|
אני מסכים שיש הרבה דברים שניתן לומר אודות הנשים בחייו וביצירותיו של ויילד, וכן אודות נפתולי העדפותיו המיניות, אך בכוונה תחילה בחרתי לעקוף את כל הנושא, ולא הזכרתי אותו ולו במילה. יש גם מקום לדיון במשיכה הנצחית שהיתה לויילד אל הכנסיה הקאתולית, שהגיעה לשיאה בראיון עם האפיפיור, ולא נעלמה מעולם. אבל רציתי לדבר על דברים אחרים ביום השנה המאה למותו.
לא חשבתי שחסרה ספרות ביקורתית על ויילד. טענתי שלא *מלמדים* אותו, וזה לא אותו דבר. אני שמח לשמוע שיש קורסים המתמקדים בויילד באוניברסיטת תל אביב, וייתכן שמיהרתי לטעון שאין עיסוק אקדמי בויילד (הסתמכתי על סריקת דפי סילאבוס באינטרנט).
אבל הדגשים שלנו שונים. את מגיבה כבאה בשערי עולם האקדמיה, ואילו אני כתבתי כאדם חובב שירה. טענתי על ההאפלה של שנינותו של ויילד על יצירתו הספרותית לא כוונה אל אקדמאים ואל חוקרי ספרות, אלא אל חובבי ספרות ושירה שאינם אקדמאים (אותו עם מדולדל ואנאכרוניסטי). חובבים אלו, לתחושתי, תייגו את ויילד ככותב שנון, אפילו קומי, אולי נוסח ה"ל מנקן או אמברוז בירס, הזכורים היום בעיקר בשל כתיבתם הקאוסטית. במקרה של ויילד (ולטעמי גם במקרה של בירס במידה מסוימת), אני סבור שמדובר בתיוג בלתי-מוצדק.
|
|