צפורן ירוק 363
"לא ידעתי שכואב כל־כך למות. חשבתי שהחיים נטלו לעצמם את הייסורים כולם." יום השנה ה-‏100 למותו של אוסקר ויילד.
טור אישי • אסף ברטוב • יום ה', 30/11/2000, 21:58
בשנת 1855 נולד באירלנד תינוק, אשר הוטבל בשם אוסקר פינגאל או'פלאהרטי ווילס ויילד. היום לפני מאה שנים בדיוק, נפטר אוסקר ויילד בכפר קטן בצרפת, לאחר מחלה ממושכת. בין לידתו למותו, היה אוסקר ויילד סטודנט מבריק ופוחח בחוג ללימודים קלאסיים באוקספורד, משורר מבטיח וגנדרן, מחזאי שנון ויקיר החברה הגבוהה בלונדון בשנות התשעים של המאה הי"ט, מוקד שערוריה בעומדו למשפט בעוון התנהגות בלתי־הגונה ומעשי סדום, אסיר בחדר C.5.5 בכלא רדינג, ולבסוף גולה גלמוד מארצו.

אנסה במאמר להאיר כמה צדדים פחות מוכרים של דמותו ויצירתו של אוסקר ויילד, במגבלות סדר גודל המאמרים באייל הקורא. על אף שאזכיר מספר יצירות ספרותיות שלו ושל אחרים, המאמר נכתב מזווית אישית לגמרי, ועל כן מוגדר כטור אישי.

דומה שאין מי שלא מכיר ציטוט זה או אחר פרי עטו של ויילד, אשר שנינותו היתה לשם דבר באנגליה ובעולם כולו. מימרותיו מוכרות ופופולאריות עד כדי כך שהמשוררת והמבקרת האמריקאית דורות'י פארקר אמרה פעם (בתרגום חופשי שלי): "אם, בחברה ספרותית, אנסה ידי באמרת כנף, לעולם לא אטען לזכותי עליה; כולנו מניחים כי אוסקר המציאנה."

מגיל צעיר אהבתי לקרוא את אוסקר ויילד. בתחילה הכרתי אותו דרך האגדה על הנסיך המאושר, מתוך ספר אגדות שכתב לילדיו. אבי הקריא לי את הסיפור בילדותי, וחזרתי אליו שוב ושוב מאז. בבגרותי, קראתי את מחזותיו, אשר הקנו לו את שיא תהילתו, אך גם את שיריו, אשר לא מרבים לצטט או לכלול באנתולוגיות, ואת מאמריו הביקורתיים, העוסקים רובם ככולם בהרהורים פילוסופיים אודות מהות האמנות ויחסי הגומלין בין האמן לבין החברה.

לא מזמן יצא לאקרנים במקומותינו סרט קולנוע המבוסס על המחזה "בעל אידאלי" של ויילד. הוא סווג על ידי המפיצים כקומדיה, ואכן הינו משופע בשנינות משעשעת. אך מבט מעמיק יותר בעלילת המחזה (ומכאן עלילת הסרט, שהיה נאמן למדי למקור) ועיון בסיפור חייו של ויילד עצמו מגלה שויילד כתב את המחזה משום שמצא את האסתטיקה של המפלה מרתקת. הגורל המביש הממתין לסר רוברט צ'ילטרן עם גילוי עברו; התמונה האידאלית של רוברט שמחזיקה ליידי גרטרוד צ'ילטרן בראשה, הנשגבת והמעריצה; מהלכיה הנועזים של הגברת צ'יבלי, אשר משחקת בחייו של סיר רוברט, אך מהמרת גם על אושרה שלה; התמודדותו של צ'ילטרן עם הסקנדל הממשמש ובא ועמידתו בבית הלורדים, מישיר מבט אל החורבן - המרכיבים הדרמטיים הללו, הם שמשכו את לבו של ויילד, ולכן בעיני המחזה (וגם הסרט, הנהנה ממשחק מצוין ברובו, לטעמי) הוא דרמה מרגשת, ולא קומדיה.

הבאתי את ענין "בעל אידאלי" כדוגמה עכשווית וטריה לתופעה אופיינית של היחס אל ויילד ואל יצירתו. את מחזותיו נוטים לשבח רק בשל השנינות (ואכן, ויילד היה אולי האדם השנון ביותר באנגליה הויקטוריאנית). משיריו האסתטיים מתעלמים בדרך־כלל, אולי משום שאין ענין רב באסכולה הזו היום; את שיריו האישיים, המרטיטים, כמעט שלא מלמדים, אפילו בסמינרים על שירה ויקטוריאנית. את מאמריו קראו מעטים בחייו ומעטים יותר לאחר מותו. האגדות שכתב עדיין משובצות באנתולוגיות ומסופרות לילדים (ידעתם שהוא כתב את "הענק וגנו"? במקור, אגב, האגדה נקראת "הענק האנוכי").

אל ויילד עצמו מתייחסים כאיש שנון וכמחזאי. אך ויילד היה הרבה יותר ממחזאי. בימיו באוקספורד הושפע מאוד משני מבקרי אמנות חשובים: וולטר פייטר (פ' דגושה בצירה, ט' בסגול) וג'ון ראסקין. אחטא כאן להגותם המקפת ואציין בקצרה כי ראסקין הטיף לקשר ההדוק בין אמנות ומוסר, והדגיש את האחריות הנחה על כתפי האמן לעיצוב מוסר הדור ורעיונות ההמונים, בעוד שפייטר דגל באמנות־לשם־אמנות, והטיף לרגש משוחרר מכבלי המוסר. ויילד, כאמור, ינק משניהם את דעותיו, ויצר לעצמו סינתזה מורכבת, אותה המשיך לפתח במשך שנים לאחר שסיים את לימודיו באוקספורד. כתוצאה מאישיותו הכובשת והיותו איש שיחה מרתק, הפך אט־אט לדובר של גל אסתטיקניות באמנות האנגלית, ואף יצא למסע הרצאות בנושאי אמנות ואסתטיקה בארה"ב, בהיותו בן 23 בלבד.

הוא חי בעולם האמנות, והתייחס כך אף אל חייו. בגיל צעיר אמר "אני נחוש לעשות מחיי יצירת אמנות", ובהתרגש עליו חרושת שמועות, משפטי דיבה, ולבסוף הרשעה והשפלה, ישב וקיבל על עצמו את הדין. חבריו הפצירו בו להימלט לצרפת, ואף העמידו לרשותו את האמצעים לכך, אך הוא אמר לידידיו שאינו מתחרט על דבר, ושיילך לכלא אם זה גורלו. מותר להניח שבהתחשב ברקע הקלאסי העמוק שלו, לא נחבאה מעיניו ההקבלה לחבריו של סוקרטס לאחר גזר דינו (ראה הדיאלוג קריטון של אפלטון). עוד מנעוריו היה חש שחייו מובילים אלי חורבן; שהוא השחקן הראשי בטרגדיה של חייו. על־אף שניתן לומר שהתנהגותו בשיא תהילתו ואף לפני כן היתה הוללת, תמיד היה מודע לסכנה אחריה הוא מחזר, והתרגש מכך.

גם באגדותיו עוברת כחוט השני תחושת עצב עמוקה, יוונית, אלמותית. בסיפור "ילד־הכוכב", אשר נגמר בקתארזיס של איחוד משפחה לאחר ריב נורא, והבשלה של הילד האנוכי לכדי מלך טוב ומיטיב עם עמו, לא יכול ויילד להתאפק ומוסיף "אך לא שלט זמן רב, לאחר סבלו הגדול וחריפות אש ייסוריו, כי מקץ שלוש שנים נפטר. והוא אשר ירש אותו שלט ברשעות." האסתטיקה של ויילד מתמסרת לטוב, ליפה, אך אינה מעמידה פנים שלא יוכרע הטוב בידי הרע אימתי.

לאחר שנשפט לעונש מאסר בן שנתיים עם עבודת פרך, ריצה את עונשו במלואו, וכתב בכלא מכתב ארוך אל אהובו, לורד אלפרד דאגלאס, אותו כינה "בוזי", תחת הכותרת "ממעמקים", רמז לפסוק "ממעמקים קראתיך" מספר תהלים, ומן הסתם גם לתוכן המכתב - נפתולי חיבוטי הנפש של ויילד. לאחר שחרורו, בבריאות רופפת, גלה מארצו כמצורע, והתיישב בצרפת. את שארית ימיו העביר לבדו, כשקומץ ידידיו הנותרים מבקרו מדי פעם. פרט לפואמה הנקראת "הבלדה של כלא רדינג", המתארת את נסיונו בכלא, וגורסת כי "כל אדם הורג את אהבתו... מוג־הלב בנשיקה, איש אמיץ בחרב!", לא הצליח לכתוב דבר מאז כליאתו. הוא חי בחוסר־כסף מתמיד (אך סירב לחיות בצמצום), והעולם הפנה לו עורף. לבסוף הכריעה אותו דלקת שהתפתחה בראשו עקב פציעה ממנה סבל בכלא ללא טיפול ראוי, והוא נשם את נשימתו האחרונה בשלושים בנובמבר, בשנת אלף ותשע־מאות. הוא נקבר בפריז, ולצדו נקבר מאוחר יותר ידידו הטוב רוברט רוס, אשר סעד אותו על ערש דווי. הוא הותיר שני ילדים, בחזקת משפחת אשתו, שמתה כשנתיים לפניו.

מאז כמובן שוקם שמו (בסייגים שציינתי לעיל), אך דמותו מוסגרה כמחזאי שנון, ושאר פועלו הספרותי והאמנותי עודו מוזנח. בטור צנוע זה, ניסיתי להעלות את זכרו אל התודעה - איני מתיימר לתת סקירה מקפת של חייו (אני ממליץ על הביוגרפיה המונומנטאלית של ויילד מאת ריצ'רד אלמן), או ניתוח עמוק של יצירתו (אולי אכתוב על כך ביתר אריכות פעם), אלא להדליק נר לזכרו של מי שהינו לדידי משורר מרגש, סופר ומחזאי מחונן, ומקור בלתי־נדלה של השראה.


בחייו, אהב ויילד פרחים טריים. יום אחד ביקש שיביאו לו צפורן ירוק. הוא דחה בביטול את הטענה שאין כזה פרח, וקבע שעכשיו משדמיין אותו, יוכל להימצא. הקביעה נוסחה מאוחר יותר בטענתו המפורסמת כי "הטבע מחקה את האמנות". ובאמת המציאו לו צפורן ירוק, וחבישת צפורנים ירוקים בדש המעיל הפכה סימן־היכר לאוהביו של ויילד בעודו בחייו. יהא מאמר זה צפורן ירוק במעילי.

כשתי ספינות אובדות בים
זה על פני זה חלפנו;
אך לא אותתנו, לא דיברנו
אובדי מלים, שתקנו.
כי לא בצל קדושת הליל,
כי אם בבושת יום נפגשנו.

(בית מתוך "הבלדה של כלא רדינג" מאת אוסקר ויילד, התרגום שלי)
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "טור אישי"
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

שאלות 12706
טל כהן יום ו', 1/12/2000, 0:21
ראשית - תודה על המאמר המרתק, בתזמון מושלם (יום השנה המאה). שמחתי לראות שחזרת למעגל הכותבים.

ולעניין - כמה שאלות לי אליך, על תקן "מומחה ווילד".

1. סתם הטפלות לנקודה קטנה במאמר. אמרת כי ווילד כתב את "הענק וגנו". אני תוהה האם מדובר בסיפור-אגדה מקורי, או באגדה עממית שהיתה מוכרת וווילד הוא שהעלה אותה על הכתב?

2. האמנם נמצא ציפורן ירוק, או שמא נצבעו הפרחים עבורו? (מזכיר קצת את חמש, שבע ושתיים, שצבעו ורדים לבנים באדום עבור המלכה).

3. וידוי: מעולם לא קראתי דבר מפרי עטו. ועכשיו, לאחר שעוררת בי את התאבון, נא לספק רשימת קריאה מומלצת. תודה.
תשובות 12757
אסף ברטוב • בתשובה לטל כהן יום א', 3/12/2000, 14:05
1. ויילד הגה את הסיפור בעצמו, ולא נסמך על חומר עממי.

2. למיטב ידיעתי אין צפורנים ירוקים בנמצא, ועל-כן יש להניח שצבעו עבורו צפורנים. עם זאת, בהתחשב בהתקדמות מאז זמנו של ויילד, בהחלט ייתכן שקיימים היום צפורנים ירוקים. ויילד היה אוהב את זה - הוכחה נוספת לתזה שלו: "הטבע מחקה את האמנות."

ובכן, אסתמך על היכרותנו האישית ואמליץ לך להתחיל מסיפורי האגדות שלו. הם פורסמו בשני ספרים קצרים, אך בימינו הכי נוח לרכוש אחת ממהדורות "כל היצירות" של ויילד, מאחת הסדרות הקלאסיות (של פינגווין או של וורדסוורת' למשל). לאחר האגדות, קרא את המחזות "חשיבותה של רצינות" ו-"בעל אידאלי" (בשפת המקור כמובן). לאחר מכן קרא את תמונתו של דוריאן גריי. שים לב שהוא ספר עמוס משהו, ויש והוא דורש יותר מקריאה אחת על מנת שיובן.

אם תאבה לטעום ממאמריו העיוניים של ויילד, אמליץ להתחיל במאמר "שקיעת השקר" (The Decay of Lying).
שאלות 12767
עדיגי • בתשובה לטל כהן יום א', 3/12/2000, 17:50
הערה נוספת:

לא מזמן יצאו אוסף כל אגדות אוסקר ווילד במהדורה חדשה בעברית וככל הנראה גם בתרגום חדש. אני כמובן ממליצה לקרוא בשפת המקור, אבל ממה שדפדפתי התרגום נראה לא רע.

אגב, לפני שנה תרגמו מחדש את "תמונתו של דוריאן גריי" אבל מספיק להסתכל על העטיפה המזעזעת כדי להבין שכנראה גם התרגום מבחיל (ועוד דוחפים את זה במדף הורוד, אבוי לגטו). אם כי אני חייבת לציין שמן הסתם הוא מהווה התקדמות מהתרגום של הוצאת ורשה 1921.
שלומית והראש הערוף 12720
אלי יום ו', 1/12/2000, 15:49
היצירה החביבה עלי ביותר של וילד ( אם כי אני מכיר במלוא ערכן של הפואמות שלו כמו "הספינקס") היא המחזה שלומית.
אינני חושב שיש יצירה אחרת שהצליחה לבטא בצורה מושלמת כל כך את הערכים של ספרות ה"דקדאנס" כמו המחזה הזה. המחזה עוסק בהתנגשות בין נסיכה מושחתת "דקדנטית" שלומית בתו של הורדוס המאוהבת בנביא , יוחנן המטביל , שתוקף את כל הערכים שעל פיהם היא חיה ולבסוף גורמת לכריתת ראשו ורוקדת עם הראש הערוף. .
בזמננו יש במידה מסויימת חזרה לערכים של הדקדאנס של העייפות מהכל והחיפוש אחר סנסציות מתוחכמות ואלימות יותר ויותר (ראו תוכניות טלוויזיה כמו הישרדות).
מבחינה זאת מחזה כמו "שלומית "" הוא רלוונטי בראשית המאה ה-‏21 אף יותר משהיה בסוף המאה ה-‏19.
האם הורדוס מת מוות נוראי? 54863
רון בן-יעקב • בתשובה לאלי יום ג', 29/1/2002, 22:10
ריצ'רדסון, פרופסור לדתות מאונ' טורונטו וד"ר הירשמן מאונ' וושינגטון מעלים השערה שהורדוס היה חולה במחלת כליות ובסוף מת מגנגרנה.
האם הורדוס מת מוות נוראי? 54866
גלעד דנבום • בתשובה לרון בן-יעקב יום ג', 29/1/2002, 22:41
מאמר בנושא זה בדיוק פורסם בעיתון הארץ של יום שישי זה:
12722
שלומית עזגד יום ו', 1/12/2000, 18:15
אכן, סקירה ביוגרפית חביבה (אם כי מזניחה, לטעמי, פנים מרכזיים ביותר באישיותו רבת הגונים של ווילד, בעיקר בהיבט הסקסואלי- הנשים בחייו של ווילד ובספרותו הם נושא לעבודת דוקטורט בפני עצמה).
אולם מדוע נראה לך שחסרה ספרות ביקורתית של ווילד כיוצר? בחוג לספרות אנגלית באוניברסיטת תל- אביב יש לפחות שני קורסים שמתמקדים ביצירתו (וזה לא כולל את החוג לספרות כללית, שאני מניחה שאף הוא אינו טומן ידו בצלחת).
יש ים של מאמרי ביקורת על יצירת ווילד- שנינותה אינה גורעת מעומקה וזה משתקף, כמובן, במפעל המחקר הספרותי.
אומנם כתבי ווילד לא הוכנסו למהדורה המצומצמת של ה"נורטון אנתולוג'י", אך הם מופיעים במהדורה הרחבה (שני כרכים) ונראה לי כי קשה למצוא מי שיחלוק על היותו של ווילד מדמויות המפתח בקאנון הויקטוריאני (לפחות באקדמיה). לראייה עומד מדף הספרים והמאמרים שנכתבו על יצירתו, מדף עמוס ומכובד (וזה בספרייתה הדלה ביותר של אוניברסיטת תל-אביב).

ולמי שביקש המלצה- ההמלצה שלי היא "the importance of being earnest"
לדעתי, זה מאסט.
מין ומינות 12763
אסף ברטוב • בתשובה לשלומית עזגד יום א', 3/12/2000, 16:01
אני מסכים שיש הרבה דברים שניתן לומר אודות הנשים בחייו וביצירותיו של ויילד, וכן אודות נפתולי העדפותיו המיניות, אך בכוונה תחילה בחרתי לעקוף את כל הנושא, ולא הזכרתי אותו ולו במילה. יש גם מקום לדיון במשיכה הנצחית שהיתה לויילד אל הכנסיה הקאתולית, שהגיעה לשיאה בראיון עם האפיפיור, ולא נעלמה מעולם. אבל רציתי לדבר על דברים אחרים ביום השנה המאה למותו.

לא חשבתי שחסרה ספרות ביקורתית על ויילד. טענתי שלא *מלמדים* אותו, וזה לא אותו דבר. אני שמח לשמוע שיש קורסים המתמקדים בויילד באוניברסיטת תל אביב, וייתכן שמיהרתי לטעון שאין עיסוק אקדמי בויילד (הסתמכתי על סריקת דפי סילאבוס באינטרנט).

אבל הדגשים שלנו שונים. את מגיבה כבאה בשערי עולם האקדמיה, ואילו אני כתבתי כאדם חובב שירה. טענתי על ההאפלה של שנינותו של ויילד על יצירתו הספרותית לא כוונה אל אקדמאים ואל חוקרי ספרות, אלא אל חובבי ספרות ושירה שאינם אקדמאים (אותו עם מדולדל ואנאכרוניסטי). חובבים אלו, לתחושתי, תייגו את ויילד ככותב שנון, אפילו קומי, אולי נוסח ה"ל מנקן או אמברוז בירס, הזכורים היום בעיקר בשל כתיבתם הקאוסטית. במקרה של ויילד (ולטעמי גם במקרה של בירס במידה מסוימת), אני סבור שמדובר בתיוג בלתי-מוצדק.
ואסור לשכוח את 12726
אמיר יום ו', 1/12/2000, 21:21
''תמונתו של דוריאן גריי'', הרומן היחיד שלו עד כמה שידוע לי.
אגב, בגליון הארץ מהיום יש מוסף על אוסקר ווילד, חייו, יצירותיו ואפילו אהובו.
ואסור לשכוח את 12937
דפנע • בתשובה לאמיר יום ה', 7/12/2000, 13:27
לאורך שנים ארוכות נשזרו בדרכי - ואני משערת שבדרכם של רוב האנשים - כל מיני מכתמים וספורים משל ויילד. המוסף של ''הארץ'' קיבץ קטעים משלו ועליו, והפך אותו לאחת הדמויות שאני קוראת עליהן ושואלת את עצמי ''איך לא נתקלתי בזה קודם''. אז תודה על הקישורים..
12727
אילן מעוז שבת, 2/12/2000, 9:54
איני חושב שדמותו על רבדיה של אוסקר ויילד נזנחה לאנחות אוהביו. הוא נלמד רבות באוניברסיטאות, ספרים רבים על פועלו יצאו ועודם יוצאים. הבעיה כך נדמה לי, היא אולי בדומיננטיות של השנינות וכושר ההמצאה של ויילד, לעומת כשרונו הספרותי המעולה.
מכתביו, קראתי עד לעת האחרונה רק את שיריו, וביניהם את הפואמות הנפלאות ''ממעמקים'' ו''הבלדה מכלא רידינג''. רק בימים האחרונים את ''תמונתו של דוריאן גריי'' וקראתיו.
ללא ספק זהו ספר יפיפה, עוצמתי ומיוחד.
הסינתיזה אותה הזכרת במאמר שוכנת בבסיב היצירה יחד עם מוטיב נוסף אותו לטעמי, לא הדגשת מספיק, מוטיב היופי וכוחו, חשיבותו על פני הטוב והמוסר, ואמיתותו ביחס לשקרו.
אך גם ביצירה מעולה זו, שאכן נחשבת לחשובה ומרתקת, מכשיל ויילד את עצמו. המכשול אותו אני רואה, ראה כל מי שקרא את הספר וניסה להיכנס אל נשמת הספר וכל שראה היו עשרות ואף מאות, כך נדמה לי, ציטוטים ויילדיים אופייניים ולא ספר ממש. רק לאחר כך, לאחר עשרות עמודים בהם שוטח ויילד את טענותיו כנגד החברה האנגלית, את דעתו על מהות היופי, ניגש ויילד להמשיך את הספר. אך גם בהמשך, בין תיאורים מדהימים ביופיים ועוצמתם, בין דיאלוגים שנונים אך ריקים למעשה, ובין העלילה עצמה, מתעקש ויילד לצאת ממסגרת הספר על מנת לשתול בפי אחת מדמויות הספר את אמרותיו. אמנם זו אמורה לשמש תיזה מסוימת ומנוגדת לשנייה אשר הוזכרה קודם, אך נדמה לקורא המכיר את ויילד ואמרות הכנף שלו, כי זהו ויילד מדבר ולא דמות ספרותית אמיתית. בכך אולי מצויה הבעיה אותה הזכרת, בכך שאמרותיו ונוכחותו ואישיותו מתגברים לעתים על מורשו הספרותית וחבל. כיוון שזו ראויה לטוב ביותר.
אוסקר ווילד 12766
עדיגי • בתשובה לאילן מעוז יום א', 3/12/2000, 17:42
למרבה המזל אני חולה, מה שמונע ממני לכתוב יותר מדי (ניצלתם!) אם כי משבש מעט את יכולת הניסוח שלי. אבל בכל זאת הרגשתי צורך להגיב לכתבה (נפלאה) זו ולתגובה זאת בפרט.

אני קראתי את מרבית היצירות של אוסקר ווילד עוד לפני שהתוודעתי לאישיותו, תולדות חייו ונטיותיו המיניות. יכול להיות שבגלל זה לא הבחנתי ב"אישיות" המפעפעת מתוך הדמויות כי אכן לא הכרתי את אמרות הכנף שלו. פרט לכך אני חושבת שאישיות של סופרים נוטה לרוב להשתקף דרך הספרים שהם כותבים, ובמקרה של ווילד, מה לעשות, זה יותר בולט, כי חייו היו ידועים.
אבל לא זאת הנקודה שאני רוצה להעביר.

מה שמשך אותי ביצירותיו של ווילד זה העובדה שלא משנה כמה מתוחכמות או אינטלקטואליות או שנונות או מכוסות בשכבה אסתטית עבה הן היו, הן תמיד ידעו לכוון היישר אל הלב והצליחו לפגוע עמוק בפנים. "דוריאן גריי", האגדות, "הבלדה מכלא רידינג", המחזות ואפילו הסיפורים, התאפיינו באותו "ערך מוסף" שהיה גורם לתיחכום שלהם לחדור מעבר ולטלטל. לא סחיטת רגשות זולה, אלא הדבר האמיתי, אולי במקום בו הרגש והשכל נפגשים.

מצטערת אם זה יצא מעט פלצני, אבל קשה מאוד לסכם בכמה משפטים את השפעתו של אדם שהיה (ועדיין) אחד מאלילי נעורי.
אוסקר ווילד 12774
אילן מעוז • בתשובה לעדיגי יום א', 3/12/2000, 20:02
לא יצא פלצני כלל וכלל. אין צורך תמיד להתנצל גם אם דעה זו או אחרת הושמעה בעבר וגם סגנון נאה חשוב לפעמים.
אבל לעניין.לאחר קריאה בתגובתך וקריאה נוספת של תגובתי הבנתי כי לא הבהרתי את הנקודה שלי מספיק טוב. אני סבור כי אוסקר ויילד סופר מצויין. מהגדולים והמענינים בלא ספק בגלריית הספרות העולמית. כשרונו אינו מטול בספק בעיני, אך כן כשרונו האחר, השנינות החדה והמושחזת, פוגע בו כיום, ובמעמדו כסופר דגול וחשוב. לטעמי אמרות הכנף הנפלאות שלו ודעותיו אינן במקומן תמיד, לפחות ''בדוריאן גריי''. הריתמוס של הסיפור פשוט נפגע על ידי יציאה זו ממבנה הסיפור ובכך מוציא את הקורא ולוקחו למקום אחר בחדות כזו גדולה שניתן היה לעדנה.
בשורה התחתונה, אם יש כזו באמנות, הספר עדיין מבריק, מרגש, עמוק וכל שאר סופרלטיבים שתרצי, אך מכשולים אלו, הם הגורמים לו היום להיזכר בעיני קהל שאינו אקדמאי ומומחה לספרות, כאישיות שנונה שכתבה ספר או שניים, במקום סופר דגול, ושנון באופן בלתי רגיל.
השנינות של אוסקר ווילד. 12754
easy יום א', 3/12/2000, 10:03
אוסקר ווילד מפורסם כיום בזכות שנינותו יותר מאשר בזכות יצירתו. אמרותיו, ויותר מכך, אמרות המיוחסות לו, מצוטטות במאמרים, שעשועוני טריוויה ובמערכונים.
מחווה יפה לשנינות של אוסקר ווילד מוגשת בשנינות ובהומור האופיני להם ע"י מונטי פייטון.
השנינות של אוסקר ווילד. 12772
אסף ברטוב • בתשובה לeasy יום א', 3/12/2000, 19:27
כפי שנרמז במערכון, גם וויסלר היה שנון, ובינו לבין ויילד היתה יריבות חברית אשר התבטאה במאבק על מרכז תשומת הלב בארוחות ערב רבות משתתפים וכד'. לאחר קרע ביחסיהם (אשר ממרחק השנים דומה שנגרם בעיקר בשל אופיו הקשה של וויסלר), הפכה היריבות החברית לאיבה מרה מצד וויסלר, ולאדישות מצד ויילד. יש האומרים כי וויסלר לא סבל את המעבר של ויילד מידיד מעריץ לאמן מכובד בזכות עצמו, ושהקנאה אכלתהו בכל פה, עד שפוצץ את ידידותם.
חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות