 |
191 |
 |
|||
 |
|
 |
|||
 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
 |
אני דיי בהלם. לא הרבה אנשים, ממש לא, יכולים לקחת משהו פשוט, יחסית לא כל כך מובני, אפילו טהור במידה מסוימת, לנתח אותו עד כדי אובדון חושים, להוציא את כל הרגש, להקות את האווירה, לדפוק ביסים בהנאה, ולנפק גיבוב מילים ארכאי שכזה. יותר מאשר כתבת על קוביין, נהנת לשמוע את תקתוק המקשים והמילים המנופחות שלמעשה אומרות כלום. אני באמת בהלם. צריך להיות כשרוני במיוחד בשביל זה. |
 |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בניגוד לאבי הכותב למעלה, אני סובר שכתבה זו דווקא מעניינת ומציגה נקודת התייחסות שונה במקצת מהדרך בה התייחסו ליצירתו של קורט קוביים בעבר ועם זאת... קורט קוביין לא היה פילוסוף, לא בגרוש ובטח שלא פעל ברמות המחשבה של מאהלר, איש מבריק וגאון. קורט קוביין היה גאון מסוג שונה. גאון מוזיקלי, שכן הנ"ל יצר את רגעי המוזיקה המובחרים ביותר בעשור הקודם ואולי אף מרגעי המוזיקה בכל הזמנים. אבל קורט מעולם לא ניתח באופן רציני ומיושב בדעתו את יצירתו( רוב הזמן הוא היה תחת השפעת סמים קשים). כמו כן, לקורט לא הייתה שום תאווה למזרח!!! אני אוהב לחשוב שאני מכיר את הביוגרפיה של קורט היטב ומעולם לא ראיתי שום פיסת מידע על קורט ותאוותו למזרח. למען האמת יותר סביר להניח שאם היית נותן גלובוס בידו, הוא לא היה יודע אפילו את מיקומו של המזרח עליו. את ניוורנה אין הרבה טעם לנתח. זוהי אחת מהתופעות החד פעמיות שמגיחות מעל פני השטח פעם בכמה דורות ומשאירה לנו רק זכרונות וראיות לקיומה. במקרה של נירוונה, מדובר פשוט בקבוצה של מוזיקאים מצוינים עם מנהיג וסולן כשרוני באופן בלתי רגיל אשר ניפק מוזיקה פשוטה ובסיסית ביותר, ולמרות זאת כובשת בצורה טוטאלית. אבל למדתי קצת על מהאלק... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד משהו. בנוגע לטקסטים של ניורוונה. קורט קוביין היטיב לכתוב באופן שונה מאשר שאר המוזיקאים. יותר טוב ויותר חכם. אך בסופו של דבר הוא הגיע למסקנה: טקסטים של שירים זה לא אמנות רצינית וכך הוא מדבר בשירו האירוני והציני מאוד "on a plain" על כך שאין ביכולתו של האמן לנסח במספר דקות ובמספר שורות הרגשות ואירועים וכל ערב לעלות על במה ולשיר אותם באותו רגש ובאותן רמה של אמוציות. בניגוד למאהלר קורט קוביין, מחשבתו ופועלו אמנם היו מבריקים, אך לא מחושבים ולא מעמיקים כמות מאהלר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בניגוד לאבי הכותב למעלה, אני סובר שכתבה זו דווקא מעניינת ומציגה נקודת התייחסות שונה במקצת מהדרך בה התייחסו ליצירתו של קורט קוביים בעבר ועם זאת... קורט קוביין לא היה פילוסוף, לא בגרוש ובטח שלא פעל ברמות המחשבה של מאהלר, איש מבריק וגאון. קורט קוביין היה גאון מסוג שונה. גאון מוזיקלי, שכן הנ"ל יצר את רגעי המוזיקה המובחרים ביותר בעשור הקודם ואולי אף מרגעי המוזיקה בכל הזמנים. אבל קורט מעולם לא ניתח באופן רציני ומיושב בדעתו את יצירתו( רוב הזמן הוא היה תחת השפעת סמים קשים). כמו כן, לקורט לא הייתה שום תאווה למזרח!!! אני אוהב לחשוב שאני מכיר את הביוגרפיה של קורט היטב ומעולם לא ראיתי שום פיסת מידע על קורט ותאוותו למזרח. למען האמת יותר סביר להניח שאם היית נותן גלובוס בידו, הוא לא היה יודע אפילו את מיקומו של המזרח עליו. את ניוורנה אין הרבה טעם לנתח. זוהי אחת מהתופעות החד פעמיות שמגיחות מעל פני השטח פעם בכמה דורות ומשאירה לנו רק זכרונות וראיות לקיומה. במקרה של נירוונה, מדובר פשוט בקבוצה של מוזיקאים מצוינים עם מנהיג וסולן כשרוני באופן בלתי רגיל אשר ניפק מוזיקה פשוטה ובסיסית ביותר, ולמרות זאת כובשת בצורה טוטאלית. אבל למדתי קצת על מהאלק... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק. פשוט נראה לי חסר טעם לציין את כל מה שציינת, כי יש כזה דבר שקוראים לו אובר-אנאלייז, ומכוון שהוא הגזים עם זה עד לכדי איבוד כל משמעות מהמאמר, אז לא ראיתי טעם בכלל לציין. קוביין היה יוצא דופן בטקסטים ובתור סולן, אבל ללא ספק לייחס לו חשיבות שכזו, מניעים ודפוסי התנהגות שכאלו הם ללא ספק מיותרת. ובכלל, סביר להניח שגם במכתב ההתאבדות שלו הוא היה מסומם, או לחילופין, חסר חשיבה קוהרנטית נטו, ולכן מי שישפוט אותו וייחס ייתר חשיבות למילים שם לא יגיע רחוק. לפעמים זבוב הוא רק זבוב. לא יותר. ולפעמים מוזיקה ומילים הם רק מוזיקה ומילים. בלי ייתר פילוסופיה, מילים מפוצצות שלא אומרות כלום ודיס-אסוציאציה של הרגש. כולם יכולים לכתוב במילים שכאלו, החוכמה היא להחדיר ללב. החוכמה היא לתת להרגיש. להסביר כמו שצריך. וזו המעלה של קוביין. רק שלא להרבה יש אותה - הרוב מסתבכים עם עצמם או כותבים מאמרים אוניברסיטאיים, אקדמיים ופדגוגים על משהו שהוא כל כך יפה, פשוט ורגשי, עד כדי כך שאם מישהו לא היה מכיר את נירוונה ורק קורא את המאמר, לא היה לו מושג לאן הוא הגיע ומה זה בכלל נרוונה. עידו, עם כל האינטלגנציה, המילים והקונטקסט, למעשה עיקר את הלהקה ומה שמאחוריה. יותר מאשר לדבר על נירוונה, לפחות למראית עין - הוא דיבר על הידע שלו. הקהל של נירוונה לוקחים אותה ללב, לא למוח, ובטח לא לרמת התפלספיות שכזו. יצא לי לקרוא המון סיפורים של עידו באי אלו מקומות, ונהנתי תמיד, אבל איכשהוא, תמיד כשזה נוגע למוזיקה, הוא מכשיל את עצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניכר שלכותב יש הערכה לקורט קוביין, המוזיקאי ובעיקר התופעה. תמהני, עם זאת, האם הניתוח הדי מעניין שהוא שוטח במאמרו עלה שם בראשו תוך האזנה למוזיקה של נירוונה, או תוך נבירה בספרייה שבחדר העבודה שלו. המאמר מכובד, אולי מכובד מדי, והוא מעלה את הנתק הבלתי נמנע כנראה, בין יצירה לניתוח שלה. למעשה, את רוב הנאמר באותו מאמר אפשר היה לומר על די הרבה מוזיקאי רוק אחרים. מאיפה נשלפת, כמעט בכל דיון על נירוונה, הקביעה שהרוק מת. בכלל, מה הכוונה כשאומרים שהרוק מת? מי המציא את השטות הזאת? מן הסתם, כל זמן שעושים וצורכים מוזיקת רוק, היא קיימת. כמו בהרבה מקרים של ניתוח של שירים או פרוזה, נראה שהכותב הפליג ל"עולמו הפנימי", עם קשר מינימלי ביותר לתופעה, או יצירה, שעליה התכוון לשפוך אור | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שרק הרטוגזון יכול לקחת נושא כל כך פאלפי ולהפכו לדיון אקדמי מעמיק, שרק בעין מאד בוחנות ניתן לסווגו ככזה ולא כהפלצה רבתי. ונסיים במשפט קצת פחות מופלץ: אתך אנחנו קורט. כבוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה להודות לך, בגלל שנעים תמיד לראות את השם שלך כתוב שחור על גבי סגול. העלית על פני את הצחוק המשוחרר הראשון של הבוקר. הו אותה תחושה שלא פעמים רבות עוד נשנית בחיי! אותו צחוק משוחרר ואוהב אדם, שאין אדם מוכשר יותר להעלותו על השפתיים מאשר האחד והיחיד בועז רימר! אני מקווה שהכל בסדר. גם אני עם קורט! אשר אני בטוח היה נוהג להפליץ רבות. :-) ולכן לוגית, אנחנו גם ביחד, וזוהי הבשורה החשובה ביותר למעני, שרציתי להיות בקרבתך. אני איתך ועם קורט, בועז! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום לכולם, א. אני רוצה לציין את פליאתי העמוקה ושמחתי הלא מבוטלת לעובדה ששמי ידוע בציבור, ולא רק זאת, אלא כשגלן מוחות מושבע. היה לי פעם חבר שבטפלו בבעיות האימפוטנציה של חבריו היה נוהג לדקלם כמנטרה את המשפט (אני מקווה שאין בעיה עם הגסויות) 'יש לזה כוס? מזיינים את זה!' אני מחזיק באותו משפט בנוגע לכל אדם המחזיק בתוכו מוח. אם כי, לצורך העניין אני מוותר על הספק הוויטגנשטייני לגבי המצאות המוח בתוך הגולגולת. ב. הצטערתי לגלות שרבים מהקוראים מגלים עויינות מסויימת לאותה פעולה של שיגול החלק הפנימי של הראש. לצערי אני בנקודה המחשבתית בה נדמה לי שאין הרבה בעולם לעשות חוץ מאשר את זה. אולי אני צריך לקנות לעצמי פנטיום שלוש 450 עם DDR כפי שאחד מהכותבים באתר הציע לקוביין לעשות ואין ספק שצרי מהסוג הזה עלול להיות תרופה ראויה למצבי. ג. 'פלצנות' - איזו מילה שנואה. :-) אך בכל זאת יש מקום להתייחס לכל טענה על פלצנות. היא קיימת אולי (כתמיד) אבל אני רוצה קודם כל להגיב לאלו שטענו שאני כתבתי מהראש יותר מאשר מהלב. הטענה הזו החרידה אותי במיוחד משום שהדבר שהביא אותי לכתוב את המאמר המדובר הוא רשרושי ופעימות לב קשים במיוחד אשר תוקפים את החזה בהאזנה לכל אחת משתי היצירות המרכזיות שבהן מדובר. כמו כן, שמתי לב, שאף יצירה אחרת בקאנון המוסיקלי המערבי אינה גורמת לי להתקף דמעות עצבני באופן בלתי תלוי כמו השיר הראשון של 'ברחם' או 'השיר על הארץ' כולו. אני מרגיש את קוביין מתוך תוככי לבי. הרגשה זו, חיה כל כך בתכונתה, היא זו שהביאה אותי לתחושה של הבנה עמוקה של נפשו של קוביין, אותה ביקשתי לחלוק עמכם. אני מסכים איתכם שהנימוקים הרציונאליים אינם חסרי פגם, וחסרי רווחים, אולם דווקא הצד הרגשי הינו מושלם לבלי חת. אני אהיה הראשון להגיד שקוביין כמעט בוודאות לא קרא דוסטוייבסקי (למרות שקרא רבות בנערותו) וכנראה גם לא תומס ברנארד. אבל עדיין אני מרגיש שאני יודע מה הסתובב לו בראש. מכתב ההתאבדות שלו הוא בוודאי לא לא-קוהרנטי כפי שכתב מישהו מהמגיבים. הוא לא כתב שם זבוב, והמשמעות בוודאי שאינה זבוב. גם מילות השירים שלו, שכפי שציינתי במאמר נכתבו בדקות האחרונות לפני הקלטת שירים (ונלקחו מתוך מחברות שירים שלו) אינן, אני מסכים, מחושבות עד המילה האחרונה (בקונטקסט הכולל) אולן בוודאי שניתן למצוא בהן משמעויות רבות ואת הלך המחשבה הכללי של קוביין. בנוגע למותו של הרוק. אולי הוא באמת יחזור יום אחד לתחיה. אבל הרוק אכן מת. כי הרוק אינו מוסיקה. כחבילה מוסיקלית הרוק הוא בדיחה, וכל מי שאי פעם ניגן ברצינות על איזה כלי מבין את זה. הרוק הוא תרבות אלילות ומרד. קוביין היה הכוכב האחרון שסחף עולם, היה הכוכב האחרון שמרד (בניגוד לכוכבי רוק אחרים בני זמננו). כדי שהרוק יחיה צריך כוכב שיבעט (באמת יבעט) ועדיין יהיה פופולרי (באמת פופולרי) ושלמסר שלו תהיה רלוונטיות לציבור. הרוק מת, לפי המחמירים כבר ב1969 בוודסטוק כאשר הפוטנציאל המסחרי שלו הובן סופית והוא הפך לעסק כלכלי בעיקרו. קוביין לא היה מאהלר! הוא היה משהו שונה לחלוטין. לא פחות רציונאלי ממאהלר כי גם מאהלר לא היה רציונאלי (אדם שפחד לכתוב את הסימפוניה התשיעית כי פחד שכמו בטהובן שוברט ובראהמס גם הוא ימות מיד כשיסיימה, קשה לכנות רציונאלי). הוא לא היה יותר רגשי כי גם מאהלר היה רגשי להחריד. קוביין היה רק קצת פחות משכיל, וקצת פחות קוהרנטי מבחינת מה שרצה להגיד, וקצת יותר מעודכן, וקצת יותר אמריקאני, וקצת יותר לובש סניקרס. לעזאזל, הוא לא עלה על במה כשהראש שלו מרוקן או מרוכז בלעשות 'כיף'. הבנאדם סבל בצורה נוראית. הבנאדם לא היה עוד מכור לסמים. למעשה הוא היה אחד האנשים הרגישים היחידים של תקופתו. אדם שהיה רגיש לכל שינוי בכיוון הרוח סביבו. דרך אגב! מה דעתכם לארגן מסיבת נירוואנה! (למישהו יש קסטות ביוויס ובאטהד?) אני משועשע מאוד מהדעה הכללית שאני מאבד עצמי כל פעם שאני מביא עצמי לכתוב על מוסיקה. בפעם הבאה שאכתוב מאמר, אעדיף נושא אחר פחות גרנדיוזי , אולי סרט, הצגה או קו תחתונים חדש של דלטה. אם כי לאור נסיון העבר העגום עם נפשי המסוכסכת עלי לציין כי אין בכך הבטחה שהדבר אכן יבטיח שלא אהפוך נושא תמים לגרנדיוזיות מגונה. או אולי עדיף שבאמת אמנע מכתיבת מאמרים ואקדיש עצמי לכתיבת סיפורים, אשר זוכים כך נראה, לפופולריות רבה יותר בקרב קהל הקוראים. שם, לפחות, מותר לשגל מוחות והמוחות אינם מרגישים מרומים. אצל חלק מהאנשים מאמר אינו נדמה כסיפור בדיוני לכל דבר - משעשע לא? מה בורחס היה אומר על זה? אולי צריך להביא אותו שידבר עם פרויד, שכבר אמר היום כמה דברים על המאמר שלי. אם כן, הלאה המאמרים, מהיום אני מתכוון לקנות פנטיום שלוש , 450 מגה הרץ! אני מקווה שהדבר יהווה פתרון לנפשי החולנית. אני מבטיח לכתוב מספר סיפורים קצרצרים, ומבדחים אשר יכילו (כך אני בטוח) בדיחה טובה אחת או שתיים. אני מקווה שלפחות הנחתי לאנשים מסויימים לחשוב מזווית קצת פחות שגרתית על קוביין, ונושא עלי את אות קין. אני שגלן המוח. המשגל הזה היה תענוג! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שאנשים מגלים עויינות למעשי השגילה שלך, אלא פשוט מביעים דעתם הצורה לגיטימית על עניין כלשהוא. בכל זאת הכתבה כתובה מצד חדש ומעניין שלא הכרתי עד כה, גם אם איני מסכים למעשה השגילה (או השיגול בעצם?)המסוים הזה. אין בכך די להניע אותך מכתיבת מאמרים יפים ומעניינים, שבדרך כלל יוצאים ממקלדתך. בהצלחה בפעם הבאה. דרך אגב, מסיבת נירוונה, זה אחלה רעיון, אני בפנים!!! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברהאמס כתב רק 4 סמפוניות. אולי התכוונת לדבוז'אק? גם שוברט לא ממש סיים 9 סמפוניות. השמינית לא גמורה והשביעית בקושי מותחלת - לא יותר מטיוטה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי עיסוק אובססיבי בקורט קוביין, כיוצר וכאדם. הכתבה הייתה מאוד מעניינת לדעתי אבל הרבה נקודות בה לא התאימו לקוביין, סיבות ההתאבדות של קוביין היו בעיקר האדם העצוב וחסר החיים שהפך להיות, עקב השימוש בהרואין והנטייה הטיבעית לדכאון, התאבדות שבאה כאשר אדם איבד עצמו והתיאש מלחפש. המסחור שעברה נירוונה הוא שגרם לקוביין לשנוא את עצמו ואת דרכו, חיי הרוקסטאר לא היו בשבילו, וזה מוטט אותו. אני לא אתחיל לכתוב כאן על כל זה כי הכתבה פורסמה מזמן וסביר להניח שמימילא איש לא יקרא את התגובה הזאת. רק אסכם שלמרות הנקודות המענינות שמעלה הכתבה חוסר החיבור לקורט קוביין מאוד בולט ומפריע, כאילו נאבד איפושהו בכתבה המורכבת הזאת. שיהיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראית מזה? 2 תגובות לתגובה שלך! בכל מיקרה, את צודקת, זה מה שהניע את קוביין להתאבדותו, אבל הדיכאון הזה נובע גם ממשהו, משהו יותר עמוק. כל מה שעידו(הכתב) מנסה לכתוב פה במאמר הזה הוא את הסיבה לדיכאון הזה, את הסיבה לחוסר החיים האלה. לפי דעתי הוא עושה את זה באופן מצוין, או יותר נכון עשה את זה, בל נשכח שהמאמר הזה הוא לפני כשלוש שנים... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עידו, לא שזה משנה הרבה, אבל - "Ach du lieber Augustin", אין פירושו "אך אתה מעדיף את אוגוסטין" אלא - "אה, אוגוסטין היקר!". (הגעתי אל המאמר המעניין הזה רק עכשיו...) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדי כמה שנים יוצא לי לחזור למאמר הזה. ואני תמיד מופתע מחדש לקרוא מה שכתבתי כאן. וזה גם תמיד כיף לקרוא. ההערה שלך נכונה לחלוטין. מה שמעניין זה שראיתי את הטעות הפעם בזמן שקראתי את המאמר והתפדחתי לגמרי, והתכוונתי לרדת מטה בדף, להשאיר הערה ולהתנצל בפני הקוראים. והנה הייתה שם ההערה שלך, נחמדה, מאירת פנים, נכונה לגמרי ובאה לסייע בידי. תודה לך מתקנת אלמונית, חשמנית על מונית וכל טוב וסליחה על כל טעויות התרגום שעשיתי ושעוד אעשה בחיי... תודה עידו |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם החשמנית היא אלמונית בשבילך, אז כנראה שבאמת לא היית כאן הרבה זמן. חשבתי שמי שמגיע לאייל יימשך לבקר כאן אחר כך שוב ושוב לעיתים קרובות, אבל אולי זה רק אני (ועוד כמה, אבל כנראה, להפתעתי, לא כל אחד). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה, אתה יודע מי זאת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כולם יודעים שזה פסבדונים של שכ''ג. ושכ''ג הוא השופט ברק וציפי ליבני וההוא שהמציא את דילברט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השכ"ג יודע גרמנית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באישיותו החשמנית הוא יודע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז לפי התאוריה הזאת, הוא גם שלח לעצמו את תגובה 336441? זה כבר לא סתם פסבדונים, זה כבר צריך להיות פיצול אישיות נורא(-: | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |