 |
363 |
 |
|||
 |
|
 |
|||
 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "טור אישי"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
 |
ראשית - תודה על המאמר המרתק, בתזמון מושלם (יום השנה המאה). שמחתי לראות שחזרת למעגל הכותבים. ולעניין - כמה שאלות לי אליך, על תקן "מומחה ווילד". 1. סתם הטפלות לנקודה קטנה במאמר. אמרת כי ווילד כתב את "הענק וגנו". אני תוהה האם מדובר בסיפור-אגדה מקורי, או באגדה עממית שהיתה מוכרת וווילד הוא שהעלה אותה על הכתב? 2. האמנם נמצא ציפורן ירוק, או שמא נצבעו הפרחים עבורו? (מזכיר קצת את חמש, שבע ושתיים, שצבעו ורדים לבנים באדום עבור המלכה). 3. וידוי: מעולם לא קראתי דבר מפרי עטו. ועכשיו, לאחר שעוררת בי את התאבון, נא לספק רשימת קריאה מומלצת. תודה. |
 |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
1. ויילד הגה את הסיפור בעצמו, ולא נסמך על חומר עממי. 2. למיטב ידיעתי אין צפורנים ירוקים בנמצא, ועל-כן יש להניח שצבעו עבורו צפורנים. עם זאת, בהתחשב בהתקדמות מאז זמנו של ויילד, בהחלט ייתכן שקיימים היום צפורנים ירוקים. ויילד היה אוהב את זה - הוכחה נוספת לתזה שלו: "הטבע מחקה את האמנות." ובכן, אסתמך על היכרותנו האישית ואמליץ לך להתחיל מסיפורי האגדות שלו. הם פורסמו בשני ספרים קצרים, אך בימינו הכי נוח לרכוש אחת ממהדורות "כל היצירות" של ויילד, מאחת הסדרות הקלאסיות (של פינגווין או של וורדסוורת' למשל). לאחר האגדות, קרא את המחזות "חשיבותה של רצינות" ו-"בעל אידאלי" (בשפת המקור כמובן). לאחר מכן קרא את תמונתו של דוריאן גריי. שים לב שהוא ספר עמוס משהו, ויש והוא דורש יותר מקריאה אחת על מנת שיובן. אם תאבה לטעום ממאמריו העיוניים של ויילד, אמליץ להתחיל במאמר "שקיעת השקר" (The Decay of Lying). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערה נוספת: לא מזמן יצאו אוסף כל אגדות אוסקר ווילד במהדורה חדשה בעברית וככל הנראה גם בתרגום חדש. אני כמובן ממליצה לקרוא בשפת המקור, אבל ממה שדפדפתי התרגום נראה לא רע. אגב, לפני שנה תרגמו מחדש את "תמונתו של דוריאן גריי" אבל מספיק להסתכל על העטיפה המזעזעת כדי להבין שכנראה גם התרגום מבחיל (ועוד דוחפים את זה במדף הורוד, אבוי לגטו). אם כי אני חייבת לציין שמן הסתם הוא מהווה התקדמות מהתרגום של הוצאת ורשה 1921. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היצירה החביבה עלי ביותר של וילד ( אם כי אני מכיר במלוא ערכן של הפואמות שלו כמו "הספינקס") היא המחזה שלומית. אינני חושב שיש יצירה אחרת שהצליחה לבטא בצורה מושלמת כל כך את הערכים של ספרות ה"דקדאנס" כמו המחזה הזה. המחזה עוסק בהתנגשות בין נסיכה מושחתת "דקדנטית" שלומית בתו של הורדוס המאוהבת בנביא , יוחנן המטביל , שתוקף את כל הערכים שעל פיהם היא חיה ולבסוף גורמת לכריתת ראשו ורוקדת עם הראש הערוף. . בזמננו יש במידה מסויימת חזרה לערכים של הדקדאנס של העייפות מהכל והחיפוש אחר סנסציות מתוחכמות ואלימות יותר ויותר (ראו תוכניות טלוויזיה כמו הישרדות). מבחינה זאת מחזה כמו "שלומית "" הוא רלוונטי בראשית המאה ה-21 אף יותר משהיה בסוף המאה ה-19. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ריצ'רדסון, פרופסור לדתות מאונ' טורונטו וד"ר הירשמן מאונ' וושינגטון מעלים השערה שהורדוס היה חולה במחלת כליות ובסוף מת מגנגרנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאמר בנושא זה בדיוק פורסם בעיתון הארץ של יום שישי זה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, סקירה ביוגרפית חביבה (אם כי מזניחה, לטעמי, פנים מרכזיים ביותר באישיותו רבת הגונים של ווילד, בעיקר בהיבט הסקסואלי- הנשים בחייו של ווילד ובספרותו הם נושא לעבודת דוקטורט בפני עצמה). אולם מדוע נראה לך שחסרה ספרות ביקורתית של ווילד כיוצר? בחוג לספרות אנגלית באוניברסיטת תל- אביב יש לפחות שני קורסים שמתמקדים ביצירתו (וזה לא כולל את החוג לספרות כללית, שאני מניחה שאף הוא אינו טומן ידו בצלחת). יש ים של מאמרי ביקורת על יצירת ווילד- שנינותה אינה גורעת מעומקה וזה משתקף, כמובן, במפעל המחקר הספרותי. אומנם כתבי ווילד לא הוכנסו למהדורה המצומצמת של ה"נורטון אנתולוג'י", אך הם מופיעים במהדורה הרחבה (שני כרכים) ונראה לי כי קשה למצוא מי שיחלוק על היותו של ווילד מדמויות המפתח בקאנון הויקטוריאני (לפחות באקדמיה). לראייה עומד מדף הספרים והמאמרים שנכתבו על יצירתו, מדף עמוס ומכובד (וזה בספרייתה הדלה ביותר של אוניברסיטת תל-אביב). ולמי שביקש המלצה- ההמלצה שלי היא "the importance of being earnest" לדעתי, זה מאסט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים שיש הרבה דברים שניתן לומר אודות הנשים בחייו וביצירותיו של ויילד, וכן אודות נפתולי העדפותיו המיניות, אך בכוונה תחילה בחרתי לעקוף את כל הנושא, ולא הזכרתי אותו ולו במילה. יש גם מקום לדיון במשיכה הנצחית שהיתה לויילד אל הכנסיה הקאתולית, שהגיעה לשיאה בראיון עם האפיפיור, ולא נעלמה מעולם. אבל רציתי לדבר על דברים אחרים ביום השנה המאה למותו. לא חשבתי שחסרה ספרות ביקורתית על ויילד. טענתי שלא *מלמדים* אותו, וזה לא אותו דבר. אני שמח לשמוע שיש קורסים המתמקדים בויילד באוניברסיטת תל אביב, וייתכן שמיהרתי לטעון שאין עיסוק אקדמי בויילד (הסתמכתי על סריקת דפי סילאבוס באינטרנט). אבל הדגשים שלנו שונים. את מגיבה כבאה בשערי עולם האקדמיה, ואילו אני כתבתי כאדם חובב שירה. טענתי על ההאפלה של שנינותו של ויילד על יצירתו הספרותית לא כוונה אל אקדמאים ואל חוקרי ספרות, אלא אל חובבי ספרות ושירה שאינם אקדמאים (אותו עם מדולדל ואנאכרוניסטי). חובבים אלו, לתחושתי, תייגו את ויילד ככותב שנון, אפילו קומי, אולי נוסח ה"ל מנקן או אמברוז בירס, הזכורים היום בעיקר בשל כתיבתם הקאוסטית. במקרה של ויילד (ולטעמי גם במקרה של בירס במידה מסוימת), אני סבור שמדובר בתיוג בלתי-מוצדק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''תמונתו של דוריאן גריי'', הרומן היחיד שלו עד כמה שידוע לי. אגב, בגליון הארץ מהיום יש מוסף על אוסקר ווילד, חייו, יצירותיו ואפילו אהובו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאורך שנים ארוכות נשזרו בדרכי - ואני משערת שבדרכם של רוב האנשים - כל מיני מכתמים וספורים משל ויילד. המוסף של ''הארץ'' קיבץ קטעים משלו ועליו, והפך אותו לאחת הדמויות שאני קוראת עליהן ושואלת את עצמי ''איך לא נתקלתי בזה קודם''. אז תודה על הקישורים.. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איני חושב שדמותו על רבדיה של אוסקר ויילד נזנחה לאנחות אוהביו. הוא נלמד רבות באוניברסיטאות, ספרים רבים על פועלו יצאו ועודם יוצאים. הבעיה כך נדמה לי, היא אולי בדומיננטיות של השנינות וכושר ההמצאה של ויילד, לעומת כשרונו הספרותי המעולה. מכתביו, קראתי עד לעת האחרונה רק את שיריו, וביניהם את הפואמות הנפלאות ''ממעמקים'' ו''הבלדה מכלא רידינג''. רק בימים האחרונים את ''תמונתו של דוריאן גריי'' וקראתיו. ללא ספק זהו ספר יפיפה, עוצמתי ומיוחד. הסינתיזה אותה הזכרת במאמר שוכנת בבסיב היצירה יחד עם מוטיב נוסף אותו לטעמי, לא הדגשת מספיק, מוטיב היופי וכוחו, חשיבותו על פני הטוב והמוסר, ואמיתותו ביחס לשקרו. אך גם ביצירה מעולה זו, שאכן נחשבת לחשובה ומרתקת, מכשיל ויילד את עצמו. המכשול אותו אני רואה, ראה כל מי שקרא את הספר וניסה להיכנס אל נשמת הספר וכל שראה היו עשרות ואף מאות, כך נדמה לי, ציטוטים ויילדיים אופייניים ולא ספר ממש. רק לאחר כך, לאחר עשרות עמודים בהם שוטח ויילד את טענותיו כנגד החברה האנגלית, את דעתו על מהות היופי, ניגש ויילד להמשיך את הספר. אך גם בהמשך, בין תיאורים מדהימים ביופיים ועוצמתם, בין דיאלוגים שנונים אך ריקים למעשה, ובין העלילה עצמה, מתעקש ויילד לצאת ממסגרת הספר על מנת לשתול בפי אחת מדמויות הספר את אמרותיו. אמנם זו אמורה לשמש תיזה מסוימת ומנוגדת לשנייה אשר הוזכרה קודם, אך נדמה לקורא המכיר את ויילד ואמרות הכנף שלו, כי זהו ויילד מדבר ולא דמות ספרותית אמיתית. בכך אולי מצויה הבעיה אותה הזכרת, בכך שאמרותיו ונוכחותו ואישיותו מתגברים לעתים על מורשו הספרותית וחבל. כיוון שזו ראויה לטוב ביותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרבה המזל אני חולה, מה שמונע ממני לכתוב יותר מדי (ניצלתם!) אם כי משבש מעט את יכולת הניסוח שלי. אבל בכל זאת הרגשתי צורך להגיב לכתבה (נפלאה) זו ולתגובה זאת בפרט. אני קראתי את מרבית היצירות של אוסקר ווילד עוד לפני שהתוודעתי לאישיותו, תולדות חייו ונטיותיו המיניות. יכול להיות שבגלל זה לא הבחנתי ב"אישיות" המפעפעת מתוך הדמויות כי אכן לא הכרתי את אמרות הכנף שלו. פרט לכך אני חושבת שאישיות של סופרים נוטה לרוב להשתקף דרך הספרים שהם כותבים, ובמקרה של ווילד, מה לעשות, זה יותר בולט, כי חייו היו ידועים. אבל לא זאת הנקודה שאני רוצה להעביר. מה שמשך אותי ביצירותיו של ווילד זה העובדה שלא משנה כמה מתוחכמות או אינטלקטואליות או שנונות או מכוסות בשכבה אסתטית עבה הן היו, הן תמיד ידעו לכוון היישר אל הלב והצליחו לפגוע עמוק בפנים. "דוריאן גריי", האגדות, "הבלדה מכלא רידינג", המחזות ואפילו הסיפורים, התאפיינו באותו "ערך מוסף" שהיה גורם לתיחכום שלהם לחדור מעבר ולטלטל. לא סחיטת רגשות זולה, אלא הדבר האמיתי, אולי במקום בו הרגש והשכל נפגשים. מצטערת אם זה יצא מעט פלצני, אבל קשה מאוד לסכם בכמה משפטים את השפעתו של אדם שהיה (ועדיין) אחד מאלילי נעורי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יצא פלצני כלל וכלל. אין צורך תמיד להתנצל גם אם דעה זו או אחרת הושמעה בעבר וגם סגנון נאה חשוב לפעמים. אבל לעניין.לאחר קריאה בתגובתך וקריאה נוספת של תגובתי הבנתי כי לא הבהרתי את הנקודה שלי מספיק טוב. אני סבור כי אוסקר ויילד סופר מצויין. מהגדולים והמענינים בלא ספק בגלריית הספרות העולמית. כשרונו אינו מטול בספק בעיני, אך כן כשרונו האחר, השנינות החדה והמושחזת, פוגע בו כיום, ובמעמדו כסופר דגול וחשוב. לטעמי אמרות הכנף הנפלאות שלו ודעותיו אינן במקומן תמיד, לפחות ''בדוריאן גריי''. הריתמוס של הסיפור פשוט נפגע על ידי יציאה זו ממבנה הסיפור ובכך מוציא את הקורא ולוקחו למקום אחר בחדות כזו גדולה שניתן היה לעדנה. בשורה התחתונה, אם יש כזו באמנות, הספר עדיין מבריק, מרגש, עמוק וכל שאר סופרלטיבים שתרצי, אך מכשולים אלו, הם הגורמים לו היום להיזכר בעיני קהל שאינו אקדמאי ומומחה לספרות, כאישיות שנונה שכתבה ספר או שניים, במקום סופר דגול, ושנון באופן בלתי רגיל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוסקר ווילד מפורסם כיום בזכות שנינותו יותר מאשר בזכות יצירתו. אמרותיו, ויותר מכך, אמרות המיוחסות לו, מצוטטות במאמרים, שעשועוני טריוויה ובמערכונים. מחווה יפה לשנינות של אוסקר ווילד מוגשת בשנינות ובהומור האופיני להם ע"י מונטי פייטון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שנרמז במערכון, גם וויסלר היה שנון, ובינו לבין ויילד היתה יריבות חברית אשר התבטאה במאבק על מרכז תשומת הלב בארוחות ערב רבות משתתפים וכד'. לאחר קרע ביחסיהם (אשר ממרחק השנים דומה שנגרם בעיקר בשל אופיו הקשה של וויסלר), הפכה היריבות החברית לאיבה מרה מצד וויסלר, ולאדישות מצד ויילד. יש האומרים כי וויסלר לא סבל את המעבר של ויילד מידיד מעריץ לאמן מכובד בזכות עצמו, ושהקנאה אכלתהו בכל פה, עד שפוצץ את ידידותם. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |