 |
כתב של ה-NYT פיברק כתבות במשך חודשים | 1462 |  |
||||||
 |
|
 |
|||||||
 |
|
פרסומים אחרונים במדור "חדשות"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
לדעתי הבעיה העיקרית היא בכך שהוא העתיק כתבות שלמות של עיתונאים אחרים. מעבר למוסריות המפוקפקת יש כאן עבירה ממשית על חוקי זכויות יוצרים. לעומת זה להמציא חדשות ולדווח על דברים לפי הטלוויזיה בלי להיות שם זה ממש שטויות. הוא לא הראשון ובטח לא האחרון. |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זה דבר שתמיד מדהים אותי ברמאויות כאלה. מה, הוא חשב שלא יעלו עליו? הוא כותב ב NYT . זה הרי עיתון מאוד ידוע. החפיפה של החשיפה בינו לבין המקור היא עצומה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיפור על העיתונאי המפברק הוא סיפור שכרגע הדיו הולכים וגוברים בארה"ב מכמה סיבות: 1. שמועה הופכת לידיעה ברגע שארגון חדשות בעל שם ומוניטין מפרסם אותה. ידיעה ב"תיק דבקה" היא שמועה, אותה ידיעה ב"ניו יורק טיימס" היא חדשות. 2. "הניו יורק טיימס" בארה"ב נחשב לעיתון המהימן ביותר, ואם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר? כאן אין מדובר רק בכשל של עיתונאי בודד, אלא של מערכת. ל"ניו יורק טיימס" יש כללים ומערכת בקרה על הידיעות המתפרסמות. בתוך הארגון עצמו כבר היה זמן רב מידע על הבעייתיות של העיתונאי בלייר, אך מתברר שלמרות כל הנורות האדומות, המערכת כשלה. עורכים בכירים לא דיווחו לאחרים על הבעייתיות שלו או התעלמו או סלחו לו. 3. אחת הטענות שמועלות היא כי "הניו יורק טיימס" בעל הנטיות הליברליות, רצה לקדם עיתונאי שחור בשם העקרונות של ה"אפלייה מתקנת" וה"רב תרבותיות", ולכן עצם עין זמן רב למגרעותיו. ולכן הסיפור פותח את הנושא הזה מחדש. בשיח הציבורי בנושא עולה כל העת השאלה האם אין זו "האפלייה המתקנת" שהכשילה את המוסד הוותיק הזה. 4. בלייר עסק בפלאגיאריזם שיטתי, ובכל זאת לקח זמן רב לגלות זאת. הפרשה מאששת במידה רבה את התזה של פייר בורדייה על הזרימה המעגלית של מידע בעולם התקשורת. בורדייה טוען שיש מצב של סגירות בעולם התקשורת ושבפועל כולם מעתיקים מכולם: "העובדה שהעיתונאים, שבדרך כלל יש להם מכנה משותף רחב מבחינת מעמדם, אבל גם מבחינת מוצאם והשכלתם, קוראים זה את זה, מתראים זה עם זה, פוגשים זה את זה ללא הרף בתוכניות הרב-שיח שבהן תמיד רואים את אותם האנשים, יוצרת מצב של סגירות, וגם, ויש לומר זאת בלא היסוס, צנזורה, והללו יעילות באותה מידה, ואולי אף יותר מאלה שנובעות ממנהל ריכוזי... אם נשאל את עצמנו שאלה שעלולה להישמע קצת נאיבית, ממה ניזונים האנשים האלה, שאמורים להזין אותנו במידע, יתברר שבאופן כללי הם מקבלים מידע מאנשי תקשורת אחרים." (פייר בורדייה, "על הטלוויזיה"). מתברר שבלייר הכיר את עקרון "הזרימה המעגלית של המידע", והלך עם הרעיון הזה עד הסוף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם העיתונאים "קוראים זה את זה" הרי שצפויים פחות פלגיאטים, לא יותר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שעון האייל מראה שתגובתך התפרסמה 3 דקות אחרי הודעתי לעיל. אולי דרוש לך זמן עיכול ארוך יותר כדי שתפסיק להיות נבוך (במובן מבולבל). קרא שנית ובדוק אם תגובתך היתה נחוצה. ואם תחוש צורך להגיב שוב, הואל נא לפרט ולנמק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני שהנבוך יספיק, אני חושב שהבנתי למה הוא התכוון. כיוון שהעיתונאים קוראים זה את זה, הרי שהם יודעים כבר מה התפרסם ואפשר אולי לצפות שדווקא יזהרו מפלגיאריזם או אפילו פלגיאריזם-לכאורה, כדי להיתפס כחדשנים ולא כמעתיקנים. יתרה מזאת, כיוון שהעיתונאים קוראים זה את זה הרי שעיתונאי שלישי יכול יותר בקלות להבחין שעיתונאי אחד מעתיק מעיתונאי שני ולתפוס אותו ''על חם''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. לזה התכוונתי. אני מצטער שלא ניסחתי את עצמי בבהירות הראויה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמנם בלייר נתפס כשהעתיק מספר פסקאות כניסוחן, אך רוב הזמן הוא לא נקט בשיטה הטריוויאלית הזאת. הוא עשה סינתזות מפה ומשם, תיאר אירועים, כמו פרשת ''הצלף הסדרתי'' או סיפר את סיפוריהם של פצועי מלחמה בעירק, בלי שהיה במקום או ראיין את האנשים פנים אל פנים. הוא ניצל כחומר גלם את שפע החומר הנלעס ונלעס בעיתונות בנושאים אלה ואחרים שדיווח עליהם (עניין מחזור המידע). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שכתבתי בתגובה 145923 ככל שיש חשיפה משותפת גדולה יותר לשתי ידיעות זהות, יש יותר סיכוי שמישהו יזהה את הפלגיאט. פלגיאט הוא יעיל כאשר לא יודעים שהוא פלגיאט. אם עיתונאים כל הזמן מציצים אחד על השני, קשה יותר לעיתונאי א לגנוב מעתונאי ב מבלי שהדבר יוודע. הרשה לי לא להתייחס להערתך בדבר זמן התגובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצערי עדיין לא ירדת לסוף דעתי. אסביר לאט: אינספור עיתונאים סיקרו את סיפור הצלף הסדרתי, לדוגמה. מאות אלפי אייטמים עיתונאיים בנושא פורסמו במשך ימים רצופים רבים בארה"ב. באופן סכמתי הכתבות כללו שיחות עם אנשי משטרה, פרקליטות, אזרחים מזועזעים וכו'. אחרי זמן קצר, כל הכתבות התחילו להיראות דומות. קורא של הכתבות הללו יכול לגלות עד מהרה שאין למעשה הבדל גדול בין ספור אחד למישנהו (למעט זאת שג'ונס הביע את חששותיו מהצלף במילים אלה, וברברה סיפרה על כך במילים קצת שונות). בלייר הבין כנראה שאם הוא לא ייסע לוושינגטון, יישאר בניו יורק, וישים טקסט בניסוח כזה או אחר בפיו של פלוני או אלמוני זה או אחר זה לא ישנה כלום כי ממילא כל הכתבות דומות זו לזו, כי לכל העיתונאים יש "אותו ראש". בשביל להבין זאת עד הסוף אתה יכול לעשות תרגיל: אם קראת תיאורים של כתבים זרים על המצוקה של הפלסטינים כתוצאה מכניסת צה"ל לערי הגדה, הפעולות במחסומים והסיכולים הממוקדים וכו', הרי שאם תתיישב כעת, ותנסה לחבר כתבה כזאת בעצמך, בלי לסוע לג'נין או ליישוב פלסטיני אחר, יש סיכוי טוב שתצליח. לעיתונאי שחי את המילייה הזה, זה ממש לא בעיה. כפי שציינתי בהודעתי הקודמת: לרוב בלייר לא עשה פלגיאט טריוויאלי, כלומר, לא חזר על מה שקרא מילה במילה. אולי יהיה לך פשוט יותר להבין אם תחשוב על תלמיד שמעתיק שיעורים מתלמיד אחר אבל מקפיד לשנות כל הזמן את הניסוח (אך לא את המהות, לא את הרעיונות כלשעצמם). הסיפור של בלייר פשוט ממחיש את העקרון של הזרימה המעגלית (לא מדברים על שום דבר חוץ ממה שכולם מדברים עליו), ולראייה, בלייר עשה את התרגיל הזה במשך 4 שנים ועלו עליו רק עכשיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, זה יותר ברור. תודה. בכל זאת נראה לי שמה שאתה קורא פלגיאט אני קורא פבריקציה או בדיה. תפסו אותו כי הוא העתיק "פסקאות" לא "רעיונות". אאלט, לפני מספר שנים היה מקרה של עיתונאית אמריקאית שבדתה סדרת כתבות על נער מכור לסמים. היא ביססה את כתבותיה על עובדות, אך בפועל אותו נער לא היה ולא נברא. ברור שכאן מדובר בבדיה ולא בהעתקה. לו היתה מפרסמת את הכתבות כסיפור, לא היתה קמה מהומה. שאלה מעניינת היא - לו אותו כתב היה כותב ספר פיקשן עם הכתבות הנל ( ובכך מנטרל את הטענות על שקרים) ומפרסמו בהוצאת ספרים מוכרת, האם הוא היה חשוף לתביעות על גניבה ספרותית? אם כן - הרי שמדובר בפלגיאט והטענה המקורית שלי תקפה- חשיפה גדולה תקל על תפיסת הרמאי. אם אין בעיה של גניבה ספרותית ומדובר רק ב"רומן ראליסטי המצייר ביד אומן את חוליי חברתנו בעידן הפוסט מודרני" הרי שחטאו "היחיד" הוא ל*אמת בפירסום*. הרבה יותר קשה להוכיח שעיתונאי משקר, במיוחד כשהוא כותב דברים "סבירים". מכיוון שעיתונים לא משתמרים הרבה, לא סביר שמישהו יחליט לבדוק האם העד במאמרו משנת 2002 באמת אמר לכתב " שמעתי שתי יריות ומיד לקחתי מחסה", או שלא היה עד כלל וזאת פארפרזה על דוח המשטרה. האגדה מספרת שאיאן פלמינג פעם התחיל כתבה במילים " הפעמונים של עשרים וחמש הכנסיות של מוסקווה צלצלו ..."1 וכששאלו אותו איך הוא ידע כמה כנסיות יש במוסקווה הוא אמר "אינני יודע אבל גם הקוראים שלנו לא יודעים". אגב, במחקרים מדעיים יש כמובן בעיה דומה, אבל כאן גם השקר וגם ההעתקה נבדקים. השקר -ע"י שיחזור הניסוי\\\\חישוב וההעתקה, ע"י החשיפה בעיתון מדעי. שוב, מאמר שמראה דבר "סביר" יזכה לפחות תשומת לב ממאמר הטוען טענה מרעישה, אבל מכיוון שעיתונים מדעיים כן משתמרים, הרי הסיכוי לתפוס סתם שקר הוא יותר גדול. 1 פארפרזה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ה NYT נוהג להעסיק תחקירנים שאמורים לוודא שנית אם מרואיינים אמרו את מה שנטען בשמם לפני הפירסום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז יש כאן בעיה. כתוב שהוא "פיברק ציטוטים". איפה היו התחקירנים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת הפאשלה, זאת הסיבה שאם כתב בידיעות יפברק ציטוטים, תשמע על זה רק במעריב (וההפך, ואם תהיה תביעה, אז הם יוסיפו הבהרה לא מובנת בעמוד 15) וכשכתב ב NYT מפברק, תשמע על זה בכל מקום, כולל בNYT עצמו ובאייל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה רק מעצים את התמיהה - מה הוא חשב לעצמו? צריך הובריס ענק בשביל לנסות לעבוד על הני"ט , ועוד 4 שנים? צריך להצדיע לו! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או בגרסת תוכנית ההבראה של דייב בארי: "All the news that". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, הכותרת שלי היתה בדיחה כמובן. (אני רואה שאני מושך אש מעוד עורך). בכל אופן, שום דיון בנושא לא יהיה שלם מבלי לצטט את האחד והיחיד תום לרר: Plagiarize,
let no one else's work evade your eyes Remember why the good lord made your eyes, so dont shade your eyes plagiarize only be sure always to call it please research! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 80466 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, כן. אגב, נראה לי שהוורסיה האחרונה שהשתמשתי בה היא הנאמנה למקור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר נבוך, לשאלתך "איפה התחקירנים כולם?" יש תשובה בכתבה ארוכה בניו יורק טיימס שקישורית אליה מצורפת בידיעה בראש העמוד הזה. לנוחיותך שוב: http://www.nytimes.com/2003/05/11/national/11PAPE.ht... למה שלא תקרא, למה שלא תתמצא קצת בפרשה הזאת, שאתה טורח להגיב עליה? סלח לי, אני אני ער לכך שתגובתי זאת אינה עדינה, בלשון המעטה. ויש לה המשך ארוך (והרבה יותר מנומס, כך אני מקווה) בתגובה 145999. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שעון האייל מראה שתגובתך התפרסמה 3 דקות אחרי הודעתי לעיל. אולי דרוש לך זמן עיכול ארוך יותר כדי שתפסיק להיות נבוך (במובן מבולבל). קרא שנית ובדוק אם תגובתך היתה נחוצה. ואם תחוש צורך להגיב שוב, הואל נא לפרט ולנמק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה 'הזרימה המעגלית של המידע'- תן סימוכין- מי ניסח את המושג ולמה התכוון? תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תסתכל על התגובה שלו בסעיף 4. יש שם קטע שמצוטט עם הגדרה וגם כתוב שזה פייר בורדייה מהספר טלוויזיה. מה עוד אתה רוצה לדעת או לא מבין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדי לסבר את העין, זה העמוד הראשון של המהדורה המודפסת של הניו יורק טיימס, בו פורסמה הכתבה על בגידתו של ג'ייסון בלייר. הכאה פומבית על חטא. העיתונאי הבכיר וויליאם ספאייר מעלה היום בטור שלו נקודה חשובה, מלחמת התרבות. הוא כותב שהחוגים הימניים בוושינגטון (שהוא נמנה עמם) "מתבוססים ברגשות האשמה שמהולות בשמחה לאיד" (הוא השתמש במלה הגרמנית שהבאתי בכותרת בכותרת). העיתון היקרתי ורב ההשפעה בעל הנטיות (לפי דברי ספאייר) היוניות-בטחוניות, שמאלניות-כלכליות ועמידה על זכויות האזרח, עתון האליטיזם הצפון-מזרחי, חטף סנוקרת מהממת בפרצופו. הם מציגים את המקרה הזה כדי להראות שאלו שנהנים מהאפליה המתקנת, מנצלים אותה לרעה ובועטים בתור תודה. הם משווים את היחס הסלחני של עורכי ההני"ט ל50+ השגיאות שהתגלו בכתבותיו של בלייר, להתנגדות שלהם למסע ההדחה של קלינטון, שניהלו הרפובליקנים. אבל, ספאייר מעלה על נס את הפלורליזם של מערכת העיתון אשר אף פעם לא השתיקה את הדעות השמרניות שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקשר לכותרת, פעם בתוכנית בריטית על פרסומות דיבר המנחה, בין השאר, על פרסומות הבנויות על עקרון ה"שאדנפרוידה" והסביר שהתרגום של המילה הזו ל"בריטית" זה Crime watch UK (תוכנית מקבילה ל"בשידור חוקר"). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא סתם הוא השתמש במלה הזו. אחת ההנאות (ויש קוראים שיגידו 'ההנאה היחידה') שמוצאים בטורים של ספאייר זאת השפה שלו. הוא מומחה לשפה האנגלית ובמגזין הני''ט יש לו טור שבוע על השפה. (וזה ממש סטיה מהחדשה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שמעלה את השאלה - האם יש מילה או ביטוי מקובל באנגלית ל"שמחה לאיד", או "שאדנפרוידה"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא סתם שמחה לאיד אלא שמחה לאיד מהולה ברגשות אשמה. משהו כמו חיטוט בשן כואבת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 146035 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וחוץ מזה, הפועל to gloat ממלא את התפקיד הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רשת הכבלים האמריקאית שואו-טיים תחל בקרוב בצילומי סרט טלוויזיה על כתב ה"ניו יורק טיימס" לשעבר, ג'ייסון בלייר. "הארץ": http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?it... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ג'ק קלי, מבכירי כתבי ה-USAToday פיברק לפחות 8 כתבות, ביניהן כתבה שלו מלפני כשנתיים בה טען כי השתתף במארב בו ירו מתנחלים מאזור חברון על מונית פלסטינית. קלי היה מועמד חמש פעמים מטעם העיתון לפרס פוליצר. "הארץ": http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?it... |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |
|
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |