בהיותי חובב ספרים ישנים אני מזדמן לעתים לחנויות ולמחסנים המתמחים בסחורה מסוג זה. לפני מספר שבועות, לאחר רחרוח שנמשך זמן מה, הבחנתי בספר שלא היה בלתי־מוכר לי. נטלתי את הספר לידי, נשפתי עליו קצת כדי להפיח ממנו את האבק, ובידי היה, לא פחות ולא יותר, "איך לעשות מה" שכתב דן בן אמוץ לפני כמה עשרות שנים. ספר הומור וחידודים שהיה במשך שנים ארוכות אוסף מבוקש ביותר של מערכונים, פיליטונים ושאר הברקות. שעה ששילמתי תמורת הספר, שאלתי את המוכר אם הוא מוכר אותו לעתים קרובות. הלז משך בכתפיו כמי שאינו מאמין למשמע אזניו, הסתכל עלי בתימהון ושאל: "מה, לא ידעת שאף אחד לא מוכן היום להדפיס יותר את הספרים של דן בן אמוץ"?
ובכן, התשובה לכך אינה פשוטה. לא, לא ידעתי על חזית סירוב שכזו, אבל כמובן ששמתי לב לכך שיצירותיו של האיש, שבמשך עשרות שנים היוו חלק אינטגרלי מרקמת הצחוק של העם היושב בציון, כבר אינן עוד בדפוס. ולא, זה לא רק ההומור ("זיונים זה לא הכול", "ילקוט הכזבים", "המילון העולמי לעברית מדוברת", "סיפורי אבו־נימר"). גם "לזכור ולשכוח", רומן מסע העוסק בטראומת השואה, וגם "לא שם זין", המברר את קשייהם של נכי מלחמה, וגם "קריעה תמה" ו"יופי של מלחמה" ו"ארבעה וארבעה" - כל אלה אינם עוד בדפוס. ולא שאין להם ביקוש. דווקא יש, אבל כנראה שיש בעיה כלשהי המונעת ממאן דהוא להדפיס אותם.
דן בן אמוץ מת ממחלה ממארת בשנת 1989, בהיותו בן ששים וארבע שנים. טרם נאסף אל אבותיו, ערך מסיבת פרידה בחמאם ביפו, מקום שהיה מאז שנות החמישים מבצר של הומור, מוסיקה, תיאטרון וסאטירה, בה נכחו עשרות חברים, העידית שבעידית של הבוהמה הישראלית. האירוע הזה, שבדרכו היה מרגש למדי, אף צולם לטלוויזיה ושודר בערוץ היחיד דאז. זמן מה לאחר מכן הלך האיש לעולמו. כעבור שנתיים, פרסם העיתונאי אמנון דנקנר את הביוגרפיה של דן בן אמוץ, מסמך צהוב ושערורייתי שכלל פרטים חודרניים במיוחד על חיי המין של הנפטר. בין השאר, סופר שם שלא זו בלבד שבן אמוץ נהג לבעול קטינות בשנות העשרה המוקדמות שלהן בניגוד לרצונן, אלא שאף הפעיל לשם כך חברים וקרובים שעסקו באיתור הילדות הללו ובשידולן לשכב עימן; ואם לא די היה בכל אלה, נוסף בספר זה הסיפור שדן בן אמוץ אף בעל בצעירותו לא פחות ולא יותר מאשר את אימו יולדתו.
דנקנר טען אז - טענה שאין לה שום סימוכין אחרים - כי בן אמוץ ביקש ממנו לכתוב את הביוגרפיה הזו. מעבר לשאלה אם טענה זו נכונה ומדוע סיפר דנקנר את הרפש הזה על בן אמוץ דווקא לאחר מותו ולא הביא אותו מולו עוד בחייו, הביא אותו ספר לתוצאה אחת בלתי מפוקפקת: דן בן אמוץ נודה ממדף התרבות הקולקטיבי שלנו. יצירתו כמעט ואינה מוזכרת או מושמעת; ספריו אינם נדפסים; מערכוניו ("הקללות", "ההספד") אינם משודרים; במידה שהם איכשהו כן משודרים, זה משום שהם אינם מזוהים עימו ישירות (כמו "ספרים, רבותי, ספרים", בביצוע הגשש החיוור). מבחינת האנשים המעצבים את סדר היום התרבותי שלנו, הוא הפך כמעט לטאבו. דומה כאילו השתררה כאן נורמה בלתי כתובה, אבל ברורה מאוד: מי שהתעסק בבעילת קטינות חייב להיענש. מאחר ומותו בא טרם שנודעו פשעיו, יוטל החרם על יצירתו. וכך, נראה כאילו גרפה יד גדולה ונעלמה את כל שכתב במשך השנים והטילה אותן אל מגרסת השיכחה של ההיסטוריה.
אפשר לטעון, כמובן, שדן בן אמוץ הוא נציגו הבולט של ז'אנר הומוריסטי שהתיישן ואינו פופולרי עוד, כזה ששם דגש על משחקי לשון ועל זן של צבריות שאופנתיותו חלפה עברה לה. אפשר. בהחלט יתכן שרבים מהצעירים כיום אינם צורכים אותו יותר (ורובם בכלל אינם יודעים מי הוא היה), אבל בקרב המבוגרים יותר, בני ארבעים ומעלה, יש לו ביקוש לא קטן. אצל האנשים האלה יש חיבה רבה לרבים מההומוריסטים בני אותו דור, אנשים כאפרים קישון, חיים חפר, יוסי גמזו, שייקה אופיר, נתיבה בן יהודה ואחרים. הטענה הזו, שנגזרת מתפישת עולם שמתייחסת לתרבות במונחים של היצע וביקוש בלבד, אינה אלא אטימות לשמה. אם נמשיך להתנהג על פי העיקרון הזה, אפשר כבר למחוק מהמפה התרבותית שלנו גם שמות אחרים שכיום אינם כה "מוכרים" (ויסולח לי, אני מקווה, על שלא אזכיר אותם כאן במפורש).
השאלה אם אכן עשה בן אמוץ את הדברים שייחס לו דנקנר היא נושא שאפשר וגם צריך לדון בו. יצירת הזיקה בין טענות אלה לבין מכלול יצירתו, כמו גם ההחרמה הטוטאלית שלה - אלו הם מעשים שלא יעשו. מדובר בדבר שאינו חמור פחות משריפת ספרים. גם אם ביצע בן אמוץ את שיוחס לו, הכתיבה שלו אינה הופכת בשל כך לשנונה פחות. חבריו לאותה מסיבה מפורסמת, אלה שיחד איתם בחר לסכם את חייו, שותקים כבר שלוש עשרה שנה. בעודו בחייו, הם לא העלו על דעתם לבנות חומת השכחה סביב יצירתו. לא ברור מדוע הם נותנים לכך יד עכשיו.
מי שקורא את בן אמוץ אינו נותן יד למעשים מגונים בילדות יותר מכפי שמי שקורא את ספריו של לואיס קרול, שהאשמות על ניצול מיני של ילדות דבקו גם בו, נותן לגיטימציה למעשים דומים. מי שיקנה ספר של בן אמוץ לא יתרום בכך לרווחתו הכלכלית של האיש; הוא הרי כבר לא עימנו. את החרם הזה יש להסיר, ומייד. את יצירתו של בן אמוץ ישפטו ההיסטוריה והקוראים - ולא אנשי אליטה שהחליטה לפורר את זכרו לאחר שהלך לעולמו.
|
קישורים
לא שם זין - הספר היחיד שעוד אפשר למצוא ב"מיתוס"
לזכור ולשכוח - עדיין בתוכנית הלימודים לחטיבה העליונה
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש