ישעיה ברלין
ישעיה ברלין נחשב לבכיר החוקרים במאה ה- 20 של גלגולי האידיאות בתולדות התרבות המערבית. נקודת מוצא לרבות מהמסות המקובצות בספריו "נגד הזרם" ו"האנושות - בול עץ עיקש" היא אבחנתו שמאז אפלטון נשענת הליבה של המסורת האינטלקטואלית במערב על שלושה עיקרי אמונה מרכזיים:
א. על כל שאלה אמיתית יש תשובת אמת אחת ורק אחת. קביעה זו חלה הן על שאלות של התנהגות והרגשה והן על שאלות של עיון או תצפית - על שאלות ערכיות ועל שאלות עובדתיות.
ב. התשובות האמיתיות לשאלות הללו ניתנות בעיקרון לידיעה, ויש מתודה רציונלית בטבעה לגילוין. המתודה המובילה לפתרונות הנכונים זהה בעיקרון בכל תחומי הדעת (גם אם אין הדבר כך בשימושה המפורט).
ג. כשנמצאות התשובות האמיתיות לשאלות עליהן להתיישב בהכרח זו עם זו וליצור שלם אחד, שהרי אנחנו יודעים באופן אפריורי שלא ייתכן כי אמת אחת לא תתיישב עם אחרת. לפתרונות אלו, בין אם מגלים אותם ובין אם לאו, תוקף אוניברסלי, אמיתותם נצחית ובלתי משתנית, הם אמיתיים לכל הזמנים, המקומות והאנשים.
במילים אחרות, התשובות האמיתיות יוצרות הרמוניה כמו בהגדרה העתיקה של "חוק הטבע" הקובע כי קיים איזה עקרון אחד ויחיד אשר לא די שהוא קובע את מהלך גרמי השמים אלא גם מכתיב ליצורים חיים את אורח חייהם והם נוהגים לפיו אינסטינקטיבית. הרעיון הופיע במהלך ההיסטוריה בצורות שונות - במרכזו עומד החזון של טבע או תכלית קוסמית או של בורא אלוהי שהעניק תפקיד מסוים לכל הדברים והיצורים; תפקידים אלה מהווים יסודות בשרשרת הוויה גדולה המהווה שלמות אחת הרמונית.
איגדראסיל, עץ העולם החובק את היקום כולו ומקשר את הזמן והמרחב ואת כל אשר בם. דימוי זה מהמיתולוגיה הסקנדינבית מקביל לרעיון "חוק הטבע" הרווח בתרבות המערב.
הנאורות והתכנית ליצירת מדעי־אדם במתכונת מדעי הטבע
במסורת המערבית היו, כמובן, מחלוקות רבות באשר לדרכים המובילות לאותן אמיתות. יש שהאמינו - ויש שעדיין מאמינים - כי את האמת יש לחפש בטקסטים קדושים. אחרים חשבו שפילוסופים, אנשי מדע או אנשים שעברו הכשרה רוחנית מיוחדת הם המוסמכים לבאר את האמיתות המבוקשות. גם לא היתה תמימות דעים באשר למתודה, לדרך הנכונה: היו מי שפנו להתגלות, אחרים פנו אל הטבע, אחרים לתבונה או לתצפית וכיו"ב.
ההישגים הגדולים של מדעי הטבע במאה ה- 17 העניקו יוקרה רבה למצדדים במתודה המדעית. השמות הזוהרים של התקופה היו דקארט, בייקון ושפינוזה, שניסו לסלק את המכשולים מדרכה של חשיבה רציונלית ובהירה. מגמתה הכללית של הפילוסופיה החדשה התמקדה בתפיסה שאם ניתן יהיה לטהר את השכל האנושי מדוגמטיות, דעות קדומות, סכולסטיקות ימי־ביניימיות וכו', או אז יתגלה הטבע במלוא ההרמוניה של יסודותיו, שאותם ניתן לייצג בלשון לוגית - לשון מדעי המתמטיקה והפיזיקה.
תגליותיהם המהפכניות של גלילאו וניוטון ותגליות נוספות בתחומי המתמטיקה הפיסיקה והביולוגיה ביססו מגמה זו. בפעם הראשונה אפשר היה לארגן אוסף אקראי לכאורה של נתונים תצפיתיים במסגרת שיטה אחת, קוהרנטית, בעלת סדר מושלם. הלך המחשבה שאת המתודות האלה ניתן להפעיל גם בתחומים האנושיים - במוסר, בפוליטיקה, בארגון החברה - קנה לו אחיזה בקרב הפילוסופים של תקופת הנאורות (Enlightenment, או "ההשכלה"). האינטלקטואלים של המאה ה- 18, בעיקר בצרפת, אשר שאפו לרכז את כל הידע האנושי בין כרכיה של האנציקלופדיה הגדולה, סברו כי אין להניח שהאדם נמצא מחוץ לסדרי הטבע וכפוף לחוקיה של מערכת אחרת. בדיוק כשם שאת הבעיות במדעי הטבע אפשר לפתור אחת ולתמיד, בדיוק כשם שחוקי הפיזיקה והמתמטיקה אינם משתנים עם הזמן או מתחלפים בגלל שינוי בדעות רווחות או באורחות החיים, כך ניתן גם, בעיקרון לפחות, למצוא תשובות בהירות וסופיות לבעיות האנושיות.
עוד בתיאוריה המדינית של שפינוזה אפשר להבחין בגישה זו. הוא מניח שעקרונית "יכול כל אדם, בכל מקום שהוא, בכל המסיבות, לגלות את התשובה הרציונלית על השאלה מהי הממשלה הטובה ביותר לבני האדם." התבונה יכולה לפי תפיסה זו לחשוף את האמיתות על טבע האדם, שאחד הוא בכל מקום ובכל עת, ולהשתמש בהן לשיפור חייו של האדם עלי אדמות. גם אצל הובס האמפיריקן ניתן למצוא את הדגם המדעי הזה. האדם כאגואיסט רציונלי קיים אצלו בלי שיוגבל על ידי סייגים של התפתחות היסטורית - טבעו היסודי קבוע ועומד.
לאנשי הנאורות "נראתה התכנית ברורה," כותב ברלין, "יש למצוא באופן מדעי ממה מורכב האדם ולמה הוא זקוק לשם גידולו וסיפוקו. כשיתגלה מהו האדם ומהם צרכיו ניתן יהיה לשאול מהיכן אלה ימצאו; ולאחר מכן, באמצעות המצאות ותגליות מתאימות, ניתן יהיה לספק את מאווייו של האדם וכך להשיג מצב, שגם אם לא יהיה מושלם בתכלית, יהיה מאושר ורציונלי יותר ממצב העניינים השורר בשעה זו. מדוע המצב המאושר אינו מתקיים? מפני שטיפשות, דעות קדומות ואמונות טפלות, בורות, תשוקות המצעפות את התבונה, פחד, תאוות בצע, ותאוות שלטון והברבריות, האכזריות, חוסר הסובלנות והקנאות שמצטרפים אליהם דרדרו את בני האדם לתנאי החיים המגונים שבהם נאלצו לחיות זמן רב כל כך... רק הידע המדעי יוכל להושיע." זו העמדה הבסיסית של הנאורות הצרפתית, שבזמנה ביטלה מידה רבה של אי צדק, אמונות טפלות ובערות.
הדמות המייצגת ביותר של תנועת הנאורות - לא של המדע עצמו אלא של השימוש בתגליותיו בשיפור חייו של האדם ורתימתו לבניית חברה מתוקנת ונאורה - היה וולטר. מתנגדה הראשון של גישת הנאורות היה פילוסוף נאפוליטני בשם ג'אמבטיסטה ויקו (1744-1668), ששמו לא נודע ברבים בתקופתו. ברלין מעמת את הניגוד בין השקפות שני ההוגים כדי להצביע על הבדלים בעמדות שהביאו בסופו של דבר לפירוד בין מדעי הטבע למדעי הרוח.
וולטר
למי יש עניין בכך שקוואנקום ירש את קינקום?
ישנם תחומים שאינם מתמסרים בקלות למתודה המדעית, וכתוצאה מכך הביאה ההשקפה החדשה לכרסום במעמדם של תחומי דעת כגון ההיסטוריה. המדע מבוסס על הנחות אקסיומטיות, שמהן, על־ידי השימוש בכללי היסק, ניתן להגיע למסקנות שאין להפריכן; אך מהן האקסיומות, כללי התמורה והמסקנות הבלתי נמנעות, בכתיבת היסטוריה? אחת ההתקפות הקשות ביותר על לימודי ההיסטוריה באה מצד דקארט. מנקודת ראותו, הידע האנושי מתפתח כבניין הצומח לגובה, כל דור מוסיף נדבך. "כיום דרדק יודע יותר גיאומטריה מפיתגורס; אולם מה יודעים גדולי המלומדים הקלאסיים של זמננו על רומא הקדומה שלא ידעה שפחתו של קיקרו?" אמר. דקארט אינו שולל לימוד היסטוריה כשעשוע, בדומה לאדם המעביר את זמנו בלימוד שפה איזוטרית כלשהי, אך אין בכך להרבות דעת אמיתית, לשיטתו. גם לייבניץ, אף שכתב חיבור היסטורי גדול למדי, מתאר את ההיסטוריה כאמצעי לסיפוק סקרנות בדבר מוצאיהן של משפחות או כמקור אפשרי ללימוד לקחים מוסריים אך לא יותר מכך. מלומדים אחרים פטרו את ההיסטוריה בתורת רכילות, ומפורסמת אמרתו של וולטר: "אם אין לכם לספר לנו אלא זאת שברבר אחד ירש מלך ברברי אחר על גדות האוקסוס או האקסאטס, מה תועלת יש בכם לציבור?" מדוע אנחנו צריכים להתעניין בעובדה ש"קוואנקום ירש את קינקום, וקינקום ירש את קוואנקום?"
וולטר עצמו כתב חיבורים היסטוריים, אך הוא יצא מנקודת הנחה שרוב ההיסטוריה המערבית חשוכה, שהיא אינה אלא שרשרת של פגעים ואסונות, ומתבלטות בה רק ארבע תקופות גדולות שבהן נוצרו ציוויליזציות שהאדם יכול להתגאות בהן: תור הזהב של אתונה; תקופת אוגוסטוס והקיסרות הרומאית במיטבה; פירנצה בימי הרנסאנס; ותקופתו של לואי ה- 14 בצרפת. וולטר מתאר אותן כציוויליזציות שבהן אליטה נאורה אכפה תרבות תבונית על ההמונים, שהרי אלה נבערים ולפיכך נוטים ליפול קורבן לתעתועיהן של הדתות, ולאמונות שווא אחרות.
ההנחה היסודית של וולטר הייתה, מדגיש ברלין, "שהמטרות שעליהן שקדו בארבע התרבויות הגדולות האלו זהות הן, בסופו של חשבון: האמת, האור, זהים הם בכל מקום, רק הטעות ריבוא צורות לה." מבחינתו של וולטר, לא רק מלכי צרפת כמו לואי השמן ולואי הקרח אינם שווים אזכור אלא גם משוררים כשקספיר הברברי ומילטון המשעמם. יש לתאר את הישגיהם של גליליאו וניוטון, אך מי רוצה לדעת על שלמנאסר או מרודך־בלדאן? זו ברכה לבטלה לספר על מלחמות דת ושאר נבזויות אנושיות אלא אם כן רוצים להמחיש לקוראים לאיזה שפל מדרגה יכול האדם להגיע.
המתמטיקה איננה בבואה למבנה הבסיסי של המציאות
ג'אמבאטיסטה ויקו נולד בנאפולי ב- 1668 ושם חי עד מותו ב- 1744. הוא היה פרופסור זוטר לרטוריקה באוניברסיטה של נאפולי, והתמחה במחברים הקלאסיים ובפרט במשפט הרומי. הוא חי בדוחק ורק בשנות חייו האחרונות קיבל משרה מכניסה כששימש ההיסטוריוגרף הרשמי למשנה למלך האוסטרי של נאפולי. כל ימי חייו הארוכים לא היה ידוע כמעט. ברלין מספר שבתקופת לימודיו באוקספורד איש לא שמע על ויקו, למעט הפילוסוף רובין קולינגווד שתרגם לאנגלית ספר על ויקו ועל חיבורו "המדע החדש" (La scienza nuova). קולינגווד האיץ בברלין לקרוא את הספר. "הקריאה הזו פקחה את עיני לראות דבר חדש," כותב ברלין, "ויקו הוא האב האמיתי של מושג התרבות המודרני ושל מה שניתן לכנות פלורליזם תרבותי, שעל פיו לכל תרבות אותנטית יש חזון ייחודי משלה, סולם ערכים משלה." על פי תפיסה זו אין לאדם טבע קבוע ועומד, ולפיכך גם לא ניתן למצוא תשובות מדעיות סופיות לבעיות האנושות.
ג'אמבטיסטה ויקו
הגותו של ויקו אינה משנה סדורה והיא התפתחה באיטיות. בראשית דרכו הושפע מהתנועה הקרטזיאנית וסבר שהמתמטיקה היא נזר המדעים. אך בהיותו בן ארבעים פרסם סניגוריה נלהבת על החינוך ההומניסטי: "שכלו של האדם מעוצב בידי הלשון - המילים והדימויים - שהוא מקבל בירושה, לא פחות מכפי ששכלו מעצב מצדו את אופני הביטוי שלו... הניסיון ללמד את בני הנעורים אך ורק לאורה היבש של המתודה האנאליטית הקרטזיאנית, נוטה לגזול מהם את הכוח המדמה." ויקו מתח ביקורת על דקארט בשל המלצתו להחיל את המתודה הגיאומטרית על תחומים שאינה מתאימה להם, כמו השירה והרטוריקה. הוא ביקר את הסגנון החמור והיבש של הצרפתים הרציונליסטים, המושפעים מן המדע, וטען שהגישה הדדוקטיבית אינה הנתיב היחיד אל הדעת.
שנה לאחר מכן הגיע למסקנה מרחיקת לכת באמת: המתמטיקה היא אמנם ענף מדע המוליך למשפטים ברורים שאין להפריכם והם נכונים לכל מקום ולכל זמן. "אך כך הוא הדבר לא מפני שלשון המתמטיקה היא בבואה למבנה הבסיסי והלא משתנה של המציאות, כגירסתם של הוגי דעות מימי אפלטון או אף מימי פיתגורס; הדבר הוא כך מפני שהמתמטיקה איננה בבואה של שום דבר. המתמטיקה אינה תגלית אלא המצאה אנושית."
המתמטיקה היא אוסף כללים בדומה לחוקי משחק. המהלכים המתמטיים אכן ודאיים אך אין הם מתארים מאומה, זהו משחק של הפשטות. כשמשתמשים במתמטיקה בפיזיקה היא מניבה אמיתות חשובות, במושגיה ניתן להכליל הכללות על התנהגותם של דברים במרחב, ואף לחזות תחזיות, אך היא עצמה איננה מבנה אובייקטיבי, כפי שהניח דקארט, שגרס כי המתמטיקה היא אוסף התכונות הנצחיות והכלליות ביותר של העולם ממש. היות שהטבע לא נברא על ידי האדם, יש לו תכונות אופייניות משלו, ולפיכך, טען ויקו, אין הוא פתוח לידיעה שלמה.
הטענה הבסיסית של ויקו היא שיכול אדם לדעת רק מה שעשה הוא עצמו. הוא יכול להבין עד תום בניין אינטלקטואלי, יצירת אמנות או תכנית אדריכלית, כי מקורם בתבונה ובדמיון שלו, אך את עולם הטבע לא בני האדם בראו; את העולם יכול לדעת על בוריו רק בוראו, כלומר, אלוהים. הפיזיקה יכולה לתאר את עולם הטבע החיצון, היא יכולה להעלות השערות לגבי התנהגותם של רכיביו, כגון גופים פיזיקליים, אך אין היא יכולה להסביר מדוע הוא כפי שהינו. מדע הטבע יכול לתאר את מסלולה של אבן נופלת, אך אין לו דבר לומר על תכליותיה או מטרותיה, שאלות שאנו יכולים להחיל על חברות אנושיות. ואם יש סוגי שאלות שהמתודה הקרטזיאנית אינה יודעת לטפל בהן, הדבר מציב סימן שאלה גדול על יומרתם של אנשי הנאורות ליצור מדע־אדם במתכונתה ועל פי עקרונותיה.
בחלק ב': יש יותר מסוג אחד של "ידיעה" - הדעת של "המדע החדש".
|
קישורים
"נגד הזרם" - לרכישת הספר ב"אמזון"
"האנושות - בול עץ עיקש" - לרכישת הספר ב"אמזון"
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש