 |
|
 |
||
|
||||
 |
שלום לכולם, א. אני רוצה לציין את פליאתי העמוקה ושמחתי הלא מבוטלת לעובדה ששמי ידוע בציבור, ולא רק זאת, אלא כשגלן מוחות מושבע. היה לי פעם חבר שבטפלו בבעיות האימפוטנציה של חבריו היה נוהג לדקלם כמנטרה את המשפט (אני מקווה שאין בעיה עם הגסויות) 'יש לזה כוס? מזיינים את זה!' אני מחזיק באותו משפט בנוגע לכל אדם המחזיק בתוכו מוח. אם כי, לצורך העניין אני מוותר על הספק הוויטגנשטייני לגבי המצאות המוח בתוך הגולגולת. ב. הצטערתי לגלות שרבים מהקוראים מגלים עויינות מסויימת לאותה פעולה של שיגול החלק הפנימי של הראש. לצערי אני בנקודה המחשבתית בה נדמה לי שאין הרבה בעולם לעשות חוץ מאשר את זה. אולי אני צריך לקנות לעצמי פנטיום שלוש 450 עם DDR כפי שאחד מהכותבים באתר הציע לקוביין לעשות ואין ספק שצרי מהסוג הזה עלול להיות תרופה ראויה למצבי. ג. 'פלצנות' - איזו מילה שנואה. :-) אך בכל זאת יש מקום להתייחס לכל טענה על פלצנות. היא קיימת אולי (כתמיד) אבל אני רוצה קודם כל להגיב לאלו שטענו שאני כתבתי מהראש יותר מאשר מהלב. הטענה הזו החרידה אותי במיוחד משום שהדבר שהביא אותי לכתוב את המאמר המדובר הוא רשרושי ופעימות לב קשים במיוחד אשר תוקפים את החזה בהאזנה לכל אחת משתי היצירות המרכזיות שבהן מדובר. כמו כן, שמתי לב, שאף יצירה אחרת בקאנון המוסיקלי המערבי אינה גורמת לי להתקף דמעות עצבני באופן בלתי תלוי כמו השיר הראשון של 'ברחם' או 'השיר על הארץ' כולו. אני מרגיש את קוביין מתוך תוככי לבי. הרגשה זו, חיה כל כך בתכונתה, היא זו שהביאה אותי לתחושה של הבנה עמוקה של נפשו של קוביין, אותה ביקשתי לחלוק עמכם. אני מסכים איתכם שהנימוקים הרציונאליים אינם חסרי פגם, וחסרי רווחים, אולם דווקא הצד הרגשי הינו מושלם לבלי חת. אני אהיה הראשון להגיד שקוביין כמעט בוודאות לא קרא דוסטוייבסקי (למרות שקרא רבות בנערותו) וכנראה גם לא תומס ברנארד. אבל עדיין אני מרגיש שאני יודע מה הסתובב לו בראש. מכתב ההתאבדות שלו הוא בוודאי לא לא-קוהרנטי כפי שכתב מישהו מהמגיבים. הוא לא כתב שם זבוב, והמשמעות בוודאי שאינה זבוב. גם מילות השירים שלו, שכפי שציינתי במאמר נכתבו בדקות האחרונות לפני הקלטת שירים (ונלקחו מתוך מחברות שירים שלו) אינן, אני מסכים, מחושבות עד המילה האחרונה (בקונטקסט הכולל) אולן בוודאי שניתן למצוא בהן משמעויות רבות ואת הלך המחשבה הכללי של קוביין. בנוגע למותו של הרוק. אולי הוא באמת יחזור יום אחד לתחיה. אבל הרוק אכן מת. כי הרוק אינו מוסיקה. כחבילה מוסיקלית הרוק הוא בדיחה, וכל מי שאי פעם ניגן ברצינות על איזה כלי מבין את זה. הרוק הוא תרבות אלילות ומרד. קוביין היה הכוכב האחרון שסחף עולם, היה הכוכב האחרון שמרד (בניגוד לכוכבי רוק אחרים בני זמננו). כדי שהרוק יחיה צריך כוכב שיבעט (באמת יבעט) ועדיין יהיה פופולרי (באמת פופולרי) ושלמסר שלו תהיה רלוונטיות לציבור. הרוק מת, לפי המחמירים כבר ב1969 בוודסטוק כאשר הפוטנציאל המסחרי שלו הובן סופית והוא הפך לעסק כלכלי בעיקרו. קוביין לא היה מאהלר! הוא היה משהו שונה לחלוטין. לא פחות רציונאלי ממאהלר כי גם מאהלר לא היה רציונאלי (אדם שפחד לכתוב את הסימפוניה התשיעית כי פחד שכמו בטהובן שוברט ובראהמס גם הוא ימות מיד כשיסיימה, קשה לכנות רציונאלי). הוא לא היה יותר רגשי כי גם מאהלר היה רגשי להחריד. קוביין היה רק קצת פחות משכיל, וקצת פחות קוהרנטי מבחינת מה שרצה להגיד, וקצת יותר מעודכן, וקצת יותר אמריקאני, וקצת יותר לובש סניקרס. לעזאזל, הוא לא עלה על במה כשהראש שלו מרוקן או מרוכז בלעשות 'כיף'. הבנאדם סבל בצורה נוראית. הבנאדם לא היה עוד מכור לסמים. למעשה הוא היה אחד האנשים הרגישים היחידים של תקופתו. אדם שהיה רגיש לכל שינוי בכיוון הרוח סביבו. דרך אגב! מה דעתכם לארגן מסיבת נירוואנה! (למישהו יש קסטות ביוויס ובאטהד?) אני משועשע מאוד מהדעה הכללית שאני מאבד עצמי כל פעם שאני מביא עצמי לכתוב על מוסיקה. בפעם הבאה שאכתוב מאמר, אעדיף נושא אחר פחות גרנדיוזי , אולי סרט, הצגה או קו תחתונים חדש של דלטה. אם כי לאור נסיון העבר העגום עם נפשי המסוכסכת עלי לציין כי אין בכך הבטחה שהדבר אכן יבטיח שלא אהפוך נושא תמים לגרנדיוזיות מגונה. או אולי עדיף שבאמת אמנע מכתיבת מאמרים ואקדיש עצמי לכתיבת סיפורים, אשר זוכים כך נראה, לפופולריות רבה יותר בקרב קהל הקוראים. שם, לפחות, מותר לשגל מוחות והמוחות אינם מרגישים מרומים. אצל חלק מהאנשים מאמר אינו נדמה כסיפור בדיוני לכל דבר - משעשע לא? מה בורחס היה אומר על זה? אולי צריך להביא אותו שידבר עם פרויד, שכבר אמר היום כמה דברים על המאמר שלי. אם כן, הלאה המאמרים, מהיום אני מתכוון לקנות פנטיום שלוש , 450 מגה הרץ! אני מקווה שהדבר יהווה פתרון לנפשי החולנית. אני מבטיח לכתוב מספר סיפורים קצרצרים, ומבדחים אשר יכילו (כך אני בטוח) בדיחה טובה אחת או שתיים. אני מקווה שלפחות הנחתי לאנשים מסויימים לחשוב מזווית קצת פחות שגרתית על קוביין, ונושא עלי את אות קין. אני שגלן המוח. המשגל הזה היה תענוג! |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שאנשים מגלים עויינות למעשי השגילה שלך, אלא פשוט מביעים דעתם הצורה לגיטימית על עניין כלשהוא. בכל זאת הכתבה כתובה מצד חדש ומעניין שלא הכרתי עד כה, גם אם איני מסכים למעשה השגילה (או השיגול בעצם?)המסוים הזה. אין בכך די להניע אותך מכתיבת מאמרים יפים ומעניינים, שבדרך כלל יוצאים ממקלדתך. בהצלחה בפעם הבאה. דרך אגב, מסיבת נירוונה, זה אחלה רעיון, אני בפנים!!! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברהאמס כתב רק 4 סמפוניות. אולי התכוונת לדבוז'אק? גם שוברט לא ממש סיים 9 סמפוניות. השמינית לא גמורה והשביעית בקושי מותחלת - לא יותר מטיוטה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |