתאימה כאן). בוודאי שכולנו מסיקים מסקנות על אדם מפרטים שונים, אבל אתה רמזת שדווקא פסיכואנליטיקאים מסיקים מסקנות מרחיקות לכת מקישוטי-בית, וזה היה חדש לי. כמו שציינת, הם לרוב בכלל לא רואים את פנים ביתו של אדם, ולכן לא הנחתי שזה חלק מהשיטה. אני מבין ומקבל שהם מנסים לחקור ע"י שימת לב לפרטים, אבל אם זו המטרה, מדוע באמת אין ביקור בביתו של אדם חלק אינטגרלי מהתהליך? הלא זה אוצר בלום של פרטים מסגירי-תת-מודע. (אני יודע שאתה לא פסיכואנליטיקאי, אני סתם מנסה להבין את המסגרת שבה הם פועלים). ניתוח יצירות *של* אמן נראה לי מסלול סביר הרבה יותר לחקר מעמקי נפש מניתוח התמונות שאנשים תולים בסלון. |
|
||||
|
||||
הבהרה קטנה: בתשובתי לאלכס אכן כתבתי שאני לא פסיכואנליטיקן ולכן טענות שונות העולות במאמרים מבוססות במידה רבה על חומר ביוגרפי, ניתוח מאמרים וכו'. עיקר כוונתי בהתנסחות הזאת הייתה לומר דבר מה על דרך עבודתי בתשובה לאלכס, ולא לרמוז שניתוח מארג החפצים בחדרי מטופלים היא פרקטיקה פסיכואנליטית מקובלת (אם כי בדיעבד אני מסכים שאפשר להבין גם כך את המשפט שציטטת). ובאשר לשאלה מדוע באמת אין זו פרקטיקה מקובלת, אין לי תשובה מבוססת אבל אני יכול להציע ניחוש: אחת הבעיות שפסיכולוגים מתמודדים איתם היא היחסים הרגשיים שנוצרים בין המטופל לפסיכולוג במהלך הטיפול. פסיכולוגים לומדים שורה ארוכה של טכניקות התמודדות עם המצבים הרגשיים הללו. ייתכן שמהיבט זה יכול ביקור בבית המטופל ליצור יחסי מטפל-מטופל מסוג שעלול לשבש את מסגרת היחסים הרצויה ולהפריע בטיפול; וכך למרות היתרון שבסיכוי לגלות פרטים מסגירי לא-מודע מההתבוננות בבית המטופל, התהליך כולו ייצא נפסד. כאמור, בקיאותי בפרקטיקות טיפוליות מוגבלת למדי, ואם יש למישהו מידע מבוסס יותר אשמח גם אני לשמוע. |
|
||||
|
||||
אפתח בהערת מפתח ראשונה: אינני חושב שיש צורך להיות פסיכולוג מוסמך או פסיכואנליטיקן כדי לדון בחומרים אלו ברמה סבירה, ובדיוק שכפי שאנשים שונים יכולים ואף נקראים לחוות דעתם ולעצב תודעתם בשאלות היסטוריות גם אם אינם היסטוריונים, הרי שגם במקרה זה ניתן לנהל דיון כללי לצורך בדיקה וחידוד שאלות. דווקא חילופי הרעיונות, ההיגדים, המכתבים והפולמוסים בקרב פרויד וקבוצתו, מוכיחים את הזוויות הרבות והשונות שיש לנושא סבוך זה; מעקב אחרי מערכות היחסים בין פרויד לעמיתיו ותלמידיו מראה אולי את עוצמת הרגש הנלווה למאבק החריף בין התיאוריות השונות להבנת נפש האדם, אולי כפי ששאלת חשיבותם הראשונית או המשנית של החפצים המקיפים אותו פתוחה לדיון. עקרונית, אין הרבה ספק שחדרו של אדם מהווה פתח להבנת עולמו והדברים הערכיים-סובייקטיביים השונים הממלאים אותו, ואינני חושב שיש להכביר מילים מדוע הדבר כך: הרי כל אחד איתנו מכיר זאת ביום יום. השאלה המרכזית שצריכה להישאל בקונוטציה זו, היא אם ניתוח סביבתו המיידית של אדם, כמו גם צורת התלבשותו – הנם בחזקת הדברים המרכזיים הקובעים את אופיו. אינני בטוח בכך; אני גורס שמעשיו והיגדיו של אדם חשובים פי כמה מהצורה ומכמות הפסלים והקמיעות המקשטים את חדרו, גם אם הוא 'מאמין' בהם בכל לב או סתם מבקש לשאוב נחת ואינספראציה מעצם המצאותם בקרבתו. מבחינה זו צורת הופעתו החיצונית וארגון סביבתו הראשונית של אדם אינן אלא בדיקה אסתטית נלווית לשיטתי, אשר אינה כרוכה או קשורה בהכרח להבנת המוטיבציה והסיטואציה הערכית-אתית הראשונית המלווה את מעשיו והתבטאויותיו. בדיקה אסתטית זו הינה בחזקת ביטוי הרצון לפיענוח נוסף וחשוב, אך כל נסיון להבין דרכה באופן מרכזי וראשוני את נפשו של האובייקט הנצפה, אינה אלא בחזקת אינטרפרטציה נוספת לשיטתי, וזאת בניגוד לבדיקת מעשיו המאוד-קונקרטיים ברגע ובפרק זמן נתונים. במילים אחרות: המעשה וההיגד קובע פי כמה מעטיפתו להבנתי, או מהצורה שאדם מארגן את פני סביבתו הטבעית: אדם מבולגן אינו חייב להיות מבולגן במחשבותיו, ואדם אשר מקשט את חדריו בפיסלונים רבים אינו מחוייב להאמין בהם ו/או לשאוף קורת רוח ותעצומות נפש מעצם המצאותם במקום, גם אם פסלים אלו אותנטיים וגם אם מרמזים על נסיון פיענוח ארכיאולוגי לכאורה. מקרה טורגובניק הספציפי שהבאת בחיבורך זה מהווה מבחינתי ולדעתי דוגמה ל'עודף אינרפרטציה' מסויים, מאחר והיגדיה השונים מעלים השערות שאינן ניתנות לשום הוכחה קונקרטית בשטח. ה'גבול' מבחינה זו היא אולי הנקודה שבה אדם מתבקש לסייג עצמו במילים 'להבנתי' ו/או 'לשיטתי', ועל ידי כך להעמיד את דבריו ביחסיות מסויימת לדברים אחרים הנאמרים בנדון. |
|
||||
|
||||
לי זה מזכיר את הסיפור הקצר "רשימות מטרלינג" של וודי אלן. |
|
||||
|
||||
יש שם איזה פסיכואנליטיקן, דומני הלמהולץ. הנ''ל מצליח למשל לשכנע אקסהיביציוניסט, הפותח את מעילו ברחוב ומגלה מבושיו, לשים במקום זה דג האליבוט מתחת למעילו. כלומר מחליף את הסימפטום בתצורה אדפטיבית חברתית.. בחורה אחת אפילו מתרגשת ואומרת שהדבר שינה את כל מהלך חייה. באיזה שלב, כאשר פרויד מנודה על ידי הקהילייה הפסיכיאטרית הוא ניתפס ליאוש, ושואף לעשות הסבה מקצועית. דהיינו להיות אקרובט טרפז בקרקס. אלא שתרגיל מסויים אינו תחת יכולתו והוא מוותר על הרעיון. בדומה לקארל יונג, פורץ ויכוח עז בין פרויד להלמוהלץ, והם ניפרדים אך שוב ניפגשים, וכך הלאה. אלא שהארוע ששם סופית קץ ליחסיהם הוא מותו של פרויד... שווה קריאה. |
|
||||
|
||||
האם יש מהדורה עברית לספר? |
|
||||
|
||||
איכשהו זה מזכיר את הספר ההוא של פ.ק. דיק ( ברקת, איפה את?) שהפסיכיאטר הולך לאירועים משפחתיים במקום הפציינט הנוירוטי שנכנס לחרדות. |
|
||||
|
||||
שלום לכם,,לאחרונה אני מגלה עניין רב בתיאוריה הפסיכואנליטית וקורא מאמרים בנושא..אשמח מאוד אם אתם חבריי המלומדים תמליצו לי על ספרים (בעברית כמובן) של פרויד שאיתם אתחיל את ההיכרות שלי עם כתביו ועם הפסיכואנליזה. להתחיל (מעכב סימפטום וחרדה בהוצאת רסלינג נראה לי מעניין מאוד למשל אבל אני לא יודע אם אפשר להתחיל איתו ). חשוב לציין שאני לא בא לנושא מתוך חוסר ידע מוחלט,אני נמצא בטיפול באורנטצייה פסיכואנליטית שגרם לי לחחוש ולהבין על בשרי הרבה מהדברים שפרויד מדבר עליהם: השפעתם של דברים שהיו לא מודעים על ההתנהלות והחיים שלי,ההפנמה באישיות שלי של התנהגות הוריי אליי ,מנגונני ההגנה (הקשים הכפייתיים במקרה שלי) שהנפש שלי סיגלה ועוד. כמו כן מתוך לימודיי במגמת פסיכולוגיה והלמידה בתנועת הנוער(הנוער העובד) אני מכיר את התיאוריה הללית על מבנה האשייות (איד ,אני וסופר אגו) ותיאורית ההפתחות המינית באופן כללי.גם המלצות על פסיכואנלליטיקאים אחרים יעניינו אותי(לפי מה שהבנתי תיארויית יחסי האובייקט שמתקשרת להפנמה של דמויות הוריות פותחה אחרי זמנו של פרויד) תודה מראש ויומ טוב |
|
||||
|
||||
לגבי תיאורטיקנים אחרים ההגדרות שלך מכוונות אותך ישירות לצוות החי והז"לי של מכון טוויסטוק שבלונדון (מיסודה של אנה פרויד הבת של...) תנסה לקרוא את וויניקוט (קריא מובן וקל) , את מאהלר (אבן בסיס), ויורשיהם הרוחניים שגם הם כבר אינם צעירים ונודף מהם ריח של נפטלין. אם אתה חובב טקסטים קשים ובלתי מובנים או פוסטמודרניזם אני ממליצה לך להתנסות בחוויה המרגשת בשבקריאת קוהוט. ושאלה ענינית: למה לך? ההבנה הפסיכולוגית התרחבה מאוד מאז ימי הפסיכואנאליזה, ואם אתה מעוניין בתובנה עכשווית על נפש האדם למה לעצור כירכרת סוסים כשאפשר לנסוע במכונית? |
|
||||
|
||||
כבסיס ממליצה לקרוא את:מלני קליין לצד וויניקוט שניהם ממתווי הדרך של התיאוריות שעוסקות ביחסי אובייקט. |
|
||||
|
||||
מלאני קליין??? לא יודעת... התיאורייה שלה קצת עשתה לי זעזוע קל. הקטע עם השד הרודף, הפכו את התינוק ליותר מידי מתוסבך, השנה הראשונה שלו בחיים, תעזבו אותו בשקט, כבר מכניסים לו חרדות ודכאונות ופחדי רדיפה, הגזימה זאתי הייתי אומרת. אבל מאהלר היא ממש מעניינת ואני מסכימה עם הגישה שלה מאד. |
|
||||
|
||||
מבטא באופן רהוט יותר ממה שאני הייתי מצליחה לעשות, את הרגשתי למראה התמונות המעובדות. דהיינו- שאי אפשר להאשים את לונגו בסובטיליות יתרה. האיש לא חוסך באמצעים להגברת הדרמטיות, ותוחב למתבונן את גודש הסמליות עם כפית לתוך הגרון. הצילומים של אנגלמן, לעומת זאת, נוגעים ללב. מצפה בעניין להמשך. ואם מותר לבקש מהמערכת- אל תחכו יותר מדי זמן בין חלק לחלק. יש סכנה של אי רצון להתייחס לנושא לפני קריאת כל ששת החלקים. |
|
||||
|
||||
היי אסתי, אם לא תהיינה הפתעות בלתי צפויות, מדי שבוע יתפרסם חלק נוסף. |
|
||||
|
||||
הסופרת Cynthia Ozick כתבה סיפור רלוונטי ביותר למאמר ולדיון שבעקבותיו (תמונות חדר עבודתו של פרויד, הפסלונים, הארכיאולוגיה והפסיכואנליזה, משה). מדובר ב"סיפור" בן שני חלקים שנקרא "From a refugee's notes" (לכן סיפור במרכאות, כי אלה כביכול רשימות), ופורסם בספר "Levitation: Five Fictions" (הספר תורגם לעברית ופורסם בשם "ריחוף"). |
|
||||
|
||||
אמיר, תודה על ההפניה. זה מסקרן אותי. תוכל, בבקשה, לפרט עוד קצת על הסיפור הזה? (חיפוש שערכתי ברשת לא העלה בינתיים כלום). |
|
||||
|
||||
ובכן, ראשית, תיקון. הסיפור נקרא "From a Refugee's Notebook", והקטע הראשון, הרלוונטי לענייננו, נקרא Freud's Room. ברשימה זו מעלה הפליט/ניצול השואה (לא ברור, אבל נרמז) על הכתב תיאורי תצלומים שחלם (שוב, לא ברור אם ראה אותם או דמיין אותם) שבהם נראה חדר העבודה של פרויד בברגגאסה. באחד התצלומים נראה עמוד של מנורה המחלק את התמונה לשניים: מצד אחד הארון ובו הפסלונים, ומצדו האחר הספה. אוזיק/הפליט עושים את הקישור המתבקש (?) בין הארכיאולוגיה לבין "הארכיאולוגיה של הנפש". הרשימה/סיפור מעלה נקודות נוספות, בהן השוואה בין נסיונו של משה רבנו להיות אלוהים לבין נסיונו הדומה של פרויד (כל אחד מהם ניסה בדרכו לשנות את סדרי הטבע) והניגוד יהדות-יווניות (נושא מרכזי וחשוב אצל אוזיק). אם יש לך גישה לספרייה אוניברסיטאית, הספר Levitation: Five Fictions יימצא ביותר מאחת, ולפחות באחת (חיפה) נמצא הנוסח העברי, כמדומני בתרגומה של עדה פלדור. מבירורים שערכתי, לא ניתן לרכוש את הספר בעברית, על כל פנים - לא עותק חדש (אזל בהוצאה). יום נעים |
|
||||
|
||||
היי אמיר, תודה. יש עותק אחד באנגלית באונ' ת''א, וכבר הזמנתי אותו. |
|
||||
|
||||
ברכות שמעון ותודה על המאמץ. כמה נקודות בקשר לפרויד שאולי יכולות לעניין ואולי הן סתמיות, במיוחד אם ננסה להפעיל עליו את השיטות שלו עצמו. אני לא זוכר היכן הוא כתב את זה, (אולי בביוגרפיה שלו?) בכ"א פרויד כתב שהוא רואה את עצמו לא כמורה או כמדען, אפילו לא כאיש הגות. הוא חשב על עצמו בתור קונקוויסטדור, כובש. מסתבר שכשהוא היה ילד, הוא יסד יחד עם החברים שלו חבורת-ילדים. זאת היתה חבורה סודית עם סיסמאות וכאלה, והיתה להם גם שפה סודית - ספרדית. לכל ילד היה כינוי וכינויו של זיגיסמונד שלמה (לימים הוא השמיט את ה-ס') היה קונקוויסטדור. ישנם חוקרים שהישוו את האגודה הפסיכואנליטית שהוא יסד לאימפריה האוסטרו-הונגרית, בה פרויד שלט ללא מצרים כמו השושלת ההאפסבורגית, ועם מותו היא התחילה להיתפורר עקב מחלוקות ומריבות. סתם אפשר אולי ליקשור את הקונקוויסטדור לדברים שהוא כתב בשנות ה1880, ש"היתה לי הארה" והוא נוכח לדעת "שהפסיכולוגיה היא השליטה העריצה, טיראנית, שלי". הרעיון שהישתלט עליו היה הדחף להסביר את כל התופעות הפסיכולוגיות במונחים של תהליכים פיזיולוגיים - הרי הוא התחיל את הקריירה שלו בתור פיזיולוג וניורולוג כפי שתארת בחלק ב'. הדחף הכמעט אובססיבי הזה שלו הוביל לספרו הראשון "הפרויקט לפסיכולוגיה מדעית". נקודה אחרת שקשורה למה שאלכס כתב בתגובה 227795, ואולי קשורה גם לאוסף האמנות והסדר המיוחד ששר בחדר עבודתו. את האנקדוטה הזו סיפר לי מרצה לפסיכולוגיה: ראשית יש להביט בתמונה של פרויד ופליס שבלינק פרויד, הניורוילוג הצעיר, בילה את ימיו במעבדה נידחת בעריכת ניסויים. הוא לא היה היה מקפיד במיחוד על לבושו ומראהו (מי כבר היה מסתכל עליו?). כשהוא עזב את הניורולוגיה לטובת הפסיכולוגיה, הוא התחיל להתעניין בלבושו והיה מבלה שעות בסלוני יופי. מעניין אולי לדעת שב"תרבות וחוסר נחת" (זה השם בעברית?) הוא כתב - אולי בהשפעה תלמודית או הובס/מיל - שבאין ממשלה ששולטת, אנחנו נהייה כמו חיות שרוצחות ואונסות אחת את השניה. בלי סדר, אירגון, טיפוח, מחזור להיות מה שאנחנו חיות. |
|
||||
|
||||
היי רון, התייחסויות לאחדות מהערותיך: אפשר שבזמן מן הזמנים פרויד אמר שאינו רואה עצמו כמורה, מדען או איש הגות, אך אין ספק שהוא היה כל אלה, וקשה להניח ש"הוא לא ידע שהוא כזה". על פי כל העדויות הוא היה מרצה מרתק. את האיצטלה המדעית לא פשט אף פעם וכפי שציינתי בחלק ב' טען תמיד שהפסיכואנליזה עולה בקנה אחד עם השקפת העולם המדעית. וגם אם מערערים כיום על הגותו, אין חולק על מקוריותה. עניין הכינוי קונקוויסטדור בילדותו לא מוכר לי, אך אני יודע שבנוסף להזדהותו עם דמות אדיפוס (חלק ג') ועם משה (חלק ו') הזדהה בנעוריו עם דמותו של חניבעל. באשר להחלפת השם זיגיסמונד בזיגמונד, הוא עשה זאת כפי הנראה בגלל שהשם זיגיסמונד היה שם ששימש בבדיחות אנטישמיות על יהודים. עם זאת, פרויד מעולם לא התכחש ליהדותו (יידון בפרוט בחלק ו'). "האימפריה הפסיכואנליטית" הייתה ברובה יהודית. זאת סיבה מרכזית לכך פרויד הכתיר בשלב מוקדם למדי את יונג, הגוי הנוצרי, ל"נסיך הכתר", הוא לא רצה שהפסיכואנליזה תתפס כ"מדע יהודי" אלא כמדע לשמו. זה לא עלה בידו בגלל המחלוקת המקצועית והריב הידוע בין השניים. אמנם היו חילוקי דעות ומריבות בין הפסיכואנליטיקנים הראשונים, אבל פרויד ניסה למתן אותן ככל יכולתו כדי שהעסק לא יתפורר. הקהילה הפסיכואנליטית התפוררה בעיקר בגלל עליית הנאצים, שתקפו את הפסיכואנליזה חזיתית, שרפו ספרים, והשביתו את ההוצאות לאור של פרסומי האגודה הפסיכואנליטית. רוב חבריה יצאו לגלות, כולל, כאמור, פרויד עצמו שיצא לבסוף ללונדון (עוד על כך בחלק ו'). ובאשר לעניין הלבוש ההדור וסלוני היופי. אכן, כל עוד היה פרויד סטודנט ועבד במעבדתו של ברוקה לא הייתה חשיבות למראה החיצוני. אולם, אחרי כן הוא התפרנס כרופא בפרקטיקה פרטית, וההידור בנוסח המקובל היה מחוייב המציאות, חלק מקוד התנהגות ולבוש שמצופה מרופא. אם תסתכל בתמונות של ברוייר ומרקסוב בחלק ב' תראה, שלמרות הפרש הגילים, קצת קשה להבדיל ביניהם בגלל קוד ההופעה המתבקשת. הזקנים הווינאיים האלה, "זקני הרצל" המטופחים, היו אמורים להקנות מכובדות והדרת פנים. |
|
||||
|
||||
אני לא מומחה לתנועה הפסיכו' ושקיעתה, אך נראה לי שיש משהו במה שאותו מרצה העיר על אישיותו החזקה של פרויד שניהל בקשיחות את "המסדר" שלו. אם כבר מדברים על היתפוררות של מסורת, כדאי אולי להזכיר את שקיעתה של הפסיכולוגיה הגרמנית. הפסיכולוגיה במאה ה20 היא בעיקר פסיכולוגיה אמריקאית, במאה ה19 היא היתה גרמנית. השקיעה שלה החלה במלחמת העולם הראשונה והנאצים נעצו את המסמרים האחרונים בשאריות שנותרו. הקץ הגיע באופן סימלי בהפצצת לילה של העיר האוניברסיטאית לייפציג, מעוז הפסיכולוגיה, ע"י חה"א האמריקאי. הטייס המוביל קיבל הוראה להתחיל להטיל פצצות על הבניין הגדול הראשון שהוא רואה, וזה היה המבנה ההיסטורי של המכון לפסיכולוגיה קלינית (בו למרבה האירוניה, למדו דורות של סטודנטים אמריקאיים). זה סיפור מרתק ששווה מאמר בפני עצמו. אגב, במשך הרבה שנים (עד שנות ה80 אאל"ט), פרויד לא ניכלל בקורסי המבוא וההיסטוריה במחלקות לפסיכולוגיה של ייל והארבארד. לא הרבה אנשים יודעים את זה [אמר מייקל קיין]. |
|
||||
|
||||
על כך שאישיותו של פרויד הייתה חזקה אין עוררין. חברי האגודה הפסיכואנליטית היו במידה רבה תלמידיו, הם העריצו אותו, ולכן כמעט באורח בלתי נמנע התפתחו יחסי אב-בנים. היות שכולם היו שקועים בתיאוריות הפרוידיאניות כל מחלוקת או ניתוק מיד העלו על הדעת רצח-אב במובן הפסיכולוגי (למעשה הדיון הקטן שלנו פה קשור לחלק ב'). כך, למשל, הפרישה של יונג ואוטו ראנק אחריו נתפסו על-ידי פרויד ויתר חברי האגודה כבגידה, הן משום שפרויד טיפח את שניהם, והן משום שבכל פרישה, היה פוטנציאל של הקמת אסכולה מתחרה לפסיכואנליזה, שנלחמה על התבססותה. |
|
||||
|
||||
לא לפסיכואנליזה, שתמיד התיחסו אליה בהרמת גבה (או הקיצונים, כלאחיזת עיניים), אלא לפסיכיאטריה. אם תרצה אני יכול לכתוב את המעט שאני יודע. |
|
||||
|
||||
אני דיברתי על תחרות לפסיכואנליזה, שרצתה כמובן לכבוש את כל עולם הפסיכולוגיה. מכל מקום, אשמח לשמוע עוד, כמובן. |
|
||||
|
||||
בתור מטופלת זה נראה לי כל כך לא נכון. פרוייד בהחלט גאון משוגע לפי דעתי,אבל היו לו הרבה צדדים בתיאוריה מוגזמים. אני חושבת שדווקא הישיבה מול המטפל והאפשרות להחליף מבטים, רגשות ומילים תורמת לטיפול בהרבה. הצילומים ממש יפים לפי דעתי. תודה גל |
|
||||
|
||||
משרדו של פרויד שלח מסר, "יש כאן כל כך הרבה דברים ואין מקום לדברים שלך." לורה מילר כותבת במוסף הספרים של הני"ט על בתיהם של סופרים ואנשי הגות. "הרושם המוטעה בו אנחנו רואים את חיי הסופרים נובע מההשלכה שלנו כקוראים...זהו צורך אנושי להפוך את מקום היצירה למקדש בו נוצר דבר מה פלאי..." |
|
||||
|
||||
דיפטיכון הוא ציור/צילום המורכב משני חלקים (פורמטים) המהווים קשר אחד לשני, תחשבו- שתי תמונות ממוסגרות אחת ליד השניה, הממשיכות אחת את האחרת. במיקרה זהו פרוייקט שעליי ליצור עכשיו בלימודי אמנות, אז חשבתי לשתף... |
|
||||
|
||||
ראש עירית ניו יורק החליט לחגוג את יום הולדתו ה-150 של זיגמונד פרויד. אז איך אתם מרגישים עם זה? |
|
||||
|
||||
יש כאן חוסר דיוקים קריטיים בתאריכים וזמנים וכדאי לעשות עבודת תיקון מעמיקה בהתחשב הזה שזהו חומר שפשוט למצא |
|
||||
|
||||
לי אני לא יודע אם התכוונת לחוסר דיוקים בתאריכים במאמר עצמו, אבל אם זו טענתך, ראשית, אציין שהם לקוחים מהתרגום העברי של הביוגרפיה של פרויד מאת פיטר גיי, הנחשבת למקור מוסמך. שנית, אם תאריך ספציפי כלשהו נראה לך כשגוי צייני מהו, בבקשה, ורצוי גם שתצייני את המקור עליו את מסתמכת. שמעון |
|
||||
|
||||
פרויד הפך את הרגשים שלו לדבר אמיתי והציג אותם להנבדקים שלו ע''י תמונות ברמזים שונים למה שהוא חיי וחווה . |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |