בתשובה לאילן מעוז, 09/04/00 19:37
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בדיוק. פשוט נראה לי חסר טעם לציין את כל מה שציינת, כי יש כזה דבר שקוראים לו אובר-אנאלייז, ומכוון שהוא הגזים עם זה עד לכדי איבוד כל משמעות מהמאמר, אז לא ראיתי טעם בכלל לציין. קוביין היה יוצא דופן בטקסטים ובתור סולן, אבל ללא ספק לייחס לו חשיבות שכזו, מניעים ודפוסי התנהגות שכאלו הם ללא ספק מיותרת. ובכלל, סביר להניח שגם במכתב ההתאבדות שלו הוא היה מסומם, או לחילופין, חסר חשיבה קוהרנטית נטו, ולכן מי שישפוט אותו וייחס ייתר חשיבות למילים שם לא יגיע רחוק. לפעמים זבוב הוא רק זבוב. לא יותר. ולפעמים מוזיקה ומילים הם רק מוזיקה ומילים. בלי ייתר פילוסופיה, מילים מפוצצות שלא אומרות כלום ודיס-אסוציאציה של הרגש. כולם יכולים לכתוב במילים שכאלו, החוכמה היא להחדיר ללב. החוכמה היא לתת להרגיש. להסביר כמו שצריך. וזו המעלה של קוביין. רק שלא להרבה יש אותה - הרוב מסתבכים עם עצמם או כותבים מאמרים אוניברסיטאיים, אקדמיים ופדגוגים על משהו שהוא כל כך יפה, פשוט ורגשי, עד כדי כך שאם מישהו לא היה מכיר את נירוונה ורק קורא את המאמר, לא היה לו מושג לאן הוא הגיע ומה זה בכלל נרוונה. עידו, עם כל האינטלגנציה, המילים והקונטקסט, למעשה עיקר את הלהקה ומה שמאחוריה. יותר מאשר לדבר על נירוונה, לפחות למראית עין - הוא דיבר על הידע שלו. הקהל של נירוונה לוקחים אותה ללב, לא למוח, ובטח לא לרמת התפלספיות שכזו. יצא לי לקרוא המון סיפורים של עידו באי אלו מקומות, ונהנתי תמיד, אבל איכשהוא, תמיד כשזה נוגע למוזיקה, הוא מכשיל את עצמו. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |