בתשובה לאלכסנדר מאן, 21/06/04 10:00
 |
|
 |
||
|
||||
 |
היי אלכס, תגובתך הקולעת נוגעת ישירות בשאלות בסיסיות שליוו אותי במהלך כתיבת כל סדרת המאמרים הזאת. במילים אחרות, את תשובותיי לשאלות שאתה מעלה כאן אני מעלה בהדרגה במהלך פרקי הסדרה. עם זאת, מספר התייחסויות: על הניתוח של טורגובניק לשלישיית התמונות אתה כותב כך: "יש לשים גבול וסייגים לאינטרפרטציות אשר נדמה כאילו הן מבקשות להיות מושלכות אל דמות הסובייקט". ובכן, איך קובעים את הגבול? אני בחרתי בדרך של התייחסות ספציפית ולא מכלילה לשאלה. במקרה זה, הבאתי ראייה של ממש: ספק אם גרדיווה מייצגת אם בדרמה אדיפאלית מהטעם שהיא נערה צעירה שעדיין לא נישאה. עצם הטעות של שיכול האותיות אצל טורגובניק נובעת, לדעתי, מהניסיון לאכוף בכוח רב מדי פרשנות על סידור התמונות. אולם, בהמשך הסדרה אביא דוגמה נוספת לפרשנות של ארגון החפצים, שממנה אי אפשר להסתייג בקלות כזו. כמו כן, היות שלא מדובר רק בארגון אלא בתמונות עצמן, אראה בפרק בסדרה שיוחד לכך, שלתבליט גרדיווה עצמו הייתה משמעות רבה בעיני פרויד, והוא הקדיש לדמות הזאת מאמר חשוב ומשפיע ביותר. באחד המקומות בתגובתך מופיעה ההתנסחות הבאה: "...ולדברים בהם בחר להעמיד ולקשט את עולמו...". ונשאלת השאלה האמנם היו אינספור הפסלים שבחדרו קישוט גרידא? פסלים עתיקים אכן נמצאו בבתים אירופיים. הייתה אופנה שלמה באירופה של קישוט הבית בפסלונים, הן קלאסיים והן של תרבויות פרימיטיביות, אולם אצל פרויד מדובר באוסף של ממש ובעיקר בחפצים אותנטיים (לא מייצור המוני מלאכותי). האוסף היה כה גדול, שלא היה מקום בחדריו של פרויד להציב את כולם על המדפים ובתיבות הזכוכית, וחלק מהם ניצב על הרצפה – וזה חורג בעליל מגדר דקורציה. כמו כן, כפי שיתואר בפרק העוסק ב"טוטם וטאבו", בעיניו של פרויד הפסלונים הללו במפורש לא היו קישוט כי אם מפתח להבנת תרבויות עתיקות. ומכאן להערתי האחרונה: במידה לא מבוטלת עצם המהלך של ניתוח דמות ע"פ התמונות והחפצים שבחדריה הוא מהלך פרוידיאני. פרויד האמין שמידת האקראיות בחיי הנפש של האדם פחותה בהרבה ממה שנוטים לשער, ולכן גם לצורה שבה היחיד מארגן את סביבתו יש משמעות רבה אפילו אם הוא עצמו אינו תמיד מודע לכך. אולם, היות שאינני פסיכואנליטיקן, לא מיהרתי להסיק מסקנות מרחיקות לכת ע"ס הציורים הפסלים בלבד. בתיאור דמותו של פרויד והגותו הסתמכתי לאורך כל סדרת המאמרים על פרטים ביוגרפיים בדוקים, על כתביו של פרויד וכו'. במילים אחרות, התמונות והחפצים שבחדרי העבודה, שימשו לי במידה רבה רק כנקודות מוצא לדיון על פרשת חייו של פרויד והגותו, אך עיקרי הדברים נסמכים על טקסטים כתובים. אלכס, תודה על תגובתך שחידדה את השאלות העולות מהצגת הדברים במבוא לסדרה, ואפשרה לי להוסיף מעט על מה שנאמר בו. איני רואה בתגובתך ובתשובתי סוף פסוק אלא רק התחלה של דיון, ואשמח מאוד לקרוא תגובות נוספות שלך בהמשך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"אולם, היות שאינני פסיכואנליטיקן, לא מיהרתי להסיק מסקנות מרחיקות לכת ע"ס הציורים הפסלים בלבד". האם להערכתך פסיכואנליטיקאים כן היו עושים זאת? האם מקובל בפסיכואנליזה מודרנית, או זו של פרויד, לנתח קישוטים בהם מקיף עצמו אדם ולהסיק מהם מסקנות, ואף כאלו מרחיקות לכת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרויד היה ידוע בבניית תלי תלים של פרשנות פסיכואנליטית על בלימה (מאמר ארוך על משה רבנו עולה במוחי, אבל יש המון כאלה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שזה יותר ממאמר - ספר בשם ''משה האיש ואמנות הייחוד'' אא''ט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דומני שכוונתך לספר ''משה והמונותיאיזם'' והוא יידון בהמשך הסדרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפרופ' מרטין בובר המנוח, בהקדמה למהדורה הראשונה של ספרו ההגותי והמונומנטלי (בעיני חוקרי מחשבת ישראל) בשם: "משה" (בהוצ' שוקן), כתב: "...לתאר את משה כאינדווידואליות ממשית ולפרט מה יצר ומה מפעלו ההיסטורי - שמתי למטרה בספר זה, וזאת על הבסיס המובן לי מאליו של חקירה ביקורתית ללא פנייה, חקירה שאינה תלויה במסורת הדתית, אבל גם לא בדעות המקובלות על האסכולות המדעיות. "מה שאני נותן כאן הוא לפי ראות-עיני ניסיון מקיף ראשון ממין זה. עד להיסטוריון המובהק, אדוארד מייאֶר, לא נעשה באמת שום ניסיון; אבל גם בשני הספרים על משה, בעלי חשיבות מדעית שיצאו לאור מאז, 'משה וזמנו' להוגו גרֶסמן (1913) ו'משה' לפאול פולץ (1907, מהדורה חדשה מעובדת, 1932) או שהמטרה לא הוצבה כלל ... או שהיא נתפסת במידה צרה מדי ...". ובהערה למטה מובלט שם בהקשר זה: "יש להשתומם ולהצטער, שחוקר חשוב כל-כך בתחומו כמו זיגמונד פרויד גמר בלבו לפרסם ספר כל-כך בלתי-מדעי ובנוי ללא אחיזה, על השערות ללא יסוד, כספרו, 'האיש משה והדת המונותאיסטית' (1939)". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אורי, כאמור, ספרו זה של פרויד בפרט ותפיסתו את הדת בכלל, יידונו בפרק שלם שיוחד לכך בסדרת מאמרים זו. איני רוצה להקדים את המאוחר, ולכן אשמח להתייחס להערותיך רק לכשיתפרסם חלק זה, ואשמח אם תצטרף לדיון שם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשירה של ג. אלה "מה יהיה בסופך" (1957) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלון, ראשית, לא רק פסיכואליטיקנים יכולים להסיק מסקנות ע"ס הצורה בה מאורגנים (או מפוזרים) חפצים בחדרו של אדם, וע"ס הציורים, הספרים והכלים המצויים בביתו, להערכתי כולנו מסיקים מסקנות על אישיותו של פלוני ע"ס מראה דירתו וחפציו; אנחנו עושים זאת כמעט באופן אוטומטי, בדומה לצורה בה אנחנו בוחנים את תווי פניו של אדם, לבושו וכו'. לפיכך, ניתן לומר, קל וחומר שהפסיכואנליטיקן עושה זאת, שכן כפי שציינתי הוא מניח מראש שאין הדברים מקריים. איני יודע אם מקובל בפסיכואנליזה מודרנית להכשיר את הפסיכואנליטיקן ספציפית לניתוח מארג החפצים בביתו של אדם, אך הנקודה החשובה היא שעצם טיבו של המקצוע הזה מחייב שימת לב לפרטים זעירים העשויים להסגיר מידע על הלא-מודע של המטופל, ואין ספק שפסיכואנליטיקנים עושים זאת ממילא (זאת, כמובן, אם הם רואים בפועל את בית המטופל, שכן, כידוע, הטיפול נערך בד"כ בחדר הטיפול של הפסיכואנליטיקן). פרויד ואנשי חוגו כתבו מאמרים רבים שבהם ניתחו יצירות אמנות כשכלי מרכזי ששימש אותם היה ניתוח משמעותם וארגונם של פריטים הנראים ביצירות השונות. מאמריו של פרויד העוסקים בניתוח יצירות אמנות התפרסמו בעברית בספר "מעשה היצירה בראי הפסיכואנליזה". במאמרים הללו עולות השערות מרחיקות לכת על אישיותם של מיכאלאנג'לו, דה וינצ'י ואחרים הנסמכות באופן בלעדי כמעט רק על ניתוח יצירותיהם. בנושא פלישת הפסיכואנליזה לשדה הספרות והאמנות עוסק חלק ד' של הסדרה, ולכן לא אקדים את המאוחר ואעצור כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(אני מקווה שאתה לא נעלב שאני לא פותח ב"שמעון"? איכשהו הפורמליות הזו לא נראית לי מתאימה כאן). בוודאי שכולנו מסיקים מסקנות על אדם מפרטים שונים, אבל אתה רמזת שדווקא פסיכואנליטיקאים מסיקים מסקנות מרחיקות לכת מקישוטי-בית, וזה היה חדש לי. כמו שציינת, הם לרוב בכלל לא רואים את פנים ביתו של אדם, ולכן לא הנחתי שזה חלק מהשיטה. אני מבין ומקבל שהם מנסים לחקור ע"י שימת לב לפרטים, אבל אם זו המטרה, מדוע באמת אין ביקור בביתו של אדם חלק אינטגרלי מהתהליך? הלא זה אוצר בלום של פרטים מסגירי-תת-מודע. (אני יודע שאתה לא פסיכואנליטיקאי, אני סתם מנסה להבין את המסגרת שבה הם פועלים). ניתוח יצירות *של* אמן נראה לי מסלול סביר הרבה יותר לחקר מעמקי נפש מניתוח התמונות שאנשים תולים בסלון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבהרה קטנה: בתשובתי לאלכס אכן כתבתי שאני לא פסיכואנליטיקן ולכן טענות שונות העולות במאמרים מבוססות במידה רבה על חומר ביוגרפי, ניתוח מאמרים וכו'. עיקר כוונתי בהתנסחות הזאת הייתה לומר דבר מה על דרך עבודתי בתשובה לאלכס, ולא לרמוז שניתוח מארג החפצים בחדרי מטופלים היא פרקטיקה פסיכואנליטית מקובלת (אם כי בדיעבד אני מסכים שאפשר להבין גם כך את המשפט שציטטת). ובאשר לשאלה מדוע באמת אין זו פרקטיקה מקובלת, אין לי תשובה מבוססת אבל אני יכול להציע ניחוש: אחת הבעיות שפסיכולוגים מתמודדים איתם היא היחסים הרגשיים שנוצרים בין המטופל לפסיכולוג במהלך הטיפול. פסיכולוגים לומדים שורה ארוכה של טכניקות התמודדות עם המצבים הרגשיים הללו. ייתכן שמהיבט זה יכול ביקור בבית המטופל ליצור יחסי מטפל-מטופל מסוג שעלול לשבש את מסגרת היחסים הרצויה ולהפריע בטיפול; וכך למרות היתרון שבסיכוי לגלות פרטים מסגירי לא-מודע מההתבוננות בבית המטופל, התהליך כולו ייצא נפסד. כאמור, בקיאותי בפרקטיקות טיפוליות מוגבלת למדי, ואם יש למישהו מידע מבוסס יותר אשמח גם אני לשמוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפתח בהערת מפתח ראשונה: אינני חושב שיש צורך להיות פסיכולוג מוסמך או פסיכואנליטיקן כדי לדון בחומרים אלו ברמה סבירה, ובדיוק שכפי שאנשים שונים יכולים ואף נקראים לחוות דעתם ולעצב תודעתם בשאלות היסטוריות גם אם אינם היסטוריונים, הרי שגם במקרה זה ניתן לנהל דיון כללי לצורך בדיקה וחידוד שאלות. דווקא חילופי הרעיונות, ההיגדים, המכתבים והפולמוסים בקרב פרויד וקבוצתו, מוכיחים את הזוויות הרבות והשונות שיש לנושא סבוך זה; מעקב אחרי מערכות היחסים בין פרויד לעמיתיו ותלמידיו מראה אולי את עוצמת הרגש הנלווה למאבק החריף בין התיאוריות השונות להבנת נפש האדם, אולי כפי ששאלת חשיבותם הראשונית או המשנית של החפצים המקיפים אותו פתוחה לדיון. עקרונית, אין הרבה ספק שחדרו של אדם מהווה פתח להבנת עולמו והדברים הערכיים-סובייקטיביים השונים הממלאים אותו, ואינני חושב שיש להכביר מילים מדוע הדבר כך: הרי כל אחד איתנו מכיר זאת ביום יום. השאלה המרכזית שצריכה להישאל בקונוטציה זו, היא אם ניתוח סביבתו המיידית של אדם, כמו גם צורת התלבשותו – הנם בחזקת הדברים המרכזיים הקובעים את אופיו. אינני בטוח בכך; אני גורס שמעשיו והיגדיו של אדם חשובים פי כמה מהצורה ומכמות הפסלים והקמיעות המקשטים את חדרו, גם אם הוא 'מאמין' בהם בכל לב או סתם מבקש לשאוב נחת ואינספראציה מעצם המצאותם בקרבתו. מבחינה זו צורת הופעתו החיצונית וארגון סביבתו הראשונית של אדם אינן אלא בדיקה אסתטית נלווית לשיטתי, אשר אינה כרוכה או קשורה בהכרח להבנת המוטיבציה והסיטואציה הערכית-אתית הראשונית המלווה את מעשיו והתבטאויותיו. בדיקה אסתטית זו הינה בחזקת ביטוי הרצון לפיענוח נוסף וחשוב, אך כל נסיון להבין דרכה באופן מרכזי וראשוני את נפשו של האובייקט הנצפה, אינה אלא בחזקת אינטרפרטציה נוספת לשיטתי, וזאת בניגוד לבדיקת מעשיו המאוד-קונקרטיים ברגע ובפרק זמן נתונים. במילים אחרות: המעשה וההיגד קובע פי כמה מעטיפתו להבנתי, או מהצורה שאדם מארגן את פני סביבתו הטבעית: אדם מבולגן אינו חייב להיות מבולגן במחשבותיו, ואדם אשר מקשט את חדריו בפיסלונים רבים אינו מחוייב להאמין בהם ו/או לשאוף קורת רוח ותעצומות נפש מעצם המצאותם במקום, גם אם פסלים אלו אותנטיים וגם אם מרמזים על נסיון פיענוח ארכיאולוגי לכאורה. מקרה טורגובניק הספציפי שהבאת בחיבורך זה מהווה מבחינתי ולדעתי דוגמה ל'עודף אינרפרטציה' מסויים, מאחר והיגדיה השונים מעלים השערות שאינן ניתנות לשום הוכחה קונקרטית בשטח. ה'גבול' מבחינה זו היא אולי הנקודה שבה אדם מתבקש לסייג עצמו במילים 'להבנתי' ו/או 'לשיטתי', ועל ידי כך להעמיד את דבריו ביחסיות מסויימת לדברים אחרים הנאמרים בנדון. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |