 |
אני מודה שבחייו אהבתי את דן. הערצתי את חוצפתו, שובבותו הפרובוקטיביות שלו ואת ההומור המיוחד שלו. קראתי רבים מספריו, אך כשנאלצתי לפני חודשים אחדים לדלל את ספרייתי המתרחבת והתעכבתי שוב ושוב על כל ספר שקיבל צו גירוש, אחזתי את ספריו של דן בתערובת של נוסטלגיה ופיכחון. הנה אני אוחז כמה מספרי נעוריי שהתפוגגו - מה נשאר מהם ? ניסיתי לקרוא ולמצוא את הקסם של אז, אבל לא מצאתיו. הקסם פג. הלהטטנות הלשונית, הקריצה המתמדת, הנהנתנות והגרגרנות - סר טעמם, אולי הזדקנתי ודן נשאר צעיר.איני יודע.
אודה ולא אבוש גם דנקנר אשם קצת. הפן המכוער של דן לא הניח לי לתת לו הנחות לאחר מותו. נהנתנותו והאגואיזם שלו
עוררו בי דחייה. לא ידעתי שהוא כזה, עד כדי כך כזה.
אפילו את הספר החתום שדן מכר לי בכסית (תמורת תוספת של חמש לירות) - מסרתי. אבל השארתי את "לזכור ולשכוח" - ספרו הטוב ביותר.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש