אותו האיש - יהודים מספרים על ישו עורך: אביגדור שנאן הוצאת ידיעות אחרונותספרי חמד 352 עמ'
"אותו האיש" הוא אסופת מקורות מעניינת מאד, מהסוג שנדיר מאד למצוא במקומותינו. הספר מאגד בתוכו כמעט כל מקור יהודי חשוב על ישוע הנוצרי, אותה דמות מופלאה, מדהימה, שהתהלכה בגליל וביהודה לפני כאלפיים שנים.
אין ולו עובדה אחת מחייו של ישוע שיש בה הסכמה; יש אף הטוענים (ובאופן בלתי מפתיע, רוב הטוענים כך הם יהודים) כי האיש לא היה ולא נברא, אלא משל היה. אבל אם יש מחלוקת בשאלה מי היה האיש, מה אמר, למה התכוון, ומה עשה, אין ספק באשר לתוצאת המעשים הללו - הדת הנוצרית.
הנצרות נתקלה בעוינות יהודית מתחילתה, וכל זמן שיד היהדות הייתה על העליונה - הווה אומר, כל זמן שנהנתה היהדות, תחת השלטון הרומאי, ממעמד של "דת עתיקה", אם גם נתעבת, בעוד שהנצרות הייתה "דבר חדש" ומאוס, religion illicita - עשו היהודים ככל יכולתם כדי לרדוף את המינים, ואף הכניסו לתפילותיהם את "ברכת המינים" - "למינים אל תהי תקווה...". יש להניח שהחכמים שעשו זאת לא תיארו, בחלומות הגרועים ביותר, שיבוא יום והגלגל יתהפך.
אבל היום בא מהר מהצפוי. בשנת 312, לערך, קיבל עליו קונסטנטינוס, אחד הטוענים לכתר הקיסרות הרומאית, שהייתה שרויה במשבר בלתי פוסק, את הנצרות. עם נצחונו, הפכה הנצרות מדת נרדפת לדת מותרת - ומאחר והייתה דתה של המשפחה הקיסרית, לדת מועדפת. עד סוף המאה, הפכה הנצרות לדת הרשמית של הקיסרות. הגלגל התהפך; הנרדפים הפכו לרודפים, והיה להם זכרון ארוך. המלכות הפכה למינות, והיהדות הפכה להיות הדת שאין חפץ בה. העובדה שיוליאנוס הכופר, בנסיונו לשבור את הנצרות, פנה לקבלת סיוע מן היהדות, וניסה לבנות מחדש את בית המקדש, לא בדיוק סייעה לרגשות אחווה מצד הנצרות, משמת (נרצח?) הקיסר הפגאני.
הנצרות קיבלה את קיומה של היהדות, ואף צידדה בו - בתנאי, כמובן, שהיהודים יהיו מושפלים, מפני ששפלותם היא עדות לנצחונה של הנצרות: היהודים, שדחו את המושיע, איבדו את בית מקדשם, וכעת הם שרויים בגלות, ללא שלטון עצמי, נתונים למרמס. היהודים טענו שהסיבה היא חטאיהם - "מפני חטאינו גלינו מארצנו" - והנוצרים מיהרו להסכים: החטא, כמובן, היה צליבת ישוע.
עד המאה ה-11 הרדיפות לא היו קטלניות; הן מנעו מהיהודים התקרבות אל החברה הנוצרית, ורובן היו כלכליות בטיבן. המאה ה-11 ראתה את מסעות הצלב, ואת מעשי הטבח וההתאבדות שנלוו אליהם; עלילות הדם באו בעקבותיהם, כתוצאה סבירה: אחרי הכל, אם היהודים שונאים את הנוצרים עד כדי כך שהם טובחים את ילדיהם ובלבד שלא יתנצרו, מה הם יעשו לילדי הנוצרים? הסיפור של המפגש בין הנצרות והיהדות הוא סיפור של שנאה עזה, הדדית, אלימה.
דבר זה מסביר מדוע רוב מוחלט של המקורות היהודיים העוסקים בישוע הנוצרי עוינים מאד. הספר מחלק את המקורות לשלש תקופות (העת העתיקה, ימי הביניים, והעת החדשה) וספרות העת החדשה נחלקת לשתי קטגוריות (מחקר ועיון וספרות). המקורות היהודיים של ימי הביניים הם ספרות שנאה כפשוטה, המאשימה את ישו בכל: מממזרות ועד כישוף. הטקסטים כמעט פורנוגרפיים במהותם; הם מלאים גסות, תיעוב, ונבזות. הם קשים מאד לקריאה, אבל הם מרתקים, מאחר והם מספקים מקור חשוב לצורה שבה ראו יהודי ימה"ב את דתם של שכניהם. הם יכולים להסביר את השנאה לכל דבר נוצרי שעדיין קיימת בחברה היהודית, וגם בחברה הישראלית.
מקורות העת החדשה מעניינים הרבה יותר, כאשר כל אחד מהם נותן פרשנות משלו לסיפור חייו של ישוע. ישנם שני מקורות יהודיים־אורתודוקסיים, שממשיכים לשמש כשופרי תעמולה (וטוענים, בין השאר, שנצרת לא התקיימה עד המאה הרביעית, כשעולי רגל נוצרים המציאו אותה כמקום הולדתו של ישוע - טענה שעומדת בסתירה לעובדה שנצרת מופיעה באוונגליונים, מן המאה הראשונה והשניה. לא שהגיון היה אי פעם בסיס לכתיבה חרדית...), אבל רוב הכותבים האחרים - מצבי גרץ ועד עמוס קינן - מרתקים.
וכאן המקום לתהות עד כמה השפיעה השנאה היהודית לנצרות על משרד החינוך הישראלי. העובדה שתלמידי ישראל לא מקבלים ולו את המושגים הבסיסיים ביותר על הדת המאורגנת הגדולה ביותר בעולם היא אחד הסודות היותר גלויים של מדינת ישראל. אפשר להבין מדוע לא מלמדים את יסודות הנצרות בבתי ספר ממלכתיים דתיים - להם, אחרי הכל, נתנה המדינה גושפנקא לבורות, ופטרה אותם (בין השאר) גם מלימוד האבולוציה. האנשים השולחים את ילדיהם לבתי הספר הללו רוצים שהם יתחנכו ברוח ישראל סבא, הבור הקרתני, וילמדו מספיק על טכנולוגיה ואנגלית כדי שיוכלו להסתדר כמנהלי חברות הייטק. ישראל תמיד שמחה להתיר למי שרוצה בכך להשאר בור - די להסתכל על ש"ס. אבל מה על בתי הספר הממלכתיים?
גם בהם, מסתבר, קיימת מדיניות של בורות כלפי הנצרות. התלמידים לומדים את ספרי הלימוד, הבאים מעמדה שלילית־יהודית, ומציירים את הנצרות כאויבת היהדות הנצחית. זה נכון, במידת מה, אבל הנצרות עשתה עוד כמה דברים חוץ מרדיפת יהודים - משרד החינוך, לעומת זאת, לא רוצה שהתלמידים ידעו עליהם. הארכיאולוגיה הציונית עסוקה במרץ במחיקת העבר הנוצרי.
וזה מוזר, כי, כפי שמעידה האסופה שלפנינו, לאבות הציונות היה, בדרך כלל, יחס חיובי כלפי ישוע. קלוזנר, הרוויזיוניסט, העלה עליו את זעמם של החרדים כאשר התייחס לישוע כאל "מורה רוחני דגול", והוא לא היה היחיד. מה קרה, אם כן? מדוע אין תלמידי החינוך הממלכתי יודעים מהו "שה האלוהים"? מדוע אין הם קוראים את הברית החדשה, ספר שבלעדיו קשה מאד להבין את התרבות המערבית? מדוע הם עדיין חושבים שהאינקוויזיציה רדפה יהודים, שעה שבאקדמיה יודעים מזה כמאה שנים שהדבר אינו נכון?
מפני שהיהדות ניצחה את הישראליות. שנאת הזרים ניצחה את הפתיחות. ההסתגרות ניצחה את המערביות. במשך עשרים וחמש השנים האחרונות, להוציא כמה שנים מועטות, שלטו אנשי המפד"ל במשרד החינוך, והם הנציחו את המשרד בדמותם: סגור, שונא זרים, לאומן, קרתני. התחושה שהם מנחילים היא ש"מה שלא נעשה על־ידי יהודים אינו חשוב", וודאי לא מה שעשו אויבי ישראל. הנחלת הקסנופוביה הגיעה לשיאים חדשים: השואה הפכה למרכז לימודי ההיסטוריה (לשואה ולתפקידה במערך התפיסה הישראלי אקדיש מאמר נפרד). "מצעדי החיים" במחנות ההשמדה הם האירוע החשוב ביותר שמפיק משרד החינוך, ותפיסת ההיסטוריה של תלמיד ישראלי נראית כערב־רב של פרעות: היטלר, אנטיוכוס, האינקוויזיציה, המן, הפוגרומים, פרעה, הטרור הפלסטיני... ולרוב הם אינם יודעים לומר מה קדם למה.
וכשמגמת החינוך שלך היא "כל העולם נגדנו", אינך יכול ללמד את התלמידים על ספרות האויב, על יצירתו, על המוזיקה שלו. זה עלול לגרום להם להפסיק לפחד או לשנוא, ולו לכמה דקות, כשיתקלו בספרות גבוהה ובמוזיקה נשגבת. מוטב שלא יבינו אותה. נכון, הדבר יוביל לבורות, אבל לפחות התלמידים ישארו יהודים טובים.
ומסתבר שאחת התכונות של יהודי טוב, לפי משרד החינוך הישראלי, היא שנאת נצרות. שום דבר לא השתנה באלפיים השנים האחרונות, כמסתבר.
|
קישורים
אותו האיש - קנו את הספר בדיבוק
|