הצלבנים בעיניים ישראליות
הדמיון שבין פלישת המערב במאה ה-12 לארץ ישראל והקמתה של ישות נוצרית לבין פלישתו המחודשת לארץ במאה ה-20 וההקמה של ישות יהודית קסם גם לחוגים יהודיים וישראלים, שהחלו להתייחס ברצינות להשוואה בין "ציונות" ל"צלבנות". אפשר למצוא אותה הן בהיסטוריוגרפיה והן בספרות ובתרבות, אך לאורך השנים חלו בה שינויים דרמטיים.
במהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, כאשר נידונו מסעי הצלב בספרות היפה ובהיסטוריוגרפיה היהודית, ההקשר העיקרי היה הפרעות שביצעו הצלבנים ביהודי אירופה. ישנן רק מעט התייחסויות לכיבוש ארץ ישראל בידי הצלבנים והתיישבותם בה מעבר לתיאור הטבח שביצעו ביהודי ירושלים. הצלבנים הוצגו כדוגמה נוספת לגויים שונאי יהודים, רצחניים במיוחד, בדומה לקוזאקים של פרעות ת"ח־ת"ט (1648-1649). דמות הצלבנים כפורעים חילחלה לסיפורת היהודית של התקופה, כפי שאפשר לראות, למשל, בסיפורו ההיסטורי של הרמן רקנדורף "הסהר הזהוב", מתוך הקובץ "מסתרי היהודים" (1857). בסיפור זה מתוארת בפירוט רב אהדתם של היהודים למוסלמים בתקופת הרמב"ם, ולחימתם של האחרונים כתף אל כתף עם הראשונים למען שחרור ירושלים מידי הנוצרים. באותה תקופה היתה גישתה של הספרות היהודית חיובית יותר כלפי המוסלמים דוקא. בסיפורו של אברהם שלום פרידברג, "זכרונות לבית דוד" (1897), שהיה עיבוד דרמטי לסיפוריו של רקנדורף, מופיע יהודי שנשבה בידי הנוצרים, העמיד פני מתנצר והצטרף לצבא הצלבנים - מתוך כוונה לברוח מהם ברגע שיוכל. הצלבנים מוצגים באור שלילי לאורך כל הספר. גם ספרו של הסופר והמחנך היהודי־גרמני אויגן ריספט, "היהודים ומסעי הצלב באנגליה תחת ריכרד לב ארי" (1861, תורגם כמה פעמים לעברית, בין השאר תחת השם "גיבורי מצודת יורק"), הוא דוגמה להצגת הצלבנים כצוררי יהודים ותו לא. ספר זה תיאר את עמידת הגבורה של יהודי יורק שבאנגליה, שהתבצרו במצודת העיר יורק בשנת 1190, לפני מסע הצלב השלישי, והדפו את התקפותיהם של צלבנים ופורעים נוצריים עד שנפלו על קידוש השם. ספר זה, שהיה פופולארי מאד בעברית בתרגומיו השונים, חזר על הניגוד המוחלט בין הצלבנים, שהוצגו כחיות אדם, לבין היהודים מקדשי השם.
ככל שהתפתח ישוב יהודי בארץ ישראל, בתחילת המאה ה-20, נעשה היחס לצלבנים בספרות העברית אמביוולנטי יותר ויותר. בספרו של יעקב רבינוביץ "באין שורש" (1914) מסופר בגוף ראשון סיפורו של יהודי שחונך כנוצרי מילדותו והצטרף למסעי הצלב, כמו הדמות בסיפורו של פרידברג. אך בניגוד לסיפור של פרידברג, בו מנסה היהודי ה"צלבן" ללא הרף לחזור ליהדותו ולברוח מידי הצלבנים שנואי נפשו, הרי שגיבורו של רבינוביץ מתלבט ביחסו ליהודים. הוא מתפעל מגודל רוחם וכוח עמידתם, אך מצד שני בז להם על חולשתם וניוונם. הסיפור מתאר את הישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת מסעי הצלב כמשל לישוב הישן בימי רבינוביץ: אנשים המתקיימים על נדבות אחיהם בגולה ואינם מנסים לעבוד את הארץ. הגיבור מתפעל הרבה יותר מנופה הקדום של ארץ ישראל, המזכיר לו את תפארתו של עם ישראל בימים עברו, כאשר היה עם של גיבורים כמו הצלבנים של ימיו. הגיבור כה בז ליהודים עד כי הוא בוחן רעיונות אתאיסטים וקוסמופוליטיים, אך בסוף הסיפור מתגלה לו אור גדול והוא חוזר בלב שלם ליהדות. סוף זה אינו משכנע ומשאיר רושם מאולץ למדי. דומה שהסיפור משקף את דעותיו וספקנותו של המחבר, שהזדהה לעתים, אולי, עם הצלבנים יותר מאשר עם היהודים. בכך הוא פתח כיוון חדש בספרות העברית, אותו ינצלו סופרים אחרים בדורות הבאים ביתר עוצמה.
אחד הציונים הראשונים ששם לב לאנלוגיות מדאיגות בין הציונות לצלבנים היה ההיסטוריון שמואל אוסישקין. בהקדמה לספר שפרסם בתל־אביב בשנת 1931, בשם "מערב במזרח: תולדות הצלבנים בארץ ישראל", הוא מסביר את ההקבלה הזו: "...עד עכשיו היינו רגילים לראות את מאורעות הימים ההם אך מצד אחד, מצד ההרס והחורבן שהמיטו על אבותינו, וצד זה האפיל באכזריותו על יתר חלקי התמונה ... לתולדות ממלכת ירושלים הצלבנית משום עניין מיוחד בשביל הציונים, כי אף־על־פי שהלטינים של ימי הביניים באו לארץ לכונן פה מדינה נוצרית, היו נוצרים ולא יהודים לפי דתם ... הרי עצם הפרובלמה שעמדה בפניהם היא כמעט אותה שעומדת היום לפני בני ישראל השואפים לשוב לארצם, כאשר עיקר השאלה שעמדה לפני הצלבנים היה, איך לסדר באמצע המדינות המזרחיות והמוסלמיות מרכז נוצרי אשר יהיה נבדל משכניו בדתו, מוצאו, שפתו ותרבותו, מרכז הבא מהמערב וניזון ממנו. אותה השאלה עומדת כיום לפני הציונים: איך ליצור במרכז המדינות המוסלמיות מרכז יהודי, אשר יהיה שונה מן המדינות השכנות, בדתו, תרבותו, מוצאו ושפתו - מרכז אשר יוצר בכוחות חיצוניים הבאים מהמערב." אוסישקין מסיים: " ... מסעי הצלב נכשלו ושריד ופליט לא נשאר ממלכות הצלבנים, אולם עובדה זו מגדילה יותר את הצורך לעיין בתולדותיהם למען בחון מסות הכישלון וגורמיו למען דעת איך להימנע מאותן שגיאות שהביאו לתוצאות כה רבות ומכריעות". למרות אזהרתו של אוסישקין (וגם של רבינוביץ בספרו), העניין בצלבנים לא גבר בספרות ובהיסטוריוגרפיה הציונית. בידי הסופרים היהודיים היו דוגמאות היסטוריות רלבנטיות יותר למצב של תקופת קדם־השואה, כמו המרד הגדול ברומאים (שדמה בעיני בני התקופה למאבק במנדט הבריטי) וגירוש ספרד והפרעות ביהודי אירופה (שהושוו לשואה).
מי ששינה את ההתייחסות לצלבנים היה ההיסטוריון יהושע פראוור. פראוור, שלמד בצרפת, שם היתה מסורת מבוססת של הערצה לצלבנים ולימוד של תקופתם, יצר למעשה את חקר תקופת הצלבנים כדיסציפלינה נפרדת וחשובה בתולדות הארץ. הוא שם דגש על חקר תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, לעומת חוקרים אירופאים שהדגישו את לימוד מסעי הצלב עצמם. פראוור ראה בממלכת הצלבנים את הממלכה הקולוניאלית הראשונה, והוא שם דגש על כך שמעולם לא היתה אינטגרציה בין הצלבנים ובין הנכבשים. זאת בניגוד לדעתם של היסטוריונים שקדמו לו, שטענו להרמוניה בין הצלבנים ונתיניהם. יתרה מזאת, פראוור הציג את היחסים בין הצלבנים לתושבי הארץ כסוג של אפרטהייד. בכך הוא נתן, למעשה, תשובה לטענות הערבים, שהדגישו את הדמיון בין הציונות ובין הצלבנים. פראוור כותב: "ממלכת ירושלים אינה המשך לתהליך שנבט ופרח במזרח בכלל ובארץ בפרט. היא צמחה על אדמת נכר ... ורק כבלי קדושה ומזכרות היסטוריות קשרוה אל ארצנו ובמיוחד לירושלים. אולם זיכרונות היסטוריים ואפילו זיכרונות שבקדושה אין בהם כדי ליצור בסיס בריא וחזק לקיום מדינה חדשה ... אין בהם כדי למלא את החסר מבחינה רעיונית ורגשית. הארץ לא הפכה להיות חלק מההווי הצלבני: קדושתה היתה אמנם מן ההווי הזה, אולם דבר זה היה משותף לצלבנים ולכל עמי אירופה הנוצרים. מה שחסר הרי היא הרגשת המולדת ואהבתה. ואין לך ראיה חותכת למצב זה ... מאשר משהו שאפשר לכנותו לאומיות ארץ ישראלית או לאומיות צלבנית ... מלכות ירושלים נוסדה כמושבה ובמשך כל ימי קיומה נשארה מושבה ... על אדמת נכר ... לכן דמתה מדינה זו לאותו עץ שלא הכה שורשים בסלע, ובנשוב רוח סערה הושלך למעמקי תהום". זה היה פסק דינו של פראוור על הצלבנים וממלכתם בספרו החשוב הראשון עליהם, שפורסם לפני קום המדינה. בספריו הבאים קשה למצוא דעה זו במילים כה מפורשות - הם יותר מדי "מדעיים" ומתיימרים להיות אובייקטיביים. עם זאת, נשתרשה בכתביו התפיסה על פיה הממלכה הצלבנית היתה מדינה קולוניאליסטית שנמצאה בעימות מתמיד עם סביבתה ולא יכלה לחיות עמה באינטגרציה, ולכן נידונה לכליה. זה היה ההסבר של פראוור למה שמבדיל בין מדינת ישראל, שאיננה קולוניאליסטית, ובין הממלכה הצלבנית.
גם מעבר למחקריו של פראוור והשפעתם, החלו הישראלים להתעניין בצלבנים ובמורשתם. המבצרים והמבנים שבנו הצלבנים במקומות שונים ברחבי הארץ נחקרו, שוחזרו והפכו לאתרי תיירות מרכזיים. בעכו היה שחזור מפורט מאד של התקופה ששימש כ"מושך תיירים מרכזי", בניגוד לאתרים מהתקופות הערביות, בהם לא היה כל עניין ומהם התעלמו.
הצלבנים בספרות העברית
בתחילת שנות ה-60 החלו להופיע יותר ויותר יצירות ספרותיות שהשוו בין הישראלים לצלבנים, ולאו דווקא לטובה. הישראלים הוצגו כזרים למקום ולמרחב התרבותי הסובב אותם - תוצר של מפעל קולוניאלי שנישל עם אחר, בדיוק כפי שהציג פראוור את הצלבנים. אחת הדוגמאות הראשונות היא סיפורו של א. ב. יהושע "מול היערות", שהופיע בכתב העת "קשת" בשנת 1963, ואף הוסרט מאוחר יותר לטלויזיה. זהו סיפורו של סטודנט העוסק במחקר על מסעי הצלב בארץ ישראל ועובד כשומר יערות. במסגרת יחסיו עם ערבי, נציג האוכלוסיה המגורשת, כביכול, מהארץ, מזדהה הגיבור עם הגורל הצלבני ומרגיש שהיהודים של היום הם הצלבנים המודרניים. הוא חושש שגורלם של היערות שניטעו, ובהשלכה, גורלה של מדינת ישראל, יהיה כגורל הצלבנים. מאידך, הוא מזהה את הערבים כיהודים המתמודדים עם נושאי הצלב. יהושע שואל: מה יעלה בגורלם של הצלבנים המודרניים שכבשו את ארץ ישראל וחיים על חורבות כפר ערבי, שתושביו הם, כביכול, התושבים השורשיים?
גם ביצירותיו הפובליציסטיות מייחס יהושע חשיבות רבה ל"צלבנות" כגורם פעיל בתודעה הישראלית. לדעתו ה"צלבנות" מייצגת את הפחד מפני המזרח בתודעה הישראלית, והיא אחד הגורמים למשיכה למודל ה"ים־תיכוני", שהזהות הישראלית יכולה להיות חלק ממנו. הוא טוען שבדומה לצלבנים, גם ליהודים יש את מה שהוא מכנה "מולדת אחרת" - המולדת הדתית הרוחנית המופשטת, שאליה בהחלט אפשר לחזור. יהושע גורס כי למרות הזהות המעורבת של הישראלים, שמחציתם הם ממוצא מזרחי, תמיד הם יהיו יסוד זר באזור, בדומה לצלבנים בשעתם.
המוטיב הצלבני מופיע בספרות העברית מזווית שונה לגמרי בספרו של יצחק שלו "פרשת גבריאל תירוש" (1964). הגיבור תירוש מזדהה עם העמדה הצלבנית, אך כגישה לוחמת תקיפה. הוא גורס כי על הישראלים המודרניים לקחת דוגמה מהצלבנים של העבר להמשיך להלחם בתוקף נגד הערבים, וכי רק לאחר מאבקים קשים תגיע עת השלום.
גישה שונה נוספת ביטאה המשוררת דליה רביקוביץ בשירה "קרני חיטין", שהופיע בשנת 1966. השיר דן בצלבנים ומרמז על אנלוגיה ביניהם ובין הישראלים, שקיומם חולף, כביכול, או נתון בספק. בשיר זה, שעורר פולמוס, תיארה רביקוביץ את הצלבנים כלוחמים יפי תואר, אכזריים, אמיצים ותמימים. אהדתה של המשוררת חצויה - מבחינה אסתטית היא מזדהה עם הצלבנים היפים, אך מבחינה מצפונית היא טוענת לעליונות המוסלמים ומצדיקה את נצחונו של צלאח א־דין, וזאת בשל האכזריות התמימה בהשקפת הצלבנים. הצלבנים (המזוהים עם היהודים בעיני רביקוביץ) משחיתים הן את עולמם והן את העולם המזרחי. הם באו להפיץ שלום וחסד, אבל חסדם הפך להתנגשות, ולבסוף הם מובסים בידי המוסלמים בצורה מהירה ופלאית, המעידה על כוחו וצדקתו של צלאח א־דין "שעשה להם דין בקני חיטין". דומה שהתקפה ארסית יותר על ישראל (וזאת, יש לזכור, לפני מלחמת ששת־הימים) אין להעלות על הדעת.
ב-1971 הופיעה בעברית היצירה המפורסמת ביותר על הנושא הצלבני בשפה העברית - הנובלה של עמוס עוז "עד מוות". סיפור זה (שהומחז לרדיו ולבמה מספר פעמים) מתאר את מסען הנדון־לכשלון של חבורות צלבנים באירופה, בדרך לארץ ישראל. היו שפירשו סיפור זה כאלגוריה לשואת היהודים (שנרדפו בידי הצלבנים בסיפור), אך אפשר לפרש אותה גם כמסר סמוי לישראלים של היום, המתוארים ביצירות של יהושע ורביקוביץ כצלבנים חדשים, עם אותה אכזריות ואותם כוחות של הרס עצמי ודקדנס. הצלבנים אצל עוז הם דמויות גסות ומכוערות, אך יש בהשקפת עולמם את אותה אכזריות תמימה שאנו מוצאים בשירה של רביקוביץ, וגם כאן מופיעה אותה תפיסת עולם הגורסת שהיהודים המודרניים זהים לצלבנים ויהיו שותפים לגורלם.
סיפור מעניין נוסף שעסק בצלבנים הוא "בדרך לחלב" מאת דן צלקה, העוסק במפגש בין מזרח ומערב בימי מסעי הצלב, בהתנגשות התרבותית הבלתי נמנעת ובשירה כגשר האפשרי היחיד בין העולמות המנוגדים הללו.
החל משנות ה-70 הופיעו דמויות הצלבנים גם בספרות הילדים. קודם לכן הם כמעט ולא הופיעו בספרות זו פרט לתרגומים של ספריו הקלאסיים של וולטר סקוט "הקמיע" ו"איבנהו" (היצירה המפורסמת האחרת מהספרות העולמית על הצלבנים, "ירושלים המשוחררת" של טסו, תורגמה לעברית רק בשנות ה-90). באמצע שנות ה-70, לאחר מלחמת יום־כיפור, כאשר אמונתה של ישראל בכוחה ובעוצמתה התערערה משהו, החל להופיע גל של התייחסויות מפורטות לצלבנים בספרי ילדים ובעיתונים. שבועון הילדים "הארץ שלנו" פרסם בשנת 1974 סיפור מצויר ב-25 חלקים (בחוברות 26-50) בשם "אבירי הכותל המערבי", שכתב דב זליגמן וצייר גיורא רוטמן. הגיבור הוא צעיר יהודי המתחזה לצלבן בתקופת מסע הצלב הראשון (אמצעי ספרותי בו השתמשו כבר, כזכור, פרידברג ורבינוביץ), מציל את חייו של גוטפריד דה־בויון, מנהיג הצלבנים, ומנסה לעזור לקהילת יהודי ירושלים בזמן המצור. הצעיר מציל את הכותל המערבי משריפה ונשאר לשמור עליו עד שהוא נכבש על ידי חיילים ישראליים. הסיפור משדר אהדה רבה לצלבנים ולמנהיגם, למרות שהוצגו כרודפי יהודים, והיה בו יותר משמץ של השוואה ביניהם לבין החיילים הישראלים המודרניים שהופיעו בסוף הסיפור (להבדיל מהיהודים הדתיים של ירושלים).
זיהוי זה בין הנוער הישראלי המודרני ובין הצלבנים הקדומים מופיע בספרי ילדים נוספים. בספרו של עודד בצר "המסע המופלא במנהרת הזמן" (1975) תוארו הרפתקאותיהם של ארבעה ילדים בני זמננו המגיעים ב"מנהרת זמן" לימי הצלבנים, מתחברים עמם, משתתפים במאבקם בערבים המרושעים ואז חוזרים לזמננו.
הזיהוי בין הישראלי המודרני ובין הצלבן הקדום בספרות הילדים קיבל חיזוק נוסף בספרו של ארתור וקסלר "ידידי מלך ירושלים" (1976), בו נער ישראלי "מושלך בזמן" אל תקופת הצלבנים והופך לאחד מהם ולידידו הטוב של המלך הצלבני בולדוין. בסיפור הודגשה הקרבה בין הנער הישראלי ובין הצלבנים בשל אומץ הלב המשותף להם, ומאידך הזרות בינו ובין היהודים הדתיים של התקופה, הקרובים יותר למוסלמים מאשר אליו.
העניין החדש בצלבנים בספרות הילדים הגיע לשיאו בשנת 1977, כאשר הופיעה בעיתון הילדים "הארץ שלנו" סדרה של עשרה מאמרים בהמשכים מאת ההיסטוריון וסופר הילדים יעקב שביט, על תולדות מסעי הצלב וממלכת הצלבנים. הסדרה הסתיימה בתיאור מלכותו של בולדוין ה-1.
מכאן ואילך חלה ירידה בהתייחסויות לתקופה הצלבנית בספרות הילדים (כמו גם בסיפורים על תקופות היסטוריות בכלל). עם זאת, התקופה הצלבנית חזרה והופיעה בספרה של סופרת הילדים הידועה דורית אורגד, שהרבתה לעסוק בנושאים היסטוריים. בספרה "שני נערים בממלכת החשמונאים" (1985) היא תיארה את עלילותיהם של נערים יהודים המיודדים עם הצלבנים (המתוארים בצורה חיובית מאד) בתקופת קיצה של הממלכה בידי צלאח א־דין. בסיפור קומיקס מ-1988 בשם "מיסטר טי במזרח הפרוע", מאת מישל קישקה, שהופיע בכתב העת לילדים "משהו", נוסע הנער מיסטר טי בזמן לתקופות שונות ומגיע, בין השאר, לתקופת מסע הצלב הראשון. שם הוא פוגש בצלבנים, המתוארים (לראשונה מזה זמן רב בספרות העברית) כברברים רצחניים, עמם הוא שוהה עד לכיבוש ירושלים בידיהם, שאז הוא מצליח להמלט (הוא אף רואה, במנזר של העתיד, ציור צלבני המתאר את רדיפתם אחריו...).
מאז הופיע רק ספר אחד הקשור לנושא בספרות העברית - ספרו של גד שימרון "השטן בארץ הקודש" (1998), העוסק בדמות שכפי הנראה הקסימה ישראלים רבים: רינו משטיון, האיש שאחראי במידה רבה לחורבן הממלכה הצלבנית. שימרון תיאר את חייו, ורמז גם הוא על מקבילות לישראל המודרנית. המחזאי גלעד עברון (כותב המחזה "יהוא") תכנן להעלות מחזה על רינו משטיון, כנראה מתוך רצון להשוותו לבנימין נתניהו, אך הדבר לא יצא אל הפועל. הצלבנים המשיכו להיות חלק מהשיח הפוליטי האנטי־ציוני בספרות בשירה של משוררת השמאל שלי אלקיים, שהשוותה בין הצלבנים ההרסניים ובין הישראלים ההורסים את הסביבה בירושלים.
הנושא הצלבני הופיע גם בקולנוע הישראלי. בסרטו של רפי בוקאי "מרקו פולו" מ-1996, שעסק בצלבנים בארץ ישראל, מופיעה הקבלה בין הצלבנים לישראלים המודרניים ומאבקם בערבים.
ניתן לסכם ולומר שלצלבנים יש נוכחות מועטה יחסית בסיפורת ההיסטורית הישראלית, אך הויכוח אודותיהם בתרבות העברית שריר וקיים. בחלק השלישי והאחרון בסדרה ננסה לבחון את הדמיון בין הישראלים לצלבנים.
|
קישורים
עד מוות - לרכישת הספר בדיבוק
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש