הדינוזאורים האחרונים
השבוע מלאו שש שנים למותו בהתאבדות של מנהיג להקת 'נירוואנה' קורט קוביין. מטרתו של מאמר זה היא להוציא את קוביין, שמכתב ההתאבדות שלו זכה בתקשורת לכינויים 'בלתי קוהרנטי' ו'איזוטרי', מתוך החלל התרבותי בו פעל, ולנתח את דמותו ודמות יצירתו המחשבתית תוך העמדתו בקונטקסט פילוסופי, ספרותי ומוזיקלי אשר יאפשר להבין את יצירתו ואת התאבדותו בצורה טובה יותר.
ידידי, הפילוסוף אמיר וודקה, אמר "המוסיקה הרומנטית והרוק הינן שתי צורות האומנות המוסיקליות החשובות ביותר משום ששתיהן היוו קטליזטור ליצירת מעמדות חדשים, ולמהפכות שעוררו המעמדות החדשים." המוסיקה הרומנטית הייתה בתחילת דרכה המשך ישיר ל'שטורם אונד דרונג' של גתה ושילר שהיה מרד הצעירים בהגיון הקלאסיקני. המהפכה הרומנטית הובילה בסופו של דבר לסיאוב והתבססות המעמד הבורגני אותו הגדירה מחדש. מהפכת הרוק הייתה מהפיכת הבת של הרומנטיקה. צאצאי הבורגנות מרדו בעקרונות הבורגנות, במהפיכת תרבות שניה. גם מהפכה זו הסתיימה בסיאוב אדיר. סיאוב הרוק הגברי של שנות ה-80'.
ואכן גם קוביין וגם מאהלר באו בסופן של המהפיכות הגדולות של המאה שלהן. מאהלר, מלכה הבלתי מעורער של סיאוב הרומנטיקה המאוחרת או מה שנקרא לעיתים הפוסט רומנטיקה, היה הצאצא המבריק של ווגנר וברוקנר. ביצירתו הביא את הרומנטיקה לשיא כוחה ולבסוף למותה.
קוביין הגיע גם הוא בשלב בו הרוק וערכיו היו בשלבי גסיסתם האחרונים. גיבור הרוק האחרון, הכוכב האחרון הגדול מהחיים. ועם זאת, הוא פוסט־כוכב, משתמש בחוקי הז'אנר על מנת להרחיב ולשבור את הז'אנר - הומאז' לכוכבי העבר. קוביין לרוק הוא מה ש'בלתי נסלח' של איסטווד הוא למערבונים.
מהפיכת האלקטרוניקה שאת תחילתה נוהגים לייחס לקיץ 1988, שנה לפני Bleach, התקליט הראשון של נירוואנה, השמיטה את הקרקע מתחת קוביין. הרוק נחשב כמת וקוביין ידע זאת אולם בחר לקונן על הריק מאשר להצטרף ליש החדש - האלקטרוניקה.
אותו ישוע מודרני של הרוק לקח על עצמו צורת אומנות גוססת והעניק לה את ימי צעירותה וגסיסתה האחרונים. מות קוביין הוא מותו של הרוק, ולהפך. מותו של קוביין היה מותו של הרוק שהמציא ג'יימס דין בסרט מרד הנעורים, עמיתיו לתקופה היו אדי וודר - טיפוס צדקן שצידו היחיד מואר כלבנה, אקסל רוז - גרסה פרחית של רוברט פלנט עשויה מאה אחוז וויט טרש, וג'יימס הטפילד - יוצרם של קטעי רוק כבד מגוחכים בחשיבותם העצמית. לאחר מותו של קוביין התאדו כל אלו לאוויר העולם, החומרים הטבעיים נותרו בשוליים. הקהל הרחב התמכר למהפכת הביטים ולסינתטיות המהונדסת היטב מבית מדרשם אנשי ההפקה המוזיקלית של האולפנים הגדולים.
ילדותה של אירוניית הטרגדיה
ג'ים: האם יש סצינת סיאטל או האם זה רק מיתוס?
קורט: יש, אבל היא בפורטלנד.
(מתוך ראיון עם ג'ים קרוטי, מונק מגאזין).
קוביין פעל בעולם של חוסר אפשרויות מוסיקליות. המוסיקה שלו היא עירוב מתקדם של הפאנק־רוק שקדם לו בעשור. לעומת מאהלר שלקח את הפומפוזיות העבה של וואגנר וברוקנר ועיבה אותה עוד יותר, קוביין פעל בעולם בו דינוזאורי הרוק המתקדם נכחדו כבר, והמשיך את המסורת הרזה של הרוק. אך גם מאהלר וגם קוביין ראו את הגיחוך והחסרון שבשיטת הפעולה המוסיקלית שלהם והתייחסו אליה בלא הרף על־ידי הגזמת האמצעים והפרכה עצמית של המדיום. אף אחד מהשניים, עם זאת, לא יכל לעקור ולהצטרף לצורות האומנותיות החדשות (לו היו ממשיכים בחייהם). הם נידונו להזדהות עם דבר שאותו הכירו כמגוחך. מאהלר לא היה יכול לעולם להצטרף לגל האנטי־רומנטי/אוונגארדי של סטראווינסקי ושוסטקוביץ. קוביין גם הוא לא היה יכול להצטרף לאלקטרוניקה שהשתלטה לאחר מותו.
קוביין נהג להדגיש פעמים רבות את מחוייבותו לקלישאות הרוקנ'רול, למרות הסתייגויתיו מחלק מהן ומבטו הביקורתי. פעמים רבות ציטט אימרות רוק שדופות כגון (במכתב ההתאבדות) "עדיף להשרף מאשר לדהות" (אמרה של ניל יאנג שהיה בשביל קוביין מה שדילן היה בשביל הנדריקס).
אימרה זו מתקבלת כבעלת טון חריף של אירוניה וביקורת עצמית, לאחר שמספר שורות קודם לכן אומר קוביין "תודה רבה לכם מאוד, משיא בעירתי". קוביין ידע בדיוק כמו מאהלר שהבעירה היא פוזה ואשלייה. גם גרעין האמת שהיה בבעירה פעם הפך לקלישאה שדופה. קוביין לא היה מסוגל לעשות דבר מבלי להרגיש פוזה, מבלי להרגיש שכל מה שקיים בחיים, כמו ברוק, הוא פוזה. הוא לא יכל לרסק גיטרה מבלי שירגיש שהוא ממלא את תדמית כוכב הרוק, לא יכל לשיר בקול זועם בלי להרגיש שהוא התגשמותו הריקה של סטריאוטיפ. בסופו של דבר, מרד בגורל זה על ידי התאבדות - האקט הבנאלי ביותר, והמתבקש ביותר מכוכב רוק. אקט שקיבע את גורלו זה עוד יותר - נידון היה לשתף פעולה עם גורלו, לשאת את הגיבנת המתלווה למעמדו ולתדמיתו ככוכב רוק.
קוביין שראה פוזה בכל, כותב במכתב ההתאבדות שלו: "למשל, כשאנחנו מאחורי הקלעים והאורות נכבים והשאגה האדירה של הקהל מתחילה, זה לא משפיע עלי בדרך שזה השפיע על פרדי מרקורי, שנדמה שאהב והתמוגג באהבתו והערצתו של הקהל. שזה משהו שאני מעריץ ומקנא בו לחלוטין. למעשה אני לא יכול לרמות אתכם, אף אחד מכם. זה פשוט לא הוגן לכם או לי. הפשע הכי נורא שאני יכול לחשוב עליו יהיה לשדוד אנשים על ידי העמדת פנים שאני חווה מאה אחוז כיף".
מה שנדמה על פניו כפרץ נוסף של אירוניה, נדמה בבחינה נוספת כאמירה מגוחכת, שגרעינה באמת נורא. ואולי גם האמירה אינה כה מגוחכת כפי שהיא נדמית ברגע הראשון: עוד פרץ של אירוניה קורעת לב, שאולי כלל אינה אירוניה, מופיע באחת השורות המסיימות של מכתב ההתאבדות: "שלום, אהבה, אמפתיה. קורט קוביין".
ואכן השימוש המעודן באירוניה אצל קוביין מזכיר במידה רבה את השימוש באירוניה בסימפוניות של מאהלר. שני סיפורים על ילדותם של השניים מדגימים הקבלה מעניינת בצורות ההתייחסות של השניים לטרגדיה לאירוניה ולמוסיקה.
פרויד אמר על מאהלר:
"אביו של מאהלר התייחס לאישתו רע, וכאשר מאהלר היה ילד קטן, סצינה מביכה במיוחד ארעה ביניהם. היה זה בלתי נסבל לילד הקטן והוא רץ החוצה מביתו, אבל בדיוק באותו רגע השיר הוינאי הידוע "אך אתה מעדיף את אוגוסטין" ("Ach du lieber Augustin") נוגן מתיבת נגינה. מאותו רגע והלאה היו טרגדיה עמוקה ובידור שטחי מקושרים לנצח בנשמתו ומצב רוח אחד היה קשור באופן בלתי נמנע לשני."
ואכן, אצל מאהלר, הפאתוס הגדול עלול תמיד להיות מחולל בפתאומיות על ידי גיחוך של חטיבת הבראס או המיתרים, ומה שנדמה קודם כטרגדיה אדירה ונשגבת הופך מיד לפאתטיות נסחבת. אבל האין השניים היינו הך בעיניו של מאהלר?
קוביין עצמו מספר סיפור דומה: "כשהייתי בן 15, כשקיבלתי את הגיטרה הראשונה שלי, אמא שלי בדיוק התחתנה והייתה בשנה הראשונה של הנישואים שלה. האבא החורג שלי עזב אותה והיא כל כך התרגזה שלקחה את כל אקדחיו של אבי החורג. הרבה סוגים של אקדחים, רובים ובכלל, והלכה אל הנהר וזרקה אותם. אחר כך שכרתי ילד אחד כדי לדוג אותם החוצה ומכרתי אותם ובכסף שהרווחתי קניתי את הגיטרה הראשונה שלי." (מתוך ראיון לתחנת הרדיו האוסטרלית, טריפל ג'יי).
הניהיליזם והנירוואנה
I find it hard
So hard to find
Oh well, whatever
Never mind
(מתוך האלבום נברמיינד)
גם לקוביין וגם למאהלר הייתה תאווה למזרח. מאהלר, ביצירתו החשובה ביותר - השיר על הארץ ("Das Lied von der Erde"), עיבד טקסטים סיניים עתיקים והשתמש בסולמות סיניים.
קוביין, בפרץ אירוניות מפורסם, קרא ללהקה שלו 'נירוואנה'. אולם מה שנדמה תחילה כאירוניה למשמע הרעש רבתי והזעם שמפיקים שלושת חברי הלהקה, הופך אולי לאמת כשהמוסיקה הופכת לרעש לבן (אפקט אהוב על קוביין), והזעם המתכלה באומנות הופך לחוויה שופנהאוארית של נירוואנה מזככת. גם המילים של קוביין, המלאות בניהיליסטיות ובהשלמה המאהלרית עם משמעותם הנעדרת של החיים מהוות חלק חשוב בחווית הנירוואנה. למעשה, האירוניה שבשם נירוואנה הינה גם הקדושה שבו, וכך, כמו מאהלר, גם קוביין מאחד את הנשגב והפאתטי לאחד. שניהם, גם מאהלר וגם קוביין, הפכו את שתי המילים הללו למילים נרדפות.
ב'שיר השתיה על עצב הארץ' ("Das Trinklied vom Jammer der erde") מקונן מאהלר על ארעיות וזניחות האדם במספר מהשורות הנשגבות ביותר שנכתבו אי פעם:
'הרקיע יוותר תכול לעד, והארץ
תעמוד הרבה ותוריק באביב
אתה, אבל, אדם, כמה חי אתה?
לא מאה שנים אפילו יותר לך להנות
על כל פירותה הרקובים של הארץ!'
אי אפשר שלא לחשוב שזהו אותו אדם נידון מיתה של מאהלר, שמופיע בחוברת הדיסק של 'ברחם', עצביו, שריריו, פנימיותו, זמניותו וארעיותו חשופות לעין. זכרו! רק כשראה האנס קסטורפ את ריאותיו על הר הקסמים הבין שנידון גם הוא למות. אולם התינוק שנושא אותו אדם ברחמו הוא הבטחת הגאולה הרקובה שמבטיח גם קוביין, כמו מאהלר בשיר הרביעי של 'השיר על הארץ' ששמו "Von der Schonheit", כלומר - "על היופי".
המשך מחר...
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש